יערות דבש/דרוש ט
דרוש ט
[עריכה]דרוש נחמד מ"ש הגאון זצ"ל בק"ק מיץ לכבוד המקום ולכבוד הביהכ"נ אשר חידשו אותה ותמורת שהיה הקירוי מקדם בנסרים ישנים מרוקבים קירוהו מחדש בסיד וגפת וליבנו כל הביהכ"נ עד שפנים חדשות בא לכאן וראה זה חדש שכבר היה לעולמים פ' קרח תקה"ל.
הלוים בני קרח כאשר שררו על משמרתם ענו ואמרו (בתהלים פד א) למנצח על הגתית לבני קרח מזמור ודרשו במדרש (שוח"ט שם) על הגתית זה דוד שדרך לאומות העולם כגת ואמר מה ידידות משכנותיך ה' צבאות וכו' עד יהללוך סלה ולהבין מדרש הנ"ל למה בחרו בני קרח בשיר זה לומר מה ידידות משכן ה' וכי נכספה וכלתה נפשם לחצר ה' ואמרו לבי ובשרי ירננו וכו' מה טיבו של זה ויותר יש להבין מה כוונת הפסוק גם צפור מצאה בית וגו' אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' כו' אשר נבוכו בו כל המפרשים ולא אמרו בו דבר ברור ונאות במכוון.
אמנם מה שנראה לענין קוטב דרוש זה בכבוד בית הכנסת כי בעו"ה בגלות המרה לא נשאר לנו כי אם זה אשר שם יזבחו בני ישראל זבחים לה' ברוח נשברה וקול דממה דקה מגישי מנחה והוא לזכר בימי עניינו למקדש ה' והיכל ה' אשר עוד ירחם ה' עלינו לבנותו על תלו ומה רב הוא החסד מה' אשר השאיר לנו זאת והיא כקוץ מכאיב וסילון בעיני שטנא עד שבלעם הרשע בקש לבטלו ברוב כחו בסטרא אחרא כאשר עשה בעו"ה בשארי דברים אבל ה' הפיר מחשבתו כאומרם (סנהדרין דף קה:) כולן חזרו חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות וטעמו של דבר למה חזרו חוץ מאלו יובן בשנקדים מה דאמרו (ברכות ח) איכא סבי בבבל תמה למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו ויש להבין למה בחר בזה יותר מכל מצות ועבודת השם שעוסקים בני בבל הלא עם ה' כולם צדיקים ומה מדייק מקדמי ומחשכי לבית הכנסת ולא סתם דאזלו לבית הכנסת מה ענין קדימה והחשכה.
אמנם נראה מה שאמרו בריש ברכות (דף ט:) כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום א"ל וכו' דרב ברונא דאדם גדול הוא ושמח במצות זמנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא וכתבו תוספות בד"ה כל הסומך וכו' וא"ת הלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומה רבותא דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומא ותירצו דפירושו כותיקין שקורא קריאת שמע קודם הנץ החמה ותפלה לאחר הנץ עכ"ל והקשו כל המפרשים אם כוונת התוספות להקשות מרב ברונא לא היה להם להעמיד דבריהם על הך דסומך וכו' רק למטה גבי רב ברונא ואם כוונת התוספות להקשות על הך דאמר כל הסומך דאינו נזוק דהא כולם סומכים ואינם נקיים מנזקין לא הוה ליה למנקט בלישנא מה רבותא דרב ברונא רק הוה ליה להקשות כן וגם למה הקשו על רב ברונא מה רבותא וכו' דלא פסיק חוכא ולא הקשו יותר דאמרו זימנא חדא הוה סמיך גאולה לתפלה וקשה כל יומא ודאי סמיך כי הוה ר' ברונא ח"ו מפסיק בין גאולה לתפלה בשיחה בטילה וכדומה מהפסקות אשר בעו"ה רגילים בו המתפרצים ועיין מה שכתבו בזה מפרשים.
אמנם נראה כוונת התוספות כך דעל זה דאינו ניזוק כל היום אין לפרש כפשוטו היזק הגוף בנזקין דשכיחי אך יש לפרשו על נזקי נפש דאינו חוטא כל היום כנראה מירושלמי (ברכות פ"א ה"א) דמצוה גוררת מצוה ומגנא לבל יבא לידי חטא וזהו הכונה דאינו ניזוק כל היום והדבר הזה מוכרח דהוא שבח לרב ברונא דשמח במצוה דלא פסק חוכא כל היום עבור דסמיך ואילו הוא למגן וצנה לבל יקרהו נזק אין זה מיוחד לרב ברונא לבד זה ענין כל אדם טוב ורע שוגה ופתי כאשר יעשו דבר אשר ימלטו בו כל היום מרעה ירוצו ולא ייגעו לעשותו ואילו היה איזה דבר סגולי להנושא שיהיה בטוח שלא יקרהו ביומו מקרה ופגע ידעתי כי ידלגו עור ופסח יחד לקנותו במחיר אפס יהיו בטוחים מבלי כושל ואדרבה הפחותים יותר מבני עליה אשר כל מבטחם וחפצם בה' ואינם חרדים לשום דבר נזק כי מה' לא תצא הרעה וקידוש לבנה בכל חודש יוכיח שזהירים במצוה זו יותר מכל מצות הואיל ונדפס שיש בטחון שלא ימות באותו חדש אמנם אם הכונה כמו שכתבתי לא על נזקי ומקרי גוף כי אם על ידו ימלט מחטא בזה לא ישמחו המוני עם כי אם איש אשר לבבו שלם עם ה' וזהו תכלית חפצו בזה העולם לעשות נחת רוח ליוצרו לבל ילכד ח"ו בעון ויעול בכסופא קמי מלכא ולכך רב ברונא ששמח הוא לאות שהוא מבני עליה ואדם גדול ביראה.
והנה כבר נדפס בש"ע המיוחס להאר"י ז"ל בהא דכל הסומך וכו' דאינו ניזוק כל היום היינו באינו עושה עבירה בו ביום ובאמת אילו לא נאמר משמיה דגברא רבא כוותיה ראוי לומר דהא אמרינן על הך (קידושין דף לט:) דהרי שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' היכן אריכות ימיו של זה ופרכינן ודלמא מהרהר בעבירה היה הרי אפילו על יעוד שכר שנאמר מפי ה' להדיא (שמות כ, יב) כבד וכו' למען יאריכון ימיך עבירה מבטלת שכר ויעוד ההוא אף כי מה שאמרו חכמים ז"ל ביעוד שכר דאינו נזוק עבירה מבטלת אותו אך זה יתכן אם הפירוש אינו ניזוק כפשוטה אבל אם הפירוש אינו ניזוק שמגין למלטו מעון למה לי דעבירה מבטלת השכר הלא זה מגין דלא יקרהו עון ועל זה אנו דנין דבסמיכת גאולה לתפלה היה ראוי להיותנו כל היום חפים מפשע ומנוקים מעון.
ובזו יובנו דברי תוספות דקושית התוספות על הגמרא כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום דהא אנו סומכין יום ביומו וממש אין יום בלי פגע ומכשול בגוף ונפש ולית ליה דגורם החטא לבטלו כנ"ל דהא שכר סמיכת גאולה לתפלה למלט האיש מחטא כהנ"ל וא"ת דפירוש אינו ניזוק הוא כפשוטו נזקי גוף ולא שמירה מחטא על זה קאמר התוספות ומאי רבותא דרב ברונא דלא פסק חוכא מפומא הלא זה טבע כל בני אדם ואין זה מעלה לרב ברונא ועל כרחך כהנ"ל ופירוש דמשמרו מהחטא וא"כ קושיא ראשונה במקומה עומדת וא"ש ותירצו התוספות היינו כותיקין וכו' ולא קשיא מידי.
כלל העולה דהסומך גאולה לתפלה כוותיקין שהוא תפלה עם דמדומי חמה ניצול בו ביום מחטא וכן הוא מאמרם (ברכות דף ט:) לסמוך גאולה לתפלה בתפלה של ערבית וכבר כתב הרא"ש דאותן המקדימים להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים אי אפשר לסמוך גאולה לתפלה כראוי דזמן קריאת שמע של ערבית מצאת הכוכבים רק ראוי להתפלל עם צאת הכוכבים ואז סומך גאולה לתפלה כבשחרית.
והנה יש להבין במה דאמרו למען יאריכון ימיך על האדמה כתיב דבאמת למה הלא זה הוא שכר על שמירת המצוה ולמה לא יהיה לשומר מצות בחו"ל שכר גם כן וכי ח"ו אבד סברם ליושבים בגולה והלא תורת ה' בכל העולם ניתנה וצ"ל דגבי האי עובדא דאמר לו אביו עלה לבירה וכו' פרכינן ודלמא מהרהר בעבירה הוה וכו' הרי אף דנאמר אריכות ימים אם מהרהר בעבירה ומכל שכן שעשה עבירה בפועל דלכולי עלמא בטל השכר ההוא בעולם הזה ובטלה אריכות ימים ואמרינן (במדבר רבה כא כא) דבירושלים מעולם לא לן אדם בחטא דתמידין מכפרים יום ולילה ע"ש ופרשו המפרשים דלאו דוקא ירושלים רק הקרא מכנה כל ארץ ישראל בשם ירושלים דקרא כתיב צדק ילין בה וכל דברי ירמיה וישעיה וכי על ירושלים לבד נאמרו הלא על כל ארץ ישראל רק הכל טפל לירושלים וזה פשוט ואם כן אתי שפיר דעל האדמה שהיא ארץ ישראל שפיר חל יעוד השכר למען יאריכון ימיך דלא היה סיפק ביד עבירה לבטלו דלא לן אדם בעבירה כי התמידים היו מכפרים כנ"ל אבל בחוץ לארץ דאין להם כפרה זו א"כ מי גבר אשר יעבור יום ולא יחטא וא"כ לא חל יעוד ההוא לכך נאמר שפיר על האדמה וזו היתה שאלתו איכא סבי בבבל תמה דהא על האדמה כתיב דשם היו מנוקים מעון מה שאין כן בחוץ לארץ אבל כד שמע דמקדמי דהיינו דמשכימין להתפלל בדמדומי חמה כוותיקין ומחשכי לבית הכנסת דהיינו בערב להתפלל עם צאת הכוכבים וא"כ סומכים גאולה לתפלה כראוי והוא להגין לבל ינזקו כל היום והיינו דיהיו נצולים מפשע וחטא וא"כ שפיר חל שכר מצוה ויעודה לאריכות ימים ולכך הם זקנים בימים והיינו דאהני להו ואתי שפיר ודו"ק.
הדור אתם ראו כמה חביבה מצוה בשעתה להקדים ולהתפלל כראוי הן בשחרית והן בערבית ולא כימות הקיץ שאתם מתפללים מנחה וגם מעריב ממש סמוך או אפשר קודם פלג מנחה לא כן הוא ראוי ונכון ואיך יתכן להתפלל השכיבנו וכדומה ואח"כ תלכו ארוכות וקצרות ברחוב ותרבו בדברים בטלים ושיחה של שטות ורבים אשר ישכבו ממש בלי קריאת שמע על בוריה וחדא שנשאר לנו בגולה להגין מחטא ופשע ולהרבות שכר באורך ימינו בזה ובבא תאבדו בנקל ואין צריך לומר שאין לשיח בין גאולה לתפלה או חזנים המנגנים בין גאולה לתפלה בנגונים ומאריכין ביותר מכדי שיגמור כולו בלי ספק כי התפלה אצלם מאוד במרוצה ודלוגם אהבה אז הוי הפסק גמור והמכשלה תחת ידינו בעו"ה ואמת כאן מחיתי על כל החזנים עד אחר תפלת י"ח ועד בכלל מבלי לשורר ולנגן דבר מה ועבדו את ה' ביראה וממני ילמדו כל העולם לעשות כן ואנחנו בבית הכנסת שחדשנו נחדש ברית לה' להתפלל שם בכונה למאוד וערל וטמא הוא שאור המבאיש לא יבא בית ה' כי אם נכבס לבנו בבורית להתפלל לה' שחרית וערבית ונשוב למה שהתחלנו כי בבלעם כל הברכות חזרו כו' כי יש להקשות למה חזרו אמת כי כונתו היה לקללם אבל הלא נודע כי כל כחו היה ברגע שכועס ה' אבל אם יקלל זולת זמן זה אין בקללתו ממש ולא יעשה פרי ובאותן הימים מבואר בגמרא (ברכות ז) דלא כעס ה' ואם כן אף אילו קלל בפה מלא היה כלא נחשב כי לא זעם ה' אף כי בפיו יברך וצריך לומר דכבר ידוע מה שכתוב בגמרא דברכות (שם) דאמרינן אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת אלפים וכו' שבשעה ואין כל בריה יכולה לכוין חוץ מבלעם הרשע וכו' והיינו דכתיב (מיכה ו, ה) למען דעת צדקות ה' אמר הקב"ה כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם וכו' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימרא ויש להבין כפל הדברים דכבר אמר בתחלה כמה זעמו רגע וחזר ואמרו שנית וכמה זעמו רגע תרתי למה לי והוא מיותר ואין לו ענין כלל וביותר קשה על דלעיל אמר דרגע הוא אחד מחמשת אלפים ולבסוף אמר כמימרא ממה נפשך אם השיעורים מתחלפים אם כן דברי הגמרא סותרים זה את זה מיניה וביה ואם הם שוים למה נתן בתחלת דבריו הך שיעורא ולבסוף שיעור אחר הוה ליה ליתן שיעור אחד השוה והיותר מבורר הוה ליה לומר.
והנה הקשו התוספות (ד"ה שאלמלי) מה היה יכול בלעם לקלל בדבור אחד ותירוץ התוספות כלם דחוק דלאיזה אומה יעלה אם לישראל או לעמון ומואב וכדומה כי הלא לא היה זמן להזכיר שם אומה שמקלל אמנם הענין כי לפי הקרא אל זועם בכל יום גדר הקב"ה שיהיה כועס בכל יום והוא צורך תיקון עולם וא"כ יש לתמוה איך אמר בימי בלעם לא כעס אם כן אין הקרא אומר אמת חס ושלום דזועם בכל יום ואם היום יבא שנית בלעם לקלל לישראל חס ושלום ה' ברוב רחמיו לא יכעוס וא"כ אף עתה אין אומר שזועם בכל יום אבל הענין דכבר נאמר בפיוט הקליר לפרשת שקלים כי השעות מתחלקות לרגעים והמדקדקים מחלקים רגעים לרגעים הרי דיש שני מיני רגעים גדולים וקטנים ואם כן ה' יסד חוק ולא יעבור לכעוס בכל יום כמאמר הפסוק וזמן כעס רגע אחד אבל אם יכעוס רגע גדול או קטן זה אין נגדר בגדר וחוק מה' ולכך תמיד ה' כועס רגע גדול ובו היה בלעם מקלל אומות כרצונו כי היה לו זמן לדבר מה שאין כן כשבא לקלל ישראל לא כעס ה' רק רגע קטן שהוא כמימרא כדי שלא לשנות חוקו ומ"מ לא היה בלעם יכול לקלל כי מה היה יכול לדבר ברגע כזה כקושית התוספות וזהו מאמר הגמרא אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע קאמר שעור אחד מה' אלפים ולא רגע כמימרא דא"כ איך היה יכול לדבר וקאמר והיינו דקאמר נביא וכו' שלא כעסתי באותן ימים רק דא"כ קשה איך נאמר בקרא אל זועם בכל יום כהנ"ל ועל זה משני וכמה זעמו אז בימים שלא כעס בזמן בלעם רגע וכמה רגע כמימרא וא"כ קיים חוקו לזעום בכל יום אבל היה רגע קטן רק כמימרא ולא רגע גדול כנ"ל שהוא אחד מחמשת אלפים וא"כ לא היה יכול לדבר וא"ש.
והנה כבר גדר הפילוסוף דברגע אחד יכול אדם להרהר דברים רבים אף דאי אפשר לפורטן בפה כי הדמיון תופס הרבה בפעם אחת עד שבחלום שעה יחלום איש דברים לא יכילון ספור יום שלם ולכך בלעם שהיה בלבו להרע לישראל בלבו חשב כל הקללות ברגע קטן זה שכעס ה' רק בפיו לא יכול להוציא מאפיסת הזמן ולכך אמרו חז"ל (סנהדרין דף קה:) מתוך ברכתו אתה יודע מה היה בלבו ואתו שפיר קושיה הנ"ל דהא לא כעס ה' כי באמת רגע קטן כעס נשמע מזה דקללתו של בלעם בעו"ה חלה כי חשב רעה על ישראל בעת אשר זעם ה' ברגע קטן והנה טעם סמיכת גאולה לתפלה כותיקין הוא שאמרו (שם) כשהחמה זורחת משתחוים גוים לחמה ומיד כועס ה' ולכך לבל יהיה גם עלינו עובר כעס מחויבים אנו תיכף ברגע זריחת החמה להתפלל ולעבוד את ה' בלבב שלם ואז יחון ה' אותנו מבלי יחול עלינו כעס ה' וזוהיא שלימות המתפלל כוותיקין שהיא למגן ומחסה בעד כעס ה' ולכך אינו ניזוק כיון דבעת ריתחא התפלל לא חל עליו הכעס וזהו נכון.
וכן בשקיעת החמה הרבה אומות שעובדים החמה בשקיעתה ולא נראית עוד על אופק ואף הם מעוררים כעס ולכך ראוי אז ג"כ להתפלל לה' וזהו סמיכות גאולה לתפלה בערבית בזמנה בצאת הכוכבים ולכן אמרו שכל הברכות חזרו לקללות כי בעת רתחא היה בלבו רע עלינו ונתקיימה בעו"ה מחשבתו אבל בתי הכנסיות ששם יתפללו בעתים מיוחדים להפר כעס ורגע אשר זעם ה' כנ"ל ולכך לא חלה עלינו מחשבתו לרעה כי ע"י בתי הכנסיות משביתים אנו חרון מאתנו וא"ש.
ראו כמה גודל מעלת בתי הכנסיות ועד היכן כח המתפללים בהם בטהרה ויראה מגיע וכמה מעלות טובות למקום עלינו ששייר לנו בגולה בתי כנסיות ובתי מדרשות ולהבין ענין בית הכנסת ביותר ודברי המזמור הנ"ל שהתחלנו בשנקדים להבין משנה דשלהי עדיות (פ"ח מ"ו) אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל ובעזרה היו עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל בונים בחוץ (כדי שלא יזונו עיניהם מהיכל) ובעזרה בונים מבפנים אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית כו' שקדושה ראשונה וכו' קדשה לעתיד לבא אמר רבי יהושע מקובל אני מריב"ז וכו' הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו' אלא לרחק וכו' ויש להבין מה ענין זה לזה הך דרבי אליעזר ורבי יהושע והך דר' יהושע דקיבל הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא וכו' וגם כבר הרגיש הרמב"ם דמה ענין הלכה למשה מסיני בביאת אליהו איך שתהיה ענין ביאתו ומה זה שיהיה נמסר למשה טיבו יבא לאיזו סיבה שתהיה ביאתו ואנה מצינו זה כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה אבל להבין כל הנ"ל נקדים לתרץ דברי הרמב"ם כמו שכתב הראב"ד דאמרינן בפסחים (דף פה:) חלונות ועובי חומות נתקדשו ופריך הגמרא (שם פו) עובי חומות היכי משכחת ליה הא הוה ליה עליות דלא נתקדשו וצריך לומר דשוי לקרקע עזרה חומות היכי משכחת ליה ומשני משכחת ליה בשורא ובר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה דבר שורא שוה לקרקע העזרה.
והרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה ה ט) העתיק החלונות ועובי חומות נתקדשו ומותר לאכול שם קדשי קדשים והשיגו הראב"ד דסבירא ליה דוקא בבר שורא דשוה לקרקע העזרה והכסף משנה הודה דצריך עיון וכתב אולי סמך אלעיל דכתב דעליות לא נתקדשו ועל כרחך מיירי בבר שורא ומלבד דתירצו דחוק דלא הוה ליה לסתום אף גם הא דמשנינן משכחת ליה בבר שורא על כרחך לא בעזרה מיידי דלא היו כן בחומת עזרה עיין במדות אם תמצא שהיתה חומת עזרה שורא ובר שורא מעולם לא היה כן רק הגמרא מיירי מעובי חומות בירושלים לענין דמותר לאכול על גבם קדשים קלים ובירושלים היה ההיקף משורא ובר שורא כדכתיב ויאבל חיל וחומה וא"כ אם כיון הרמב"ם במאמרו דעובי חומות נתקדשו לבר שורא על כרחך מיירי לענין אכילת קדשים קלים ואיך כתב הרמב"ם לאכול קדשי קדשים שהוא דוקא בעזרה ובעזרה לא היתה מציאות כלל לבר שורא ובאמת בלאו הכי יש לדקדק למה נקט רמב"ם בלישנא הך דעובי חומות נתקדשו לענין קדשי קדשים ולא לענין אכילת קדשים קלים בחומות ירושלים ואדרבה המשנה נשנית בפסחים דעובי חומות נתקדשו והיינו חומות ירושלים לענין אכילת פסח דנאכל בכל ירושלים דאם לא כן אין מקומו שם במסכת פסחים.
ונראה ליישב דאמרינן בגמרא דמגילה (דף י) אר"י המקריב בזמן הזה בבית חוני פטור דלא קדשה לעתיד לבא והדר ביה מקושיא דרב מרי דתנן אין בין שילה לבית עולמים וכו' ואין אחריה היתר ועוד תנן משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר והיא היתה לנחלה עכ"ל והקשה התוספות (ד"ה מאי טעמא) מתחלה מה קסבר ר"י וכי לא ידע המשנה והלא הן שגורות בפי כל והניחו בקושיא ומה שנראה ליישב והוא דשם אמרינן כתנאי ר"א אומר שמעתי שהיו עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרה וכו' ואמרינן שמעתי שמקריבין וכו' מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא אמר רבינא דלמא לכולי עלמא קדשה לעתיד לבא ומה דשמיע ליה קאמר וקלעים לר"א לצניעותא בעלמא.
ויש להבין מהיכי תיתי נימא כן דלא קאמר רק מה דשמיע ליה דאם כן דלא נפקא מינה לדינא מה העיד בה ר"א דשמע דהיו קלעים כיון דלדינא לא נפקא מינה בשלמא אי קמ"ל דלא קדשה לעתיד לבא שפיר העיד אבל אי לא משמע מיניה וכי בעדיות נשנית עדותן של חכמים לספורי מעשים מה דלא נפקא מינה כלל לדינא דבר זה נשתקע ולא נאמר לכן נראה דידוע בגמרא (זבחים לג) וכן בגמרא דפסחים הנ"ל דמדות המקדש וביחוד ההיכל נמסרו מה' כדכתיב (דה"א כח, יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואם יחסר מהמדה כל שהוא כפי המסורה מעכב כמבואר בגמרא בכמה דוכתא ופשוט והנה במשנה דמדות (פ"ד מ"ו) וכן הרמב"ם כתב דאורך ההיכל מאה אמה וקחשיב בתוך המאה אמה עובי כותל מערבית שש אמה ומזרחית שש אמה וכן רוחב ההיכל ע' אמה ומנה בתוכו כותל דרומי וכותל צפוני שש שש.
ולפ"ז יש כאן קושיה כשהיו בונין היו עושין קלעים בהיכל לפנים מהחומה כדי שיהיו בונים בחוץ א"כ מקום עובי הכתלים היה חוץ לקלעים א"כ לא היה מן קלע מערבית למזרחית רק פ"ח אמה וכן מן קלע צפון לדרום רק נ"ח אמה וא"כ אילו אמרינן דקדושה בטלה רק הקלעים היו משמשים כמו מחיצות כמ"ש רש"י א"כ לא היה כאן היכל רק אורך פ"ח על רוחב נ"ח וזהו נגד מדה של ההיכל המסורה ברוח הקדש מיד ה' ואיך סלקא דעתיה לעבוד בו עבודה לה' לא ירצה (ועיין במדרש רבה (ב"ר פרשה ס"ד י') בימי ריב"ח שנתנה מלכות רשות לבנות הבית רק להחסיר במדתו ונתבטל הבנין עי"כ) וזוהיא קושי' חזקה ועל כרחך צריך לומר דהקדושה לא נתבטלה דקדשה לעתיד לבא אם כן מקום הכתלים לפנים יחשב דהרי הן בקדושתן רק קלעים היו לצניעות והיא כמעט ראיה שאין עליה תשובה ותמהני מהמחברים שלא הרגישו בה כלל ובזה קושיה הנ"ל מיושבת דשפיר מוכח דר"א סבירא ליה קדשה לעתיד לבא רק קלעים משום צניעות ולא קשיא א"כ מאי קמשמע לן בעדותו דאדרבה טובא קמשמע לן דמזה דשמע דהיו עושין קלעים מוכח דקדשה לעתיד לבא דאם לא כן הא חסרה להם המדה.
והנה יש מקום לומר לפי מה דמחלק הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הט"ז) בין קדושת מקדש לקדושת ארץ ישראל דמקום השריית שכינה לא בטלה דאע"פ ששמם לא זזה השכינה וכבר נודע דעיקר השרית שכינה היתה בהיכל וקדש קדשים מדדרשינן וכבוד ה' מלא את הבית (דה"ב ז, א) דהיינו היכל ולא עזרה כנודע א"כ י"ל אף דקדושת עזרה בטלה והותרו במות מכל מקום ההיכל שהוא מקום שריית שכינה לא בטלה וא"כ אתי שפיר דבהיכל דעשו קלעים לפנים מעובי חומות דלא בטלה קדושה ועשיית קלעים מבואר טעמן שלא יזונו מהיכל וזהו צריך לומר לכולי עלמא אפילו למאן דאמר בטלה דאם לא כן למה עשו מבפנים וכמ"ש רש"י אבל בעזרה דעשו קלעים מאי צניעותא שייך שם בחצר ועל כרחך משום בנין דבטלה קדושת מחיצות ולא קדשה לעתיד לבא רק לפי מה דתנן במשנה דזבחים (פרק יד ה) משבאו לירושלים כו' לא היה להם עוד היתר והיא היתה לנחלה ואמרינן דירושלים היתה לנחלה דכתיב היה לי נחלתי כאריה ביער ומבואר בסוף מדות (פ"ד מ"ז) דכינוי אריה מוסב על ההיכל דהיכל צר מאחריו ומלפניו היה רחב ודומה לארי שנאמר (ישעיה כט, א) הוי אריאל קרית חנה דוד ע"ש א"כ אילו יש סלקא דעתא להבדיל בין היכל לשאר עזרה וירושלים אין להביא ראיה מקרא דנחלה המוסב על אריה שהוא היכל לקדושת עזרה לומר שאין אחריה היתר ועל כן צריך לומר דאין הפרש.
וא"ש דר' יצחק ידע להנך משניות רק סבירא ליה תנאי היא ולא קשיא ממשניות כיון דתנאי הן כמו שכתב התוספות להדיא ואי קשיא הא על כרחך אף ר' אליעזר דשמע דהיו קלעים על כרחך צריך לומר דקדשה לעתיד לבא דאל"כ חסרה לה היכל במדה כנ"ל י"ל דהיכל ודאי קדשה לעתיד לבא אמנם רב מרי הקשה לו ראשון מהך דמגילה רק דלא תימא תנאי היא הוסיף להקשות לו מהך משנה דזבחים דקתני ביה היא היתה לנחלה וע"כ מוכח דאין הבדל בין היכל לעזרה דהא הך קרא דנחלה מיירי בהיכל כנ"ל וא"כ מהך דשמע ר"א דהיו קלעים מוכח דקדשה לעתיד לבא ושפיר הדר ביה ובזה מיושבת קושית התוספות נמי דהקשו הא תנאי איכא בעלמא דלא קדשה לעתיד לבא ולמה הדר ביה דלפי מה שכתבתי ניחא דכיון דמהך דר"א דמקלעים להיכל מוכח דקדשה לעתיד לבא ואם כן כל התנאים בעדיות סבירא להו קדשה לעתיד לבא הלכתא כוותיה כדקיימא לן בכל דוכתי דהלכה במה דתניא בבחירתא ופשיטא דהלכה קדשה לעתיד לבא כתנאי דעדיות ואתי שפיר.
ובזה יובנו דברי הרמב"ם דלהרמב"ם קשיא ליה קושיא דלעיל דאיך סלקא דעתיה בגמרא דר"א סבירא ליה דלא קדשה דאם כן חסרה ליה מדה בהיכל כנ"ל אמנם ליישב צ"ל דלפי מה דאמרינן בגמרא (שבועות יד) וכן פסק הרמב"ם דמותר להוסיף על עיר והעזרות על פי בית דין של ע"א ולמ"ד לא קדשה לעתיד לבא על פי בית דין לבד לחוד ואין צריך מלך ואורים ותומים כמבואר בגמרא פ"ב דשבועות (שם) וצ"ל אע"פ דכתיב הכל בכתב מיד ה' השכיל היינו לגרוע אבל להוסיף יש רשות להוסיף על פי בית דין וכך היה צווי והשכלה מה' ולפי זה יש לומר באמת השכלת המדה מה' לא היה רק רוחב ההיכל באורך וברוחב בלי עובי החומות ולא היה באמת רק רוחב נ"ח על אורך פ"ח רק הם הבית דין של ע"א ונביאים הוסיפו לקדש בגמר בנין כל עובי חומות ולכך היתה המדה של היכל אורך ק' על רוחב ע' אבל זו לא היתה מדה הניתנה משמים רק היא על ידי תוספת בית דין וא"כ לא קשה מקלעים שהיו מבפנים דחסרה ליה מדה כנ"ל דאין זה חסרון מהמדה המושכלת מאת ה' כי באמת לא היתה המדה רק פ"ח על נ"ח רק בגמר הבנין קדשו גם כן החומות ואז נעשה היכל ק' על ע' וא"כ שפיר הקריבו על ידי קלעים כי היתה מדת קלעים מכוונת ועובי חומה תוספת ולק"מ.
ולפי זה תליא אי אמרינן לא קדשה לעתיד לבא א"כ צריך לומר הא דהיו קלעים בהיכל דמדה שהיה בכתב מיד השם לא היה עובי החומות בכלל אבל אי אמרינן קדשה לעתיד לבא לא זו דאין אנו צריכים לדוחק הזה אף גם דאי אפשר לומר בבית שני הוסיפו על היכל עובי חומה ולכך מדתו ק' דלמ"ד קדשה לעתיד לבא בכל אלו תנן וצריך להוספה מלך ואורים ותומים מה דחסרו בבית שני ואם כן על כרחך צריך לומר דמזמן בית ראשון בכתב מיד ה' היה מדת ההיכל כמו שהיא מנויה במסכת מדות.
והנה על קושית הגמרא מעובי החומות דהא הוה ליה עליות י"ל דלא קשה מידי דהתם בפסחים פריך מעליות של בית קדשי קדשים דנתקדשו ומשני הגמרא היכל קאמרת שאני היכל דכתיב ויתן דוד כו' את תבנית אולם כו' ועליותיו כו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' כו' הרי דעליות היכל נתקדשו ואמרינן בזבחים פרק קדשי קדשים (דף ס"ג) דמותרים כהנים לאכול קדשי קדשים בהיכל וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"י ה"ג) וא"כ שפיר יש לומר דעובי חומות ההיכל נתקדשו שיהיו מותרים לאכול שם קדשי קדשים אך הא הוה ליה עליות זה אינו דהא מיירי בהיכל ושם נתקדשו עליות כמבואר בגמרא ולא קשה מידי רק זהו אי עובי חומה היה במדה שנמסר לדוד משמים אם כן שפיר יש לומר דשם נתקדשו עליות אבל לפי מה שכתבתי לעיל דכפי המדה שנמסרה לדוד לא היה עובי חומה בכלל רק אחר כך קדשו אותו בתוספת עזרה אם כן לא שייך גביה הכל בכתב וכו' דהא היה רק תוספת על פי בית דין ואם כן עדיין קשיא הא עליות לא נתקדשו ולא תהיה תוספות זו יותר טובה מקדושת עזרה עצמה דלא נתקדשו עליות.
ואם כן י"ל דגמרא דהקשתה על רב דאמר עליות לא נתקדשו ממשנה עובי חומות נתקדשו תיפוק ליה דהוי ליה עליות לא הוי מצי לשנויי דמיירי בעובי חומות דהיכל דהוא קשה אם כן רב דאמר כתנאי הניחא למאן דאמר קדשה לעתיד לבא אבל למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא א"כ צ"ל כהנ"ל דעובי חומת היכל לא היה בכתב מיד ה' לקדשו ואם כן עדיין קשה דהוה ליה עליות כהנ"ל ולכך משני הגמרא דאתיא ככולי עלמא בבר שורא אבל לפי דקימא לן קדשה לעתיד לבא ומוכח דעובי חומת היכל היה בכתב מיד ה' כהנ"ל א"כ שפיר יש לומר דקאי על היכל ולענין אכילת קדשי קדשים דשרי בהיכל כנ"ל ואין צריך לדוחק אבר שורא והן הן דברי הרמב"ם דפסק קדשה לעתיד לבא ושפיר י"ל דקאי על עובי חומות ולכך דייק בלישנא עובי חומות נתקדשו לאכול שם קדשי קדשים והיינו בחומת היכל ולכך לא נקט בלשנא קדשים קלים כי מיירי בחומות היכל ולא שייך שם אכילת קדשים קלים רק קדשי קדשים דדרשינן מקרא (במדבר יח, י) בקודש הקדשים תאכלנו וא"ש ודברי הרמב"ם מזוקקים שבעתים ודו"ק והנה בגמרא יבמות פרק האשה (דף צ ע"ב) מחולקים התוספות ומחברים אם נביא רשאי לשנות הדין אפילו לשעה במקום דלאו מגדר מלתא דבגמרא פריך אליו תשמעון אפילו אליהו בהר הכרמל ומשני הגמרא למגדר מלתא שאני ותפסו רבים מהמפרשים לעיקר דאפילו אליהו שהיה נביא וקעביד שחוטי חוץ לשעה לולי דהיה למגדר מילתא אין בידו לעשות דהוה בכלל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש ודעת רמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"ג) דלשעה יכול לשנות אפילו בלי מגדר מלתא ובלבד שיהיה מוחזק בנבואה וחוץ מעבודה זרה ר"ל ולשיטה זו יש לומר דלא קשה מהנ"ל איך הקריבו בקלעים דחסרה ליה מדתו של היכל ומעכבא דהא הקלעים היו אותן שנים משך הבנין מן ימי כורש עד ג' לדריוש וזה הכל בימי חגי זכריה מלאכי והם היו הבונים כדכתיב בעזרא להדיא ע"ש וא"כ י"ל דבאמת משורת הדין היה אסור להקריב בהיכל דחסרה ליה מדה רק ע"פ נביאים הקריבו שנים הללו דיש כח בידיהם לשנות הדין על פי נבואה לשעה אמנם לדיעה ראשונה לית ליה כן דהוי בכלל אלה מצות וכו'.
ובזה יש להבין מה שאמר ר"י (עדיות פ"ח מ"ז) שמקובל הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו' שנתקשו בו מה טיבה של הלכה למשה מסיני זו ואנה נרמז דיש לומר דהלכה למשה מסיני היה דרך כלל שאין רשות ביד נביא על פי נבואה זולת מגדר מלתא שיש אפילו רשות ביד ב"ד לשנות דברי תורה אפילו לשעה והכי כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש ועל זה ודאי היתה הקבלה הלכה למשה מסיני וא"כ אליהו ז"ל שיבא אף שיאמר לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אין שומעין לו דאין רשות ביד נביא לשנות מה שהוא נגד דבר הלכה המסור בידינו ולכך אינו בא אלא לקרב ולרחק כו' דדברים אלו הם רק גלוי מלתא ובירור האמת ואין בם ניגוד לדברי תורה ובזה יבנו כל המשך המשניות בעדיות שהתחלנו דאמר ר"א שמעתי שהיו בונים בהיכל עושים קלעים וכו' וקשה הא חסרה ליה מדה ותירוץ הנאמר לעיל דהוסיפו אחר כך על המדה דחוק ליה כהנ"ל ולכך בא ר' יהושע ליישבו ואמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' דקדשה לעתיד לבא ואם כן לא קשיא מידי להנ"ל דלא חסר ליה מדה וקלעים רק שלא יסתכלו כנ"ל רק דלא תאמר מנא ליה כן דלמא לעולם לא קדשה לעתיד לבא והא דהקריב בהיכל והיתה חסרה מדה דלמא היה על פי נביאים כנ"ל ולזה קאמר אר"י מקובל אני הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר היינו כמו שכתבתי שאין רשות ביד נביא לשנות דבר מצוה אפילו לשעה דכתיב אלה המצות א"כ לית ליה כן ועל כרחך דקדשה לעתיד לבא וא"ש והדברים צרופים כפתור ופרח.
ויש מקום ליישב הך מלתא דר' יצחק דאמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו והדר ביה מקושיא דר"מ וקשיא ליה קושית התוספות דכי לא ידע משניות דרב מרי בשניישב המדרש באליהו כתיב (מלכים א' יח, לו) ובדברך עשיתי כמו שבראת עולם דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו אף עכשיו אמור לאש שתרד מהשמים ויש להבין מה דייק בזה ומה רצונו באומרו כמו שבראת עולם וכו' אבל הענין דאמרינן (מנחות דף קט:) חוניו בנה בית לה' במצרים כדכתיב ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים והקשה בתוספות (ד"ה והעלה) הא הוי שחוטי חוץ ותירצו המפרשים דלא נאסרו שחוטי חוץ אלא בארץ ישראל מקום מקודש לה' ושם נבחר ירושלים מזולתו אבל לא בחוץ לארץ כי לא חלה קדושת הבית.
ואמרינן במדרש (ילק"ש ח"ב רמז מ"ז) תבור וכרמל בשמך ירננו (תהלים פט, יג) תבור וכרמל מהרי חוץ לארץ היו וכשנתן הקב"ה התורה נתקו ממקומן ואמרו היש הרים גבוהים מאתנו עלינו יתן ה' תורה ולא נתן ה' עליהם תורה דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים ומה שכר נתן להם הקב"ה קבעם בהרי ארץ ישראל ולפי זה אם באנו אנו לילך אחר ענין בריאת עולם ויום הוסד תבל היה הר הכרמל שייך לחוץ לארץ והיה אליהו דהקריב בהר הכרמל מותר להקריב רק אם אנו הולכים אחר זמן דלפנינו דהר הכרמל נקבע בארץ ישראל אסור להקריב ולכך אליהו דהקריב בהר הכרמל ובקש מה' להוריד אש משמים ושלא יהיה חס ושלום כמקריב שחיטת חוץ אמר בדברך כמו שבראת שמים וארץ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו עשיתי ואז מישך שייך לחוץ לארץ וא"ש.
והנה יש לדקדק במה דאמרו במשנה (זבחים יד ח ע"ב) משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר דפשיטא דאם נאסרו לא היה להם היתר ואם כוונת המשנה לאחר חורבן הוה ליה לומר כמו דאמרו במשנה דמגילה (א' יא) ירושלים אין אחריה היתר ולא סתמא ולא היה להם היתר והוה ליה לומר לאחריה וגם קשה תרתי משניות למה לי הך דמגילה ודזבחים ולפי דעת תוספות (סנהדרין פט ע"ב ד"ה אליהו) בסנהדרין דאליהו דהקריב שחוטי חוץ לא נעשה בהיתר מה' כמו שכתב רש"י רק באיסור למגדר מלתא וסמך עצמו אדרש (ב"ר פ"ב ה') גוי וקהל גוים ממך יצאו (בראשית לה, א) עתידין בניך לעשות גוי כקהל עמים ע"ש וזו נראית כוונת המשנה דכל כך היה איסור הבמות חמור משבאו לירושלים ולא היה להן עוד היתר אפילו ע"פ נביא כי לא הותר בדבר ה' כלל ונוספה קדושה ממשכן שילה דבשילה הרבה פעמים היה היתר משמים כנוח וגדעון כמבואר בגמרא (זבחים דף קיט:) מה שאין כן קדושת ירושלים לא היה להם עוד היתר אפילו בדבר ה' לתוקף קדושת הבית ודברי משנה נכונים.
וזוהיא כוונת הגמרא דרבי יצחק ידע כל הנך משניות רק סבירא ליה דהכל שייך בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ לכך אמר שמעתי שמקריבים בבית חוניו דהוה במצרים ובחוץ לארץ מותר והקשה ליה ר"מ דתנן במגילה קדושת ירושלים אין אחריה היתר ותנן התם בזבחים ולא היה להן עוד היתר וקשה בשינוי הלשון ותרתי למה לי ועל כרחך צריך לומר להורות דעובדא דאליהו היה באיסור וקשה הא הר הכרמל שייך לחוץ לארץ כי זהו פשיטא ליה לגמרא דהולכין אחר תחילת בריאה וחוק שם בתבל והציב גבולות עמים איזה שייך לארץ ישראל ואיזה לחוץ לאדץ ועל כרחך צריך לומר דגם בחוץ לארץ יש איסור במות וקשיא ליה לר"י ולכך הדר ביה.
ולזה ניחא ג"כ קושית התוספות דהקשו דמה פריך לר' יצחק ממשנה דהא איכא תנא דסבירא ליה לא קדשה לעתיד לבא דזה אי אפשר לשנויי לר"י דהוא אמר המקריב בבית חוניו שמע מיניה דסבירא ליה דבא"י אסור דאם לא כן בית חוניו דקאמר למה ועל כרחך דסבירא ליה קדשה לעתיד לבא רק סבירא ליה לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ובהכי ניחא נמי קושית התוספות בזבחים פרק השוחט והמעלה (דף קז ע"ב ד"ה ר"ל) דאמר שם ריש לקיש המקריב בזמן הזה פטור דלא קדשה לעתיד לבא והקשו התוספות בתימה דלמה לא פריך לריש לקיש מהנך משניות כמו דפריך מינייהו לר' יצחק ולפמ"ש ניחא דלריש לקיש שפיר יש לומר תנאי היא אבל לר"י אי אפשר לומר דהוא גופיה סבירא ליה בארץ ישראל אסור ודו"ק.
אלו הן הדברים אשר נאמרו לכבוד ביהכ"נ לחנכו במילי דאורייתא מיוסדים על אדני המדע ובאמת בגולה קדושת בית הכנסת יש לה קדושת היכל ממש כי תפלה בלחש היא במקום קטורת ויבא דבר שבחשאי ולכך הוא מן הלב כי משם עולה קיטור החיוני לראש והוא קטורת וע"ז נאמר (מלאכי א, יא) בכל מקום מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה כי אין לך מנחה טהורה יותר מתפלה בכוונה בלי מחשבה זרה ובתום לבב ונקי כפים היא המגרשת רוחות רעות היא המקשרת ישראל לאבינו שבשמים ולכך נקרית קטורת קשר בינינו לה' ולא היו מקטירין קטורת אלא בהיכל וא"כ יש לבית הכנסת קדושת היכל אשר עליות בו נתקדשו ולכך הטיבו את אשר החלו ליפות העליות וקירות לרומם בית ה' ולהתנאות לפניו וללבן הכותלים וכבר מבואר במשנה (מדות פ"ג מ"ד) וכן העתיקו הרמב"ם (בית הבחירה פ"ד הי"ג) דבכל שנה היו מלבנים ההיכל להורות כי זהו תכלית האדם והוא ביתו בית קבע ופרוזדור לעלות משם לשמים.
ונשוב למזמור שהתחלנו ונאמר הטעם במה שאמרו במדרש טבעו בארץ שעריה נאיכה ב' ט) לכך שררו בני קרח דמי שיעלה שערים יעלה בני קרח והביאו התוספות בקידושין (דף לא ד"ה איסתייע) ע"ש ויש לומר למה נתלה דוקא העלאת בני קרח בהעלאת שערים שנטבעו אבל הענין כי יש להבין במה דמצינו דבזכריה (זכריה ב, ח) אמר ה' למלאך שלא ימוד ירושלים כי בפרזות תשב ובסוף יחזקאל מצינו מדה מכוונת להיכל אבל תדע במה שאמרו כי במדבר לא ראו בשעת הכנסת כלים לנרתיק דדרשינן (יומא נד) כבלע את הקודש אמנם בבית הבחירה היו מגלין הפרוכת ובבית השני לא היו רשאים להסתכל כמבואר בגמרא דיומא (שם) נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה והענין כל זמן שיש לחצונים אחיזה בעולם צריך להיות הכל בצנעה לבל יאחזו בו ולבל ישלטו וכפי מיעוט התגברות החצונים כן יותר ראוי לעשות הדבר פומבי וזה היה באדם הראשון כי לא היה ערוה בעולם והתגברות סטרא אחרא והיה ממש רק בכח ולא בפועל ולכך (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו ואדם הראשון חשב שאין מציאות סטרא אחרא כלל בעולם ושמש עם חוה לעין כל ואמרינן (ב"ר סוף פי"ח) דראה נחש ונתקנא כי היה להם אז מכל מקום קצת כח והתחילה עין הרע עד שגרם החטא ואח"כ נעשה ערום והוצרכו לחפות בעלי תאנים כדכתיב (בראשית ג, יא) מי הגיד לך כי עירום אתה וה' ידע מתחלה ולכך באמת דעתו היתה שאדם הראשון יתנהג בצניעות כדי שלא יתגברו החיצונים וזהו אומרם (ברכות סא) שקלעה הקב"ה לחוה הרצון שהביאה בצינעה כקלעים ולא הפירוש כקליעת שער רק הפירוש הנכון שהביאו בצנעה ובהסתר מכוסה בלבושי אור ויקר וקלעה מלשון קלעים שהיו במקדש ואמרו (מגילה דף י) קלעים למה משום צניעותא וכן הדבר בחוה ולכך דרשינן מן ויבן כי הקלעים משמשים במקום בנין כנאמר לעיל במקדש שהיו כמו בנין ומחיצות אבל אדם הראשון שאכל מעץ הדעת שמרבה תאוה כנודע לא בוש ובעל לעין כל ונתקנא בו נחש ויצא שרש פורה כל הסטרא אחרא ולבסוף הוצרך לכסות.
וכן הדבר במתן תורה שאמרו (תנחומא פרשת כי תשא) לוחות ראשונים שנתנו בפומבי שלט בהן עין הרע כי לולי ישראל שחטאו בלבם דכתיב (תהלים עח, לו) ויפתוהו בפיהם וכו' היה חירות מן מלאך המות ולא היה עוד ערל וטמא והיה עולם התקון ולכך נתנו בפומבי אבל באמת היה בעו"ה לסטרא אחרא כח הואיל ולבם בל נכון לה' ולכך גרמו סיבת עין הרע מחיצונים לשבר הלוחות וכמה צרות לישראל ולכך ניתן אחר כך אהל מועד מחופה ומכוסה ביריעות ומכסה על גבי מכסה ואז דיבר ה' עמם על צניעות ובחשאי למאד ושומר לשומר וכסוי לכסוי כביכול ולכך במדבר שהיה ע"י חטא התגברות הסטרא אחרא לא היו רשאין להסתכל בשעת הכנסת כלים כדאמרינן דהכלה היתה צנועה מאוד אמנם בבנין הבית דנכבש הסטרא אחרא כדכתיב (מלכים א ג, טז) אז תבאנה נשים זונות לפני שלמה אז היה יותר פומבי ולכך היו מגלים הפרוכת ומראים לעולי רגלים מה שאין כן בבית שני דבעו"ה חזרו הקליפות לגבורתם חזרו לצניעותם כדאמרינן נתגרשה קאמרת חזרה לחיבתה הראשונה והיה צריך כל כך צניעות עד שאפילו בכרובים דצורתא שהיה בכותל לא היו רשאים להסתכל כי כרובים ממש לא היו בבית שני ואין לך דבר שמבטל ענין קליפות רק צניעות והצנע לכת ולכך אמרו להיות צנוע בבית הכסא כי שעירים ירקדו שם ולכך קטורת שמבטלת כח סטרא אחרא ומלאך המות בעצמו מסרו למשה (שבת פט) היה בתכלית החשאי עד שכל אדם לא יהיה באהל.
והנה לעתיד לבא אמרינן בגמרא (סנהדרין צח) לא זכו בעתה זכו אחישנה וכהנה יתר בגמרא דמורה דגאולה תהיה על ב' אופנים או שיהיו ישראל בתכלית הטוב או שיהיה כדי לקיים הבטחתו כי לא יטוש ה' עמו ואם יהיו זכאים אז תהיה הקליפה נכרתת ורוח טומאה יסיר מהארץ וא"כ לא יהיה עוד ערוה בעולמות ולא יהא צורך לצניעותא ומחיצה וקלעים ועל אופן זה אמר המלאך שאין צריך לחומה כי היא תשב בפרזות ואף על פי שחומת ירושלים מוגבלת לאכילת קדשים קלים לא יהא צריך לה כי יהיו נאכלים בכל מקום כי אין צריך שמירה וצניעות אמנם אם תהיה גאולה באופן השני אז תהיה עדיין מציאות קליפות וסטרא אחרא במקצת כדכתיב (ישעיה סה, כ) נער בן מאה שנים ימות והוא שטן והוא מלאך המות אז יהיה צורך במחיצות לבית המקדש וירושלים ובזה דיבר יחזקאל ולכך כשאמר לו השם להודיע לבני ישראל תבנית הבית אמר (יחזקאל מג, י) ויכלמו מעונותיהם כי באמת אוי לאותה כלימה שתהיה ערוה עוד בעולמות להצריך עוד מחיצה ושומר לשומר ולכך מתחילת עלותם בימי כורש עד גמר עלותם ע"י עזרא בימי דריוש היו קלעים כהנ"ל כי ראוי היה בימי עזרא לעולם התקון אילו היו ישראל עושים תשובה כראוי ועלו כולם לארץ ישראל ולכך כל יעודי נבואה על כבוד הבית האחרון סתומים ולא מפורשים שיהיו בבית אחרון אחרי בית שבנה עזרא כי אילו היה הדור זכאי לכך היו מתקיימים אז יעודי נבואה ולכך לא בנו הנביאים תיכף רק עשו קלעים כי אם ישובו מדרכם ויעבדו ה' בתמים יהיה עולם התקון ואין צריך למחיצות ועשו קלעים שיוכלו להסירן בקל.
והנה זוהיא טעות קרח כי קרח חשב דאיסור הבמות הוא מטעם זה בעת התגברות הקליפות צריך לעבוד ה' בהצנע בבית מיוחד ומשומר שומר לשומר ולך עמי בא בחדרך ולכך צריך שם כהן כי הוא המכניע זדים הסטרא אחרא כי הוא איש חסד ודומה למיכאל שר הגדול המשמש במקדש למעלה הלוחם נגד הסטרא אחרא כנודע אבל כאשר יכנעו הקליפות הבמות מותרות כי מלא כל הארץ כבוד ה' לעבוד אותו ואין צריך לכהן ולכך אמרו אין כהן בבמה וקרח חשב שכבר הגיעו לתקון לזמר עריצים כי ישראל היו בעיניו זכאים למאוד דור דעה ולכך אמר (במדבר טז, ג) כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ואין צריך למקדש והותרו הבמות ואין צריך לכהן ומדוע תתנשאו.
אבל טעה בשנים חדא דלא היה אז התקון כהנ"ל דהיו במדבר צריכים לצניעות ולא היו רשאים לראות בשעת הכנסת כלים ושנית כי בלאו הכי נשגבה מעלת בית המקדש מבמות כי כביכול כמו שיש למעלה בתי בראי ובתי גוואי כדאמרינן בחגיגה (דף ה:) כך כביכול למטה הבמות הן בתי בראי והמקדש בתי גוואי מכוון לבית המקדש של מעלה וזהו שנתלה עלית בני קרח בעלית שערים כי לפי דעת קרח בעת התיקון אין צריך לצניעות ושמירה כלל ומלא כל ארץ קדושת השם אין צריך לשערים לעלות כי מה טיבו של שער אם לא ינעל ויהיה פתוח ובפרזות ישבו ולכך בעלית שערים זהו מורה טעותו כי צריך בית לה' ואז יעלו כי יודו לה' פשעם אך א"כ צריך באמת טעם א"כ למה טבעו שערים בשלמא לולי הנ"ל היינו אומרים כי לא יהיה עוד צורך להם לעתיד לבא ולכך נטבעו והיו כלא היו אבל אם יצטרכו לעלות למה נטבעו ע"ז מתרץ המדרש דלכך נטבעו היותם מעשה דוד כי דוד עשה השערים ונטבעו לבל ישלטו בם גוים.
ופירוש לדבריו כי הקב"ה אמר לדוד (דה"ב כח, ג) אתה לא תבנה הבית ומפרש הטעם כי דוד לחם עם גוים רבים ואם יחרב יאמרו גוים אלהיהם נקם נקמתם ולכך לא בנה הבית וא"כ אילו שלטו בשערים עדיין יאמרו כך על השערים ולכך היותם מעשה דוד נטבעו וזהו אמירת שיר בני קרח שדעתם שיעלו שערים ואז יעלו בני קרח ואמר דלא תקשה א"כ למה טבעו אם סופם לעלות ועל זה אמרו על הגיתית זה דוד שדרך לכל הגוים כגת וא"כ לכך נטבעו לבל יאמרו אלהיהם נקם עבורם כהנ"ל אבל סופם לעלות וקאמרו הטעם מה צורך להם הלא אז תטוהר הארץ ולא יהיה מגור לקליפות ועל זה אמרו דמכל מקום נבחר המקדש כי אין תיכף התקון על בוריו כמש"ל ולזה אמרו (תהלים פד, ב) מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות קדשך שיש לו מעלה יתירה למאוד כי הוא מקום מקודש למאוד וא"כ צריך לשערים להגביה מקום מקדש ויעלו ויתודו בני קרח על חטא אביהם וקלקולו.
ופירשו ההבדל שיש בין מקדש לבמה כי אמרו (עיין זבחים סט קיט ע"ב) אין שיר בבמה והטעם כי יתקנאו בנו מלאכי מעלה שהם תכלית מעשיהם לרנן ולשורר לה' ויהיה ח"ו קנאה עלינו אמנם בבית המקדש אין קנאה כי כל אדם לא יהיה באהל ודרשינן (ילק"ש איוב פסוק כג) אפילו מלאכים והוא מכוון נגד מעלה ולכך יש בו שיר מה שאין כן בבמה דקיימא לן אין שיר בבמה וזהו אומרם לכך ידידות משכנותיו וחצרות קדשו משום דלבי ובשרי ירננו אל אל חי מה שאין כן בבמה אין שיר וקול רנה.
והנה יש עוד הבדל במה דקיי"ל אין עוף בבמה וכן פסק הרמב"ם והטעם כי בהמות מורות על קרבן נשמת רשעים לתקנם וזהו מותר בכל מקום אמנם עופות שהם תורים ובני יונה דכנסת ישראל נמשלה בהו (ברכות דף נג:) הם מורים על נשמת צדיקים כנודע ולכך אין רשות להקריבם זולת במקדש דמכוון נגד בית המקדש של מעלה אשר שם מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים כנודע (מנחות קי ובתוספות ד"ה ומיכאל) וידוע כי זו שלימות לכל מין עוף שיהיה מינו נקרב על גב מזבח ה' לרצון וזוהיא שלימותם וזהו שאמרו בני קרח (תהלים פד, ד) גם צפור מצאה בית ודרור קן לה הרצון שגם העופות מוצאות שלימותן בבית ה' ומפרש מה היא שלימותן אשר שתו אפרוחיה את מזבח ה' להקריב שם קרבן לה' וזוהיא שלימותן ושלימות המקריב כי הוא כמו מיכאל שר הגדול וזהו הבדל בין בית המקדש לבמות וא"כ שפיר (שם פסוק ה) אשרי יושבי ביתך דייקא עוד יהללוך סלה כי שם ישוררו מחנה מול מחנה כהנ"ל וזהו שיעדנו לבאר.
ועתה נאמר הנה שבח בית הכנסת אמור אשר הוא במדרגת מקדש ה' והיכל ה' והוא מקום שגורם להעלות תפלתנו כי שם השרית שכינה כנודע כי בבית הכנסת מקדמי שכינה ואזלי לבוא וזהו שאמרו במדרש פרשת וירא (ב"ר מח ז) והוא יושב פתח האהל וה' נצב עליו ביקש לעמוד אמר הקב"ה שב סימן שבניך יושבים בדין ואני אעמוד על גבם והענין כי יש להבין למה בתלתא עד דיתבי ועשרה מקדמי שכינה ואזלא (ברכות ו).
אבל הענין כי אמרו בשו"ע (או"ח ק"ב פי"א) אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל כי שם שריא שכינה אבל אם כבר ישב והוא עומד להתפלל אז מותר לישב כי הוא בא בגבולו ובדיינים צריכים להיות כישיבה ואילו היתה השכינה מקודם היה אסור לישב ולכך אין השכינה באה אלא עד דיתבי והוא בא בגבולו ומותר מה שאין כן התפלה דהיא בעמידה ולכך עשרה שעומדים להתפלל מקדמי שכינה (ברכות ו) ולכך באברהם שהיה יושב וביקש לעמוד כשנגלתה לו השכינה אמר לו שב דאני בא בגבולך וסימן יהא לך בדיינים שהם יושבים ואני עומד על גבם ועל כרחך משום דאני בא בגבולם ודו"ק.
ולכן מאוד יש ליזהר בביהכ"נ שהוא מקוס מיוחד לשכינה ואמרו בגמרא (ב"ב צט) כתיב (שמות כה, כ) ופניהם איש אל אחיו וכתיב (דה"ב ג, יג) פניהם אל הבית ומשני בזמן שעושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו ואם לאו פניהם לבית והקשה הריטב"א (יומא דף נד:) קושיא עצומה דאמרינן בזמן החורבן נכנסו גוים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו' דאיך אפשר הא בעו"ה בעת החורבן היו אין עושין רצונו של מקום ואיך יתכן שיהיה פניהם איש אל אחיו עיי"ש ובאמת יש בזה סוד גדול עמוק בדרך נסתר.
אבל בדרך נגלה הענין הוא כי חביבין ישראל שאינם צריכין לשליח (יומא נב בל"א) והרצון שאין צריכין לאמצעי ותיכף העבודה והתפלה הולכת מהאדם לה' כי השכינה חופפת עליו ומקבלה הימנו וזהו בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך מבדיל אבל בבינונים אי אפשר לילך התפלה והעבודה תיכף לה' רק נבחר בית המקדש מקום השרית שכינה וכל התפלה והעבודה היא לשם לבית מקדשו שם השרית שכינה וקבלת התפלה ובית המקדש הוא מקום ממוצע לקבל התפלה מבני אדם ומשם עולה לה' ולכך אמרו (ברכות ל) והתפללו אליך דרך ארצם שכל התפלה תהיה למקום בית המקדש כי שם מקום חנית התפלה ומשם מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם נצב ארצה להעלות התפלה כחלום שראה יעקב אשר אמר (בראשית כח, יז) זה שער השמים אך בעו"ה אשר אין לנו מקדש כמעט אבדה תקוה להעלות התפלה לשמים אמנם בחסדו הותיר לנו שריד אשר אין דור שאין בו צדיקים מבני עליה לא יחסרו מל"ו צדיקים אם כן כל התפלות סובבות לתפלתן של צדיקים ומתדבקות בתפלתן ג"כ לעיל בזבחים סט דמ"ד יש מנחה בבמה יש עופות בבמה וא"כ מסתבר דהלכה כת"ק (דדינו כרבים כנודע מבעלי סוגי' ובתוס' ביצה ב ע"ב ובשאר דוכתי) נגד ר' יהודה וקיי"ל דיש עופות בבמה מיהו לפי מה דמסיק הש"ס קיז.
דרבנן ס"ל אין מנחה בבמה וע' תוס' שם ד"ה ורבנן יש ליישב אמנם מש"כ המחבר הגאון בעדותו "וכן פסק הרמב"ם" לפי שעה לא ידעתי מקומו והוא שאין מסך מבדיל בינו לבין השם ע"י תפלתו גם תפלת אחרים עולה.
וזהו אומרם (יבמות סד) ה' מתאוה אל תפלת צדיקים גמורים כי ה' רוצה שתעלה תפלת כל פה חפץ בתקנת יצוריו ומתאוה שיתפללו צדיקים גמורים וע"י תפלתם גם תפלת אחרים עולה וזה אומרם בזמן שישראל עושים רצונו שהם בגדר צדיקים גמורים פניהם איש אל אחיו דהיינו כנסת ישראל אל הקב"ה כי הם אינם צריכים לאמצעי רק תיכף מפי ישראל התפלה באה להשם ואתם הדבקים בה' ולכך פניהם איש אל אחיו אמנם באין עושים רצונו התפלה הולכת אל בית המקדש ואם כן פניהם של ישראל אל הבית כדכתיב והתפללו דרך ארצם וכדקיי"ל (ברכות ל) שישים פניו למקדש ואף השם נותן פניו אל המקדש לקבל תפלתם של ישראל וזהו פניהם אל הבית הן פני כנסת ישראל והן פני הקב"ה אך זהו בעת קיום בית המקדש אבל בחורבנו חוזר הדבר שתפלתם מתעכבת עד תפלת צדיקים גמורים שהם פניהם איש אל אחיו כנ"ל ואם כן חוזר הדבר להיותם מעורים איש אל אחיו בצדיקים גמורים ואין כאן בית אמצעי כלל בעו"ה ולכך בחורבן בהמ"ק היו כרובים מעורים והבן ודו"ק שהוא ענין גדול למאוד.
ולכן אמרו (ברכות דף ו:) הקובע מקום לתפלתו אומרים עליו הי חסיד והי עניו מתלמידו של אברהם אבינו דכתיב וישכם אברהם בבוקר וכו' יש להבין מה ענוה שייך בזה אבל לפי הנ"ל יובן דמי שהוא צדיק גמור אין צריך למקום ממוצע לתפלה כי פניהם אל המקום אבל בינוני צריך בית מיוחד לשרית שכינה למקום ממוצע כי משם תנוח תפלתו ומשם תקובל כהנ"ל פניהם אל הבית ולכך הקובע מקום לתפלתו שיהיה דווקא בבית הכנסת מקום מיוחד לשריית שכינה אשר שם תקובל תפלתו ולא זולת הוא עניו שאין מחזיק עצמו לצדיק גמור עד שלא יהא צריך לממוצע בינו לבין המקום וכן היה אברהם אבינו ע"ה מתנהג אף שהיה צדיק גמור קבע מקום כדי שיהיה מקום המוכן לשריית שכינה ממוצע בינו ולא תלה בזכותו ולכך אומרים עליו מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה.
ולכן ראוי כאשר חדשנו בית הכנסת נחדש ברית עם ה' והוא יחדש ימינו כקדם לעובדו ביראה בקדושה ובטהרה ואמרו נא עכשיו שבית הכנסת מרום גובה עד למטה מסויד ומלובן אם יבא איש וישליך עליו טיט ועפר עד שיהיה בו כתמים ידעתי כי יחרה אפכם בו והאיש ההוא מבזה נאות יעקב והעבודה הבל פה שיש בו חטא היוצא מפיכם בביהכ"נ מנבל פה ומנוול כל ביהכ"נ בכתמים ונגעים קיא צואה בלי מקום וסר צל השכינה ח"ו מאתנו כדכתיב (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר וכו' ובעו"ה כמה בתי כנסיות היו בפראג אשר כדמותן לא היה בכל עולם ובלע ה' ולא חמל נאות יעקב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו ואין קב"ה עביד דינא בלי דינא ובלי ספק שהיה הואיל והוציאו בביהכ"נ הבל שיש בו חטא וכל הגדול מחבירו קודם לעונש בעו"ה ולכן הוסרו והתפללו לה' בכונה ועבדו ה' בכל לבב במקדש מעט ואולי נזכה לראות מקדשו בנוי לנס עמים אז יגל יעקב וישמח ישראל ויהי נועם ה' עלינו ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה ובא לציון גואל אמן