רש"י על הש"ס/מגילה/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים





למה נמנו שנותיו של ישמעאל - מה לנו למנות שנות הרשעים:

להתייחס בהן שנותיו של יעקב - על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י"ד כיצד אברהם בן פ"ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י"ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע"ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס"ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנה:

ותניא היה יעקב כו' - ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס"ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו':

מלמד שקידשה ישמעאל - אביה ומת והשיאה נביות אחיה:

וארבע עשרה שנה - היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו' (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע"ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים:

שבעה דשבעא ותרין דכפנא - דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו' (בראשית מה) הרי בן קי"ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן:

עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים - ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י"ד שנה ששימש בבית עבר:

יצא - יעקב מבית עבר שתי שנים לפני מיתתו של עבר:

נמצא כשעמד כו' - הכי גרסינן מנלן דלא איענש עלייהו דתניא נמצא יוסף כשפירש מאביו שלא ראהו עשרים ושתים שנה כדרך שפירש יעקב מבית אביו שלא כיבדו נתאבל על יוסף כ"ב שנה כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה הרי י"ג ושבעה דשבעא ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנתכסה יוסף מאביו ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וי"ד שנה בבית עבר:

אלא שמע מינה - י"ד דבית עבר לא חשיב להו דלא איענש עלייהו:

אי הכי בצירא להו - ואין כאן אלא עשרים דבית לבן:

אישתהי ב' שנים באורחא - דבשובו מארם נהרים לבא ליצחק אביו ויבן לו בית לימות החורף עשה סוכות ב' פעמים שני ימות הקיץ הרי י"ח ובבית אל עשה ששה חדשים כשיצא משכם שנאמר קום עלה בית אל וגו' (בראשית לה):

פרק שני - הקורא למפרע


מתני' הקורא - ללועזות. כל שאינו לשון הקודש נקרא לעז ולקמן פריך והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא:

סירוגין - בגמרא מפרש קורא מעט ופוסק (ושוהה) וחוזר ופוסק:

היה כותבה או דורשה - ומתוך כך קוראה אם כוון לבו יצא:

דיפתרא ונייר - מפרש בגמ':

על הספר - קלף:

גמ' מנהני מילי - דלמפרע לא יצא:

מה זמנם למפרע לא - דאי אפשר שיהא ט"ו קודם לי"ד:

ממזרח שמש עד מבואו - כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו כך מהולל שם ה' ולא למפרע:

זה היום - כסדר היום שאינו משתנה בשעותיו להיפך כך למפרע לא:

יהי שם ה' מבורך - כהוייתו יהא הלול השם וברכתו כסדרו:

ככתבה - בלשון הקודש ולא בלשון אחר:



והיו הדברים האלה בהוייתן - בלשון הקודש:

שלא יקרא למפרע - אלמא קריאת שמע למפרע לא ומהכא יליף תנא דלעיל טעמא:

בכל לשון נאמרה - לקרותה בכל לשון ולכן איצטריך בקריאת שמע והיו:

איצטריך - והיו דלא תימא שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן:

על הסדר - כמשפט המקראות וכדיליף לקמן:

הפקולי - יש אומרים שמשתכר בצמר גפן שנקרא פקולא:

הבו לה' - הזכירו לפניו את אילי הארץ:

הבו לה' כבוד שמו - סיפיה דקרא בהדרת קודש:

ומה ראו לומר גאולה בשביעית - ולא רפואה אחר סליחה כדכתיב קרא הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי:

מתוך שעתידין ליגאל בשביעית - שבוע שבן דוד בא בו חלוק משאר שנים כדאמרינן בפרק חלק (דף צז.) שנה ראשונה רעב ולא רעב כו' עד ובשביעית מלחמות ובמוצאי שביעית בן דוד בא:

אתחלתא דגאולה היא - ואע"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית:

שבור זרוע רשע - אלו המייקרין את התבואה ומפקיעין את השער וממאי דבמפקיעי שערים כתיב דכתיב בההיא פרשתא יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הליסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם ובכך זרועו שבור ורע תדרוש רשעו בל תמצא וזה שהיה בדעתו להיות רשע כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה:

בפרשה תשיעית אמרה - ואם תאמר שמינית היא אשרי ולמה רגשו גויים תרתי פרשתא היא:

ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא - אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא:

וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים - קודם שנתיישבו בירושלים שנאמר ואסירה כל בדיליך ועל ידי כך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה כמו לשעבר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה לכן סמכם לקבוץ גליות והשיבה שפטינו וצדקינו במשפט:

כלו הפושעים - שאינם מאמינין בדת משה שהיתה מן השמים לכך סמכו לה ברכת הפושעים שנאמר עוזבי ה' אלו הפושעים ושבר פושעים היינו זדים כדאמר פשעים אלו המרדין (יומא דף לו:):



אחר ישובו בני ישראל - אחר ישובו לבית המקדש ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם:

זובח תודה - אחר זביחה תן הודאה: וירד מעשות החטאת והעולה וגו':

חדא מילתא היא - אף הודאה עבודה של מקום הוא:

אסור לספר - בקביעות ברכה:

למי שיכול - ואין מי שיכול לספר את כולו לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים:

היסופר לו כי אדבר - הכי דריש ליה היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח אם אמר לעשות כך כי יבולע. סמא דכולה משתוקא. מבחר כל הסממנין היא השתיקה שלא להרבות דברים והיינו לך דומיה תהלה:

מלה בסלע משתוקא בתרין - אם תרצה לקנות הדבור בסלע תקנה השתיקה בשתים:

קראה תרגום בכל לשון - זו ואין צ"ל זו קתני:

מיתיבי - לרב ושמואל דקתני הכא יוונית לא יצא:

הא לא דמיא - תירוצא הוא:

גיפטית לגיפטים יצא - והכי נמי תנן במתני' ללועזות בלעז:

עברית - לשון עבר הנהר:

עילמית - לשון עילם:

מתני' כברייתא - זו מיתוקמא קראה בכל לשון דקתני מתני' לא יצא כגון גיפטית למדיים ומדית לגיפטים אבל קורין אותו ללועזות בלעז איש כלשונו:

ופרסומי ניסא - אע"פ שאין יודעין מה ששומעין שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס ומודיעין להן:

לא הוו ידעי רבנן - תלמידי רבינו הקדוש:

חלוגלוגות - מין ירק הוא ושנוי בכמה מקומות במשנה ובבריית':

פרפחיני - פיקקל"י בלעז:

מסלסל בשערך - למדנו שהסלסול לשון חיפוש והיפוך:

טאטיתא - אישקופ"א בלעז:



סירוסין - למפרע כמו סרס את המקרא ודרשהו וכן יצא מחותך או מסורס (נדה דף כח.):

דחייש ליחידאה - במקום שהיחיד מחמיר ורבים מקילין:

שומרת יבם - מצפה ליבמה ומצוה בגדול ליבם בא אחד מן האחין וקידש את אחותה של יבמה אחר שנפלה היבמה לפניהן:

אומרים לו המתן - מלכונסה:

עד שיעשה אחיך הגדול מעשה - ביבמתו או לחלוץ או ליבם אבל בעוד היבמה לפני כולן לחלוץ או לייבם הרי היא לכל אחד כאשתו על ידי זיקת יבום ואסור באחותה משום אחות אשה דקסבר יש זיקה אפי' בתרי וכל שכן בחד ופליגי רבנן עליה ואמרי הואיל ושני אחים הן אין זיקתו מיוחדת להיות מוטלת על אחד מהן להיות כאשתו ומותר באחותה:

השמיט - דילג בה הסופר פסוק אחד וקראן הקורא:

כמתורגמן המתרגם - על פה:

תיר - ער:

אהדורי סברא - דבר הבא מבינת הלב:

דקא מסדר פסוקא - על פה וכתב ליה וקתני יצא ע"י קריאת אותו סידור:

הלכה כדברי האומר כולה - צריך לקרות ופליגי בה תנאי במתני' מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר כולה ר' יהודה אומר מאיש יהודי:

דמנחא מגילה קמיה - ומעתיק ממנה:

מסייע ליה לרבה - מתני' דקתני יצא וליכא לאוקמה אלא במעתיק מן הכתב מסייע ליה לרבה:

דלמא דאיתרמי ליה - לעולם מותר לכתוב בלא העתק ומתני' דאתרמי ליה מגילה ומעתיק ממנה ואיצטריך לאשמעינן דהיכא דמעתיק ממנה אם כוון לבו יצא:

התעיף עיניך בו ואיננו - אם תכפול עיניך ממנה הרי היא משתכחת ממך כהרף עין:

דבי בר חבו - מוכר תפילין הוה כדאמרינן בבבא מציעא (דף כט:) תפילין דבי בר חבו שכיחי:

