מ"ג שמות כב ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מקראות גדולות שמות


<< · מ"ג שמות כב · ד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה [בעירו] ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה [בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֲרֵי יוֹכֵיל גְּבַר חֲקַל אוֹ כְרַם וִישַׁלַּח יָת בְּעִירֵיהּ וְיֵיכוֹל בַּחֲקַל אָחֳרָן שְׁפַר חַקְלֵיהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵיהּ יְשַׁלֵּים׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם יִפְקַר גְּבַר חֲקִיל אוֹ כַּרְמָא וִישַׁלַח יַת בְּעִירֵיהּ וְיֵיכוּל בַּחֲקַל גְּבַר אוֹחֲרָן שְׁפַר חַקְלֵיהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵיהּ יְשַׁלֵּם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי יבער את בעירה ובער" - כולם לשון בהמה כמו אנחנו ובעירנו

"כי יבער" - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו או בשלוח את בעירה או בבעור ופירשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת (ב"ק ג)

"בשדה אחר" - בשדה של איש אחר

"מיטב שדהו וגו' ישלם" - שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו למדך הכתוב שהנזקין שמין להם בעידית (ב"ק נז)

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ד): "כי יבער" - מאכיל את בעירו "בשדה אחר".

"מיטב שדהו..." - מעידית שבנכסיו "ישלם" לו קרקע, או שווה כסף; כך פירשו רבותינו.

ולפי פשוטו משמע לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם לו, כי שמא מן מיטב אכלו בהמותיו של מזיק.

העמק דבר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ד): "כי יבער איש" - פשוטו של מקרא הוא כהירושלמי ריש מסכת בבא קמא:

  • "כי יבער איש" היינו רגל, משום הכי כתיב "שדה או כרם", דרגל בהמה משבר ענפי הכרם;
  • "ושילח את בעירה..." היינו שן, שאינו רגיל לאכול אלא שדה.
ובתלמוד דילן רבו הדיוקים והדרשות.

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ד): "ושלח... ובער..." -

  • (בבא קמא ב ב): "תניא: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור". ובער זו השן, וכן הוא אומר (מלכים א יד) "כאשר יבער הגלל עד תומו".

אמר מר: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור". טעמא דכתב רחמנא "משלחי רגל השור והחמור", הא לאו הכי - במאי מוקמת לה?

  • אי קרן - כתיב!
  • אי שן - כתיב!
- איצטריך, סד"א אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא, קמ"ל.
והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מכליא קרנא מנלן?
- דומיא דרגל, מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא, אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא.

אמר מר ובער זו השן, וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל עד תומו". טעמא דכתב רחמנא "כאשר יבער הגלל עד תומו", הא לאו הכי - במאי אוקימנא לה?

  • אי קרן - כתיב!
  • אי רגל - כתיב!
- איצטריך, סד"א אידי ואידי ארגל, הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי, קמ"ל.
והשתא דאוקי אשן, רגל דאזלה ממילא מנלן?
- דומיא דשן, מה שן לא שנא שלחה שלוחי לא שנא דאזל ממילא, אף רגל, לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלה ממילא.

ולכתוב רחמנא "ושילח" ולא בעי "וביער", דמשמע רגל ומשמע שן:

  • משמע רגל דכתיב (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור",
  • ומשמע שן דכתיב (דברים לב) "ושן בהמות אשלח בם"!
- אי לאו קרא יתירה, הוא אמינא או הא או הא, או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו.
- מכדי שקולין הן ויבאו שניהם, דהי מנייהו מפקת?
- אצטריך, סד"א הני מילי היכי דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל."
  • (בבא קמא נה ב): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן... שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעביד כעין ובער, רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח"


"ושלח את בעירה" -

  • (בבא קמא יז ב): "אמר רב אשי: תנא שן דחיה, וקתני שן דבהמה; סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב - בהמה אין חיה לא, קא משמע לן דחיה בכלל בהמה"


"בשדה אחר" -

  • (בבא קמא יד א): "מתקיף לה רבי זירא: כיון דמיוחדת לפירות, הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא! אמר ליה אביי: כיון דאינה מיוחדת לשוורים, שדה אחר קרינא ביה."
  • (בבא קמא כא א): "מחזרת, רב אמר חייבת, ושמואל אמר פטורה... איכא דאמרי... אמר רב: לא שנו אלא מחזרת, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים - פטורה; ושמואל אמר: אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים - חייבת.
לימא בבור ברשותו קמפלגי, רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב, ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור...
לימא מחזרת תנאי היא, דתניא "אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר"מ, ורבי יהודה רבי יוסי ור"א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלך", ר' יוסי היינו תנא קמא, אלא מחזרת איכא בינייהו, ת"ק סבר מחזרת נמי משלם מה שנהנית, ורבי יוסי סבר משלמת מה שהזיקה? - לא, דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל, והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי, מר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים, ומר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי! אלא, דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו."

דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא! לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה..."

  • (בבא קמא כה ב): "ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחומר, ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת, שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברה"ר חייב! - אמר קרא "ובער בשדה אחר", ולא ברשות הרבים."
  • (בבא קמא נח ב): ""כיצד משלמת מה שהזיקה...": מנא הני מילי? אמר רב מתנה: דאמר קרא ובער בשדה אחר, מלמד ששמין על גב שדה אחר. האי ובער בשדה אחר מבעי ליה לאפוקי רשות הרבים! אם כן לכתוב רחמנא "ובער בשדה חבירו", אי נמי, "שדה אחר"; מאי בשדה אחר - ששמין על גב שדה אחר. ואימא כוליה להכי הוא דאתא, לאפוקי רשות הרבים מנלן? - אם כן לכתביה רחמנא גבי תשלומין, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר"; למה לי דכתביה רחמנא גבי ובער? שמע מינה תרתי."
  • (בבא קמא נט ב): ""רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים...": מאי טעמא? הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב השדה, הני מילי מידי דצריך לשדה; הני, כיון דלא צריכי לשדה, בעינייהו בעי שלומי."


"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" -

  • (בבא קמא ו ב): "תנו רבנן: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש.

ור' ישמעאל - אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה?!

- אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן - כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה.
- אמר רבא: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה?! המוציא מחבירו עליו הראיה!
- אלא אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן - כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי: רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן.
- מ"ט דרבי ישמעאל? - נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה: מה שדה האמור למעלה דניזק, אף שדה האמור למטה דניזק.
- ורבי עקיבא? מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, דהאיך דקא משלם.
- ורבי ישמעאל? אהני גזרה שוה ואהני קרא, אהני גזרה שוה כדקאמינא, אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית, ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב.

ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. מאי קל וחומר להקדש?

- אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש!
- אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, דאתי גזבר ושקיל מעידית - לא יהא אלא בעל חוב, ובעל חוב בבינונית!
- וכי תימא סבר ר"ע כל בעל חוב נמי בעידית, איכא למיפרך, מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין, תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין?!
- לעולם דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, ודקא קשיא לך "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש - ר"ע סבר לה כר"ש בן מנסיא, דתניא: ר"ש בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
- אי הכי, ר' ישמעאל ור' עקיבא, ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי, דלמא דכולי עלמא בדניזק שיימינן, והכא בפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן קמפלגי, ר"ע סבר כר"ש בן מנסיא ור' ישמעאל סבר כרבנן!
- אם כן, מאי "לא בא הכתוב"?
- ועוד: מאי קל וחומר להקדש?
- ועוד: הא אמר רב אשי: תניא בהדיא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.

רמי ליה אביי לרבא: כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב אין מידי אחרינא לא? והתניא "ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין!

- לא קשיא, כאן מדעתו כאן בעל כרחו.
- אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחו.
- א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע! אלא אמר אביי... דיניה בעידית ואי א"ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא, א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא..."
  • (גטין מח ב): "משנה: "הניזקין שמין להן בעידית... מפני תיקון העולם".

גמרא: מפני תיקון העולם?! דאורייתא היא, דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם!

- אמר אביי: לא צריכא אלא לרבי ישמעאל, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק...
- רבינא אמר: לעולם מתניתין רבי עקיבא היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן, ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, ו"מה טעם" קאמר: מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? מפני תיקון העולם, דתניא אמר ר"ש: מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנים ומפני החמסנין, כדי שיאמר אדם למה אני גוזל ולמה אני חומס למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, לפיכך אמרו הניזקין שמין להן בעידית."
  • (בבא קמא נט א): "תניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וק"ו להקדש. ולא תימא כרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי דאמר קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא, דהכי לא אמרינן, מאי טעמא - המוציא מחבירו עליו הראיה; אלא במיטב דלקמיה, ומאי ניהו? כי היאך דסליק."

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)

קלז. כי יבער איש שדה למה נאמר. עד שלא יאמר, היה לי בדין. הואיל (והבאר) ממונו (וההבער) ממונו, אם למדת על (הבאר) שהוא חייב, לא יהא חייב על (הבערו). אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר כי יבער איש. אלא בא הכתוב ללמדך שהשן מועדת לאכול הראוי לה, והבהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה. (מכאן אמרו, לעולם) אינו חייב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק ששמין נזקין בעידית וקל וחומר להקדש.

(דבר אחר)

קלח. כי יבער איש שדה או כרם לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

שדה או כרם מה כרם יש בו פירות, אף שדה יש בו פירות.

קלט. חפלח את בעירה מכאן אמרו, מסר צאנו לבנו לשלוחו ולעבדו פטור. לחרש שוטה וקטן, חייב.

קמ. ובער בשדה אחר רבי נתן אומר, הרי המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות. ויצאה בהמתו של בעל הבית והזיקה, קורא אני עליו ושלח את בעירה. לכך נאמר, ובער בשדה אחר, (אלא) [ולא] אחר הוא זה. מיטב שדהו ומיטב כרמו מיטב שדהו של (מזיק) [ניזק] ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעדית. קל וחומר להקדש.

<< · מ"ג שמות · כב · ד · >>