משנה מגילה ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מגילה · פרק ב · משנה א | >>
הקורא את המגילה למפרע, לא יצא.
קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון, לא יצא.
אבל קורין אותה ללועזות ד בלעז.
והלועז ששמע אשורית, יצא.
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא.
קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן, לֹא יָצָא.
אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת ד בְּלַעַז.
וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית, יָצָא.
הקורא את המגילה למפרע - לא יצא.
- קראה על פה,
- קראה תרגום בכל לשון - לא יצא.
- אבל, קורין אותה ללעוזות - בלעז.
- והלועז, ששמע אשורית - יצא.
כתוב במגילה "נזכרים ונעשים"(אסתר ט, כח), כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה, כמו-כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה.
ואסור לקרותה על פה, לאמרו "נזכרים", ואמר "כתוב זאת זכרון בספר"(שמות יז, יד).
ושיעור זו המשנה ופירושה כך: עברי שקראה תרגום בכל לשון לא יצא, חוץ מלשון יווני. אבל – קורין אותה ללועזות בלעז, והוא שתהיה כתובה בלעז, כדי שלא תהא קריאתו על פה.
ומה שהתנה בלשון יווני משאר הלשונות, לפי שהיה מובן אצלם, הלא תראה מה שאמר במה שקדם "אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית" (משנה, מגילה א, ח). והטעם, מפני שהם פרשו התורה בלשון יוון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם, וכאילו היתה אשורית. וכן אמר: "לשון יוני לכל כשר" (מגילה יח.). ומוסיף על זה, כי זה הלשון היה משובח אצלם, "רבינו הקדוש אומר: מה לי לשון תרסי! או לשון עברי, או לשון יווני".
והלועז ששמע אשורית יצא - לפי שאף על פי שאינו יודע פירוש כל מילה ומילה, יודע הוא כל המעשה:
הקורא את המגלה למפרע לא יצא - דכתיב (אסתר ט) והימים האלה נזכרים ונעשים, מה עשיית הימים א"א למפרע, דא"א שיהא חמשה עשר קודם ארבעה עשר, אף זכירה שהיא קריאת המגילה, למפרע לא א:
קראה על פה - לא יצא. כתיב הכא נזכרים, וכתיב התם (שמות יז) כתוב זאת זכרון בספר:
קראה תרגום בכל לשון לא יצא - הכי קאמר, עברי שקראה תרגום ואינו מבין בל' תרגום, או בכל שאר לשון ב שאינו מבין, לא יצא:
אבל קורין אותה ללועזות בלעז - באותו לשון שהם מבינים. ובלבד שתהא כתובה באותו לשון ג, שלא יהא קורא על פה:
והלועז ששמע אשורית יצא - ויונית הרי הוא כאשורית לדין זה. אלא שכבר אבד אותו לשון היוני ונשתכח כדכתבינן לעיל:
קראה על פה לא יצא. [כתב הר"ב] כתיב הכא נזכרים כו'. בגמרא ממאי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא. לא ס"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
תרגום בכל לשון. פי' הר"ב או בכל לשון. וזו ואצ"ל זו קתני. רש"י בגמרא. ועיין לקמן:
אבל קורין אותה ללועזות בלעז. כתב הר"ב ובלבד שתהא כתובה באותו לשון. הר"ן מוקים למתניתין אפילו לרשב"ג דמשנה ח' פ"ק דהלכה כמותו ויהיב טעמא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסימי ניסא. עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גיפטית עיקר פרסומיה בגיפטית אע"פ שאין הספרים נכתבין בו עכ"ד. ונראה לי שכן גם דעת הרמב"ם שהרי בפרק ב' מהלכות מגילה כתב לזאת הבבא. אע"ג דבפרק א' מהלכות תפילין פסק כרשב"ג. אלא ש"מ דס"ל דאף רשב"ג מודה במגילה. ועיין במשנה דלקמן:
ללועזות כל שאינו לשון הקדש. נקרא לעז. רש"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר. עיין ברד"ק:
והלועז ששמע אשורית יצא. כתב הר"ב ויונית הוא כאשורית כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מגילה. אלא שלא כתב שכבר אבד וכו'. דסמך בזה על מ"ש בפ"א מהלכות תפלה. כמ"ש ב"י סי' תר"ץ. וטעמייהו. דמתניתין עצמה דהכא סברה כרשב"ג. ולא הוי מחלוקת ואח"כ סתם. וכמ"ש הר"ן דתנא דמתני' דהכא לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג. אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן. ולבקי בהן כולם כשרים. ומשום הכי קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן. בר מלשון אשורית. ולרשב"ג בר מאשורית ויונית. אבל קורין אותה ללועזות בכל לעז שבעולם [שהם] מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע. ולרשב"ג באשורית ויונית עכ"ד. ומ"ש הר"ן דמשום דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם. לא קשיא הלכתא אהלכתא דאמוראי נינהו אליביה דרבי יוחנן. ה"ק אבל משום מחלוקת ואח"כ סתם קשיא דזה אליבא דכ"ע. כדמוכח בפרק החולץ בגמרא דף מ"ו [צ"ל מ"ב]. ותריץ כדכתיבנא:
יצא. מידי דהוה אנשים [כדלקמן ריש משנה ד'] ועמי הארץ ועוד דאנן מי ידעינן אחשתרנים בני הרמכים [מאי הוא] אלא מצות קדיאה ופרסומי ניסא ה"נ כו'. גמרא:
(א) (על הברטנורא) בגמרא ממחי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא כו' כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
(ב) (על הברטנורא) וזו ואין צריך לומר זו קתני. רש"י בגמרא:
(ג) (על הברטנורא) מתניתין אפילו לרשב"ג פרק קמא משנה ח' דהלכה כמותו. וטעמא דכיון דעיקר קריאת מגילה משום פרסומי ניסא עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גפטית עיקר פרסומא בגפטית אף על פי שאין הספרים נכתבים בו הר"נ:
(ד) (על המשנה) ללועזות. כל שאינו לשון הקודש נקרא לעז. רש"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר כמ"ש רד"ק:
הקורא את המגילה וכו': ר"פ שני דהלכות מגילה וסימן ג' והביאוה תוס' ז"ל בברכות פ' אין עומדין:
קראה תרגום: בגמ' פריך ה"ד אילימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו על פה ומשני לא צריכא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום:
אבל קורין אותה ללעוזות בלעז: כל שאינו לשון הקדש נקרא לעז רש"י ז"ל וכתב הר"ן ז"ל דר' אבהו בשם ר' אלעזר דאמר בירושלמי דיודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא ידי אחרים בלעז אפשר דכרשב"ג ס"ל דמכשר גפטית לגפטיים אבל לא למי שיודע גפטית ולשון הקדש אבל לרבנן מוציא ולישנא דמתני' נמי הכי דייק דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלועזות בלעז ע"כ. וכתוב שם עוד בשם הרמב"ן ז"ל דמתני דהכא כרבנן ודלא כרשב"ג דהא קתני בכל לשון לא יצא דאלמא דאפילו לעז יוני אינו כשר אלא שהלעוזות קורין אותה בכל לעז וקתני נמי והלועז ששמע אשורית יצא ואי רשב"ג הא איכא נמי יונית והיינו דאמרינן בגמ' מתני' כברייתא ע"כ. ופירש רש"י ז"ל מתני' דקתני בכל לשון לא יצא כגון גפטית למדיים ומדית לגפטיים אבל קורין אותה ללעוזות בלעז איש כלשונו כברייתא דקתני גפטית לגפטיים עברית לעברית עולמית לעלמיים יונית ליונים ע"כ:
והלועז: ס"א והלעוז:
יכין
הקורא את המגילה למפרע: שקרא תחילה מה שכתוב בסוף:
קראה תרגום: ואינו מבין התרגום, או בכל וכו':
לא יצא: הא דלא כלל תנא למפרע עם הנך בחד בבא. ה"ט, משום דברישא טעמא לחוד, מהיקישה דזכירה לעשייה, דשניהן למפרע לא. ועל פה ואינך טעמא לחוד מדכתיב ככתבם וכדקאמר בש"ס:
אבל קורין אותה ללועזות בלעז: אם מבין הלשון ההוא:
והלועז ששמע אשורית: שכתובה בכתב ולשון הקודש [תר"ץ].
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת