מלבי"ם על ירמיהו יג
<< · מלבי"ם על ירמיהו · יג · >>
פסוק א
- א) שילך בתמידות לקנות אזור פשתים למען יעשה הליכתו רושם,
- ב) שיקנהו בדמים,
- ג) שיקנהו לו מכוון למדתו,
- ד) שיהיה "אזור" לא חגור, שהאזור אות הגבורה והחיל,
- ה) שיהיה של "פשתים" שהפשתים אות הכהונה והנשיאות,
- ו) "שישים אותו על מתניו" שיהיה על מתניו בקביעות, ולכן לא אמר ואזרתו שא"א לחגור בחוזק תמיד,
- ז) "שלא יביאהו במים", כי האזור של פשתים שהוא לבן צריך לרחצו ולכבסו תמיד כי נעשה שחור, וצוהו שלא לבד שלא יכבסנו כי גם לא יביאהו במים כלל שהוא הכנה אל הרחיצה. והנמשל באר בפסוק י"א שדביקות האזור אל מתני ירמיה הוא משל אל מה שהדביק ה' את ישראל אליו, ובאו בנמשל זה כל פרטי המשל.
- א) שתחלה הלך כמה הליכות לקנותם והוא השליחות ששלח כ"פ לגאלם ממצרים והרבה אותות ומופתים,
- ב) שקנאם במחיר, ר"ל שעשה בעבורם אותות ומופתים ושינוי סדר בראשית, כאילו הוציא עבורם כספו וקנינים אחרים שי"ל שהוא הנהגת הטבע וחקיה, שהם קנין ה' בעולמו כמ"ש קונה שמים וארץ, ושינה סדריהם בעבור עמו,
- ג) שקנאם לו מכוון למדתו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני, והלכת בדרכיו, כאילו יהיו הם לבוש מכוון אליו, שעל ידם יראה הנהגתו ודרכיו וחכמתו שהם נקראים בשם לבושים,
- ד) שנדמו בזה כאזור, וזה היה אחר הקנין שלבשם להיות לבוש אליו, ר"ל שיתגלו מעשיו על ידם, ונדמו כאזור, שכמו שהאזור דבוק על מתנים כן נדבקו בו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בלא אמצעי, וכמו שהאזור מצד שהוא אזור מורה על גבורה ומצד שהוא פשתים מורה על כבוד ותפארת כן הדביק אותם לתהלה ולשם ולתפארת שעל ידם יראה גבורתו בשידוד המערכה ותפארתו במעשיו ההשגחיים, וכמו שצוהו שיהיה בתמידות על מתניו כן היה הדבוק האלהי הזה בתמידות, שגם בעת שנהג בדרך הטבע ולא נאזר בגבורה בכ"ז היה על מתניו והיה מוכן על הנהגה זו תמיד, ובכ"ז אחר שהאזור של פשתים דרכו להשחיר מצד הטבע צריך לכבס במים, כן ישראל צריכים להתכבס מרעה ע"י המים, שהם שמיעת דברי התורה והנבואה, כמ"ש כבסי מרעה לבך (למעלה ה'), והם לא לבד שלא רצו להתכבס שהוא לעשות כמצות ה', כי גם לא רצו לשומו במים, דהיינו לשמוע דברי מוסר:
ביאור המילות
"הלוך וקנית". המקור הבא לפני הפעולה מורה על התמדת הפעולה (כנ"ל ב' ב'), וקנית לך מלת לך מורה לצורך עצמך, כמו שפירש"י לך לך להנאתך ולטובתך. שלח לך לדעתך, ופה ר"ל מכוון למדת גופך:
"אזור", יש הבדל בין אזור, חגור, אבנט, חשב, מזח. אבנט, מיוחד רק לכהנים ומ"ש (ישעיה כ"ג) אבנטך אחזקנו שהיה כהן. חשב, מיוחד לחשב האפוד, חצי חגורה עשוי מהאפוד עצמו יוצא משני צדדיו והיה מעשה חשב בעשייתו. מזח חגור מיוחד להגביה בגדיו הארוכים כמ"ש ישעיה כ"ג. חגור כולל כל מה שיחגור האדם סביב גופו או על לבו או למטה ממנו עד רגליו, כמו חגרו שקים, חגור כלי מלחמה, חגורה על חלצים. אבל אזור הוא חגור מיוחד לחזק בו את מתניו והיה אוסרו בחוזק, והוא ציור הגבורה. התאזרו וחתו (ישעיה ח'), אאזרך ולא ידעתני (שם מ"ה). ואות הזריזות, ואתה תאזור מתניך (למעלה א'). אם חגרו על בגדיו למעלה נקרא אזור מתנים, ואם חגרו על בשרו נקרא אזור חלצים (ישעיה י"א). ולא לבשו אותו רק אנשים ורק גבורים, אבל החגורה נמצא גם בנשים ותחת חגורה נקפה (ישעיה ג'), ובקטן שהגיע לכלל איש מכל חוגר חגורה ולמעלה (מלכים ב' ג' כ"א):
"אזור פשתים", הפשתים היה מורה על מעלת הלובשו שלכן היה מיוחד לבגדי הכהנים והנשיאים, וצייר המלאך בשם איש לבוש הבדים, וביוסף וילבש אותו בגדי שש:
"ושמתו". חגירת האזור בא בלשון אוזר או חוגר, ולשון שימה מורה שעקר הכוונה אינו שיהיה חגור בו לצרכו רק שיהיה על מתניו לצורך הסימן שציין על ידו:
"ובמים לא תביאהו". ההבאה במים מורה שטובל אותו לבד לא הרחיצה שע"ז ישמש בפעל רחץ, כבס, שטף:פסוק ב
פסוק ג
פסוק ד
- א) מצד הקנין,
- ב) מצד הדבוק שהוא על מתניך, תקח ותסיר ממך, כי נגד הקנין שהיו לי לעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הם הלכו פרתה ושבו להיות עבדי פרעה. ונגד אשר על מתניך שלבשתים לתהלה לשם ולתפארת טמנו א"ע בנקיק הסלע:
ביאור המילות
"וטמנהו". מבואר אצלי שפעל טמן נבדל מן נסתר, נחבא, נצפן, שמורה שמכסהו בעפר או בדבר אחר בל יתראה:
"בנקיק", יש הבדל בין נקיק הסלע ובין נקרת הסלע, נקרת הם החלולים הגדולים שבסלע שיוכל אדם לשבת שם, כמ"ש ושמתיך בנקרת הצור, ונקיק הוא הבקעים שישכנו שם זבובים או שרצים כמ"ש ונחו בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים (ישעיה ז'), וצדום מעל נקיקי הסלעים (לקמן י"ז), ולשון צידה בא על ב"ח:פסוק ו
פסוק ז
פסוק ט
פסוק י
- ג) כמו שטמנתיו בנקיק הסלע כן חפרו פניהם בבושת "וילכו אחרי אלהים אחרים", וכמו שהאזור נשחת לגמרי כן "ויהי כאזור הזה" וכו':
פסוק יא
- א) "להיות לי לעם" שזה משל הקנין, שקנאם לו לצרכו לעם, וכמו שהאזור בלבשו יקנה שם ופרסום שהוא לבושו כן היו "לשם", וכמו שהאזור סימן הגבורה כן היו "לתהלה", וכמו שהפשתים סימן התפארת כן היו "לתפארת", אבל כמו שלא הבאת את האזור במים כן "לא שמעו":
פסוק יב
- ב) שכל הנבל ימלא מן היין, שגם הכלי עצמו וחרסיו בולעים את היין ומלאים ממנו, "ואמרו אליך הידוע לא נדע", ר"ל למה תאמר זאת בשם ה' הלא נדע זאת מעצמנו:
ביאור המילות
"כל נבל", שם נבל נבדל מן נאד, חמת, אוב, הנרדפים עמו, שהוא מיוחד רק ליין, וחמת ונאד, נמצא חמת מים, ונאד החלב, והוא מחרס אשר החרס בולע היין אל תוכו ועת יריקו היין ישברו הנבל וישורו חרסיו במים להוציא היין הטוב הבלוע בחרסים והוא הנקרא חרס הדרייני (ע"ז דף ל"ב), כמ"ש ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול (ישעיה ל'), וכליו יריקו ונבליהם ינפצו (לקמן מ"ח), ובא עליו פעל נפץ, שבא על פיזור חלקים של דבר מתדבק מקשה אחת, והושאל על נפוץ העם ופרוד חבורם:פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"לא אחמול ולא אחוס ולא ארחם". הבדלם, הרחמים לא יהיה רק על האדם, וחמלה וחוס יהיה גם על שאר דברים כמ"ש (ישעיה י"ג) וההבדל בין חוס ובין חמל, חוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר, כמו ועיניכם אל תחוס על כליכם, והחמלה תהיה מצד הדבר עצמו שרואה שהוא שלם וטוב וחומל מהשחיתו מצד עצמו, ועז"א שלא אחמול מצד שאחשוב שהם בעצמם ראוים שלא אשחיתם, כי אינם כלום, ולא אחוס מצד התועלת שיושג מהם כי אין בם מועיל, ולא ארחם מצד הרחמים על האדם:פסוק טו
ביאור המילות
"שמעו והאזינו". הסדר תמיד האזנה ואח"כ שמיעה, ופה ר"ל שמעו וקבלו הדברים ועכ"פ האזינו להקשיב למען תדעו באחרית:פסוק טז
- א) שה' יחשיך בהשגחה,
- ב) שתעלו "על הרי חשך" ושם "יתנגפו רגליכם", ר"ל במה שילכו לבקש עזר מפרעה, כי מה "שתקוו לאור יהיה חשך", כי לא יעזור אתכם, וה' ישים תקוה זאת "לצלמות ולערפל":
ביאור המילות
"הרי נשף". הרים שאין השמש זורח שם הרי חושך:
"ושמה", הכינוי מוסב על התקוה:
"ישית", השיתה היא יותר מן השימה, שמורה על הקביעות, ומפני שהערפל לא יאריך אומר שערפל זה יהיה קבוע:פסוק יז
ביאור המילות
"נפשי מפני גוה". יל"פ גוה מענין גו וגויה ובכ"מ שבאו ביחד נפש וגויה יכוין בנפש על הנשמה הרוחנית, כמו שכתוב לבזה נפש למתעב גוי (ישעיה מ"ט ז') אשר אמרו לנפשך וגו' ותשימי כארץ גוך (שם נ"א כ"ג), ור"ל נפשי תבכה על הגויה, כמו ונפשו עליו תאבל, ועיני תדמע על העדר הכללי, ולמ"ש בפנים יהיה גוה מענין שלף ויצא מגוה (איוב כ'), וגוה מגבר יכסה (שם ל"ג):פסוק יח
ביאור המילות
"מראשתיכם", מה שמונח סביב ראשו:פסוק יט
ביאור המילות
"הגלת". כמו הגלתה:
"ושלומים". שם הרבים מן שלום, כמו ולשלומים למוקש:פסוק כ
"איה העדר נתן לך" הלא נ"נ יקח מאתך דין וחשבון, "איה העדר?" שהוא השארית שהשאיר אחרי הגלה את יהויקים ונתנם לך למלוך עליהם:
פסוק כא
ביאור המילות
"אשת לדה". אשה של לדה, ולדה שם כמו מלדה ומבטן:פסוק כב
ביאור המילות
"נחמסו". נתגלו כמו ויחמוס כגן סוכו:פסוק כג
ביאור המילות
"חברברותיו". העור צבוע כמו כתמים וחבורות:פסוק כד
פסוק כה
ביאור המילות
"גורלך מנת מדיך". מנת מדיך הוא לפי המדה, והגורל הוא לפעמים יותר מן המגיע כמ"ש (ישעיה י"ז י"ד) ההבדל בין חלק לגורל, ושניהם הם מאתי לא במקרה. ומדיך מגזרת מדד והנפרד מהמדה:פסוק כו
פסוק כז
ביאור המילות
"נאופיך, זמת זנותך". הנאוף הוא פעולת הנאוף עצמו. והזנות היא היציאה להפקר (כנ"ל ג' ח'). וזמת הזנות היא השתקעות המחשבה בזנות שזה גדר זימה (אילת השחר כלל תקל"א):
"ומצהלותיך" הושאל מצהלת הסוס בעת הזנות, וכן איש אל אשת רעהו יצהלו:
"על גבעות בשדה". ממליץ אחרי היציאה מן העיר, כמ"ש כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה:<< · מלבי"ם על ירמיהו · יג · >>