מלאכת שלמה על תרומות יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על תרומות · יא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

לתוך המורייס:    ס"א בתוך:

אבל נותנין את היין למורייס:    בירוש' מוקי לה ר' יוחנן דרבי היא דתניא יין למורייס רבי מתיר דלמתוקי טעמא יהבי לי' ור"א בר"ש אוסר דלעבורי זוהמא יהבי לי' וקא מפסיד אוכלי תרומה לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים ור"א בר"ש מתיר לזרים דלא הויא אכילה ומ"מ אפי' מאן דמתיר הכא גבי תרומה אוסר מורייס של עובדי כוכבים במס' ע"ז פרק שני משום חומרא דע"ז דאפי' הנאתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

מפטמין:    מרקחין את הבשמים תרגום רוקח בירושלמי מפטם:

יינומלין:    יין דבש ופלפלין ונלע"ד שהוא נוטריקון יין מילי דהיינו דבש. לין ר"ל פלפלין ע"כ ואית דגרסי יינמלין. והוא נקרא ג"כ קונדיטון כדאי' במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף ד"ת כן ע"כ. והביאו הר"ן ז"ל בפ' אין מעמידין דף שנ"ח ע"ב. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תשס"ו:

אין מבשלין וכו':    פי' הר"ש ז"ל אין מבשלין יין של תרומה דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ע"כ:

ור' יהודה מתיר מפני וכו':    נראה דקאי נמי ארישא דאין מפטמין כדמשמע בירוש' שהעתקתי פ"ח דמס' שביעית סי' ב' ומה דקשה דר' יהודה אדר' יהודה מההיא דס"פ שני דמכילתין נכתב שם. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' כ"ד וז"ל והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום ומנלן דבשולו משביחו דתנן ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכ"ע אשבוחי משבח ואפי' לת"ק דהא לא אסר אלא מפני שממעיטו. והא דתנן בפ"ב דתרומות ולא מן המבושל על שאינו מבושל דאלמא מבושל רע דאשתני לגריעותא תרצו בירוש' בשם ר' יוחנן דההיא ר' יהודה היא דסבר שהוא משתנה לגריעותא והא דתנן בפ' בתרא ר"י מתיר מפני שמשביחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר' יהודה וחכמים מתירין מפני שמשביחו ור"א תירץ תמן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפין את השיטה דלכ"ע אשבוחי משבח ומתני' דבפ' בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו לו הבעלים חי ובההוא אמרי רבנן דאין מבשלין מפני שממעיטו ממדתו ואע"פ שמשביחו ור"י מתיר הואיל ומשביחו אבל ההוא דפ"ב ששנינו שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ההוא בבעלים פי' לפי שהבעלים מפרישין אותו לפי מדתו שהי' קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן פחות מן הראוי לפי מדתו של עכשיו נמצא כי לדברי ר"א אשבוחי משבח לכ"ע ולדברי ר"י דמחליף השיטה משביחו לכה"פ לרבנן וקי"ל כוותייהו עכ"ל ז"ל:

משנה ב[עריכה]

דבש תמרים:    בין שהפריש תמרים וזב מהם דבש בין שהפריש דבש לתרומה:

סַתְוָנִיוֹת:    הגיה ה"ר יהוסף ז"ל סתְוָונִיוֹת בשני ווי"ן. והוי"ו הראשונה קמוצה וכן בכל מקום שנזכר במשנה. ירוש' הוו בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה דהא גזל הוא ביד הזר מה פליגין לשעבר הא בתחלה פי' משקין שזבו מן התמרים בעודם טבל אף ר' יהושע מודה דאסורין באכילה עד שיתרום והתניא דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר לא קשיא כאן שזבו משנטבלו דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהם אסורין לכתחלה וחייבין בקרן דמשקין היוצאין מן הטבל כטבל כאן כשזבו עד שלא נטבלו מותר לאכול מהן בלי הפרשת תרומה ומעשרות. ומודה ר"א שאם עשר על התמרים כאן וכבר זבו משקין מהם אפי' באספמיא מותר ולא אמרי' דהוי טבל דהא לא עשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים. תניא ר"נ אומר לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר"א אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים לפי דבש ולפי תמרים ע"כ. אבל בפי' הר"ש ז"ל הלשון כך תניא דבש תמרים ר"א מחייב במעשרות אר"נ מודה היה שזה פטור מן המעשר אבל הי' אומר ר"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ע"כ וכ"ה ג"כ בתוספתא פ"ח דתרומות:

וחומץ סתווניות:    יש גורסין וחומץ ספוניות לשון סופי ענבים:

ר"א מטמא משום משקה:    תניא ר"נ אומר לא שר"א מטמא משום משקה על מה נחלקו על שנפל לתוכו משקה שר"א מטמא משום משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. על דעתיה דר"נ ר"מ וראב"י ור"א שלשתן אמרו דבר אחד ר"מ דו אמר אין מי פירות בטלין לעולם ראב"י דתנן בפ' בתרא דמכשירין ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא והדין ר"א דהכא. מ"ט דר"א דכתיב וכל משקה מ"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ור"א ס"ל דאשר ישתה מיבעי לי' פרט למשקה סרוח א"ל חכמים משקה סרוח אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן והלכך נמי מכשירין ומודה ר"א לחכמים במי ים הגדול שאפי' הם סרוחים מכשירין דהכתוב קורא אותם מים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ומודה ר"א לחכמים במי תרדים ובמי שלקות שאינם מכשירין דהנהו אפי' לבהמה לא חזו ע"כ. ובפ' כ"מ אמר מר בר רב אשי דאין מברכין על דבש תמרים רק שהנ"ב דזיעה בעלמא הוא דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד כדעת ר' יהושע:

כמוני פטמים:    נראה דפטמים בשב"א הפ"א גרסי' לה דקאי אמיני בשמים ומוני דנקט ביו"ד לשון רבים אפטמים הרבה דבעלמא. ר"ל מוכרי הבשמים או רוקחי המרקחת. אבל בתוי"ט כתוב כמוני פטמים מוסב על חכמים כו'. אמנם לא משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דמוני דהוי לשון רבים קאי אחכמים כדפי' הוא יצ"ו אלא דה"פ חכמים שמנו בקצרה ובדקדוק מנו ולא כדרך הרוכלים והפטמים שמונים הבשמים שלהם בקול רם להשמיעם לקונים שפעמים מוסיפין ופעמים גורעין ופעמים מזכירין בהכרזתם שם בשמים אחרים שלא הזכירו עדיין כלל במבוי זה. ובירוש' ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"י אם יאמר לך אדם שמונה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם ומנו אותם חכמים שנים אילו הוה לון חורן לא הוון מנוניה:

ושאר כל המשקין טהורין:    משמע אפי' מלקבל טומאת עצמן:

משנה ג[עריכה]

אין עושין תמרים דבש:    דמפסידן הוא:

ובמעשר שני:    דגבי מע"ש כתיב ואכלת ודרשי' ולא להפסד. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

אין סופגין ארבעים משום ערלה וכו':    ה"ר יהוסף ז"ל הגיה משם ערלה בלא וי"ו. ובפ' העור והרוטב מוקמי' דפלוגתא דר"א במתני' דלעיל בדון מינה ומינה דר"א ס"ל דון מינה ומינה דון מינה דמה בכורים משקין היוצאים מהם כמותם לענין שאם הביא ענבים ודרכן הוו בכורים דילפי' לה מרבויא דתביא מארצך אף תרומה משקה היוצא מהן כמותן. ומינה דמה בכורים אפי' שאר מינין אף תרומה נמי אפי' שאר מינין ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה. דון מינה דמה בכורים המשקין היוצאין מהם כמותם אף תרומה משקין היוצאים מהם כמותם ואוקי באתרה דמה משקה דתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחריני לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא ומתני' דקתני אין סופגין מ' משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין בכורים וכו' ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים וגמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרה מבכורים מג"ש דפרי פרי ע"כ:

אין מביאין בכורים משקין וכו':    בירוש' מפ' דה"ק אין עושים בכורים משקין ומיירי בכהן שניתנו לו וע"ש. ה"ר יהוסף ז"ל:

ואין מטמא משום משקה:    גם פה מחק הוי"ו ה"ר יהוסף ז"ל. והפי' משקה היוצא מן הפירות והא נמי ר' יהושע היא כדלעיל. ובירוש' דפרקין ודס"פ בתרא דחלה מפ' דהא דתנן ואין מביאין בכורים משקין אבל אם לקטן משעה ראשונה ע"מ להביאן משקין ודרכן יכול להביאן ומרבי לי' מקרא דתביא. תניא זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן. טמאים לא יעשו שמן. וענבים בין טמאות בין טהורות לא יעשו דברי ר"מ ר' יעקב אומר משמו לא נחלקו ר"א ור"י על זיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור"י אומר יעשו וענבים טהורות יעשו טמאות לא יעשו א"ר יהודה מודים ר"א ור' יהושע בזיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו וענבים בין טהורות בין טמאות שיעשו אמר רבי מודים ר"א ור"י בזיתים טהורים שיעשו וענבים טמאות וזיתים טמאות שלא יעשו ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו:

משנה ד[עריכה]

עוקצי תאנים וכו':    כתב ה"ר יהוסף ז"ל הכי פירושא דהאי מתני' עוקצי תאנים ועוקצי גרוגרות ועוקצי כליסין ועוקצי חרובין שהן תרומה כולן אסורין לזרים כן נ"ל אך קצת קשה דה"ל למימר וכליסין וחרובין וצ"ע ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובערוך גריס כאן בליסין בבי"ת. וכתב רבינו מאיר דגרסי' הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ"ב דמעשרות הי' עושה בלובסין והן מין תאנים והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות ומפ' בירוש' במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים וכתב רמב"ש ז"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפי' הניית מציצה אין בו ואינו כן דלכך דקדקו במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל כתב אע"פ שאין בהן אוכל. אמר המלקט אבל כליסין בכ"ף הם מין קטניות כדמשמע בירוש' פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובבבלי ס"פ אלו טריפות:

משנה ה[עריכה]

גרעיני תרומה:    ס"א גלעיני בלמ"ד:

וכן עצמות הקדשים וכו':    כתבו תוס' ז"ל בפ' המזבח מקדש דפי' ר"ת דהכא מיירי לאחר זריקת הדם דאי קודם זריקה אפי' מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים ובעצמות קדשים הנאכלין מיירי דומיא דתרומה ויש עליהן עדיין בשר וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהן אוכל ומיפרשא בענין זה ע"כ וכן נראה שפי' ה"ר שמשון ז"ל ומשום נותר הם אסורין ושכן משמע מן הירושלמי:

המורסן מותר:    פירש"י ז"ל בפ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסולת כותשין אותן במכתשת. ובמתני' משמע דמורסן גרוע מסובין הלכך נראה כפי' רבינו מאיר ז"ל שפי' המורסן הוא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חדשות לישנות של חדשות אסורות. והרמב"ם ז"ל פי' כאן ומורסן הוא העולה מן הסובין וסובין ידוע ע"כ:

המסלת קב או קביים לסאה:    שמוציא מסאה קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו ודריש לה בת"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע"כ ופי' הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע"כ:

משנה ו[עריכה]

אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל דיש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן העובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכן ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות. [כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה] ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ע"כ ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רכ"ב:

משנה ז[עריכה]

ומטפח:    כי ההיא דתנן בפ' החובל והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה מלשון טופח ע"מ להטפיח. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל דמדלא קתני חבית של שמן שנשברה משמע דלא מיירי שנשפכה לארץ וגם לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים מדלא קתני ונותן לתוכה חולין כדקתני בבבא דמגורה שפינה ובבבא דמערה אלא לענין איסור תרומה מיירי דלא חיישי' במה שמתייבש השמן והולך וכלה ע"כ אלא שתקנתי הלשון כפי עניות דעתי:

משנה ח[עריכה]

המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין:    כך צ"ל. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב"א ז"ל פ' הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל:

הרכינה ומיצתה:    מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה"נ משני הכא בירושלמי:

כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי:    מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו':

תרומת מעשר של דמאי:    מש"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה:

משנה ט[עריכה]

כרשיני תרומה:    אע"ג דשריא בהנאה לישראל מדתנן מערבין לישראל בתרומה אומר ר"ת דהנאת כלוי אסורא כשנעשית בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן בסמוך להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ה"ר שמשון ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין מזונותיה על השוכר בין אין מזונותיה עליו ותימה דכיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש"י ז"ל כתב בפ"ק דע"ז וז"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה המיוחדת לו לפיכך שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו וניחא ליה ואינו גזלן א"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא הויא ממונו מאכילה ע"כ. ששם פרה מכהן. ששאלה ממנו ושם אותה בדמים שאם תאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן וכן פי' רש"י ז"ל ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול עכ"ל ז"ל. וכן הכריח ה"ר שמשון ז"ל דצריך להעמידה בשואל וכן הכריח ר"י בעל התוס' שם ר"פ אלמנה לכה"ג. ומלת ששם השי"ן השנייה ג"כ בשבלת שָׁשָם שהוא לשון שומא ולא לשון שימה. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ"ק דע"ז ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד וכו' ע"כ. ובירוש' פריך אסיפא דמתני' דקתני וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה דאמאי מאכילה בתרומה הא אילו רצה שואל לתת לו דמיה ולקחתה לעצמו אינו רשאי דהא שלשה שבועות משביעין אותו וחדא מנייהו שמא עיניו נתן בה ותני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפי' אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספי שיהא קנוי לו לגמרי משמע ומסיק דבר קפרא תני לא שנא שם ל"ש שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה ומגיה בר קפרא למתני' ותנא דידן סבר כיון דבכולי' תלמודא אמרי' דכי קם לי' ברשותיה כדידיה דמי ה"נ כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור ע"כ וכפי פי' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל:

משנה י[עריכה]

מדליקין שמן שריפה וכו':    הקשה ה"ר שמשון ז"ל תימה דבמס' שביעית פ"ח תני בירוש' אין מדליקין שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני' ע"כ:

ברשות כהן:    פי' עניינו במאמרו ובמצותו שירשה לנו זה. הרמב"ם ז"ל. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל נראה דארכבה אתרי רכשי וז"ל אביה מדליק ברשותה בדיעה שלה וברצונה ואפי' שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דברשות כהן לא קאי רק אחולין דסליק מיניה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן וכ"ה שם ברמב"ם ונראה דטעמא הוי דכיון דתלתא קמייתא מצוה דרבים ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוניה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ועל גבי החולין ברשות כהן וכגון דאין בהם סכנה ע"כ ובירוש' פליגי אמוראי אי האי שמן שריפה הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה מבית אבי אמו כהן או אפילו הוי ממונו של ישראל מגרנו ולא מסרו לכהן:

והיא למודה:    ס"א והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה. וכתוב בספר הלבוש סי' של"א דיורה דעה סעי' י"ט וז"ל וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה שהוכשרה לקבל טומאה יכול לתתה בנר שנהנה הוא עם הכהן ואע"פ שאח"כ עומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו הואיל ובהיתר הודלק ע"כ. והוא מהרמב"ם ז"ל שם פי"א ומסיים שם עלה וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה ע"כ:

מדליקין בבית המשתה:    פי' שמן שריפה בבית המשתה של ישראל דכהנים אוכלים במשתה. ה"ר שמשון ז"ל. ובגדים נקיים דמפ' בירושלמי פירש הוא ז"ל דרוצה לומר נקיים מטומאה וירא הוא שלא יטמא השמן הטמא את בגדיו הטהורין ע"כ. ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת תרומות ובעה"י בעל גבורות יוצר המאורות עזרה בעת צרות נתחיל מסכת מעשרות