מלאכת שלמה על תרומות י
<< · מלאכת שלמה · על תרומות · י · >>
בצל שנתנו לתוך העדשים: מפרש בירושלמי דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקינן, ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הוה ליה למיתני מותרות ומשום הכי נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים, ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע הכי נמי צופדות אותו שלא יתן, והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר, וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה:
ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם: ואף על גב דקיימא לן דתרומה עולה באחד ומאה הני מילי דהוי מין במינו, אבל מין בשאינו מינו אף על גב דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נותן טעם עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. והר"ש ז"ל פירש בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נותן טעם, מחותך נותן טעם, ובצונן איירי ע"כ. וכתב יה"ר יהוסף ז"ל על פירוש זה בירושלמי לא קאמר הכי אלא קאמר דמתניתין מיירי בבצל של חולין דוקא ועיין שם, והא דקאמר בתר הכי ור"י מתיר בצחנה וכו' רוצה לומר ר"י מתיר בצחנה אף על פי שאינו עדשים ואף על פי שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה, אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס, וצריך עיון ע"כ:
ר"י מתיר בצחנה: ירושלמי ומודה ר"י בבצל של הקדש ושל עבודה זרה דחוששין לטעמן, דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה:
תפוח שרסקו וכו': בפרק כל המנחות אמרינן דאפילו לרבנן דפליגי התם בברייתא אר' חנינא בן גמליאל ואמרינן דאין מחמיצין לשתי הלחם וללחמי תודה בתפוחים משום דלא הוי חמוץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין, הכא לענין תרומה מודו דאסור דאף על גב דלא הוי חמץ גמור חמץ נוקשא מיהא הוי. ובירושלמי דפרקין ודריש פרקא קמא דחלה ודשבת פרק כירה ודפסחים פרק כל שעה תניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זה אסורה, ור"י מתיר פירוש דלא חשיב ליה חמוץ, ר' אחא ר' אבהו בשם ר"י בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר, כמה דר' יוסי אמר תמן בפ"ג דשבת ולא יפקיענה בסודרין, ור"י מתיר דבשול חמי חמה אין בשולו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חמוצו חמוץ ברור:
שעורים שנפלו וכו': תניא כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם אסורין דברי ר"מ, ר"ש אומר לשבת אסור לפגם מותר, ומתניתין ר' יוחנן אמר במחלוקת ור"ש בן לקיש אמר דברי הכל, ואיתא נמי בירושלמי פרק בתרא דעבודה זרה:
הרודה פת חמה וכו': עיין במה שכתבתי בשם הר"ש ז"ל פ"ג דמסכת מכשירין סימן ג':
ר' יוסי מתיר: ירושלמי חטים מלמטן ושעורים מלמעלן כשם שאין חטים שואבות כך אין השעורים שואבות, שעורים מלמטן וחטים מלמעלן כשם שהשעורים שואבות כך החטים שואבות:
תנור שהסיקו בכמון: ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה בכולן כמן בלא וי"ו:
שאין בה טעם כמון: פירש רש"י בעבודה זרה ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה, ובפרק כלל גדול זוטא אמרינן דהנאת תרומה מותרת לזרים. ותוספות ז"ל גם כן כתבו דלא אמרינן יש שבח בפת אלא דוקא באסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהם. וכתב עליהם הר"ן ז"ל דראיה מכרחת היא ממתניתין לומר דלא שייך לומר יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהן, אבל מה שהביאו גם כן ראיה ממאי דתנן לעיל פרק שני המבשל בשבת בשוגג יאכל אף על פי שהתבשיל נתבשל בעצים וודאי שכל העצים מוקצים הם בשבת אפילו אותן שנתלשו מאתמול, ומדהתבשיל שרי שמע מינה דלא אמרינן יש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה, כתב עליהם דזאת הראיה אינה מכרחת לפי שלא שמענו שבת עצים בתבשיל ע"כ בקצור:
לתוך הבור של מים: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
בשביעית: בירושלמי דשביעית פרק הפיגם מוקי לה ר' מנא דאיסור דקתני הכא בעץ היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעיא ביעור ואוסר בנותן טעם:
ובכלאי הכרם: כתב הר"מ פיזנטי ז"ל דהא דלא נקט ערלה משום דערלה וכלאי הכרם שוין בשיעורן ואסורין בהנאה ככלאי הכרם, ולינקוט ערלה ולא כלאי הכרם איכא למימר דערלה דעולה ועולה במאתים ילפינן לה מכלאי הכרם, דכלאי הכרם אשכחן דעולין דיליף מתרומה נאמר בתרומה מלאה ונאמר בכלאים מלאה פן תוקדש המלאה מה מלאה האמורה לגבי תרומה עולה אף מלאה האמורה לגבי כלאים עולה, וכיון דכפל איסורו כפלינן עלייתו וערלה ילפינן מה כלאים אסורין בהנאה ועולין אף ערלה שאסורה בהנאה עולה, ותרומה גופה דעולה מנלן דריש לה בספרי פרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד ממאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ע"כ. וכתב בתי"ט והא דבמשנה ו' ז' פ"ז דשביעית כו'. ומובן הוא מפירוש ה"ר שמשון ז"ל המוגה:
בפירוש ר"ע ז"ל, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. כתב ה"ר יהוסף ז"ל אף על פי שאמרו לקמן אם הפריש לא יאמר וכו', מכל מקום אין לעץ דין קדושת תרומה ע"כ:
חבילי תלתן של כלאי הכרם: מפרש בירושלמי אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים, ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה, וכהאי שיעורא הוא דסבירא ליה לר"מ בפ"ג דערלה דאינם בטלים אפילו באלף:
היו לו חבילי תלתן של טבל: בפרקא קמא דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר גם כן, ומתניתין אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, פירש רש"י ז"ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר, והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכתישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר, ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם שמע מינה איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עכשיו, וכן פירש הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו פ"ג דהלכות תרומה סימן י"ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים, ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שנתנו לו הרי זה כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן, ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו תרומה גדולה ע"כ:
ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ: כך כתוב במשניות מדויקות:
אלא נותן העץ עם הזרע: פירש הר"ש ז"ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע:
פצועי חולין כו' : *הערה 1: פירש הר"ש ז"ל, אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין, ואם שלימין מותרין:
או במי תרומה: ואף על גב דמי כבש זיתים אין בהם טעם לשבח דמוחל זיתים מתערב בהן והוא מר אלא שמתבטלת מרירותו מחמת המלח, מכל מקום אוסר, ובירושלמי מוקי לה כר"ש דאמר בסמוך כרוב של שקיא דהיינו של בית השלחין עם כרוב של בעל של תרומה, אסור הכרוב של שקיא מפני שהוא בולע מפני שהוא רך וטעמו יפה על ידי השקאה פעמים רבות, אלמא דשל תרומה הוא דגריע ואפילו הכי אסור. ועוד מפרש התם דדוקא כשכבשן כאחת אבל זה אחר זה אפילו שלימין בשלימין אסירי והוא דהוו שלימין חולין לבסוף, וטעמא דכיון דשלימין בולעין ופולטין ושוב אינם בולעין, שלימין בתראי כי בלעי ברישא איסור בלעי:
דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו': כתב מהר"י קולון ז"ל בשרש ע"א ועל ששנינו בפ"י דמסכת תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו', ומחלק עלה בירושלמי בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור, וקשיא לך דהא קיימא לן דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה, עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין, עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאיתא בירושלמי למה ליה כבשן לא כבשן נמי ליתסר.
יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ"ץ בפירוש משנת זרעים שלו וזה לשונו, ובירושלמי תני ר' יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור, תני ר' חייא מדיחו ומותר, א"ר מנא מאן דאמר מותר כשכבשן שניהם כאחת מאן דאמר אסור כשכבשן זה אחר זה, תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אחר זה כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה, ודבר תימה הוא דקיימא לן בפרק כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בבת אחת ובין לזה אחר זה וכו', עד ועוד קשיא מתניתין דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין והכי נמי בכבושים, ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיימא לן בפרק כל הבשר, מיהו בזה יש לומר משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתניתין דחגבים טמאים שכבשן גרסינן בירושלמי א"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח, משמע דאכולהי מתניתין קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה, וצריך לומר דשלוק פחות מבשול אף על גב דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר, ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר"י בנו של ריב"ב וכו' שלוקה אוסרת ונאסרת עכ"ל ר' שמשון משנ"ץ. ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ"ל ז"ל.
ופירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי, ובירושלמי תני ר' יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר, וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירושלמי הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע"כ בקיצור, ועיין עוד במה שכתב בסוף מתניתין:
עשרה זין גרסינן: ולא גרסינן זוז, הראב"ד ז"ל בתורת כהנים, והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא, וכן הוא הנוסח של הגרסא ראש פ"ח דתוספתא דתרומות. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דלא גרסינן אם יש אלא ויש. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואית דגרסי עשרה זוז, והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרינן בכתובות בפרק אף על פי ע"כ. והכי גרסינן בגמרא בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ח) בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים, קתני התם בברייתא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים, פירוש ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע"כ.
וממה שפירש שם בתורת כהנים הראב"ד ז"ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי, וכתב נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן, דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור, ר' יהודה אומר וכו'. וקשה לפירושו ז"ל דהא בחולין פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ט) אר"י ב"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו', ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא הוה ליה למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים, אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי, ועוד דבירושלמי מפרש דלתנא קמא עולה החשבון לתשע מאות וששים ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים ואם כן כיצד אפשר לפרש דר' יהודה לא פליג.
וכן הכריח הר"ש שירילי"ו ז"ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפירוש הראב"ד ז"ל, והביא ראיה לדבריו מן התוספתא ואי קשיא דג טמא אפילו באלף ליתסר דהא קיימא לן דבריה לא בטלה, תירץ הוא ז"ל וזה לשונו, ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים מן בריה טמאה דיבשה, דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אף על גב דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא, ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים, ומשום הכי אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו הוה אמינא נתערבו ואינם נכרין שרו קא משמע לן והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתשע מאות וששים, אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפילו בעולה איכא מאן דאמר דחולצו לתפוח ומשום הכי אחמירו ביה, ובירושלמי גרסינן אתא ר' בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפילו באלף, ואשכחן הוראה לאיסור כדאיתא בפרקא קמא דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ"ל ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג' ובהר"ן ז"ל פרק גיד הנשה דף תשי"ד.
וחשבון תשע מאות וששים מפרש בירושלמי דסאה עבדא עשרים וארבעה לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא מאה זינין. ופירש הר"ש ז"ל נמצא דסאתים כו' [כמ"ש בתי"ט]. אבל רש"י ז"ל פירש בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דהלכות עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע"כ ועיין עוד שם. ופירש הרמב"ם ז"ל בפרק גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור, וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ארבעה לוגין ולוג ארבע רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששה קבין לשלשת קבין ארבעים ושמונה רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נראה לעניות דעתי שאם אין צריך להיות שהן עשרים וחמישה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל.
דג טמא צירו אסור: ולא דמי לציר חגבים טמאים, ובתורת כהנים ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור, וכיון דציר דגים טמאים בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר, ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים, ופירש רש"י ז"ל בפרק גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור, וסאתים הוו להו מאתים רביעית, נכי תמניא דהא קב ארבעה לוגין ולוג ארבע רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששה קבין לשלשת קבין ארבעים ושמונה רביעיות וכן ארבע פעמים הרי מאה תשעים ושנים ואסור, אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור מאה תשעים ושנים ונקט סאתים דהוי יותר ממאה ותשעים, ור' יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך ששה עשר כגון לוג ציר טמא תוך ששה עשר לוגין דהיתרא אבל יותר מששה עשר דהיתרא שרי ובטל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופירש הרמב"ם ז"ל אחד מששה עשר בו הוא שש רביעיות לסאה, והיינו גם כן מה שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מעשרים וארבעה לוגין שהיא הסאה, ועיין במה שכתב בסוף פרקא קמא דראש השנה על מלת גרב.
וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב"א ז"ל דבסימן ע"ר וזה לשונו, ואולי נתכוונת לומר דכולה מתניתין לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים, שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו, על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב. ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה, דעל כרחיך סיפא דרישא לאו משום בטול ציר, דאם כן הוה ליה מחלוקת תנא קמא ור' יהודה ור' יוסי דתנא קמא סבר בתשע מאות וששים ור' יהודה ברביעית בסאתים ור' יוסי אחד מששה עשר בו. וזה אינו, חדא דאי אפשר שיהא בין תנא קמא לר' יהודה ור' יוסי כולי האי, ועוד שיחמיר תנא קמא בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי, ועוד דאם כן מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקינן באיסורו ובבטולו, אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו, ושלש משניות הן, רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתינן בפרק כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר, וסיפא כל גרב בבטול גופו, וסיפא דסיפא בבטול צירו. ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסינן עלה דג טמא ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור, וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו, וכן פירש רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בששים אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ"ל ע"כ לשון התשובה.
גם בתשובת סימן ר"פ כתב וזה לשונו, כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי שלוש משניות הן, רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירושלמי פרישו דתניא ר' יהודה בן פזי וכו', ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן חמשה סלעים בגליל זו היא לבטול גופו, וזו תנא קמא היא, ולא ידענו אם יודה בה ר' יהודה שאינו מחמיר אפילו במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין תנא קמא מחמיר יותר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא תנא קמא היא ור' יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה, וסיפא בבטול ציר ר' יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור' יוסי מיקל ואמר אחד מששה עשר, ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ"ל, הוא תימה בעיני, והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף, והלא ציר בטל אפילו לר' יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד במאה תשעים ושנים ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תשע מאות וששים זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ"ל ז"ל.
עוד כתב בתשובת רפ"א וזה לשונו, תשובה, איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תשע מאות וששים זוז, ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא, סאה עבדא עשרים וארבעה לוגין לוגא עבדא שני ליטרין ליטרא עבדא מאה זוז הרי כל זוז עבד תשע מאות וששים ע"כ, והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים תשעת אלפים ושש מאות זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תשע מאות וששים לכל זוז וזוז, ואני כתבתי לך פירוש המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש"י ז"ל כל שצריך לך לפירוש חילוק כל המשנה שהן כעין שלוש משניות, רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירושלמי שהוא אסור, ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו, וסיפא דג טמא צירו אסור, ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיימא לן דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר, כדקיימא לן בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ג) דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו' כדאיתא התם, יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין, וכדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ו) מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל, וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע"כ.
ועיין עוד בתשובת שצ"ב ושצ"ג ושצ"ד ותמ"ג. ובתשובת סימן תכ"ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתניתין דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתשע מאות וששים מה שאין כן בשאר הדברים החשובים, וגם שבפירוש הרמב"ם ז"ל יש קושיות, וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו ע"כ, וכן כתב גם כן בסוף סימן תרע"ח:
העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור: ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפילו כל שהוא טמא, ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא, ומפרש לה בבכורות פרק הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיעה בעלמא הוא, אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים, הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירושלמי לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים, וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים, אי נמי דכיון דקיימא לן דלגבי איסורי אכילת נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה, לדעת הראב"ד ז"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כל שכן דשרי לגבי איסור, ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכל שכן צירן כדתניא בתורת כהנים החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב, ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כל שכן דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא, ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר' צדוק דמקל וחומר דציר דגים טהורים ילפינן, אלא היינו דאשמועינן דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפילו ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כל שכן ולא בעינן הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ"ל ז"ל. ועיין בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג.).
וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סימן רפ"ו וזה לשונו, תשובה, מסתברא לי דתנא קמא מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במסכת מכשירין, ולפיכך נראה לי דתנא קמא מיירי לענין איסור ור' צדוק לענין הכשר, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפילו כל שהוא מטמא, ופירש דמתניתין הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפילו מציר דגים טמאים, אבל הציר בפני עצמו אסור, ור' צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא, וכדאמרינן בבכורות פרק הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומאה הוא, ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואף על פי שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור, אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפילו מים טהורין משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא, ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין, אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאיתא התם בפרק הלוקח בהמה, והיינו דקאמר הכא ר' צדוק דאפילו של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אף על פי שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע"כ:
כל הנכבשין וכו': פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל כל הנכבשין כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלימין בין חתוכין או שרשי תרדים או קנרסין, וכבש של תרומה עם של חולין לא שנא כאחת לא שנא זה אחר זה, ואשמועינן מתניתין דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשים דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות:
חסית של חולין וכו': אשמועינן גוונין כדאשמועינן גבי שלימין ופצועין דבעינן דפצועין להוו דחולין דוקא, והכי נמי בעינן חסיות דתרומה כי היכי דלהוי איסור:
חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר: דפועל טעמו באחריות ואחרים לא מיבלעי ביה ע"כ:
בסוף פירוש ר"ע ז"ל צריך להיות או נשלקין אוסרין:
ר"ש אומר וכו' ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו': כך נראה שצריך לומר לפי הפירוש של הרמב"ם ור"ע ז"ל, אלא שבפירוש הר"ש ז"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופירש הרמב"ם ז"ל ר"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה, והוסיף ר' עקיבא ואמר אפילו המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור, והוסיף ריב"נ על זה ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל, ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ"ל ז"ל.
והביא כל פירושו ז"ל הר"ן ז"ל בפרק גיד הנשה דף תשי"ח, וכתב שם שרב אלפס והרמב"ם ז"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפרק גיד הנשה אליבא דר"י בן נורי אתמר, אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת, ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין, ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמרא בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא, והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אף על פי שטרוד למיפלט, עם פירוש הרמב"ם ז"ל לא קשה מידי דהכי קאמר כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן, עד כאן כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתניתין משמע דשקיא הוי לשון יובש, ואילו אנן מתרגמינן את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה, וה"ר יהוסף ז"ל הגיה שקי ומחק האל"ף ונקד ציר"י וחירי"ק.
ובירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור, פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפילו הבשר הזה השני אסור, וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים, אלא בשר שני קאמר ואף על גב דבר בר נותן טעם הוא ע"כ. ועוד אמרינן התם אפילו חסית בחסית דמין במינו הוא, וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה, ועוד דתרומה של ירק לכולי עלמא מדרבנן והקלו:
הכבד אוסרת: בפרק כל הבשר (חולין דף ק"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפירש ר"ע ז"ל. ומשום דמא מבעיא לן, ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת, ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת, ופירש רש"י ז"ל מתובלת התבלין מרככין אותה, שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע"כ ופירש שם הר"ן ז"ל בדף תשי"ז דהכי קאמר ליה ר"י לתנא קמא כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת, ומשום הכי פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיימא לן דשלוקה אינה נאסרת, וריב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכולי עלמא נאסרת עכ"ל ז"ל. ועיין עוד שם בהר"ן ז"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת, והשני הוא להרא"ה ז"ל:
ואינה נאסרת: אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור, וכדפירש ר"ע ז"ל. ועיין בראש פרק כיצד צולין שנתנו טעם שם התוספות ז"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד:
ביצה שנתבלה כו' אפילו הלמון שלה: הלמון בה"א גרסינן בקצת ספרים, והכי מייתי לה נמי בערוך. ובירושלמי משמע דלא גרסינן במתניתין "אפילו" אלא הכי גרסינן ביצה שנתבלה בתבלין אסורין הלמון שלה אסור מפני שהוא בולע. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירושלמי מפרש דכל שכן החלבון שהוא מבחוץ דאסור ע"כ:
מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורין לזרים: במשניות דוקניות גרסינן מי כבשים ומי שלקות אסורין, וכן הוא בפירוש רבינו שמשון ור"ע ז"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל.
ובירושלמי פריך עלה דמתניתין מההיא דתנן בפ"ז דמסכת מקואות אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות, והכי פריך הכא את עביד לה אוכל דקתני אסורין לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהם דקרוי אוכל דהא אין קרוי משקה אלא שבעה משקין, והתם גבי מקוה את עביד להו כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין, ומשני כאן בקשין כאן ברכין, כלומר כששהו הזיתים או הירקות בתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרינן דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין, וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדין הזיתים בקשיין ובחזקן בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוי כמו מים בעלמא. ומאי דהדר קאמר בירושלמי כאן באוכל כאן במשקה פרושי קא מפרש, כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל ובקשין הוו להו משקה כמו שהיה. ורבינו שמשון ז"ל פירש התם במסכת מקואות קשין כלומר שנתעכרו המים מראיתן מחמת הכבש, רכין צלולין מים בעלמא. ור' יוסי ב"ר בון משני דתרומה תליא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים, אבל משום הכי לא נפקי מתורת מים לענין מקוה, הלכך לענין תרומה לא שנא קשין ולא שנא רכין אסירי, ולענין מקוה לא שנא קשין ולא שנא רכין דינם כמים ופסלו, דלא אזלינן התם בתר טעמא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא. ורבינו מאיר ז"ל פירש דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם, וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע"כ, עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל:
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגהה: זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה, פירוש המשנה כן, הכובש זיתים של חולין עם זיתים של תרומה, אם כבש פצועי חולין עם פצועי תרומה וכו' אסור, אבל אם כבש שלימי חולין עם פצועי תרומה וכל שכן אם כבש עם שלימי תרומה מותר, ה"ר יהוסף ז"ל.