והלכתא כו' - כך הלכה למשה מסיני:

מיגרס גריסין - שגורות בפי הכל:

סמא - זרניך בלשון קודש אורפומניט"ו בלעז:

סקרתא - צבע אדום שצובעין בו תריסין:

קומא - שרף אילן:



חרתא דאושכפי - סם שצובעין בו מנעלים שחורין:

קמיח - במים:

ולא עפיץ - מעובד בעפצים שקורין גל"ש:

מחקא - מין עשבים עשוי על ידי דבק:

מתני' בן עיר - שזמנו בארבעה עשר:

שהלך לכרך - שזמנו בחמשה עשר:

אם עתיד לחזור - מפרש בגמ':

קורא כמקומו - כחובת מקומו בן עיר בארבעה עשר בן כרך בחמשה עשר:

גמ' לא שנו - דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר:

אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר - אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר הוא דקתני שאינו צריך לקרות עמהן בלילי י"ד אע"פ שעודנו שם הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז בן יומו:

אבל אין עתיד - לצאת משם בלילה דהשתא הוי פרוז לאותו יום אע"פ שעתיד לחזור למחר ליום (אחר) נקרא פרוז וקורא עמהן בין בלילי י"ד בין בי"ד וה"ה לבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בלילי ט"ו שלא יהא שם ביום ט"ו לא הוי מוקף ליומו וקורא בי"ד כחובת מקומו ואע"פ שהוא בכרך אבל אין עתיד לחזור בלילי ט"ו אין צריך לקרותה בי"ד וממתין וקורא עמהן אע"פ שסופו לחזור לאחר זמן:

מנא ליה - דמשום ההוא יומא חשיב כוותייהו:

בן כפר - שהקדים וקרא ליום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם לילי י"ד:

בין כך ובין כך - אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהן בלילה:

כבני העיר בעי מקרי - כל הפרזים זמנם בארבעה עשר בין כפרים בין עיירות ורבנן הוא דאקילו עלייהו להקדים ליום הכניסה:

והני מילי - דאקילו עלייהו דאין צריך לחזור ולקרות בארבעה עשר כי איתיה בכפר:

מאחר הדברים האלה - גידל המלך וכו':

כל תוקף - לקיים אגרת הפורים על תוקף הקפיד להזכיר:

תוקפו של אחשורוש - ומתחילתה היא מדברת בתוקפו עד סופה:

ומה ראו על ככה - המגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות מה ראו באותו הזמן שעשו מה שעשו ומפרש על ככה עשו ולפרש מה הגיע על העושים:

נקראת ספר - ונכתב בספר:

שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה - דאיכא למאן דאמר במסכת מכות (דף יא.) ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה:

ונקראת אגרת - לומר שאינה חמורה כספר:

שיהו משולשין - שיהא מראש התפר עד מקום תפירת הגיד כממנו ועד הגיד השני ומן השני לשלישי כמשלישי לסוף התפר:

הכתובה בין הכתובים - ספרים שהיו בימי החכמים כולן בגליון כספר תורה שלנו:

לא יצא - דבעינן אגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי דכי קוראה בין הכתובים נראה כקורא במקרא:

אי מחסרא או מייתרא - ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או קצרה מהן ויש לה היכר לעצמה:



ומחו לה אמוחא - לאחר שאמר שמועה זו הכה על קדקדה כלומר סתר מקצתה ואמר לא אמרו אלא בצבור:

שיור התפר - כשתופרין יריעות של ספר תורה לחברן יחד משיירין בתפר למעלה ולמטה: ומחו לה אמוחא לאחר שאמרה הכה על מוחה כלומר חזר וסתר ואמר לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא חכמים אמרו:

כדי שלא יקרע - שאם אינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדקו לספר תורה והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכח ומתחיל להרחיב ורוצה להיקרע מונע מלהדקו יותר:

מערה שעמד בה משה - כשעבר הקב"ה לפניו שנאמר ושמתיך בנקרת הצור (שמות לג) ואליהו אף הוא עמד באותה מערה ועבר הקב"ה לפניו שנאמר ויבא שם אל המערה וגו' ויאמר צא ועמדת בהר וגו' והנה ה' עובר וגו' (מלכים א יט):

מחט סידקית - שלנו שהיא דקה ותופרין בה סדקי בגדים ויש מחט אחרת גסה שנקראת מחט של שקאין:

אלמלי נשתייר בה נקב - כפי מחט כשעבר עליהן הקב"ה כמו שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי (שמות לג):

דקדוקי תורה - ריבויין אתין וגמין מיעוטין אכין ורקין:

דקדוקי סופרים - שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים:

לא יצא - דיעבד הוא:

וממאי - דחוץ מחרש דקאמר מתני' אפי' בדיעבד קאמר ור' יוסי היא דפסל בדיעבד:

ולכתחלה הוא דלא - ובהא איכא למימר דאפי' ר' יהודה מודה דהא לא שמעינן ליה דפליג אלא בדיעבד:

מדסיפא רבי יהודה - דקתני ור' יהודה מכשיר בקטן: לא דמי רישא לפסולה וסיפא להכשירה לא גרסינן ליה דלישנא יתירא הוא אלא הכי גרסינן ודלמא רבי יהודה היא ותרי גווני קטן וחסורי מיחסרא כו' הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן הא כדאיתא והא כדאיתא חרש לכתחילה ושוטה אפילו בדיעבד:

בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך - לחינוך מצות כגון בן תשע ובן עשר כדאמרינן ביומא בפרק בתרא (דף פב.):

במאי אוקימתא כר' יהודה - ואשמעת לן דכי אמר רבי יהודה בלא השמיע לאזנו יצא בדיעבד קאמר ולא לכתחילה:

אלא הא דתניא כו' תורם - ואע"פ שהוא צריך לברך ואין אזניו שומעות הברכה שהוא מוציא מפיו:

אלא מאי - בעית למימר דרבי יהודה דאמר בלא השמיע לאזנו יצא אפילו לכתחילה כי היכי דתיקום הא דר"י בריה דר"ש בן פזי אליביה והאי דקא מיפלגי בדיעבד להודיעך כחו דר' יוסי:

אלא הא דתניא כו' - מני:



לעולם ר' יהודה - ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' רבי יוסי היא ואפי' דיעבד לא:

והאי - דתורם לכתחילה ר' יהודה:

והאי - דברהמ"ז:

דרביה - משמו של ר' אלעזר בן עזריה אמרה שצריך להשמיע והאי לישנא משמע לכתחילה אבל דיעבד יצא:

והשתא דאתית להכי - לאשמועינן הא פלוגתא דר' יהודה ור"מ:

אפי' תימא ר' יהודה - דאמר בק"ש יצא דיעבד אין לכתחילה לא ומתני' נמי לכתחילה הוא דפסלה לחרש ור' יהודה היא והך דברכת המזון נמי ר' יהודה היא ודקשיא לך הא דיהודה בריה דר' שמעון בן פזי מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי ר"מ היא דמכשר לכתחילה:

מן המתיר - ר' יהודה שקרית לפניו הוא המתיר את הקטן ואין לך להביא ראיה ממנו שהרי רבים חולקין עליו

מתני' ולא טובלין. משיגיע שביעי לזב ולטמא מת אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול אע"ג דלילה תחילת יום היא הכא יום בעינן אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה ובגמרא יליף לה לכולהו:

וכן שומרת יום כנגד יום. בגמרא מפרש מאי שנא דנקט להא תו באנפי נפשה הא תנא ליה אין טובלין:

עד הנץ החמה - שיצא מספק לילה:

וכולן שעשו כו' - דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה:

גמ' כי קתני - עד שתהא הנץ החמה אדיום אקרייה שניה וקאמר שיהא של יום ביום:

ואיתקש טבילה - דכתיב בסיפיה ורחץ במים וה"ה לזב וזבה: ה"ג פשיטא מאי שנא שומרת יום כנגד יום כו':

שומרת יום כנגד יום - לאחר שכלה שבעה ימי נדה נכנסין י"א יום הקרויין ימי זיבה שאם תראה בהן ג' ימים רצופין הרי היא זבה וטעונה ספירת שבעה וקרבן ואם תראה יום אחד שומרת יום למחרת וטובלת ומקראי יליף לה בתורת כהנים ומייתי לה בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה:

תיהוי - הך ראיה של זבה כראיה ראשונה של זב דאיתקש לבעל קרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע חדא זיבה כתיב הכא והיינו ראיה ראשונה ואשר תצא ממנו שכבת זרע היינו בעל קרי:

משום דכתיב יהיה גרסינן - כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה והך קרא בראיית שומרת יום כנגד יום קאי מרבויי כל ימי דרשינן לה במסכת נדה (דף עג.) ואמרינן התם יהיה לה מלמד שסופרת אחד לאחד קצת מיום המחרת הלכך בלילה מיהת תטבול דעבדה קצת שימור:



