התורה והמצוה על שמות כב יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב יט:

קעז. זובח לאלהים יחרם. הוא העונש על עבודה שהיא עבודת פנים. והאזהרה הוא מה שאמרו לא תשתחוה להם. וכבר בארנו זה שם היטב. וכלשון שבמכלתא שלפנינו מביא הרמב”ם בס' המצות (מל"ת ס'). ועל כן אין לשנות הגי' שלנו. ודעת אחרים שרצונו לומר אם זובח רק לעבודה זרה, אבל המשתף שם שמים, אינו חמור כל כך. ורשב"י דייק ממה שאמר בלתי לה' לבדו . שמציין במלת לבדו שגם המשתף נעקר מן העולם, וכמה שאמרו בסנהדרין (דף סג). וצריך למחוק בדברי אחרים מלות בלתי לה' לבדו, ולגרסה בדברי רשב”י.

ומה שאמרו שנאמר את ה' היו יראים , נדחקו בזה המפ'. אבל למה שפירשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים, יש מכאן ראיה ברורה לרבי שמעון. ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו על זה מן העולם. כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף. עי”ש.

והנה הראב”ע פי' שמה שאמרו זובח לאלהים יחרם , כולל גם העמים הדרים בארץ ישראל וכדעת יש אומרים. ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי עבודה זרה ועובדיה. והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא. וגי' הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר.

<< · התורה והמצוה על שמות · כב · יט · >>



קיצור דרך: mlbim-jm-22-19