מ"ג בראשית א ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · ט · >>

מקרא

כתיב: ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן

מנוקד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

עם טעמים: וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃

תרגום

​​

אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לַאֲתַר חַד וְתִתַּחְזֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מַיָין תַּתָּאִין דְאִשְׁתַּאֲרוּ מִן לְרַע לִשְׁמַיָא לְדוּכְתָּא חַד וְתִתְנַגַב אַרְעָא דְתִתְחַמֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יִקָּווּ הַמַּיִם" - שטוחין היו על פני כל הארץ והקוום באוקינוס הוא הים הגדול שבכל הימים

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר — כפי דעתי שזו הפרשה דבקה עם אשר עליה, כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ. והעד, "ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב ד), והנה ביום אחד נעשו. והיראות דבר נסתר והיקוות מפוזר איננה בריאה. וכן טעמו, וכבר אמר אלהים יקוו המים, ויש כמוהו בתורה למאות. והנה בפרשת בראשית אתן לך עדים שנים: האחד, "וישם שם את האדם אשר יצר" (בראשית ב ח), ואחרי כן "ויצמח ד' אלהים" (בראשית ב ט), וקודם האדם הצמיחם. והעד השני, שציווה אדם שלא יאכל מעץ הדעת, ואחריו כתיב: "ויצר ד' אלהים מן האדמה" (בראשית ב יט), רק פירושו: וכבר יצר. ועל זה הפירוש יהיה "וירא אלהים כי טוב" (פסוק י) דבק עם בריאת יום שני, ו"תדשא הארץ" (פסוק יא) תחילת יום שלישי. ופירוש יקוו – יתחברו, וכן: "ונקוו אליה" (ירמיהו ג יז). ואמר ימים, בעבור שאין שם ים שיקיף כל הארץ:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם" - היה הַתְּהוֹם שהוא מים ועפר כעין הַמַּיִם העכורים וגזר על הַמַּיִם שיקוו במקום אֶחָד מסובב כל הפאות וגזר על העפר שיעלה עד שיראה על הַמַּיִם וייבש ותהיה יבשה שטוחה ראויה לישוב וכן כתוב לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם(תהלים קלו ו) או שמא שתהיה כדורית מקצתה מגולה ורובה משוקעת אשר ידמו היונים במופתיהם הנראים או המפתים והנה הן שתי גזרות כלומר שני ענינים נעשים בחפץ אלהים הפך מן הנאות בטבעם כי הראוי לכבדות העפר ולקלות הַמַּיִם כנגדה להיות עמוד הארץ אמצעי והמים מכסים עליה מקיפים אותה מכל צד ועל כן אמר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם כלומר אֶל מָקוֹם שפלות ואמר וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וקרא להם שמות בהיותם לובשים הצורות האלו כי מתחילה היה שמם "תְּהוֹם"

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) יקוו המים: לפי שהיה התהום, שהוא מים ועפר, בדמיון מים עכורים, הוצרך המאמר הקדוש לגזור שיקוו המים מתחת השמים שהם גבוהים אל מקום אחד שפל למטה, ושיעלה העפר למעלה עד שתראה היבשה ותהיה ראויה לישוב.  והנה אלו שתי גזרות בהפך מטבעם כי טבע העפר לרדת למטה וטבע המים לעלות למעלה. ועתה גזר על המים שהיו ממלאים את כל העולם כולו שירדו למטה כטבעו של עפר כענין שכתוב (איוב לח, ל) "כאבן מים יתחבאו", וגזר על בעפר שיעלה למעלה כטבע המים. וזהו שכתוב (תהלים קלו, ו) "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו" כי זה חסד לעולם לקיום הישוב והנבראים שבו. וזהו שכתוב (תהלים לז ז) "צדקתך כהררי אל משפטית תהום רבה" כי בזה נגלה צדקת הש"י כשנתן משפטיו בתהום רבה כדי שירדו המים הפך מטבעם כדי להושיע אדם ובהמה, כלומר בעלי חיים שבארץ.   ויש לפרש עוד "ותראה היבשה" שיהיה היובש נראה בה שלכך נקראת "יבשה", שכל זמן שתהיה לחה אינה יכולה להוציא פירות. והנה עתה כשנראה בה היובש אז נגמרה מלאכת המים הזכיר בו "כי טוב".

ובמדרש "יקוו המים"-- יעשה מדה למים כמו דאת אמר (זכריה א, טז) "וקו ינטה על ירושלים", וכן הוא אומר (איוב כח כה) "ומים תכן במדה"-- נתן חצים ברקיע בחצים באוקינוס ההוא דכתיב (תהלים סה ו) "פלג אלהים מלא מים". דבר אחר: "יקוו המים"-- יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בה ולשטוף את כל העולם כולו במבול. משל למלך שבנה פלטרין והושיב בהן דיורין אלמין. עמדו ושאלו בשלום המלך. אמר המלך ומה כשהושבתי בהן דיורין אלמין כך מסכימין ושואלין בשלומי ברמיזה ובאצבע, אילו הושבתי בהן דיורין פקחין על אחת כמה וכמה! עמד והושיב בהן דיורין פקחין. עמדו והחזיקו בפלטרין. אמרו אין הפלטרין של מלך אלא שלנו. אמר המלך תחזור הפלטרין לכמות שהיהת. כך בתחלה ברייתו של עולם היה קלוסו של הקב"ה עולה מן המים שנאמר (תהלים נג ד) "מקולות מים רבים", עמד דור אנוש ומרד בו ודור המבול ומרד בו. אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו המים במקומן. הה"ד (בראשית ז) "ויהי הגשם על ארץ"..."אל מקום אחד"-- כל העולם כולו מים במים ואת אמרת "אל מקום אחד? אלא שהחזיק המועט את המרובה., עד כאן.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויאמר אלהים יקוו המים". טרם שנתהוה הרקיע לא הי' אפשר להקוות המים אחר שהיו המים אדיים ממולאים ביסוד הרוח, והיו כמותם כמה מאות פעמים ממה שהם כשהם פשוטים עד שהיו גבהם כפלים כשעור שמן הארץ עד מקום העבים. כמ"ש במדרש רבה (פ"ד) כחלל שבין הארץ לרקיע כך יש בין הרקיע למים העליונים. ר"ל לסוף גובה המים העליונים, כמו שמפרש (שם) יהי רקיע בתוך המים ביניים ובינתים, ועוד שם רבנן אמרי מחצה על מחצה, שכבר בארתי בס' התו"ה (שמיני סי' קכז) שמלת תוך יכוין על נקודה האמצעיית. רק ע"י הרקיע ששם נתהפכו המים האדיים למי גשמים שהם מים פשוטים נתמעט כמותם עד שקלטם ים האוקינוס, וכמ"ש בב"ר (פ"ה) ר"י בר"ש אומר כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד, משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומן מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחת, ר"ל שהמים היו מלאים רוח. שכן האדים הם נפוחים מיסוד האויר, וע"י הרקיע הוציא הרוח מהם ונתמעט כמותם. ועוד אמר במד' משל למאה מתים שנתנים במקום אלף חיים, קורא למים האדיים המלאים רוח בשם חיים, כי האויר מלא מיסוד האויר החמוצי שהוא הנותן חיים לכל בריה, ועל כונה זו אמר בב"ב (דף עד) שאמר הקב"ה לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם, א"ל די שאעמוד בשלי, בעט בו הקב"ה והרגו. ר"ל שפקד על טבע המים שהוא שר של ים שיקוו אל הים ולא היה זה אפשר מצד טבע המים שבבריאתם היו אדיים מלאים רוח וממלאים כל חללו של עולם. בעט בו היינו שהוציא הרוח מהם והרגו היינו שבטל טבע זו שהמים נתהפכו ברקיע למים פשוטים שהרוח בתוכם מעט. ובאר באיזה אופן יקוו המים. הלא מים האדיים כמותם רב משיכיל הים אותם אמר מתחת השמים שתחלה יעלו לרקיע שהוא מקום העבים שהוא נקרא שמים, ושם יתהפכו למים פשוטים שמכבדם יפלו לארץ וירדו אל הים. ועי"כ ותראה היבשה ויהי כן זה מוסב על מלאכת הרקיע שנעשה ביום השני ועל הקוית המים, ששניהם נשארו קיימים לעולם. רצוני שהשם מחדש בכל יום תמיד מ"ב, ובכל יום יכו ניצוצי השמש על כדור הארץ ויתהפכו באור חוזר עד מקום הסגריר ומזה יעשה הרקיע ואליו יעלו תמיד המים האדיים ששוכנים תמיד מן הארץ עד הרקיע, ושם יתהוו למי גשמים וירדו למטה ויקוו ע"י הנהרות והנחלים לתוך הים, ועי"כ יתיבשו כל מקומות הלחים והנחלים ויעלו באויר ותראה היבשה. וע"ז אמר ויהי כן שנעשה טבע קיים להיות כן לעולם. ובמ"ש ותראה היבשה היה עוד צווי להפריד את המים מן העפר, שכבר אמרנו שמ"ש וחשך על פני תהום היינו שיסוד המים למטה היה מעורב ביסוד העפר, ואחר שהפריד יסוד הרוח מיסוד המים, ובזה תקן את התהו, צוה שיפרד יסוד המים מיסוד העפר ותראה היבשה. שיש הבדל בין יבשה ובין חרבה, שהאדמה הלחה היא חרבה, וצוה שיפרד יסוד המים והלחות מן העפר עד שתהיה יבשה ובזה תקן את הבהו. כמ"ש בפסוק ב'.[א]:

הערות

[א] במדרש רבה (פ"ה) יקוו המים כתיב מן גערתך ינוסון ר' ברכיה אמר יעשה מדה למים, כמ"ש וקו ינטה על ירושלים, רבי אבא בר כהנא אמר יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם בדור המבול. ר"ב באר פעל קוה מענין קו. שההבדל בין קוה ויתר לשונות אסף קבץ כנס. שפעל קוה אין הנחתו על הקבוץ רק על אופן הקבוץ והנחתו הראשונה על האסף נוזלים אל מקום מיוחד. והוא מגזרת קו המורה על המסלול שיתנענע הדבר מצד טבעו לא בבחירתו. כמו בכל הארץ יצא קום מסלולם הטבעי שהטביע ה' בם כאלו נמדד במדה ובקו. וכן אחר שתנועת הנוזלים הוא תמיד מגבוה לנמוך בא ע"ז פעל קוה יקוו המים שימשכו אחר מדתם ומסלולם הטבעי. וס"ל שאז קבע השם להמים טבע זאת שיתנענעו מגבוה לנמוך כי תחלה עמדו סביב כדור הארץ. ופי' הכתוב מן גערתך ינוסון שתחלה יעלו הרים ועתה הוקבע טבעם שירדו בקעות אל מקום הטבעי שיסדת להם. ולפ"ז קוית המים בים הוא טבעי, ושטיפת הים בעת המבול הוא עונש השגחיי נגד הטבע. אבל ר"א ב"כ סובר כר' אבהו (במדרש שם) שאוקינוס גבוה מכל העולם. ולדעתו טבע זו שירדו למקום נמוך היה בהם תחלה וקויתם בים הוא נגד טבעם וע"כ נתן אל פעל קוה שתוף אחר שהוא פעל נגזר משם מקוה מים שמשתתף עם קוה המורה על היחול והתקוה. ר"ל כי ההבדל בין מים הנקוים במקוה ובין שאר דברים מכונסים במקום. שהמים לא יעמדו במקוה רק ע"י הכרח של הכלי ודופני המקוה שלא יניחום לצאת משם. ואם יוסר ההכרח ישפכו משם. והם מקוים לצאת בסור ההכרח. וכן קויתם בים אוקינוס הוא נגד טבעם ע"י פקודת ה' והם מקוים להשפך על פני הארץ בדור המבול שאז סלק ה' את ההשגחה הזאת וישפכו על פני כל הארץ כפי טבעם]:

 

<< · מ"ג בראשית · א · ט · >>