התורה והמצוה על שמות כב כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב כז:

קפח. אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר . יש הבדל בין מקלל ובין מארה. שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה, שהוא הפך הכבוד. רק שקלל בכפל, הוא מורה בזיון יותר. וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה. ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך. ואני אאור אותם בפועל. ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב). ובסנהדרין (דף סו) דעת רבי עקיבא שאלהים קדש ודעת ר"י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן]. ואמר שם שלמ"ד אלהים חול, גמרינן קדש מחול. ולמ"ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממה שאמר לא תקלל, ולא אמר לא תקל.

לפי זה שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין. כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים. וכמה שנאמר במו”נ ח”א. רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב. שלרבי עקיבא נכון מה שאמרו אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו. אבל ממה שהיה לו לומר לא תקל מנחי ל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו. וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז) אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב). ומה שתפס תקלל מפעל הכפל, מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ. ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו על ידי שליח בית דין, ושישיב לו העבוט ביום. ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה. ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה.

ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין, ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול. ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאורו וגם לא היה צריך לכפול האזהרות, רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור. וז”ש אני אקרא ונשיא לא תאור, אחד ושיא ואחד דיין במשמע. רצונו לומר שעל שניהם יכול לומר לא חאור. ומשיב שחלקם לשני אזהרות לחייב על כל אחד בפני עצמו, [וזה כדעת הרמב”ם ודעמיה, בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש].

ומה שאמרו שאר בני אדם מנין, כ"ה בספרא קדושים ( קדושים לד ) ובארתיו שם כפי הפשט עי”ש. אולם ממה שאמרו על זה שחיב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור. משמע שדריש מה שנאמר בעמך, שהוה ליה למימר נשיא עמך. ופי' שרצונו לומר שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך. שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו. כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו, שמריבים ריבו ומכבדים אותו. ועיין מה שאמר בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] ובמגלת אסתר שם.

וההבדל שבין מה שאמרו לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור, כדי לחייב על כל אחד בפני עצמו, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חיב עד שיהא דין ונשיא. תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל סבירא ליה כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו, משמע כל אחד בפני עצמו. וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זוה או זה. וריב”ב סבירא ליה כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור, ולכן אמר שהיתי אומר שאינו חיב עד שיהיה דיין ונשיא. וכבר אמר ר' ישמעאל בבבא קמא (דף עא) וטבחו או מכרו, או לרבות את השליה. וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק.

ומה שאמרו בעמך בזמן שעושים מעשה עמך, מובא בגמ' סנהדרין ובכמה מקומות. ועיין עוד בספרא קדושים ( קדושים קד ) ובמה שאמרתי שם.

<< · התורה והמצוה על שמות · כב · כז · >>



קיצור דרך: mlbim-jm-22-27