לדלג לתוכן

הקוראן המבורך סורה 18 (תרגום דאר אלסלאם)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סורה 18: אל-כהף (המערה)

[עריכה]

בשם אללה הרחמן הרחום

1 השבח לאללה, אשר הוריד לעבדו (מוחמד) את הספר (הקוראן) ולא עשה בו שום סטייה (מן הצדק),

2 יציב וקיים, כדי שיזהיר את האנשים מפני העונש הקשה אשר יבוא ממנו, ולמען יבשר למאמינים, אלה אשר עושים את הטוב כי אכן למענם שמור גמול טוב(בגן העדן),

3 אשר בו ישכנו לנצח,

4 וגם להזהיר את אלה אשר אומרים כי אללה לקח לו בוי

5 (אף-על-פי) אין להם ולא היה לאבותיהם כל ידיעה על כך. נוראות הן המלים היוצאות מפיהם. אכן הם אומרים רק שקר.

6 ואמנם אתה עלול להעמיס על עצמך מרוב צער משום שלא האמינו באשר נאמר (בקוראן)?

7 את כל אשר על הארץ עשינו כהדר לה, כדי לבחון אותם מי יעשה מעשים טובים יותר.

8 אך אנחנו גם יכולים להפוך את כל אשר עליה לעפר ואפר שומם.

9 האם אתה חושב שאנשי המערה וא-רקים (מצבת קבריהם) היו בין אותותינו המופלאים ביותר?

10 כאשר הנערים מצאו מקלט במערה ואז אמרו: “ריבוננו! תן לנו רחמים ממך, והדרך אותנו”.

11 לאחר מכן הפלנו עליהם תרדמה ואטמנו את אוזניהם במערה למשך מספר שנים,

12 ואחר כך הערנו אותם מתרדמתם למען נדע מי משני המחנות ידע לקבוע את זמן שהותם במערה.

13 אנחנו מספרים לך את הצדק על קורותיהם. הם היו נערים אשר האמינו בריבונם, ואנחנו הוספנו להם הדרכה,

14 וחיזקנו את לבבם עד שהתייצבו ואמרו: “ריבוננו הוא ריבון השמים והארץ, ולא נתפלל לאל מלבדו, כי אם נצהיר אחרת יהיה זה שקר אשר רחוק מן הצדק.

15 בני עמנו אלה לקחו להם אלים אחרים מלבדו, אבל מדוע אינם מביאים גם הוכחה בהירה לצדקת אמונתם?” ומי חוטא יותר מזה הבודה שקר על אללה?!

16 וכאשר תעזבו אותם ואת אשר יעבדו מלבד אללה, כי אז מצאו מקלט במערה, ויפרוש עליכם ריבונכם את רחמיו ויספק את כל הצרכים שלכם.

17 ותראה שהשמש כאשר עלתה, הייתה פונה מן המערה ימינה, ובשקיעתה הייתה פונה שמאלה, בעוד הנערים שוכבים בתוך המערה. זה אחד מאותותיו של אללה. מי שאללה מדריך הוא מודרך, ומי שיתעה, לא תמצא לו אדון ומדריך.

18 אתה מתאר לעצמך שהם ערים, אולם הם ישנו. אנחנו היינו הופכים אותם פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל, בעוד שבלבם היה נח בכניסה למערה. לו ראית אותם היית סולד ובורח בבהלה ופחד.

19 וכך הערנו אותם, כדי שיבררו ביניהם. אמר האחד: “כמה זמן עבר עליכם כאן?”, אמרו: “שהינו רק יום אחד או פחות”, אמרו (אחרים): ״ריבונכם יודע יותר מכם כמה זמן שהיתם. שלחו אחד מכם עם כסף אל העיר כדי שימצא את האוכל הטהור ביותר שבה ויביא לכם ממנו מזון, אך עליו לנהוג בעדינות, כדי שלא ירגישו בכם.

20 אם יגלו אתכם ירגמו אתכם באבנים או יחזירו אתכם לאמונתם, ואז לעולם לא תצליחו.”

