מ"ג שמות כב יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זבח לאלהים יחרם בלתי ליהוה לבדו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהוָה לְבַדּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יׇֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | דִּידַבַּח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא יִתְקְטִיל אֱלָהֵין לִשְׁמָא דַּייָ בִּלְחוֹדוֹהִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | כָּל מַאן דְּדַבַּח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא וְנִכְסוֹי יִתְגַמְרוּן בְּגִין כֵּן לָא תְהוֹן פַּלְחִין אֱלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹי: |
רש"י
"לאלהים" - לעבודת כוכבים אילו היה נקוד לאלהים (הלמ"ד בצירי) היה צריך לפרש ולכתוב אחרים עכשיו שאמר לאלהים אין צריך לפרש אחרים שכל למ"ד ובי"ת וה"א המשמשות בראש התיבה אם נקוד בחטף כגון למלך למדבר לעיר צריך לפרש לאיזה מלך לאיזה מדבר לאיזה עיר וכן למלכים ולרגלים בחיר"ק צריך לפרש לאיזה ואם אינו מפרש כל מלכים במשמע וכן לאלהים (בצירי) כל אלהים במשמע אפילו קודש אבל כשהיא נקודה פתח כמו למלך למדבר לעיר (פתח וקמץ ענין אחד בענין זה וגם י"ל בדרך אחר כמ"ש בדקדוקי רש"י יעוין בו) נודע באיזה מלך מדבר וכן לעיר נודע באיזה עיר מדבר וכן לאלהים לאותם שהוזהרתם עליהם במ"א כיוצא בו (תהלים פו) אין כמוך באלהים לפי שלא פירש הוצרך לינקד פתח
"יחרם" - יומת למה נאמר יחרם והלא כבר נאמרה בו מיתה במ"א (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה שלא תאמר כל עבודות במיתה בא ופירש לך כאן זובח לאלהים לומר לך מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים אף אני מרבה המקטיר והמנסך שהם עבודות פנים וחייבין עליהם לכל עבודת כוכבים בין שדרכה לעבדה בכך בין שאין דרכה לעבדה בכך אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה אלא באזהרהרש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
יָחֳרַם – יוּמַת. לָמָּה נֶאֱמַר יָחֳרַם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֶמְרָה בּוֹ מִיתָה בְּמָקוֹם אַחֵר: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא" וְגוֹמֵר (דברים יז,ה). אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ עַל אֵיזוֹ עֲבוֹדָה חַיָּב מִיתָה, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: כָּל עֲבוֹדוֹת בְּמִיתָה, בָּא וּפֵרֵשׁ לְךָ כָּאן: זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, לוֹמַר לְךָ: מָה זְבִיחָה – עֲבוֹדָה הַנַּעֲשֵׂית בִּפְנִים לַשָּׁמַיִם, אַף אֲנִי מְרַבֶּה הַמַּקְטִיר וְהַמְּנַסֵּךְ [וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה], שֶׁהֵם עֲבוֹדוֹת פְּנִים וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם לְכָל עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין שֶׁדַּרְכָּהּ לְעָבְדָהּ בְּכָךְ, בֵּין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְעָבְדָהּ בְּכָךְ. אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן הַמְּכַבֵּד וְהַמְּרַבֵּץ וְהַמְּגַפֵּף וְהַמְּנַשֵּׁק, אֵינוֹ בְּמִיתָה [אֶלָּא בְּאַזְהָרָה] (סנהדרין ס' ע"ב).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
זובח לאלהים יחרם. מפני שהזהיר בדבור שני על ע"ג דרך כלל ולא פירש העונש לכך פירש בכאן כי הוא חייב מיתה כענין שכתוב (שם כז) אך כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, ואמר יחרם מדה כנגד מדה הוא זבח לחרם שנאמר (דברים ז) והיית חרם כמוהו וגו' כי חרם הוא ועל כן יחרם. ועוד יכלול הזובח והזבח שגם הוא אסור בהנאה. ומה שהזכיר זביחה הוא הדין להשתחויה ולנסוך וקטור ולשאר העבודות אבל המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו חייב מיתה בשלא כדרכה אבל כדרכה אם דרך עבודתה בכך חייב מיתה בכל ענין ואפילו פוער עצמו לפעור. פירש רש"י ז"ל לאלהים בפת"ח הלמ"ד לאותם שהוזהרת עליהם בסיני לא יהיה לך אלהים אחרים והם המלאכים.
וע"ד הקבלה מלת לאלהים תרמוז סוד הקרבנות וכענין שכתוב (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי. ודרשו רז"ל יכול לחמי ת"ל לאשי לאשים אתם נותנים, ואמת הדבר אבל הכוונה לשם המיוחד וזהו שהזכיר כאן בלתי לה' לבדו ועל כן תרגם אונקלוס אלהן לשמא דה' בלחודוהי.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"זובח לאלהים" לכל האלוהות יחדיו, אף על פי שבכללם יכוין לכלול את האל ית': " יחרם" מנפש ועד בשר, כי חרם הם, אסורים בהנאה כלם, ומצד מה שיקבלום לאלוה, המקבל הוא חרם האמור בהם, כאמרו והיית חרם כמוהו:
" לה' לבדו" בלא שתוף אלהים אחרים:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קעז. זובח לאלהים יחרם (עונש שמענו אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר לא תשתחוה להם ולא תעבדם) זביחה בכלל היתה, ויצאת ללמד. מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים, וחייבין עליה בין שהוא עובדה בכך בין שאינו עובדה בכך. אף כל כיוצא בהן עובדין לשמים יהו חייבין עליהם בין שהוא עובדה בכך ובין שאינו עובדה בכך. (אלא) כל שאין כיוצא בו עובדין לשמים לשום עבודתו חייב, שלא לשום עבודתו פטור.
בלתי לה' לבדו ((לפי שאחרים) [אחרים]) אומרים, אלולי ששתפו ישראל שמו של הקדוש ברוך הוא בעבודה זרה, כלים היו מן העולם. שנאמר (זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו). רבי שמעון בן יוחאי אומר, והלא כל המשתף שמו של הקב"ה בעבודה זרה חייב כליה. [כענין] שנאמר, את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים אשר הגלו אותם משם (מלכים ב' יז). יש אומרים באותיותיה נתנה תורה, שלא יהו ישראל אומרים. (הואיל ואנו) מצווין על עבודה זרה, והן כבושין בבורות שיחין ומערות. (תלמוד לומר) על ההרים הרמים ועל (כל) הגבעות (הנשאות) (דברים יב) על הגלוים ועל הנסתרים.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קעז. זובח לאלהים יחרם. הוא העונש על עבודה שהיא עבודת פנים. והאזהרה הוא מה שאמרו לא תשתחוה להם. וכבר בארנו זה שם היטב. וכלשון שבמכלתא שלפנינו מביא הרמב”ם בס' המצות (מל"ת ס'). ועל כן אין לשנות הגי' שלנו. ודעת אחרים שרצונו לומר אם זובח רק לעבודה זרה, אבל המשתף שם שמים, אינו חמור כל כך. ורשב"י דייק ממה שאמר בלתי לה' לבדו . שמציין במלת לבדו שגם המשתף נעקר מן העולם, וכמה שאמרו בסנהדרין (דף סג). וצריך למחוק בדברי אחרים מלות בלתי לה' לבדו, ולגרסה בדברי רשב”י.
ומה שאמרו שנאמר את ה' היו יראים , נדחקו בזה המפ'. אבל למה שפירשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים, יש מכאן ראיה ברורה לרבי שמעון. ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו על זה מן העולם. כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף. עי”ש.
והנה הראב”ע פי' שמה שאמרו זובח לאלהים יחרם , כולל גם העמים הדרים בארץ ישראל וכדעת יש אומרים. ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי עבודה זרה ועובדיה. והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא. וגי' הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
יחרם. ג' במסורה הכא ואידך יחרם מן האדם לא יפדה. יחרם כל רכושו. זובח לאלהים יחרם כל רכושו והיינו דאמרו הנושא והנותן ביריד של ע"א בהמה תעקר ואין לו פדיון דכתיב יחרם לא יפדה שתופסת את דמיה: