התורה והמצוה על שמות כב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב טו:

קסח. וכי יפתה איש הוצרך הכתוב לפרש דין מפותה דלא נדע מן הסברא שישלם קנס כמו באונס, אחר שהמפותה היא מדעתה. ולשון פתוי פרש"י שמדבר על לבה, והרמב"ן כתב שהוא הטיית רצון בשקר עיי"ש בארך. אולם למה שאמרו בקדושין (דף מו) שמדבר בפתוי לשם קדושין. אם כן אם היה בשקר, הוה קדושי טעות. רק ענין הפתוי שמטהו לרצונו על ידי הסתה. ונקרא פתי מי שמאמין לכל דבר, ואינו שם לב להבחין הדברים. כמו שאמרנו בהבדל בין לשונות פתה משיא, מסית.

ובאונס אמר נערה בתולה ופה לא אמר נערה. שאם למעוטי קטנה, פתוי קטנה אונס הוא. ואם למעוטי בוגרת, בלא זה ידעינן שפטור מקנס, אחר שהקנס לעצמה, הרי מחלה. וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב"ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה. ופירשו מפרשי דבריו [שלא יסתור את עצמו ממה שאמר בפ”א מה' אישות אל מה שאמר בה' נערה בתולה,] שאם היא ברשות אביה, ואביה מוסר להזנותה, לא נעשית קדשה בפעם אחת. ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה, שאם הוא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם.

קסט. אשר לא אורשה . רבי יוסי הגלילי מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה. שהפעל הבינוני, מאורשה מציין שהיא עדין מאורשה. ופעל העבר אורשה, מציין שאורשה עובר אף שעתה היא פנויה. ורבי עקיבא לא רצה לפרש כן, דאם נתאלמנה או נתגרשה, הרי היא ככתולה דעלמא. דהא כתובתה מאתיים. ועל כרחך פי' שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה.

ואמר זה באונס, מגביל נגד מה שאמר שם תחלה, כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש . שאז חייב סקילה. נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס, אף על גב דמיקטל, משלם. לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה, כי בארוסה אין לה קנס. אבל נתארשה ונתגרשה, דומה כלא אורשה.

ומה שאמרו זה גם במפותה הוא ללמד גזירה שווה שהם חמשים שקלים. וכן פי' הש"ס כתובות (דף לח). ולדעת ר”ת בתוס' קדושין (דף יח ע"ב), שגורס לרבי עקיבא כיון שבגד בה אינו יכול למכרה., יש לומר רבי יוסי הגלילי אזיל לשטתו שאמר במכילתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה . שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ואם כן, אם נתארסה פעם אחת, נגרע כח האב לענין מכירה, והוא הדין לענין קנס. ורבי עקיבא לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות, לכן סבירא ליה שעל ידי שנתארשה מכבר, לא נגרע כח האב כלל. אמנם על מה שאמרו תוס' (ריש פ' אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין, יש לה חמשים שקל. וכדבריהם נמצא בירושלמי פ"ק דכתובות, צריך עיון דהא היא יצאה מרשות מאב לענין נדרים, ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה. ומזה הוכחה לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נערה בתולה) שלא חשש לדברי הירושלמי.

קע. מהר ימהרנה . פרש"י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו. שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב"ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס, ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום. דכתובת אשה דרבנן. אבל פי' מהר השלוחים, שאדם משלם לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים. והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. ודבריו פלואים, הלא הסבלונות הם בודאי אינם מן התורה. גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן, כמו שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית לד). שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה.

ומה שאמרו שכתובה היא דרבנן, כבר האריך בזה המ”ל (פ"א מה' נערה בתולה ה"ג) שסבירא ליה לרש”י כדעת הרמב"ם שכתובתה מאתים אף על פי שהיא בעולה. שכן הוא גזירת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות. ועיין בשו"ת נוב"י מהדורה תנינא (סי' לג) מה שאמר בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר' ישמעאל. שאין מהר אלא כתובה. רצונו לומר שהוא גזירת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף, כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה.

קעא. לו לאשה מלת לו מיותר ומציין הראוים לה. ויש לומר דאתיא ככולי עלמא, ואינו מדבר לענין קנס, רק שלא ישא אותה. וכמו שאמר הרמב"ם פ"א ה"א. אך אם כן מאי קא משמע לן, וצריך לומר דאתיא כרבי שמעון בן מנסיא (דף כט ע”ב) שפטור מן הקנס.

קעב. מהר ימהרנה כו' ת”ל ואם מאן ימאן אביה ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה. ולפי זה יש לומר שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף, שוב אינו יכול לעכב הנשואין. על זה למד קל וחומר, ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע"ב) עיי"ש.

<< · התורה והמצוה על שמות · כב · טו · >>



קיצור דרך: mlbim-jm-22-15