"ויאמר ה'", ה' השיב לו, שכבר נתחתם גזר דינם ולא יועיל עוד שום תפלה, אף "שיעמד משה ושמואל לפני", שהם היו קוראים תמיד בעד ישראל והשיבו את הגזרה, זה היה בעוד שהיה נפשי ורצוני אליהם, שהגם שפני היו פנים של זעם נפשי היה לרצון, אבל עתה נקעה נפשי מהם, לכן "שלח מעל פני ויצאו" לגולה, כבן סורר שאביו דחפו מביתו:
"והיה" וכו' "אנה נצא", תשיב להם שיצאו אל המון העונשים המעותדים עליהם, וחושב רעות טבעיות "מות ורעב", רעות בחירייות הבאים ע"י בעלי בחירה "חרב ושבי", רעות רצוניות הבאים ע"י בעלי רצון "כלבים וחיות", כמ"ש חצי אכלה בם, מזי רעב, רשף, זוחלי עפר ובהמות, חרב, כמש"ש. ומצייר כאילו בצאתם מאת פני ה' נכונו ללצים שפטים ארבעה, והיותר אחרון גרוע מן הראשון, כמ"ש והיה הנס מקול הפחד וכו' כאשר ינוס איש מפני הארי וכו':
"כי מי יחמול" שלא יניח להשחית אותך, "ומי ינוד לך לנחמך" קרובים הבאים לנחם האבל, וגם אח"כ "מי יסור" עכ"פ "לשאול לשלום לך", שזה יעשו גם הרחוקים וגם אחרי עבור ימי האבל:
"את", באשר אתה בעצמך הסבות עליך את הרעה במה "שנטשת אותי", ואחר כך הוספת תמיד להתרחק ממני כי "אחור תלכי" תמיד, ולכן "ואט ידי ואשחיתך" פעם אחר פעם והגם שנחמתי תמיד על הרעה לבסוף "נלאיתי הנחם", עד כי.
"עצמו לי", מצייר במליצתו "שהאלמנות" שנשארו היו "עצומים" ורבים "מחול ימים", לכן "הביא להם על כל אם" האלמנה הביא "בחור" שישכב עמה, והבחור הזה היה ג"כ "שודד", שזנה עמה ושדד אותה, וזה היה "בצהרים" לעיני כל, "הפלתי עליה" על האלמנה, הפלתי פתאום.
"עיר" מענין גילוי ערוה, "ובהלות", שבא עליה בהלות השודד וגלה גם ערותה, וע"י הבחור השודד הזה.
ביאור המילות
"על אם". האלמנה שנשכלו בניה ונאבד בעלה:
"בחור". בא לרוב על מי שלא נשא אשה, בחורים ובתולות:
"עיר". י"מ מענין שונא כמו ויהי ערך, ולדעתי מענין גילוי ערוה, שנחי עי"ן ונחי למ"ד משתתפים, כמו ה ים ה¢מ¢ה, מ יץ מ¢צ¢ה:
"אומללה ילדת השבעה" האלמנה שילדה שבעה בנים, "נפחה נפשה" הפיחה את נפשה ומתה, עד "שבאה שמשה בעוד יומם", ר"ל ביום ההוא קודם הערב, כי הבחור בא עליה בצהרים ובאותו היום מתה, וגם "בושה וחרפה" על ידי שגלה ערותה, "ושאריתם" שהם היתומים בני האלמנה ימית האויב בחרב, והנמשל שירושלים היתה כאלמנה, אחרי שרוב בני יהודה נהרגו בחרב אויב, ובא עליה בחור שודד שהוא נבוכדנצר וחילותיו, וגלה ערותה ושדד אותה, שהחריב בהמ"ק ויגל את מסך יהודה והחריב העיר, ועי"ז אומללה יולדת השבעה שהיא ירושלים שהעמידה ז' מלכים מן גלות מלך אשור עד גלות נ"נ, והנשארים נתנו לחרב בארצות שוביהם:
ביאור המילות
"נפחה נפשה". יציאת הנפש, וכן ותקותם מפח נפש:
"בושה וחפרה". חפר גדול מן בושה. שחופר פנים בטמון (ישעיה א' כ"ט):
"אוי לי אמי" לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם, ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית. ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא ע"ז, וכן אמר במדרש משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו, ובאשר א"ל ה' ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, "איש ריב" וכו', כי עד עתה היה לו תקוה שישיבם בתשובה ושישיב חמה, אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם, "איש ריב ואיש מדון" הריב הוא בלא ענין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות, ונגד איש ריב אמר "לא נשיתי" מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו, ונגד איש מדון אמר "ולא נשו בי" שאז היה להם מדון עמי ר"ל דין ודברים שאשלם להם את מעותם וזה מדון ודין ומשפט, ובכ"ז "כלה מקללוני":
ביאור המילות
"איש ריב ואיש מדון". הריב הוא בלא סבה, והמדון הוא דין ודברים מענין דין ומשפט, ונגד ריב לא נשיתי (בם), ונגד מדון לא נשו בי:
"ומקללוני". מורכב מן קללה ומן קלון כמ"ש במכלול. הריב מקושר בקללה, ומדון מקושר בקלון:
"אמר ה'", השיב לו ה', "אם לא שריתך לטוב", הגם שאמרתי ושאריתם לחרב אתן, אינו כולל אותך בגזרה זו, כי שאריתך יהיה לטוב, שאתה תנצל, והגם שעתה מקללים אותך "בעת רעה ובעת צרה אפגיע בך את האויב" שכולל מה שבעת החורבן הפגיע בו נבוזראדן שילך לשלום, שהוא האויב הכללי, ואחר כך אחרי הריגת גדליהו הפגיעו בו אויביו מישראל שיתפלל בעדם ושייעצם מה יעשו, וע"ז כפל "בעת רעה" שהוא עת החורבן "ובעת צרה" שהוא עת היה צר להם כשנהרג גדליה:
ביאור המילות
"שריתך". כמו שאריתך כמו שרית ישראל (דה"א י"ב ל"ח):
"הירוע ברזל", שני פסוקים הקודמים הם כמאמר מוסגר, לספר מה שאמר ירמיה באמצע נבואה זאת ומה שהשיב לו ה', ועתה שב אל הענין, מ"ש ושאריתם לחרב אתן, כי הם היו בוטחים על מצרים, בין קודם החורבן שחשבו שפרעה יעזור אותם ולא עזרם, ובין אחר החורבן שהלכו למצרים ושם השיגם חרב נ"נ, עז"א וכי ברזל פשוט שהוא פרעה ירוצץ את נ"נ שהוא ברזל הבא מצפון (הוא המאגנעט שהוא נקרא ברזל מצפון, כי נוטה תמיד נגד ציר הצפוני והוא יש לו כח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכחו), ועם הברזל הזה יש נחשת, שהוא העזר מהעמים העצומים ממשלת ידו שהיו תקיפים כנחשת:
ביאור המילות
"הירוע". רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב ל"ד):
"ברזל מצפון". הוא המאגנעט, ולא תפלא אם בעלי הרוח ידעו מסגולתו שנוטה לצפון אשר נעלם אז מעין כל:
"והעברתי", וגם אח"כ שתלכו למצרים גם שם לא תנצלו, כי העברתי "את אויביך" שהם הכשדים הם יעברו למצרים ושם תשיגכם חרב נ"נ שנית, "כי אש האף והחמה לעולם תוקד" גם אחר החורבן:
"אתה ידעת ה'", אחר ששמע מאת ה' ששאריתו יהיה לטוב בעת החורבן, בקש שיקדים ה' להעניש את הקמים עליו להרגו קודם זמן החורבן, כמו שכן התפלל (למעלה סי' י"ב) מטעם שבארתי שם, ובקש "זכרני והנקם לי" תיכף "ואל תקחני לארך אפך" הגם שאתה מאריך אף על מה שחטאו נגדך, לא תאריך אף על מה שעושים נגדי (וגם ר"ל שלא תקח היסורים שאני סובל שיהיה לכפר על עון הדור שעי"כ תאריך אפך), כי "דע שאתי עליך חרפה", באופן שבזה הם מחרפים אותך במה שמכחישים נבואתך, ועי"כ חטאם מתרבה בכל עת, וגם שעי"כ אתה צריך להראות להם את ידך בל יחולל שמך:
ביאור המילות
"זכרני ופקדני". הפקידה מוסיף על הזכירה לעשות מעשה:
"נמצאו דבריך", הנבואה היתה שורה על הנביא ע"י הכנתו, ובעת רצה להכין א"ע אל הנבואה היה לוקח לו מנגן לשמוח בשמחה ועי"כ נחה עליו הרוח, כמ"ש ולפניהם תוף וחליל, ועתה קחו לי מנגן, אבל ירמיה שהתנבא פורענות היה תמיד מלא עוצב ויגון, ולא היה יכול להכין א"ע אל הנבואה מעצמו, ולא באה אליו הנבואה רק בעת שהוצרך ה' לשלחו אז בא אליו דבר ה' אשר עז וחדוה במקומו ועל ידי הדבור חל עליו ששון ושמחה כשותה יין ישן המשמח, והוכן לקבל דבר ה', אבל אחר הדבור חזר להיות משתומם ונעצב על הדבור בעצמו שהיה מלא מחזות של חורבן ופורעניות, וז"ש "נמצאו דבריך" הדבור בא אלי כמוצא מציאה בהסח הדעת לא ע"י הכנתי.
"ואוכלם", שאז הייתי דומה כרעב ללחם המוצא לחם ואוכלו באות נפשו, "ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי" הדבור העיר אצלי שמחה וששון שהוא תנאי אל הנבואה, "כי נקרא שמך עלי" ע"י אתערותא דלעילא, ולא קדם לי הששון קודם הנבואה, כי בהפך.
"לא ישבתי בסוד" וחברת "משחקים שאעלז" ואשמח למען תחול עלי הנבואה על ידי השמחה, כי "מפני ידך" ונבואתך "בדד ישבתי" תמיד, כי "מלאת אותי" בנבואה של זעם ופורעניות, וע"ז מבקש.
"למה היה כאבי נצח", מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו, כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו, וכבר באר הרי"א שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה, ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים, ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית, ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות,
א) שהוא מכאיב, עז"א "כאבי",
ב) שהוא מתמיד, עז"א "נצח",
ג) שהוא מסוכן עז"א "מכתי אנושה",
ד) שאין לה רפואה עז"א "מאנה הרפא", וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים א"ע, שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי, וז"ש שתדמה לפעמים כמו "אכזב", כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה "כמים לא נאמנו" שאינם נמצאים בכל עת:
"לכן", השיב לו ה' "אם תשוב" את העם בתשובה "ואשיבך" אל הנבואה המתמדת "ותעמוד לפני" תמיד, "ואם" עכ"פ "תוציא יקר מזולל", שישובו עכ"פ הנפשות היקרות ויבדלו מן הרשעים "תהיה כפי", שכל מה שתגזר אומר יקם לך, וזה תשובה ע"מ שבקש על הנבואה ועל מה שאין תפלתו נשמעת על עצירת גשמים. ונגד מה שהתרעם על הרשעים הרודפים אותו, אמר שאין לך להתירא מהם, לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תנבא להם, כי "הם ישובו אליך ואתה לא תשוב אליהם", ולא שתירא פן יהרגוך, כי.
ביאור המילות
"מזולל". משתתף עם כל מכבדיה הזילוה, שזה הפך יקר, ועם זולל וסובא:
"והצלתיך" מידם, וגם אם כבר תהיה בידם ויתנוך לבית המהפכת להרגך, "ופדיתיך", כמו שניצול ע"י עבד מלך הכושי:
ביאור המילות
"והצלתיך מיד רעים ופדיתיך מכף עריצים". כף מוסיף על יד שמורה שכבר אוחז בכפו ומזה אי אפשר בהצלה, כי בא בכף רעהו וצריך פדיון. וע"כ הוסיף עריצים שהם הגבורים החזקים שא"א להציל מידם, יפדה אותו בממון ר"ל שגם בעת יהיה ביד אויב החזק יפדהו לחפשי:
