התורה והמצוה על שמות כב ד
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק כ"ב • פסוק ד' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב ד:
קלז. כי יבער איש שדה . מלת בעור בא על הבהמה, ובא על כליון והשחתה. ומצין אכילת הבהמה שמשחתת את הנאכל. ובמה שאמר כי יבער, בא בהוראה משותפת. ומפרש ושלח את בעירה, שהם נזקי רגל, ובער שהם נזקי שן. ובא ללמד ששניהם דין אחד להם. בנזקי רגל חייב אף דאזלא ממילא ונזקי שן חייב אף דלא מכליא קרנא. כמו שאמרו בבבא קמא (דף ג) ושם (דף ה') אמר שנוכל ללמוד שן ורגל מבור ומקרן רק דאתיא להלכותיהם. וזהו שאמר במכלתא שבא ללמד ג' דברים : א) ששן ורגל מועדים מתחלתם, ב) שצריך דוקא ובער בשדה אחר וברה"ר פטור, ג) שמיטב שדהו ישלם מן העדיות.
קלח. שדה או כרם אם יכתב שדה וכרם נטעה שדוקא אם בער שדה וכרם ביחד, לר' יאשיה שהוי”ו מורה תמיד החבור. וגם לר' יונתן נטעה שאם בער שדה וכרם ביחד דינו שווה לשאם בער אחד מהם [וכמו שבארתי זה בארך קדושים קא ]. ונ"מ למה שאמרו בבבא קמא (דף נח) שאם אכלה פירות מחוברים, משערים מה שהזיקה בששים, ובשאכלה פירות דקל חשוב משערים אותו בפני עצמו. [עין בחושן משפט סי' שצד סעיף ד ה' ו'.] ועל זה מלמד שחייב על בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
והנה מה שמחויב לשלם על כרם פשוט יותר ממה שמחויב על שדה. כמו שתראה בבא מציעא (דף לא). ואם כן היה ראוי שיכתב כרם או שדה, שיהיה לא זו אף זו. כמה שאמרנו באיילת השחר ( כלל קצט ). ומזה מבואר שבא כרם ללמד על שדה. מה כרם יש בו פירות. ובזה יכתוב תמיד את המלמד באחרונה אף שהלמד יש בו רבוהת יותר (כמו מה שאמרתי בכלל ר ).
קלט. ושלח את בעירה . פעל שלח בבנין הכבד אינו מציין השליחות שתכליתו להחזיר לו תשובה, רק שעזבו או מכריחו לצאת. ( אחרי סה ) ובדבר שתחת רשותו מצייין לרוב שעזבו לצאת מרשותו. וה"ה בכאן מציין שלא שמרו כראוי, כגון שמסרו ביד חרש שוטה וקטן. אבל אם מסר אותו ביד פקח לא שלחו חפשי כי היה משומר, ועיין בבבא קמא (דף נה).
קמ. ובער בשדה אחר . התנה שאינו חייב על השן והרגל רק ברשות הניזק. לא אם הזיקה ברשות המזיק, וה"ה ברה"ר. ובאר ואם רצה לשלם בקרקע, צריך לתת לו מיטב שדהו. ופירש רבי עקיבא, שדהו של מזיק. ור' ישמעאל סבירא ליה שאם זבורית דמזיק כשל עידית דניזק, נקראת הזבורית מיטב שדהו, לערך הניזק שאין צריך לתת יותר ממה שהיה לו לניזק. ועיין בבבא קמא (דף ו ע"ב).
<< · התורה והמצוה על שמות · כב · ד · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-22-04