קמ"ל - כיון דהאי אחד לאחד משום ספירה היא מדוגמת ספירת ז' כל ספירה דיממא היא דכתיב וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו):

מקדמי - מקדימין:

מחשכי - מעריבין:

ת"ש (והיה) לנו הלילה למשמר והיום למלאכה - ש"מ כל זמן שעסוקים במלאכה קרי יום ולא קדמותא וחשכותא:

מתני' כל היום כשר - אע"ג דקיימא לן זריזין מקדימין למצות דכתיב וישכם אברהם בבקר (בראשית כב) אפילו הכי כשר כל היום:

לוידוי פרים - פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח שמתודין עליו חטא שהביאוהו עליו כדאמרינן במסכת יומא (דף לו:) והתודה על חטאת עון חטאת כתיב הכא וכפר עליו הכהן (ויקרא ד) וכתיב התם ביום הכפורים יעמד חי לפני ה' לכפר עליו וגו' (ויקרא טז) מה להלן כפרת דברים וביום כדיליף לקמן אף כאן כפרת דברים וביום:

למליקה - של עוף:

לקבלה - לקבלת הדם:

להזיה - לזריקת הדם והזיית פרים הנשרפין וחטאות הפנימיות שהיא זריקה שלהן:

גמ' בכפרת דברים - וידוי במסכת יומא (דף לו:) מסיים לה אתה אומר בכפרת דברים או אינו אלא בכפרת דמים הרי הוא אומר ושחט את פר החטאת אשר לו למדנו שעדיין לא נשחט הפר:

כי ביום הזה יכפר עליכם - אלמא כפרתו ביום:

והניף והקריב - והקרבה היא הגשה דאי אפשר לומר הך הקרבה היא הקטרת הקומץ דהא כתיב בתריה וקמץ והקטיר ומה היא הגשה מגיש את המנחה ומגיעה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן ואח"כ קומץ ומקראי יליף לה במסכת סוטה (דף יד:) ובמנחות (דף יט:):

לקמיצה ולהקטרה - בהקטרת קומץ קאמר שהיא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשרה אלא ביום אבל הקטר חלבים ואברים תנן במתני' דכשרים כל הלילה:

ביום צוותו - להקריב את קרבניהם וכל הני הקרבת הקרבן נינהו דאילו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר מליקת עוף מליקתו והזייתו כאחת והזייתו היא הקרבתו קבלת דם הקרבה קרי לה דאמר מר (חגיגה דף יא.) והקריבו זו קבלת הדם א"נ להקריב כל צורכי הקרבה קמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן ואי אפשר בלא הן אבל הגשה ותנופה אינן מעכבין:



משפט ביום - דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא) אורעה כל הפרשה כולה להיות דין במס' סנהדרין בפ' אחד דיני ממונות (דף לד:):

לטהרת מצורע - בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת:

דאמר מר קצירה וספירת בלילה - ויליף לה במס' מנחות מקראי. כל הלילה עד הבוקר. על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר:

וכר' יוסי - דאמר במסכת מנחות אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אף זו היתה תמיד ומהו תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם אבל לרבנן טפחו של זה מסדר בצד טפחו של מסלק: מתני'

פרק שלישי - הקורא עומד


מתני' הקורא עומד ויושב - אם רצה . עומד אם רצה יושב:

קראוה שנים - יחד יצאו ולא אמרינן אין שני קולות נשמעין כאחד:

לא יברך - אין צריך לברך:

בשני ובחמישי בשבת ובשבת במנחה - עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי בבבא קמא בפרק מרובה (דף פב.) והכא אשמעינן דשלשה הן כהן ולוי וישראל:

ואין מוסיפין עליהן - שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:

ואין מפטירין - משום האי טעמא גופיה:

הפותח והחותם - בגמ' מפרש:

ואין מוסיפין עליהן - בראשי חדשים וחול המועד נמי איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותרת:

גמ' מה שאין כן בתורה - שאין קורין בתורה בצבור מיושב:

כביכול - נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן:

שלא ישב על גבי המטה - אלא או שניהם על גבי המטה או שניהם על גבי קרקע:

ולומד - מפי הגבורה:

יושב ושונה - שנית לבדו מה שלמד:

רכות - דברים רכים ונוחים שאדם מהיר לשמען: