מלאכת שלמה על תרומות יא
<< · מלאכת שלמה · על תרומות · יא
לתוך המורייס: ספרים אחרים בתוך:
אבל נותנין את היין למורייס: בירושלמי מוקי לה ר' יוחנן דרבי היא דתניא יין למורייס רבי מתיר דלמתוקי טעמא יהבי ליה, ור"א בר"ש אוסר דלעבורי זוהמא יהבי ליה וקא מפסיד אוכלי תרומה לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים, ור"א בר"ש מתיר לזרים דלא הויא אכילה, ומכל מקום אפילו מאן דמתיר הכא גבי תרומה אוסר מורייס של עובדי כוכבים במסכת עבודה זרה פרק שני משום חומרא דעבודה זרה דאפילו הנאתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:
מפטמין: מרקחין את הבשמים, תרגום רוקח בירושלמי מפטם:
יינומלין: יין דבש ופלפלין, ונראה לעניות דעתי שהוא נוטריקון יין, מילי דהיינו דבש, לין רוצה לומר פלפלין ע"כ ואית דגרסי יינמלין, והוא נקרא גם כן קונדיטון כדאיתא במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כן ע"כ, והביאו הר"ן ז"ל בפרק אין מעמידין דף שנ"ח ע"ב, ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן תשס"ו:
אין מבשלין וכו': פירש הר"ש ז"ל אין מבשלין יין של תרומה, דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ע"כ:
ור' יהודה מתיר מפני וכו': נראה דקאי נמי ארישא דאין מפטמין כדמשמע בירושלמי שהעתקתי פ"ח דמסכת שביעית סימן ב', ומה דקשה דר' יהודה אדר' יהודה מההיא דסוף פרק שני דמכילתין נכתב שם. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן כ"ד וזה לשונו, והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום, ומנלן דבשולו משביחו דתנן ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכולי עלמא אשבוחי משבח ואפילו לתנא קמא דהא לא אסר אלא מפני שממעיטו. והא דתנן בפ"ב דתרומות ולא מן המבושל על שאינו מבושל דאלמא מבושל רע דאשתני לגריעותא, תרצו בירושלמי בשם ר' יוחנן דההיא ר' יהודה היא דסבר שהוא משתנה לגריעותא, והא דתנן בפרק בתרא ר"י מתיר מפני שמשביחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר' יהודה וחכמים מתירין מפני שמשביחו, ור"א תירץ תמן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפין את השיטה דלכולי עלמא אשבוחי משבח, ומתניתין דבפרק בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו לו הבעלים חי ובההוא אמרי רבנן דאין מבשלין מפני שממעיטו ממדתו ואף על פי שמשביחו ור"י מתיר הואיל ומשביחו, אבל ההוא דפ"ב ששנינו שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ההוא בבעלים פירוש לפי שהבעלים מפרישין אותו לפי מדתו שהיה קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן פחות מן הראוי לפי מדתו של עכשיו, נמצא כי לדברי ר"א אשבוחי משבח לכולי עלמא ולדברי ר"י דמחליף השיטה משביחו לכל הפחות לרבנן וקיימא לן כוותייהו עכ"ל ז"ל:
דבש תמרים: בין שהפריש תמרים וזב מהם דבש, בין שהפריש דבש לתרומה:
סַתְוָנִיוֹת: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל סתְוָונִיוֹת בשני ווי"ן, והוי"ו הראשונה קמוצה וכן בכל מקום שנזכר במשנה.
ירושלמי הוו בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה דהא גזל הוא ביד הזר, מה פליגין לשעבר הא בתחלה פירוש משקין שזבו מן התמרים בעודם טבל אף ר' יהושע מודה דאסורין באכילה עד שיתרום, והתניא דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר, לא קשיא כאן שזבו משנטבלו דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהם אסורין לכתחלה וחייבין בקרן דמשקין היוצאין מן הטבל כטבל, כאן כשזבו עד שלא נטבלו מותר לאכול מהן בלי הפרשת תרומה ומעשרות, ומודה ר"א שאם עשר על התמרים כאן וכבר זבו משקין מהם אפילו באספמיא מותר, ולא אמרינן דהוי טבל דהא לא עשר על הדבש מילתיה אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים, תניא ר"נ אומר לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר"א אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש מילתיה אמרה שהוא מעשר מן התמרים לפי דבש ולפי תמרים ע"כ. אבל בפירוש הר"ש ז"ל הלשון כך, תניא דבש תמרים ר"א מחייב במעשרות אר"נ מודה היה שזה פטור מן המעשר אבל היה אומר ר"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ע"כ, וכן הוא גם כן בתוספתא פ"ח דתרומות:
וחומץ סתווניות: יש גורסין וחומץ ספוניות לשון סופי ענבים:
ר"א מטמא משום משקה: תניא ר"נ אומר לא שר"א מטמא משום משקה, על מה נחלקו על שנפל לתוכו משקה שר"א מטמא משום משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. על דעתיה דר"נ ר"מ וראב"י ור"א שלשתן אמרו דבר אחד, ר"מ דו אמר אין מי פירות בטלין לעולם, ראב"י דתנן בפרק בתרא דמכשירין ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא, והדין ר"א דהכא, מאי טעמא דר"א דכתיב וכל משקה, מאי טעמא דרבנן דכתיב אשר ישתה, ור"א סבירא ליה דאשר ישתה מיבעי ליה פרט למשקה סרוח, אמרו ליה חכמים משקה סרוח אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן והלכך נמי מכשירין, ומודה ר"א לחכמים במי ים הגדול שאפילו הם סרוחים מכשירין דהכתוב קורא אותם מים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים, ומודה ר"א לחכמים במי תרדים ובמי שלקות שאינם מכשירין דהנהו אפילו לבהמה לא חזו ע"כ. ובפרק כ"מ אמר מר בר רב אשי דאין מברכין על דבש תמרים רק שהכל נהיה בדברו דזיעה בעלמא הוא, דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד כדעת ר' יהושע:
כמוני פטמים: נראה דפטמים בשב"א הפ"א גרסינן לה דקאי אמיני בשמים, ומוני דנקט ביו"ד לשון רבים אפטמים הרבה דבעלמא רוצה לומר מוכרי הבשמים או רוקחי המרקחת. אבל בתוי"ט כתוב כמוני פטמים מוסב על חכמים כו', אמנם לא משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דמוני דהוי לשון רבים קאי אחכמים כדפירש הוא יצ"ו, אלא דהכי פירושו חכמים שמנו בקצרה ובדקדוק מנו, ולא כדרך הרוכלים והפטמים שמונים הבשמים שלהם בקול רם להשמיעם לקונים שפעמים מוסיפין ופעמים גורעין ופעמים מזכירין בהכרזתם שם בשמים אחרים שלא הזכירו עדיין כלל במבוי זה. ובירושלמי ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"י אם יאמר לך אדם שמונה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, אילו הוה לון חורן לא הוון מנוניה:
ושאר כל המשקין טהורין: משמע אפילו מלקבל טומאת עצמן:
אין עושין תמרים דבש: דמפסידן הוא:
ובמעשר שני: דגבי מעשר שני כתיב ואכלת ודרשינן ולא להפסד, הר"ש שירילי"ו ז"ל:
אין סופגין ארבעים משום ערלה וכו': ה"ר יהוסף ז"ל הגיה משם ערלה בלא וי"ו. ובפרק העור והרוטב מוקמינן דפלוגתא דר"א במתניתין דלעיל בדון מינה ומינה, דר"א סבירא ליה דון מינה ומינה, דון מינה דמה בכורים משקין היוצאים מהם כמותם לענין שאם הביא ענבים ודרכן הוו בכורים דילפינן לה מרבויא דתביא מארצך אף תרומה משקה היוצא מהן כמותן, ומינה דמה בכורים אפילו שאר מינין אף תרומה נמי אפילו שאר מינין, ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה, דון מינה דמה בכורים המשקין היוצאין מהם כמותם אף תרומה משקין היוצאים מהם כמותם, ואוקי באתרה דמה משקה דתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחריני לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא, ומתניתין דקתני אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין בכורים וכו' ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים וגמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרה מבכורים מגזירה שווה דפרי פרי ע"כ:
אין מביאין בכורים משקין וכו': בירושלמי מפרש דהכי קאמר אין עושים בכורים משקין ומיירי בכהן שניתנו לו, ועיין שם, ה"ר יהוסף ז"ל:
ואין מטמא משום משקה: גם פה מחק הוי"ו ה"ר יהוסף ז"ל. והפירוש משקה היוצא מן הפירות והא נמי ר' יהושע היא כדלעיל. ובירושלמי דפרקין ודסוף פרקא בתרא דחלה מפרש דהא דתנן ואין מביאין בכורים משקין אבל אם לקטן משעה ראשונה על מנת להביאן משקין ודרכן יכול להביאן, ומרבי ליה מקרא דתביא. תניא זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן טמאים לא יעשו שמן וענבים בין טמאות בין טהורות לא יעשו דברי ר"מ, ר' יעקב אומר משמו לא נחלקו ר"א ור"י על זיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור"י אומר יעשו וענבים טהורות יעשו טמאות לא יעשו, א"ר יהודה מודים ר"א ור' יהושע בזיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו וענבים בין טהורות בין טמאות שיעשו, אמר רבי מודים ר"א ור"י בזיתים טהורים שיעשו וענבים טמאות וזיתים טמאות שלא יעשו ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו:
עוקצי תאנים וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל הכי פירושא דהאי מתניתין עוקצי תאנים ועוקצי גרוגרות ועוקצי כליסין ועוקצי חרובין שהן תרומה כולן אסורין לזרים, כן נראה לי אך קצת קשה דהוה ליה למימר וכליסין וחרובין וצריך עיון ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובערוך גריס כאן בליסין בבי"ת. וכתב רבינו מאיר דגרסינן הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ"ב דמעשרות היה עושה בלובסין והן מין תאנים, והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות, ומפרש בירושלמי במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים, וכתב רמב"ש ז"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפילו הניית מציצה אין בו, ואינו כן דלכך דקדקו במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל כתב אף על פי שאין בהן אוכל. אמר המלקט אבל כליסין בכ"ף הם מין קטניות כדמשמע בירושלמי פרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובבבלי סוף פרק אלו טריפות:
גרעיני תרומה: ספרים אחרים גלעיני בלמ"ד:
וכן עצמות הקדשים וכו': כתבו תוספות ז"ל בפרק המזבח מקדש דפירש ר"ת דהכא מיירי לאחר זריקת הדם דאי קודם זריקה אפילו מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים, ובעצמות קדשים הנאכלין מיירי דומיא דתרומה ויש עליהן עדיין בשר, וקאמר דאם מכניסן ומצניען אם כן הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו, וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהן אוכל ומיפרשא בענין זה ע"כ, וכן נראה שפירש ה"ר שמשון ז"ל ומשום נותר הם אסורין, ושכן משמע מן הירושלמי:
המורסן מותר: פירש"י ז"ל בפרק בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסולת כותשין אותן במכתשת. ובמתניתין משמע דמורסן גרוע מסובין הלכך נראה כפירוש רבינו מאיר ז"ל שפירש המורסן הוא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל, אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חדשות לישנות של חדשות אסורות. והרמב"ם ז"ל פירש כאן ומורסן הוא העולה מן הסובין, וסובין ידוע ע"כ:
המסלת קב או קביים לסאה: שמוציא מסאה קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו, ודריש לה בתורת כהנים מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול תלמוד לומר הוא הרי הוא בקדושתו ע"כ, ופירש הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם שמע מינה לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה, ואינו חושש להפסד תרומה ואף על פי שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע"כ:
{דה מפרש|אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין}} כך צריך להיות. וכתב הר"ש ז"ל דיש ללמוד ממתניתין דהני גתות שדרך בהן העובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכן ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות [כדאשכחן במתניתין המפנה חטים של תרומה מן המגורה], ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ע"כ. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רכ"ב:
ומטפח: כי ההיא דתנן בפרק החובל והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה מלשון טופח על מנת להטפיח, ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופירש ה"ר שמשון ז"ל דמדלא קתני חבית של שמן שנשברה משמע דלא מיירי שנשפכה לארץ, וגם לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים מדלא קתני ונותן לתוכה חולין כדקתני בבבא דמגורה שפינה ובבבא דמערה אלא לענין איסור תרומה מיירי דלא חיישינן במה שמתייבש השמן והולך וכלה ע"כ, אלא שתקנתי הלשון כפי עניות דעתי:
המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין: כך צריך להיות. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין, דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלויה אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ.
בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, ואם שטף הקדרה במים או ביין הרי זה מותר לבשל בה, בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שוטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד, וקל וחומר הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אף על פי שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה, קל וחומר הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם, ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד, ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא על ידי האור להחמיר, אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג, וראיתיה בכתיבת יד באורך, ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט.
ובחדושי הרשב"א ז"ל פרק הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו, למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף שלוש טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע, קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועיין בפירוש הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתניתין דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו', יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות, ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי ביה חמרא אף על גב דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח, לא דמי דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל:
הרכינה ומיצתה: מאי דקשה אמתניתין מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפרק המוכר את הספינה, נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה, אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן, והכי נמי משני הכא בירושלמי:
כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי: מפרש בירושלמי דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו':
תרומת מעשר של דמאי: משום הכי תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי, דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה:
כרשיני תרומה: אף על גב דשריא בהנאה לישראל מדתנן מערבין לישראל בתרומה, אומר ר"ת דהנאת כלוי אסורא כשנעשית בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה, וכדאסרינן בסמוך להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ה"ר שמשון ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אף על פי שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין מזונותיה על השוכר בין אין מזונותיה עליו, ותימה דכיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן, והיה נראה לתרץ דמתניתין בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי, אבל רש"י ז"ל כתב בפרקא קמא דעבודה זרה וזה לשונו, יאכילנה כרשיני תרומה ואף על פי שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו, ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה המיוחדת לו, לפיכך שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו וניחא ליה ואינו גזלן, אי נמי שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא הויא ממונו מאכילה ע"כ.
ששם פרה מכהן: ששאלה ממנו ושם אותה בדמים שאם תאנס או תמות משלם דמיה, וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן, וכן פירש רש"י ז"ל ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול עכ"ל ז"ל. וכן הכריח ה"ר שמשון ז"ל דצריך להעמידה בשואל, וכן הכריח ר"י בעל התוספות שם ר"פ אלמנה לכהן גדול. ומלת ששם השי"ן השנייה גם כן בשבלת שָׁשָם שהוא לשון שומא ולא לשון שימה.
וכתבו תוספות ז"ל שם בפרקא קמא דעבודה זרה ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה, נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אף על פי שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד וכו' ע"כ. ובירושלמי פריך אסיפא דמתניתין דקתני וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה דאמאי מאכילה בתרומה הא אילו רצה שואל לתת לו דמיה, ולקחתה לעצמו אינו רשאי דהא שלשה שבועות משביעין אותו וחדא מנייהו שמא עיניו נתן בה, ותני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה תלמוד לומר וכהן כי יקנה נפש קנין כספי שיהא קנוי לו לגמרי משמע, ומסיק דבר קפרא תני לא שנא שם לא שנא שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה ומגיה בר קפרא למתניתין, ותנא דידן סבר כיון דבכוליה תלמודא אמרינן דכי קם ליה ברשותיה כדידיה דמי הכי נמי כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור ע"כ וכפי פירוש ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל:
מדליקין שמן שריפה וכו': הקשה ה"ר שמשון ז"ל תימה דבמסכת שביעית פ"ח תני בירושלמי אין מדליקין שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות, ושמא פליגא אמתניתין ע"כ:
ברשות כהן: פירוש עניינו במאמרו ובמצותו שירשה לנו זה, הרמב"ם ז"ל. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל נראה דארכבה אתרי רכשי וזה לשונו, אביה מדליק ברשותה בדיעה שלה וברצונה ואפילו שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה ע"כ. ובירושלמי מפרש ר' יוחנן דברשות כהן לא קאי רק אחולין דסליק מיניה הא קמייתא אפילו שלא ברשות כהן, וכן הוא שם ברמב"ם, ונראה דטעמא הוי דכיון דתלתא קמייתא מצוה דרבים ניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ועל גבי החולין ברשות כהן וכגון דאין בהם סכנה ע"כ. ובירושלמי פליגי אמוראי אי האי שמן שריפה הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה מבית אבי אמו כהן, או אפילו הוי ממונו של ישראל מגרנו ולא מסרו לכהן:
והיא למודה: ספרים אחרים והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה. וכתוב בספר הלבוש סימן של"א דיורה דעה סעיף י"ט וזה לשונו, וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה שהוכשרה לקבל טומאה יכול לתתה בנר שנהנה הוא עם הכהן, ואף על פי שאחר כך עומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו הואיל ובהיתר הודלק ע"כ. והוא מהרמב"ם ז"ל שם פי"א ומסיים שם עלה וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה ע"כ:
מדליקין בבית המשתה: פירוש שמן שריפה בבית המשתה של ישראל דכהנים אוכלים במשתה, ה"ר שמשון ז"ל. ובגדים נקיים דמפרש בירושלמי פירש הוא ז"ל דרוצה לומר נקיים מטומאה וירא הוא שלא יטמא השמן הטמא את בגדיו הטהורין ע"כ. ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת תרומות ובעזרת האל יתברך בעל גבורות יוצר המאורות עזרה בעת צרות נתחיל מסכת מעשרות