קטגוריה:דניאל ו כ

שנת השליט נדדה בלילה (ביאור:דניאל ו יט), והוא רק חיכה לבוקר שהוא יוכל ללכת לוודא מה קרה לדניאל.

השליט לא רצה להראות את התרגשותו, לכן הוא לא ישב ליד גוב האריות ודיבר עם דניאל כל הלילה, אבל כאשר השמש התחילה להאיר הוא מיד קם, העיר את אנשיו הנאמנים ויצא לגוב האריות.
הוא רצה להיות הראשון במקום, לפני שהנכבדים, שרצו במותו של דניאל, ידעו מה קרה ויתכננו את צעדם הבא נגדו.
השליט היה יכול לשלוח משרת, כפי ששאל אחשורוש, "מִי בֶחָצֵר" (ביאור:אסתר ו ד), אולם השליט חשש לקבל תשובת שקר, או שהשליח יודיע לשאר הנכבדים לפני שהוא מודיע לו.

נראה שהשליט האמין שיש סיכוי שדניאל לא מת. ניתן להבין שהוא לא ידע על תוכנית הצלה, אחרת הוא לא היה דואג.

נכבדי השליט גם הם לא ישבו כל הלילה וחיכו לשמוע את צעקות הכאב של דניאל לפני מותו.
הם היו בטוחים שדניאל ימות והם יוכלו להמשיך בתוכניתם לפגוע בכוח השליט ולהגדיל את כוחם.
הנכבדים לא האמינו שדניאל ישרד, שהשליט יבוא בבוקר וימצא אותו חי, ואז השליט יפעיל עליהם את חוקי חמורבי (בשינויים מתאימים לנסיבות - צרוף של מספר 1 ו2):

• מספר 1: אם איש האשים אחר, בעבירה הנושאת עונש מוות, ואינו יכול להוכיח את טענתו - הוא יומת.
• מספר 2: אם איש יאשם במעשה כשפים, הוא יקפוץ בעצמו למים (אל-המים ישפוט). אם הוא יצא בשלום - מאשימו יומת ובית המאשים ינתן לו. אם הוא ימות במים - ביתו ינתן למאשים.

אילו הנכבדים היו חוששים, הם היו בודקים את מצבו של דניאל במשך הלילה, מכינים מארב לשליט, והורגים אותו בהופעתו או בחדרו.

חייהם של דניאל ושל השליט היו בסכנה עד שהנכבדים, שתכננו את הקשר הזה, יומתו. ומכל אנשי הארמון השליט ודניאל יכלו לסמוך רק אחד על השני.