21 כך גילינו להם דברים, למען יידעו כי הבטחת אללה צדק היא, ואין ספק בבוא השעה. האנשים נחלקו ביניהם בעניינם ואמרו: “בנו עליהם בניין, ריבונם יודע מי הם”, אך אלה שבידם ההחלטה אמרו: “נקים עליהם מסגד”.

22 יאמרו: “היו שלושה והרביעי היה כלבם”, ואומרים: “היו חמישה והשישי היה כלבם”, כל אלה הם ניחוש שווא בנסתר. ואומרים: ”היו שבעה והשמיני היה כלבם”. אמור: “ריבוני יודע היטב את מספרם, אינם יודעים אותם אלא מעטים” לכן אל תתנצח בעניינם, ואל תשאל איש את דעתו עליהם.

23 ואל תאמר על דבר-מה: ״ הן, אני אעשה זאת מחר”

24 אלא (אמור): “אם ירצה אללה”. והזכר את ריבונך אם תשכח. ואמור: “אולי יואיל להדריך אותי ריבוני להתקרב יותר לאמת”.

25 והם נשארו במערתם שלוש מאות שנים, והוסיפו עוד תשע (שנים).

26 אמור: “אללה יודע כמה זמן הם היו. כי לו כל נסתרות השמים והארץ, ואין שומע ורואה כמוהו. להם אין אדון מלבדו, והוא לא ישתף אף אחד בשלטונו.

27 וקרא את אשר הושרה לך מהספר של ריבונך (הקוראן). דבריו לעולם לא ישתנו, ולא תוכל למצוא מפלס מפניו.

28 התאזר בסבלנות עם אלה הקוראים (ומתפללים) אל ריבונם בוקר וערב בבקשם את פניו, ואל תישא עיניך אל אשר מעבר להם בתאווה להנאות העולם הזה ואל תישמע לאיש אשר השבתנו את זכרנו מלבו, והוא רדף אחרי תאוותו וכולו הפקרות.

29 ואמור: “הצדק הוא מריבונכם, הרוצה בה יאמין והרוצה יכפור”. אנו הכנו למקפחים אש אשר תאגפנה אותם להבותיה, ואם הם יבקשו מים לשתות, יושקו רק מים לוהטים כשמן רותח אשר צולה את

הפנים. כמה נוראי הוא המשקה ההוא, וכמה רע הוא מקום מנוחתם.

30 אכן אלה אשר האמינו ועשו את הטוב, אולם לא נקפח את גמולם של אלה אשר היטיבו לעשות.

31 אלה להם מיועדים גני-עדן, אשר נהרות זורמים מתחתיהם. והם יהיו מקושטים בצמידי זהב, ולבושים בגדים ירוקים ממשי וקטיפה, ושכובים על ספות מוגבהות. כמה טוב יהיה הגמול וכמה טוב יהיה מקום מנוחתם.

32 משול להם משל שני אנשים אשר לאחד מהם נתנו שני כרמי ענבים, ועצי תמר סביב להם, ושדות זריעה ביניהם.

33 שני הגנים נתנו פריים ולא מנעו דבר ממנו, והבקענו ביניהם נהר,

34 והיה לו עושר רב. הוא אמר לרעהו ביהירות: “יש לי רכוש ועוזרים יותר מאשר לך”

35 הוא נכנס אל הגן שלו ואמר: “אני סבור שהגן הזה לא ייחרב אי-פעם,

36 ואין אני חושש לשעה (יום הדין) שתבוא. אך אם אושב אל ריבוני אמצא לי שם מקום טוב יותר מזה”.

37 אולם רעהו אמר לו: “הכופר אתה באשר ברא אותך מעפר, ואז מטיפה, ואז עשה אותך לאיש?”

38 ובאשר לי, אללה הוא ריבוני, ולא אצרף כל שותף לריבוני.

39 מדוע לא אמרת בהיכנסך אל גנך: “כל אשר ירצה אללה יהיה, כי רק באללה כוחנו”? אתה רואה אותי שיש לי פחות עושר וילדים ממך,

40 אבל ייתכן שריבוני ייתן לי גינה טובה יותר מהגינה שלך, ועל גינתך ישלח עונש מן השמים ויהפוך אותה לשממה,

41 או יגרום שמימיה ישקעו באדמה ולא תוכל למצוא אותם.

42 ואכן, כל פירותיו הוכחדו, כרמיו נהרסו, ובעל הגן החל להכות בידיו בצער על כל אשר הוציא על גינתו שהפכה לשממה. אז הוא זעק: “הלוואי ולא הייתי מצרף מישהו (אלילים) לריבוני”.

43 לא היה מי שיעזור לו מפני אללה, והוא נשאר חסר אונים.

44 התמיכה היחידה היא מאללה, אלוה הצדק. הוא אכן המתגמל הכי טוב והמשיב בסוכה (לאלה שעשו טוב).

45 ומשול להם משל על חיי העולם-הזה, שהם כמים אשר הורדנו מן השמים. כתוצאה מכך הצמח של הארץ צמח והיה ירוק, מיד הוא מתייבש והרוח מפזרת אותו לכל הרוחות. אללה יכול לעשות כל דבר.

46 ההון והבנים הם תפארת העולם הזה, אך מעשים טובים נשארים קיימים, שכרם טוב יותר אצל ריבונך ותקוותם גדולה יותר.

47 ביום שנעתיק את ההרים ממקומם, ותראה את הארץ חשופה, אז נקבץ את האנשים ולא נותיר מהם אחד.

48 והם יוצגו בפני ריבונך בשורות (ויאמר להם): “הנה באתם אלינו כדרך אשר אתכם לראשונה, ואולם אתם טענתם כי לא קבענו לכם מועד.”

49 ויינתן ספר הרישום (המתעד מעשי כל אדם), ואז תראה את (הכופרים המכחשים) חרדים ממה שרשום בו ואומרים: “אוי ואבוי לנו! מה לו לספר הזה אשר אינו מעלים או מזניח דבר קטן או גדול בלי לרשום אותו?” כך ימצאו את מעשיהם לנוכח פניהם, וריבונך לא יקפח אף אחד.

50 וכאשר אמרנו למלאכים: “סגדו לאדם”, הם סגדו, ורק אבליס (השטן), היה אחד מהשדים והוא סירב למצוות ריבונו. האם תיקחו אותו ואת זרעו לאדונים מלבדי, בעודם אויבים לכם? אכן, רעים חילופים כאלה למקפחים.

51 אני לא הראיתי להם את בריאת השמים והארץ, ולא את בריאת עצמם, ולעולם לא הייתי לוקח את המתעים כמשרתים לי.

52 וביום שאנחנו נאמר למשתפים: “קראו לאשר טענתם כי שותפיי הם”. הם יקראו אליהם, אך הם לא ייענו להם, ואנו נשים חיץ ביניהם

53 יראו הכופרים המכחשים את אש הגיהינום וירגישו שהם עומדים ליפול אל תוכה, ולא יוכלו להימלט מפניה.

54 וכבר הבהרנו בקוראן הזה לאנשים משלים שונים, והיה האדם מתווכח יותר מכולם.

55 אין דבר שימנע מהאנשים להאמין כשבאה אליהם ההדרכה, ולבקש את סליחת ריבונם, אלא אם תגיע אליהם דרך הראשונים, או שיבוא עליהם עונשם קודם לכן.

56 איננו שולחים את השליחים, אלה כמבשרים ומזהירים, אך אלה אשר כפרו, הרוצים לבטל את הצדק בטענות שווא, מזלזלים באותותיי ובאזהרותיי.

57 ומי מקפח יותר מזה אשר אם יזכירו לו את אותות ריבונו, יפנה להם עורף וישכח את אשר עשו ידיו זה כבר? אנחנו אטמנו את לבבותיהם, לכן לא הבינו אותו (את הקוראן), וגם הכבדנו את אוזניהם (שמיעתם), ולכן אם תקרא להם אל הדרך הישר הם לא יודרכו לעולם.

58 וריבונך הוא הסלחן ובעל הרחמים. לו רצה להעמידם לדין על מעשיהם, הוא כבר מזמן היה מזרז את עונשם, אך כבר נקבע להם מועד אשר לא יוכלו למצוא מפלט ממנו.

59 את הערים האלה הכחדנו כאשר תושביהן קיפחו, וקבענו להכחדתן מועד.

60 וכאשר משה אמר למשרתו: “לא אפסיק ללכת עד שאגיע אל מפגש שני הימים, גם אם תימשך דרכי זמן רב”.

61 וכאשר הגיעו למקום המפגש של שני הימים, הם שכחו את הדג אשר הביאו אתם, והוא קפץ ועשה את דרכו אל הים ונמלט מהם.

62 וכאשר המשיכו (שניהם), אמר (משה) לעוזרו: “הבא לנו את האוכל, כי מצאנו במסענו הזה הרבה עייפות”

63 אמר (העוזר): “האם ראית שכאשר ישבנו למרגוע ליד הסלע שכחתי את הדג? משום שהשטן גרם שלא אזכור אותו, והוא שחה אל הים בצורה מפליאה”.


64 ואמר (משה): “זה בדיוק מה שחיפשנו”, לכן, הם הסתובבו וחזרו לדרכם.

65 אז מצאו עבד מעבדינו, אשר הענקנו לו רחמים מאתנו, ונתנו לו דעת.

66 אמר לו משה: “האוכל להצטרף אליך כדי שתלמדני תבונה ממה שאתה למדת?”

67 אמר: “אתה לא תוכל להיות סבלן אתי,

68 וכיצד בכלל תוכל להתאזר בסבלנות באשר נמצא מעבר לידע שלך?”

69 אמר (משה): “אם ירצה אללה, תגלה שאני סבלן, ולא אסרב לכל אשר תגיד”.

70 אמר: “אם תתלווה אליי, אל תשאל אותי דבר, אלא אם אזכיר אותו לך (בעצמי)”.

71 ויצאו לדרכם עד שעלו על אנייה, ונקב בה חור. אמר משה: “האם נקבת חור באנייה כדי להטביע את נוסעיה? אכן נורא הדבר אשר עשית!”.

72 אמר: ”האם לא אמרתי לך, כי אתה, לא תהיה לך סבלנות אתי ?”

73 אמו: “אל תגנה אותי על ששכחתי זאת, ואל תקשה עליי יותר ״.

74 ואז הם המשיכו (בדרכם) עד שפגשו נער צעיר, והוא הרג אותו. אמר (משה): “האם הרגת נפש זכה שלא קיפחה נפש אחרת?! הרי שזה מעשה פסול!”

75 אמר: “האם לא אמרתי לך כי לא תהיה לך סבלנות אתי?”.

76 אמר (משה): “אם שוב אשאל אותך על משהו, אל תיתן לי ללוות אותך כי כבר נגמרו לי התירוצים”.

77 והמשיכו בדרכם והגיעו אל כפר, וביקשו אוכל מתושביו, אולם הם סירבו לארחם. אז מצאו בו קיר שעומד להתמוטט, והוא (העבד של אללה) הקים ותיקן אותו. אמר משה: “יכולת לקבל גמול על כך, לו רצית”.

78 אמר: “הגיעה שעת הפרידה ביני לבינך. ועתה אודיע לך את משמעות הדברים אשר לא יכולת להיות סבלן לגביהם".

79 באשר לאנייה, היא הייתה שייכת לאנשים עניים אשר עובדים בים, ורציתי לחבל בה, כי היה בעקבותיהם מלך שגוזל כל אנייה בכוח.

80 ובאשר לנער, הוריו היו מאמינים, וחששנו כי יכפה עליהם תעייה וכפירה,

81 ורצינו כי ייתן להם ריבונם במקומו בן זך וטהור יותר ממנו ורחום יותר כלפיהם.

82 ובאשר לקיר, בעליו היו שני נערים יתומים מבני העיר, ותחתיו טמון אוצר השייך להם, ואביהם היה איש ישר, על כן רצה ריבונך כי האוצר יהיה שמור לנערים שיוציאוהו כאשר יתבגרו בזכות רחמי ריבונך. לא עשיתי כל זאת על דעת עצמי, וזה הוא פירוש המעשים אשר לא התאזרת בסבלנות עליהם.

83 ישאלו אותך על ד'ו אל-קרניין. אמור: “אני אכן אספר לכם דברים אודותיו.”

84 אנחנו נתנו לו לשלוט בארץ, ונתנו לו דרך להשיג הכול.

85 ואז הלך בדרך,

86 עד שהגיע אל המקום אשר בו (ראה בבירור) את שקיעת השמש, וראה את שקיעתה על מעיין חם של מים ובוץ שחור, ומצא לידו אומה, אמרנו: “הוי, ד'ו אל-קרניין! אתה החלט, או שהענישם או שתתייחס אליהם בטוב”.

87 אמר: “אנחנו בהחלט נעניש את אשר מקפח, ואחר כך הוא יוחזר אל ריבונו, והוא גם יעניש אותו עונש נורא יותר.

88 ולאשר מאמין ועושה את הטוב, מגיע גמול טוב ונתייחס אליו בטוב וביושר”.

89 ואז המשיך בדרך

90 עד אשר הגיע למקום זריחת השמש, ומצא אותה זורחת על אומה אשר לא ניתן להם מסתור מפני השמש

91 ואכן אנחנו בקיים בכל אשר ידע.

92 ולאחר מכן הוא הלך בשביל אחר,

93 עד שהגיע אל מקום בין שני רכסי הרים, ומצא שם בני-עם שכמעט לא הבינו דיבור.

94 והם אמרו: “הוי, ד'ו אל-קרניין! אכן גוג ומגוג מרבים שחיתות בארץ. האם תסכים שנשלם לך גמול כדי שתבנה חומה בינינו לבינם?”

95 והוא אמר: “מה שריבוני העניק לי מהכוח והמקנה טוב יותר ממה שאתם עומדים לשלם לי, לכן עזרו לי בעוצם ידכם, ואקים גדר בינכם לבינם.

96 הביאו לי גושי ברזל!”, וכאשר מילא את רכסי ההרים, אמרו: “נשפו!”. וכאשר להט הברזל כאש, אמר: “הביאו לי טיפות (נחושת) לשפוך עליו”.

97 ואז לא יכלו לטפס מעליה ולא יכלו לעשות בה חור.

98 אמר:״ זאת היא רחמנות מאת ריבוני, ואולם כאשר תתקיים הבטחת ריבוני, אז יפוררו וישטחו אותו, שהרי הבטחת ריבוני צדק היא”.

99 ביום ההוא נניח להם להסתער זה על זה כמו גלים, ואז תישמע התרועה של השופר ונקבץ את כולם.

100 וערכנו את הגיהינום ביום ההוא אל הכופרים כמיצג,

101 אשר היו כעיוורים ולא ראו את האותות שלי, ולא יכלו לשמוע את הקריאה לאמונה.

102 האומנם חשבו אלה אשר כפרו כי יוכלו לקחת להם את עבדיי, אדונים מלבדי? אנחנו הכנו לכופרים את הגיהינום מקום בו הם ישכנו.

103. אמור: “האם אגיד לכם מי הם אלה המפסידים ביותר באשר עמלו?”,

104. אלה הם אשר מאמציהם בעולם הזה יהיו לשווא, למרות שהם חושבים שהם עושים את הטוב.

105. הם אלה אשר כפרו באותות ריבונם ובמפגש עמו, אז המעשים שלהם הם לשווא, וביום תחיית-המתים לא נייחס להם כל חשיבות.

106 זה עונשם, הגיהינום, כי כפרו וזלזלו באותותיי ובשליחיי.

107 אך אלה אשר האמינו ועושי הטוב, בגן העדן יהיה מקום מנוחתם

108 ובו יישארו לנצח ולא יבקשו תחליף.

109. אמור: “אילו היה הים דיו לכתיבת דברי ריבוני, היה הים אוזל לפני שייגמרו דברי ריבוני, ואפילו אם היינו מוסיפים עוד ימים כמוהו”

110 אמור: “אכן אני רק בן אדם כמוכם, שנגלה אלי שאכן האלוה שלכם הוא אלוה אחד, ומי שהיה מקווה לפגוש את ריבונו, אז חייב לעשות את הטוב ולעבוד את ריבונו ולא לצרף לו אף שותף”.