א) שילך בתמידות לקנות אזור פשתים למען יעשה הליכתו רושם,
ב) שיקנהו בדמים,
ג) שיקנהו לו מכוון למדתו,
ד) שיהיה "אזור" לא חגור, שהאזור אות הגבורה והחיל,
ה) שיהיה של "פשתים" שהפשתים אות הכהונה והנשיאות,
ו) "שישים אותו על מתניו" שיהיה על מתניו בקביעות, ולכן לא אמר ואזרתו שא"א לחגור בחוזק תמיד,
ז) "שלא יביאהו במים", כי האזור של פשתים שהוא לבן צריך לרחצו ולכבסו תמיד כי נעשה שחור, וצוהו שלא לבד שלא יכבסנו כי גם לא יביאהו במים כלל שהוא הכנה אל הרחיצה. והנמשל באר בפסוק י"א שדביקות האזור אל מתני ירמיה הוא משל אל מה שהדביק ה' את ישראל אליו, ובאו בנמשל זה כל פרטי המשל.
א) שתחלה הלך כמה הליכות לקנותם והוא השליחות ששלח כ"פ לגאלם ממצרים והרבה אותות ומופתים,
ב) שקנאם במחיר, ר"ל שעשה בעבורם אותות ומופתים ושינוי סדר בראשית, כאילו הוציא עבורם כספו וקנינים אחרים שי"ל שהוא הנהגת הטבע וחקיה, שהם קנין ה' בעולמו כמ"ש קונה שמים וארץ, ושינה סדריהם בעבור עמו,
ג) שקנאם לו מכוון למדתו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני, והלכת בדרכיו, כאילו יהיו הם לבוש מכוון אליו, שעל ידם יראה הנהגתו ודרכיו וחכמתו שהם נקראים בשם לבושים,
ד) שנדמו בזה כאזור, וזה היה אחר הקנין שלבשם להיות לבוש אליו, ר"ל שיתגלו מעשיו על ידם, ונדמו כאזור, שכמו שהאזור דבוק על מתנים כן נדבקו בו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בלא אמצעי, וכמו שהאזור מצד שהוא אזור מורה על גבורה ומצד שהוא פשתים מורה על כבוד ותפארת כן הדביק אותם לתהלה ולשם ולתפארת שעל ידם יראה גבורתו בשידוד המערכה ותפארתו במעשיו ההשגחיים, וכמו שצוהו שיהיה בתמידות על מתניו כן היה הדבוק האלהי הזה בתמידות, שגם בעת שנהג בדרך הטבע ולא נאזר בגבורה בכ"ז היה על מתניו והיה מוכן על הנהגה זו תמיד, ובכ"ז אחר שהאזור של פשתים דרכו להשחיר מצד הטבע צריך לכבס במים, כן ישראל צריכים להתכבס מרעה ע"י המים, שהם שמיעת דברי התורה והנבואה, כמ"ש כבסי מרעה לבך (למעלה ה'), והם לא לבד שלא רצו להתכבס שהוא לעשות כמצות ה', כי גם לא רצו לשומו במים, דהיינו לשמוע דברי מוסר:
ביאור המילות
"הלוך וקנית". המקור הבא לפני הפעולה מורה על התמדת הפעולה (כנ"ל ב' ב'), וקנית לך מלת לך מורה לצורך עצמך, כמו שפירש"י לך לך להנאתך ולטובתך. שלח לך לדעתך, ופה ר"ל מכוון למדת גופך:
"אזור", יש הבדל בין אזור, חגור, אבנט, חשב, מזח. אבנט, מיוחד רק לכהנים ומ"ש (ישעיה כ"ג) אבנטך אחזקנו שהיה כהן. חשב, מיוחד לחשב האפוד, חצי חגורה עשוי מהאפוד עצמו יוצא משני צדדיו והיה מעשה חשב בעשייתו. מזח חגור מיוחד להגביה בגדיו הארוכים כמ"ש ישעיה כ"ג. חגור כולל כל מה שיחגור האדם סביב גופו או על לבו או למטה ממנו עד רגליו, כמו חגרו שקים, חגור כלי מלחמה, חגורה על חלצים. אבל אזור הוא חגור מיוחד לחזק בו את מתניו והיה אוסרו בחוזק, והוא ציור הגבורה. התאזרו וחתו (ישעיה ח'), אאזרך ולא ידעתני (שם מ"ה). ואות הזריזות, ואתה תאזור מתניך (למעלה א'). אם חגרו על בגדיו למעלה נקרא אזור מתנים, ואם חגרו על בשרו נקרא אזור חלצים (ישעיה י"א). ולא לבשו אותו רק אנשים ורק גבורים, אבל החגורה נמצא גם בנשים ותחת חגורה נקפה (ישעיה ג'), ובקטן שהגיע לכלל איש מכל חוגר חגורה ולמעלה (מלכים ב' ג' כ"א):
"אזור פשתים", הפשתים היה מורה על מעלת הלובשו שלכן היה מיוחד לבגדי הכהנים והנשיאים, וצייר המלאך בשם איש לבוש הבדים, וביוסף וילבש אותו בגדי שש:
"ושמתו". חגירת האזור בא בלשון אוזר או חוגר, ולשון שימה מורה שעקר הכוונה אינו שיהיה חגור בו לצרכו רק שיהיה על מתניו לצורך הסימן שציין על ידו:
"ובמים לא תביאהו". ההבאה במים מורה שטובל אותו לבד לא הרחיצה שע"ז ישמש בפעל רחץ, כבס, שטף:
"לטמנו בפרת בנקיק הסלע", והנמשל שאחר שלא שמעו דברי ה' ותוכחותיו ומצואתם לא רחצו, ולא היה האזור ראוי שיאפד ה' בו, הלכו לפרת שדרך שם הולכים למצרים ושם טמנו א"ע בנקיק הסלע, והוא מליצה על שחפרו פניהם בטמון, כמ"ש כל הוביש על עם לא יועילו למו, והיה כאזור הנשחת, וא"ל "את האזור אשר קנית אשר על מתניך", ר"ל שני הקשורים שי"ל עם האזור,
א) מצד הקנין,
ב) מצד הדבוק שהוא על מתניך, תקח ותסיר ממך, כי נגד הקנין שהיו לי לעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הם הלכו פרתה ושבו להיות עבדי פרעה. ונגד אשר על מתניך שלבשתים לתהלה לשם ולתפארת טמנו א"ע בנקיק הסלע:
ביאור המילות
"וטמנהו". מבואר אצלי שפעל טמן נבדל מן נסתר, נחבא, נצפן, שמורה שמכסהו בעפר או בדבר אחר בל יתראה:
"בנקיק", יש הבדל בין נקיק הסלע ובין נקרת הסלע, נקרת הם החלולים הגדולים שבסלע שיוכל אדם לשבת שם, כמ"ש ושמתיך בנקרת הצור, ונקיק הוא הבקעים שישכנו שם זבובים או שרצים כמ"ש ונחו בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים (ישעיה ז'), וצדום מעל נקיקי הסלעים (לקמן י"ז), ולשון צידה בא על ב"ח:
"ויהי מקץ ימים רבים", זה מליצה ונמשל אל מה שספר לקמן (מ"ב, מ"ה) איך הלכו ישראל למצרים, וירמיה רצה להחזירם משם, אבל כבר נשחתו ולא רצו לשמוע לדבריו, ונ"נ בא דרך נהר פרת והכה את פרעה וישראל נאבדו עמו, ועז"א "שה' צוהו לקחת את האזור":
"כה אמר ה'", עתה מתחיל לבאר הנמשל, ותחלה באר הנמשל של השחתת האזור, ואח"כ (פסוק י"א) באר הנמשל של קנית האזור ולבישתו, "ככה אשחית", ר"ל כמו שהאזור מורה על הגאון והתפארת ונשחת עתה בנהר פרת כן "גאון ירושלם" ויהודה הגם שהיה "רב" וגדול ישחת:
"העם הזה הרע", באר עתה בפרטות שכמו שהאזור לא הובא במים ולכן נתלכלך עד שאין ראוי ללבישה, כן הם "ממאנים לשמוע את דברי". וכמו שהלכת לטמון את האזור בנהר פרת שההליכה למקום מיוחד בדרך רחוק מורה שעושה זה בדעת ובכוונה, כן הם "הולכים בשרירות לבם", בלתי חוטאים מצד התאוה רק בזדון לב,
ג) כמו שטמנתיו בנקיק הסלע כן חפרו פניהם בבושת "וילכו אחרי אלהים אחרים", וכמו שהאזור נשחת לגמרי כן "ויהי כאזור הזה" וכו':
"כי כאשר", עתה באר ראשית המשל, איך נדמו תחלה לכל פרטי הדברים שנצטוה בעת קנית האזור, "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתים אלי" לענין ארבעה דברים,
א) "להיות לי לעם" שזה משל הקנין, שקנאם לו לצרכו לעם, וכמו שהאזור בלבשו יקנה שם ופרסום שהוא לבושו כן היו "לשם", וכמו שהאזור סימן הגבורה כן היו "לתהלה", וכמו שהפשתים סימן התפארת כן היו "לתפארת", אבל כמו שלא הבאת את האזור במים כן "לא שמעו":
"כל נבל ימלא יין", ר"ל כל נבל אין עשוי רק ליין לא לדבר זולתו,
ב) שכל הנבל ימלא מן היין, שגם הכלי עצמו וחרסיו בולעים את היין ומלאים ממנו, "ואמרו אליך הידוע לא נדע", ר"ל למה תאמר זאת בשם ה' הלא נדע זאת מעצמנו:
ביאור המילות
"כל נבל", שם נבל נבדל מן נאד, חמת, אוב, הנרדפים עמו, שהוא מיוחד רק ליין, וחמת ונאד, נמצא חמת מים, ונאד החלב, והוא מחרס אשר החרס בולע היין אל תוכו ועת יריקו היין ישברו הנבל וישורו חרסיו במים להוציא היין הטוב הבלוע בחרסים והוא הנקרא חרס הדרייני (ע"ז דף ל"ב), כמ"ש ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול (ישעיה ל'), וכליו יריקו ונבליהם ינפצו (לקמן מ"ח), ובא עליו פעל נפץ, שבא על פיזור חלקים של דבר מתדבק מקשה אחת, והושאל על נפוץ העם ופרוד חבורם:
"ואמרת אליהם" שכוונת ה' שמצייר לעצמו כלל האומה ואנשיה הפרטיים ככלי חרס הבלתי ראוי להתמלאות מדבר אחר רק מיין, (שהוא משל על יין תרעלה ושכרון) כי אין ראוים שיתמלאו מחכמה ודעת או מרוח ה' ושכינתו שישכן בתוכם, ועצמותם חלול עד שיבלע היין והשכרון בעצמותם, עד שלכן יצטרכו נפוץ לשבר הכלי:
"ונפצתים", כמנפץ הנבל לשברים קטנים, כן "ינפצו" ויתפרדו "איש מאחיו", וגם "האבות מן הבנים, ולא אחמול", עי' באה"מ:
ביאור המילות
"לא אחמול ולא אחוס ולא ארחם". הבדלם, הרחמים לא יהיה רק על האדם, וחמלה וחוס יהיה גם על שאר דברים כמ"ש (ישעיה י"ג) וההבדל בין חוס ובין חמל, חוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר, כמו ועיניכם אל תחוס על כליכם, והחמלה תהיה מצד הדבר עצמו שרואה שהוא שלם וטוב וחומל מהשחיתו מצד עצמו, ועז"א שלא אחמול מצד שאחשוב שהם בעצמם ראוים שלא אשחיתם, כי אינם כלום, ולא אחוס מצד התועלת שיושג מהם כי אין בם מועיל, ולא ארחם מצד הרחמים על האדם:
"תנו לה' כבוד" בל יעבור על מה שנבוכדנצר השביעו באלהים, "בטרם יחשיך",
א) שה' יחשיך בהשגחה,
ב) שתעלו "על הרי חשך" ושם "יתנגפו רגליכם", ר"ל במה שילכו לבקש עזר מפרעה, כי מה "שתקוו לאור יהיה חשך", כי לא יעזור אתכם, וה' ישים תקוה זאת "לצלמות ולערפל":
ביאור המילות
"הרי נשף". הרים שאין השמש זורח שם הרי חושך:
"ושמה", הכינוי מוסב על התקוה:
"ישית", השיתה היא יותר מן השימה, שמורה על הקביעות, ומפני שהערפל לא יאריך אומר שערפל זה יהיה קבוע:
"ואם לא תשמעוה" אז "נפשי" הרוחניית "תבכה במסתרים מפני גוה", היינו מפני ענינים צפונים ונסתרים, ר"ל על גלות השכינה וחילול כבוד ה' שזה תרגיש הנפש, וחוץ מזה "דמוע תדמע" הנפש תדמע בפנים, "ועיני תרד דמעה" הדמעות יצאו מן העין וירדו, "על שנשבה עדר ה'":
ביאור המילות
"נפשי מפני גוה". יל"פ גוה מענין גו וגויה ובכ"מ שבאו ביחד נפש וגויה יכוין בנפש על הנשמה הרוחנית, כמו שכתוב לבזה נפש למתעב גוי (ישעיה מ"ט ז') אשר אמרו לנפשך וגו' ותשימי כארץ גוך (שם נ"א כ"ג), ור"ל נפשי תבכה על הגויה, כמו ונפשו עליו תאבל, ועיני תדמע על העדר הכללי, ולמ"ש בפנים יהיה גוה מענין שלף ויצא מגוה (איוב כ'), וגוה מגבר יכסה (שם ל"ג):
"אמור", עתה יפרש מה שצוה ה' שיאמר להם, הוא "שיאמר למלך ולגבירה שישפילו" מעלתם ויכנעו לנ"נ, "ושישבו" ולא ילחמו, "כי" כבר "ירד מראשתיכם" הדבר שעליו תניחו ראשיכם, ר"ל חלק המדינה שהיה עיקר הסמיכה שלכם עליה כבר ירדה ונחרבה, "ועטרת תפארתכם" שהם השרים והחרש והמסגר:
"ערי הנגב", ירושלים היתה בצפון של ארץ יהודה ומשם בא נ"נ מצפון, אולם באמצע המצור יצא חיל פרעה ממצרים לעזור ליהודה, והכשדים עלו מעל ירושלים, (כמ"ש לקמן סי' ל"ז) היינו שיצאו לקראת חיל פרעה, שפרעה בא ממצרים שהוא בדרום א"י ואז באו חיל כשדים בדרום, "וכל ערי הנגב סוגרו" אז ע"י האויב שכבשום, וכבר "הגלת יהודה כולה" שכבר כבש כל ערי מבצר, וגם "הגלת שלומים" הברית שלום שהיה לכם עם נ"נ גלה מאתכם, והנה אז כשיצא נ"נ לקראת פרעה חשב צדקיהו שלא ישוב עוד אל ירושלים, לעומת זה אמר.
"מה תאמרי כי יפקד עליך", אם יפקד אליך וישאלך ""איה העדר נתן לך"", למה האבדת את כולם ע"י המרידה? מה תאמרי, (כמ"ש וידבר אתו משפטים), והלא "את למדת אותם" שיהיו "אלופים עליך" כי נשבע לו שלא ימרוד בו, וקבל מלכותו עליו. ומה תאמרי בפקדו משפט, "הלא חבלים יאחזוך":
"וכי תאמרי בלבבך מדוע קראני אלה", את תחשב שהדבר הזה מקרה והרעה באה לך ע"י מקרי העולם, ותשאל מדוע קראך מקרים אלה ומדוע לא הצילך ה', משיב לה תחלה מדוע היה זה ומה הסבה, "ברוב עונך נגלו שוליך", מצייר העון שבלבה כטומאת הנדה שדם הטמא שבקרבה יוצא לחוץ וטומאתה בשולי בגדיה, וכשנגלו שולי הבגדים נראה דם טומאתה, וז"ש נגלו שוליך, וגם שבלכת האשה דוה והדם זב מבשרה "נתגלו עקביה", כי במקום שהלכה נמצאו טפי דמים, וזה ציור שע"י עונה שלא האמינה באלהים הלכו לבקש עזר ממצרים ונגלו עקבותיה ע"י זוב טומאתה:
"היהפוך" וגם ראיתי שא"א שתשוב מדרכך הרע שנעשה לך כטבע, וכמו שא"א "שהכושי יהפך עורו" השחור ללבן, ואף למה שאומרים ששחרות הכוש סבתו הוא השמש הבוער שם בארץ אפריקא ושיצוייר שבני הכושים אם יהיו בארצות הקרות יהפך עורם, הלא א"א "שהנמר יהפך חברברותיו", שצבע עורו הוא טבע כולל בכל המין וכל הנמרים, כן אי אפשר "שתוכלו להיטיב" אתם "למודי הרע" שכבר נעשה הרע טבעי לך, ולכן.
"זה גורלך מנת מדיך מאתי", שזה בא לך מאתי לא מן המקרה, ובא לך מדה כנגד מדה כפי עונך, "יען אשר שכחת אותי ותבטחי על שקר" כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו' ולא שעו על ה':
ביאור המילות
"גורלך מנת מדיך". מנת מדיך הוא לפי המדה, והגורל הוא לפעמים יותר מן המגיע כמ"ש (ישעיה י"ז י"ד) ההבדל בין חלק לגורל, ושניהם הם מאתי לא במקרה. ומדיך מגזרת מדד והנפרד מהמדה:
"נאופיך", הנאוף עצמו, "ומצהלותיך" אל הנאוף שהוא הפרסום, של הניאוף, וגם "זמת זנותך" שהם המחשבות העמוקות שיש לך אל הזנות, המעשה והמחשבה והפרסום, אולם גם על "גבעות בשדה ראיתי שקוציך" גם אחרי שיצאת מן העיר לגולה ושכנת בשדה, לא הנחת שקוציך, ושגם שם ראיתי שקוציך על הגבעות אשר בשדה בפרהסיא, כמו שהיו מקטירים למולך במצרים, א"כ "אוי לך ירושלם לא תטהרי אחרי מתי עוד", הלא גם אחרי החורבן לא תטהרי, ומתי תטהרי:
ביאור המילות
"נאופיך, זמת זנותך". הנאוף הוא פעולת הנאוף עצמו. והזנות היא היציאה להפקר (כנ"ל ג' ח'). וזמת הזנות היא השתקעות המחשבה בזנות שזה גדר זימה (אילת השחר כלל תקל"א):
"ומצהלותיך" הושאל מצהלת הסוס בעת הזנות, וכן איש אל אשת רעהו יצהלו:
"על גבעות בשדה". ממליץ אחרי היציאה מן העיר, כמ"ש כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה: