גבורות ארי/יומא/פרק א/דף ב - י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח |
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | רבינו אשר | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי
על ש"ס: גבורות ארי | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק א[עריכה]

דף ב ע"א[עריכה]

מתניתין שבעת ימים קודם יום הכיפורים וכד עד א"ב אין לדבר סוף:    וש"מ דלכ"ע כהן גדול ביום הכיפורים צריך להיות נשוי, רעד כאן לא פליגי אלא דר' יהודה חייש למיתה שמא תמות אשתו ומשום הכי מתקינין לו אשה אחרת, ורבנן לא חיישי למיתה, אבל כ"ע דרשי ביתו זו אשתו. ואשה זו של כהן גדול צריכה שתהיה נשואה לו ולא סגי בארוסה כדאמרינן בגמרא (דף יג.) כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא. וה"ה הצריך שלא יהיה לו ב' נשים כדאמרינן בגמרא [שם] רחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו, ולא בעד ב' בתים. והרמב"ם (פ"א מהל' עיוה"כ ה"ב) כתב שעבודת יוה"כ הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו, ולא ביאר הא דולא ב' בתים. ואולי אזיל לטעמיה שכתב בפי"ז מהלכות איסורי ביאה הי"ג ואינו נושא ב' נשים לעולם כאחת שנאמר אשה א' ולא שתים, ובהלכות כלי המקדש (פ"ה מהל' כלי מקדש ה"י) כתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא ב' אין יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש אחת, וכבר השיגו הראב"ד ואין זה מקומו. מ"מ הא ודאי שאינו עובד ביוה"כ אם יש לו ב' נשים לדברי הכל דבעד ביתו אמוץה) רחמנא ולא בעד ב' בתים. ודוקא כששתיהן נשואות לו, אבל אי אחת נשואה ואחת ארוסה לית לן בה דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא.

מיהו זה מיבעי לי אי ביתו מעכב אפילו בדיעבד דאי עבר ועבד ביוה"כ בלי בית או בשתי בתים עבודתו פסולה, או אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד לית לן בה. וכי תימא אי אינו אלא לכתחילה אמאי מתקינין לו אשה אחרת מחששא דשמא תמות אשתו לר' יהודא, ואפי' לרבנן אי לאו משום דאין לדבר סוף הוי מתקינין לו אשה אחרת, הא ריש לקיש דייק בגמרא לקמן (דף ג:) גבי כהן אחר מדקתני מתקינין ולא תני מפרישין שמע מינה דאין הפרשה מעכב, אלמא כיון דלא מעכב בדיעבד לא חיישינן לשמא, הכי נמי אי ס"ד דביתו לא מעכב בדיעבד לא יש מקום לחששא דשמא, ואמאי מתקינין אשה אחרת לר' יהודא מחששא דשמא תמות אשתו, אלא ע"כ ש"מ דביתו מעכב בדיעבד. י"ל דאפילו תאמר דאין ביתו מעכב בדיעבד מ"מ כיון דלכתחילה מצוה איכא, חשו לשמא תמות. והא דלא חשו לשמא יארע בו פסול ויפרישו לכהן שמתקינין תחתיו דהא נמי מצוה איכא, י"ל כדאמרינן בגמרא (דף יג.) הא רחשו רבנן לשמא יארע בו פסול ולא חשו לשמא תמות אשתו משום דכהן גדול זריז הוא והא דמפרישין אחר תחתיו משום כיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי, וכיון דמדינא אין לחוש לפסול דכה"ג זריז הוי ואין מפרישין כהן אחר תחתיו אלא כדי להוסיף זירוז על זריזותו לחוד, משום הכי לא חשו להפריש הכהן אחר שתחתיו. ומ"מ דייק ריש לקיש שפיר דאין הפרשה מעכב, דאי מעכב מה הועילו בתקנתן לתקן לו כהן אחר תחתיו לעשות ליה צרה שיזדרז טפי הא לא הוי ליה צרה כיון דאי אפשר להשני לעבוד בלי הפרשה, אלא ודאי אין הפרשה מעכב ומהשתא הוי ליה צרה ויזדרז טפי.

ותדע דע"כ חיישינן לשמא משום מצות הפרשה אע"ג שאינו מעכב, דאי לאו הכי תקשה לר' יהודה למה מתקינין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו, מה בכך אם תמות אשת כה"ג ישמש השני תחתיו, והא ודאי לא חייש לשמא תמות גם אשת השני דהא לב' מיתות לא חיישינן אפי' לר"י כדאמר בגמ' [שם], אלא ודאי היינו טעמא דחיישינן שמא תמות אשת הכה"ג וישמש השני בלי פרישה דהא מיתה חרא לר' יהודה שכיח כדאמר בגמ' [שם] מש"ה חייש לה, משא"כ בטומאה דלא חייש לה משום דכה"ג זריז הוא ולא מתקינין ליה אחר אלא משום תוספת זריזות, מש"ה אין צריך פרישה לשני.

וכ"ת יפרישו לשני לר' יהודה ותו אין צריך להזמין לכה"ג אשה אחרת, דאם תמות אשתו ישמש השני תחתיו. וי"ל דתקנת הכה"ג עדיף לן לתקן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו, משישמש השני. וכ"ת א"כ לא מוכח מכאן מידי דחשו לחסרון הפרשה משום דמתקינין לו אשה אחרת ולא אמרינן ישמש השני אם תמות אשתו, דילמא כולה מילתא משום תקנת כה"ג שישמש הוא עושין כן, ליתא, דפ"ב דסוכה (דף כד.) מסיק הגמ' דר' יהודה לא חייש למיתה, והא דחייש הכא לשמא תמות אשתו מעלה עשו בכפרה פי' משום כפרת יוה"כ דאלים חייש בה מה דלא חייש במקום אחר, ואי כדאמרת, הא לאו משום כפרה הוי האי חששא אלא משום תקנת כה"ג, אלא ע"כ ש"מ הא דמתקינין לו אשה אחרת הוא משום מעלת כפרה חיישינן למיתה מטעמא תמצא השני עומד ועובד בלי הפרשה ואין הכפרה נעשית כתיקונה ובמצותה, וכיון דמשום מעלת כפרה אי אפשר לך אלא באחד משתי אלה או להפריש השני או לתקן אשה אחרת לכה"ג, הא כיון דאי אפשר בלתי תקנה לאחד מהן או להכה"ג או להשני, הא ודאי תקנת כה"ג לתקן לו אשה אחרת כדי שישמש הוא אם תמות אשתו עדיף לן, משנתקן ע"י הפרשה את השני וישמש הוא תחתיו, אבל אי לאו משום מעלת כפרה אין צריך לכלום לא להפרשת שני ולא לתקן אשה אחרת לכה"ג, א"כ אין ראיה מהכא דביתו מעכב בדיעבד.

עוד י"ל דהיינו טעמא דחשו לר' יהודה לספק ביתו אפילו תימא דלא מעכב מה שלא חשו לספק פרישה הואיל ואינו מעכב, משום דבשלמא גבי פרישה אע"ג דלא הופרש קודם יוה"כ מ"מ מאי דהוי הוי וביוה"כ בשעת עבודה אין כאן חסרון מצוה, משא"כ בחסרון ביתו בשעת עבודה איכא חסרון מצוה דרחמנא אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו והא ליכא, נמצא העבודה בשעתה נעשית שלא כתיקונה בחסרון מצוה. אלא שעל זה קשה מהא דפריך הגמ' (דף יג) ודלמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועביד עבודה בשתי בתים ורחמנא אמרה בעד ביתו ולא בעד ב' בתים, ודחיק טובא דמגרש לה על תנאי להוציא מחששא זו דב' בתים, והא את"ל דביתו אינו מעכב בדיעבד אין לחלק בין אין לו בית כלל ליש לו ב' בתים, דהא תרווייהו חד טעמא הן ומביתו נפקא להו ואי הא אינו מעכב ה"ה נמי לאידך דאינו מעכב, וא"כ למה לי תקנתא להוציא מחששא שלא תהיה עבודתו למפרע בשתי בתים, הא בשעת עבודה אכתי אין כאן חסרון מצוה, מיהו בזה יש לדחוק ולדחות.

מ"מ אכתי לא איתברר לן בהא דביתו, אי מעכב בדיעבד או אינו אלא לכתחילה, ומסתבר לכאורה לומר כיון דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו גבי כפרת דברים כתיב, ולא מיירי כלל מכפרת דמים כדדרשינן לקמן בפ"ג (דף לו:), והא רפ"ד (דף מ.) תניא לא התודה כשר, וקאי בין אוידוי דפר בין אוידוי דשעיר המשתלח, ואע"ג דר"ש ס"ל התם לא התודה פסול הא אנן קי"ל כת"ק, הילכך אין ביתו הנאמר גבי כפרה זו דדברים מעכב כיון דאפי' אי עקר לגמרי לכפרת דברים אינו מעכב, אע"ג דודאי ביתו אית ליה כפרה בדם הפר כמוהו, מ"מ כיון דלא גלי רחמנא לביתו אלא גבי כפרת דברים דאינו מעכב, ביתו נמי אינו מעכב לגמרי אפי' לכפרת דמים. ולענין פלוגתא דר"י ורבנן קי"ל כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים ואין צריך להתקין לו אשה אחרת.

מיהו הא מיבעי לי היכא שאירע שמתה אשתו של כה"ג ביוה"כ ולא יש אחרת לכונסה מי ישמש, אי כה"ג עדיף שפירש שבעה ואע"ג דלית ליה ביתו פרישת שבעה עדיף כיון דנתבאר דביתו נמי אינו מעכב, או דילמא ביתו עדיף מפרישת ז' וישמש כהן האחר שהזמינו תחתיו אע"ג דלא פירש שבעה הואיל ויש לו אשה. ומסתבר דהשני משמש הואיל ויש לו בית, דאילו כהן גדול דאין לו בית שמשמש איכא חסרון מצוה בשעת עבודה, משא"כ השני אע"פ שלא פירש ז' אין כאן חסרון מצוה בגופו ועל דרך שפירשתי בסמוך. מיהו כד דייקת שפיר ש"מ דביתו מעכב אפילו בדיעבד, מדחייש ר' יהודה לשמא תמות אשתו [ו]מ"מ מודה דמתקינין כהן אחר ולא אמר דמפרישין, ש"מ מה שאינו מעכב בדיעבד לא חייש לספיקא. מאי אמרת דחייש לספיקא מ"מ אפי' למה שאינו מעכב, והא דלא חשו לספק פרישה משום דכה"ג זריז הוא, הא לר' יהודה דחייש למיתה משום מעלת כפרה הוה ליה למיחש דלמא ימות הכה"ג גופיה ונמצא השני משמש תחתיו בלי פרישה, והשתא למיתת אשתו חייש ר' יהודה ומתקינין לו אשה אחרת אע"ג דחשש מיתת אשתו לא איכפת לן אלא ביומו שמא תמות ביוה"כ, כ"ש דהוה לן לפרוש כהן אחר דיש לחוש זמן גדול יותר למיתת כה"ג כל ז' ימי הפרישה שאם ימות ביום ב' מימי הפרישה בטל מצות פרישה מן כהן השני. אלא ודאי ש"מ דלא חייש לספק פרישה דלמא ימות כה"ג ונמצא השני משמש בלי פרישה הואיל ואין הפרישה מעכב בדיעבד ואפ"ה חייש לשמא תמות אשתו, ש"מ דביתו מעכב אפי' בדיעבד, וכיון דהוכחנו דביתו מעכב ממילא ש"מ היכא דמתה אשתו של כה"ג ישמש השני תחתיו דיש לו אשה, ואע"ג שלא היה לו פרישה דאינה מעכבא, ואילו ביתו מעכב.

ואכתי יש לעיין בהא דביתו, אי קפיד רחמנא בשעת כפרת פרו דוקא שיהיה לו בית, אבל בשעת כפרת שתי שעירים לית לן בה אם אין לו בית, דהא האי ביתו לא כתיב אלא גבי כפרת פרו, ואפילו לר' יהודה דס"ל ברפ"ק דשבועות (ב' ע"ב) דבשאר עבירות אחד כהנים ואחד ישראלים מתכפרים בשעיר המשתלח מ"מ אפשר לומר דלא קפיד קרא אביתו אלא בכפרתו שלו דהיינו פרו המיוחד לו, או דלימא אכולה מילתא קפיד אביתו, שכל עבודת יוה"כ צריך להיות בכ"ג נשוי ואפי' לר"ש נמי אע"פ שכל כפרתו בפרו ווידויו.

ביתו זו אשתו:    קשה לי דבפ"ק דקידושין (דף כב.) גבי רציעת עבד עברי תניא, לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך, אלמא בנים נמי בכלל בית הם, וא"כ כהן גדול ביוה"כ ליבעי נמי שיהיה לו בנים, ואמאי לא קפיד ר' יהודה אלא אאשה בלבד, ובשום דוכתא לא מצינו שכה"ג ביךה"כ צריך להיות לך ךנים.

ושמא י"ל דהתם מואת יתירא קדריש לי' דהוי מצי למיכתב כי אהבך וביתך, את ביתך למה לי, לרבות בנים, אבל בכלל בית אינו אלא אשתו. ותדע דהכי הוא דהא גבי יבום כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו, וע"ב אאשה לחוד קאי, דבמקום בנים יבום ליכא, אלא שאין זה ראיה כ"כ דהיכא דמוכח שאני.

עוד י"ל אע"ג הבנים בכלל בית, הכא מוכח דביתו אינו אלא אשתו לחוד, דהא אי אמרת בנים הוי הכא בכלל בית ה"ה לבני בנים ואפי' בנות הרי הן כבני ביתו כדיליף לה בפ"ו דיבמות (דף סב:) מקרא, ולא תימא דווקא בני בנים או בני בנות הוא דהוי כבנים אבל לא למטה מהן דאתפליג דרא, זה אינו אלא אפי' כל יוצאי יריבו עד סוף כל הדורות כל זרעו כבנים הדין, וראיה לזה מהא דאמרינן במס' יבמות סוף פ"ז (דף ע.) וזרע אין לה, אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין, ת"ל וזרע אין לה עיין לה, אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וזרע אין לה עיין לה, ופריך והא אפיקתיה לזרע זרעה, ומשני זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול, והשתא אי ס"ד דבני בנים דוקא הוא דהוין כבנים אבל לא למטה מהן, אכתי תקשה זרע פסול מנין דלמא אתי קרא לרבויי בהא דוזרע אין לה למטה מבני בנים דאינם כבנים. אלא ודאי ש"מ דכל זרעו עד סוף כל הדורות בכלל זרעו הן וכולן הרי הן כבנים, ולדידהו נמי לא צריך קרא לרבויא דכולהו בכלל בנים נינהו וה"ה דכולהו בכלל ביתו הן, ואם אין לרבו לא בנים ולא בני בנים רק יש לו זרע ואפי' דור עשירי נרצע דבכלל ביתך דקרא הן, וכיון שכן אם איתא דהאי וכפר בעדו ובעד ביתו בניו בכלל הוי ה"ה כל יוצאי יריבו בכלל זה בין לענין שאין לו אלא אחד מזרעו ואפי' דור עשירי והשאר כולן מתו סגי לי' בהכי, וה"ה איפכא אם כולן קיימין כולן מתכפרין עמו דכיון דכולן בכלל ביתו הן אי אפשר לך להוציא אחד מהן מכלל כפרתן.

והא ב' פעמים כתיב גבי פר כה"ג ביוה"כ וכפר בעדו ובעד ביתו, חד קודם הגרלת השעירים (ויקרא טז, ו) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו, והשני אחר הגרלה נמי כתיב [שם פסוק י"א] והקריב אהרן וכו' וכפר בעדו ובעד ביתו, ואמרינן בספ"ק השבועות (דף יג:) אליבא דר"י דאמר כהנים בשאר עבירות מתכפרין בשעיר המשתלח, דהני וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר דהיינו וידוי, ובראשונה מתודה עליו ועל ביתו ובשני' עליו ועל אחיו הכהנים שכולן קרוץ ביתו לפיכך צריך ב' וידוין, והשתא אי ס"ד דזרעו בכלל ביתו הוי בוידוי ראשון כמו אשתו, התינח בכהנים דורות בעי ב' וידוין קמא עליו ועל אשתו ועל כל זרעו והשני בא להוסיף כל אחיו הכהנים, אבל באהרן גופי' דמשתעי ביה קרא ב' וידוין למה לי, דהא כל כהנים זרעו הן וכיון הכבר התודה בוידוי ראשון עליו ועל אשתו וכל זרעו בכלל וידוי שני למה לי, דהא זולת זרעו אין כהנים בעולם וכבר התודה עליהם בפעם ראשונה. ואע"ג דכל כהן גדול של דורות בכלל אהרן הן כדתני לקמן (דף ה.) וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל כלומר כיון דכל הפרשה נאמרה באהרן ממילא כה"ג של דורות נמי בכלל הן, מ"מ הני מילי בדבר ששייך באהרן גופי' הוא הדין נמי כל כה"ג דעלמא במשמע, אבל מילתא דלא שייך באהרן כלל אלא לדורות לחוד אי אפשר לן להאמר באהרן, והשתא אי וידוי שנית ליתא באהרן משום דכבר כולן נכללו בראשונה לא ה"ל למיכתב זו אלא והקריב את פר החטאת סתמא, ולא הוי ליה להזכיר אהרן בכאן כיון דלא שייך וידוי זו בדידי' כלל.

אלא ודאי אין בכלל ביתו דוידוי א' אלא אשתו לחוד, ובוידוי ב' נכללו בניו בכלל כל הכהנים, לפיכך ב' וידוין הללו נהגו גם באהרן, קמא עליו ועל אשתו ואין בניו בכלל, והשניה על בניו, וכיון דאין בניו בכלל וידוי ראשונה להתודות עליהם בפני עצמם אלא בכלל וידוי ב' של כהנים המה נכללים, אע"פ שאין בנים לכה"ג ביוה"כ לית לן בה הואיל שאינן בכלל ביתו.

מיהו לר"ש דס"ל התם דאין שעיר המשתלח מכפר על הכהנים בשאר עבירות אלא כל כפרתן תלוי' בפר של כה"ג משמע התם בספ"ק דשבועות דהני ב' וידוין ודם הפר א' נגד שעיר הנעשה בפנים וא' נגד שעיר הנעשה בחוץ וא' כנגד שעיר המשתלח, ותו ליכא למימר א' לו וא' לביתו דהיינו אחיו הכהנים א"כ האי תירוצא ליתא. אלא שיש לומר דר"ש לית לי' כלל הא דכה"ג ביוה"כ צריך להיות לו אשה, דבשלמא לר' יהודא דאחיו הכהנים בכלל ביתו דוידוי שנית ואינן בכלל וידוי הראשונה א"כ ביתו הראשונה ע"כ היינו אשתו, אבל לר"ש דכל אחיו הכהנים נמי בכלל ביתו דוידוי קמא ומתכפרין בו על טומאת מקדש וקדשיו והא דכתב רחמנא תרי וידוין משום דתרתי כפרות נינהו, לדידי' לא מצינו כלל שתכפר על אשתו, א"כ לדידי' אשה לכה"ג ביוה"כ מנין, ולפנינו בגמרא [מא ע"א ד"ה אני וביתי] יתבאר עוד:

מפרישין כה"ג מביתו ללשכת פרהדרין:    רש"י פירש בגמרא [ו' ע"א ד"ה מביתו] גבי מביתו למה פירש, דלשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה. וקשה לי הא תני' לקמן (דף י.) כל השערים שהיו שם לא הי' להם מזוזה חוץ משער ניקנור, שלפנים ממנו לשכת פרהדרין שבו בית דירה לכה"ג, וכיון דלשכה זו לפנים משער ניקנור היתה והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה הוי כדאמרינן בפרק י"ד דזבחים (דף קטז:), כ"ש לשכה זו שהיה לפנים הימנו שקדושה בקדושת עזרה.

ואולי יפרש רש"י שלשכה זו אע"פ שהיתה בנויה בקודש אפילו הכי היתה חול מפני שהיתה פתוחה לחול, וקי"ל לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול לקמן (בפ"ב דף כה ע"א). ומה שהוכרח לזה י"ל משום דקשה לי' מאי פריך בגמ' מביתו למה פירש, כלומר למה פירש מאשתו תבוא אשתו עמו, ואי היתה בקודש לא פריך מידי. אבל לא הועיל בזה כלום דאפילו תימא דלא היתה קדושה בקדושת עזרה מ"מ קדושת הר הבית עליה ואכתי מאי פריך הלא בעל קרי משתלח חוץ לג' מחנות וכמו שהקשו עליו התוס'. ובגמרא [ג' ע"ב ד"ה כי אתא] יתבאר עוד:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו:    לא נתברר לי האי מתקינין אי קאי ארישא ז' ימים קודם יוה"כ וביום הפרשה מתקינין אחר תחתיו, או מלתא באפי נפשי' הוא ולא קאי ארישא דז' ימים אלא מתקינין אחר כן ואפילו בערב יוה"כ שפיר דמי. דהא הכהן אחר שמתקינין תחתיו לא צריך הפרשה כדדייק בגמרא [ג' ע"ב] מדקאמר מתקינין ולא קתני מפרישין. וכמו אשה אחרת לרבי יהודה דסגי אף בערב יוה"כ כמו שאכתוב בסמוך [בד"ה רבי יהודא] בשם רש"י.

ומצד הסברא היה נראה לי שכל שמתקינין לו אחר תחתיו סמוך ליוה"כ הוא עדיף טפי, דהא איכא חששא שמא יארע פסול לכה"ג, וגם להכהן השני שמא יארע בו פסול באותן ז' ימים או ימות ויצטרך לכהן שלישי וטורח זה למה, ואע"ג דת"ק לא חייש למיתה ואפי' לפסול לא חייש כדמוכח בגמ' נר ע"ש, מ"מ הני מילי לענין דבתחלה לא צריך להזמין אשה אחרת משום חשש מיתה, והכי נמי מן הדין לא צריך לתקן כהן אחר תחתיו מתחלה מהאי טעמא דלא חייש לא למיתה ולא לפסול, אבל כיון דתקנו רבנן לתקן אחר תחתיו השתא יותר טוב לתקן סמוך ליוה"כ כל מה דאפשר כדי לצאת ידי כל החששות דאין בזה טורח יותר מאם שמתקינין לו כמה ימים מקודם.

מיהו למאי דמפרש בגמ' (דף יג.) דכה"ג זריז הוא ומן הדין אין צריך לתקן אחר תחתיו אלא כיון דעבדינן לי' צרה כ"ש שיזדרז טפי, י"ל דראוי לתקן אחר תחתיו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שיהיה לו צרה ז' ימים קודם ויזדרז טפי כל משך אותן הימים:

רבי יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו:    בפ"ב דסוכה (דף כד.) מייתא לה, ופרש"י שם ומזמינין לכה"ג אשה בערב יוה"כ. ואע"ג דאמרינן בגמרא [יג ע"א] כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, נ"ל דמשמע לי' לרש"י דהאי כניסה לאו ביאה היא, דביאה בערב יוה"כ אי אפשר דהא מפרישין אותו כל ז' ימי הפרישה מביתו, דהיינו מאשתו מחששא דשמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כדמפרש בגמ' (י ע"א), ומדתני ברישא ז' ימים מפרישין כה"ג מביתו ועלה קאי רבי יהודה בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו משמע דאז' ימים דרישא קאי רבי יהודה ולא קודם לכן, ומהשתא בע"כ בביאה אי אפשר מהאי חששא דספק נדה אלא ע"כ בכניסה לחופה לחוד מיקרי ביתו, וכיון שכן אין להקדים ולהזמין אשה אחרת קודם ערב יוה"כ אלא בהזמנה בערב יוה"כ סגי. ולפנינו בגמרא (יג ע"ב ד"ה אלא לחדא) גבי הא דמגרש לה על תנאי תראה מה שיש להקשות (ע"י) [על זה]:

גמ' כיון דטבול יום כשר בפרה דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו:    התוס' פי' לאו בטומאה דאורייתא מטמאין לי' דלא היו מזלזלין בי' כולי האי, אדרבה אמרי' בפרק חומר בקודש (חגיגה יח, ב) בגדי אוכלי תרומה וכו' בגדי קדש מדרס לחטאת, אלא כדתנן בפ"ג ממסכת פרה (משנה, פרה ג, ח) סומכים את ידיהם על ראשו וא"ל אישי כהן גדול רד טבול אחת, משמע מחמת שנוגעין בו חשבינן לי' כטמא טומאה דרבנן, דאחיו הכהנים חשיבו כטמאים לגבי דירי' דבגדיהם מדרס לחטאת כדפי'. עוד כתבו לקמן (ג' ע"ב ד"ה רבי יהודה) הא מני רבי יהודה בן בתירא היא דחייש לטומאת ביתו דטבול יום הבועל נדה שהוא טמא מן התורה אסור לפרה מדרבנן.

אבל הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דפרה [מ"ח] כתב שהם יטמאוהו כמו נוגע בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה ואח"כ יצוהו בטבילה. הרי שפירש שטימאוהו בטומאה של תורה כשרץ ונדה, ובטבול יום כזה שרף הפרה.

ולכאורה משמע בפ"ג דחגיגה (דף כג.) כדברי התוס' דבטומאה דרבנן נמי סגי לי', דמייתי התם להא דתנן שפופרת שחתכה לחטאת ר' אליעזר אומר יטביל מיד ר' יהושע אומר יטמא ואח"כ יטביל, ופרכינן דחתכה מאן אי דחתכה חבר למה לי טבילה, ואי עם הארץ בהא לימא ר"י יטמא ויטביל הא טמא וקאי, ומוקי לה בחתכה חבר ומשום צינורא דע"ה תפיל מקמי' דליחתכה וחיישינן דלמא בעידנא דחתכה עדיין לחה היא, ואמרינן לר"א מאי היכרא איכא לצדוקים בהא דטבול יום כשר בפרה כיון דכלים הנגמרים בטהרה אפי' בעלמא לא בעי הערב שמש, ושני רב עשאוהו כטמא מת בז' שלו, אלמא הטבול יום דרבנן סגי נמי להיכרא דצדוקים בפרה ואין צריך לטמאותו בטומאה של תורה, דהא צינורא דע"ה אינו אלא דרבנן ואפ"ה מתמה אר"י דאמר מטמא ויטביל הא מטמא וקאי. וגדולה מזו אמרינן אדר"א דאפי' טבול יום דרבנן אין כאן לאחר טבילה מ"מ לענין חטאת עשוהו כטמא מת בשביעי שלו וסגי בהכי להיכרא דצדוקים בפרה.

מיהו י"ל דשריפתה שהיא עיקר עשייתה ותחלתה וכולל את כולה אינו סגי להיברא בטבול יום דרבנן אלא בעינן טבול יום של תורה דוקא, אבל בפרטי דברים שאחר כן בהיכרא כל דהו אפי' בדרבנן סגי כיון דהי' לה כבר היכרא גמור בכלל עשייתה בטבול יום של תורה.

ומ"מ אפי' תימא כדברי התוס' דמה שהיו מטמאין את השורף הי' בזה שהיו סומכין ידיהם עליו דאינו אלא טומאה דרבנן, מ"מ אין לנו ראיה הטבול יום של תורה פסול מדרבנן לפרה, והא דטימאוהו להשורף בסמיכות ידיהם היינו טעמא משום דטומאה זו מזומנת ומוכנת לפניהם יותר בנקל משאר טומאות תדע האם לא כן אפי' לפי' התוס' הוה להו לטמאותו בשאר טומאות דרבנן. אלא ודאי היינו טעמא כדאמרן:

לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ בשלמא כולי' קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא:    קשה לי הא אמרינן בפ"ג דמועה קטן (דף כח.) אר"א למה נסמכה (פרשה) [פרשת] מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת, אלמא פרה בת כפרה היא. וי"ל הא דפרה מכפרת היינו דוקא פרה שעשה משה במדבר כדפי' התם התוס' [ד"ה מה פרק פרה מכפרת על מעשה העגל כדאמרינן במדרש משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך אמר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה, והאי טעמא ליתא אלא בפרת משה שמכפרת על מעשה העגל שעשו דור המדבר, אבל פרות דורות אינן מכפרות אמידי.

וכי תימא אכתי נימא לכפר אלו מעשה פרה של מדבר ועלי' לחוד קאי שמכפרת ולא אשל דורות, ואל תתמה על זה דכה"ג אמרינן לקמן (דף ד.) וכי תימא יוה"כ קמא אי נמי כה"ג קמא הוא רבעי פרישה וכר, אלמא אי לאו קרא יתירא הוי אמינא יוה"כ קמא או כה"ג קמא הוא דבעי פרישה ועלה לחוד קאי לכפר ולא אלדורות, וה"נ נימא לכפר זו מעשה פרה של מדבר ועלי' לחוד קאי הואיל שמכפרת.

וי"ל דמ"מ עיקר פרה לאו לכפרה אתיא, ואפי' פרת משה כמו פרות דורות דאינן מכפרות אמידי אלא כדי להזות מאפריהן על הטמאים, וה"נ פרת משה לכך באתה דלענין זה ודאי פרת משה ופרות דורות שוין, אלא דפרת משה אגב גררא מקופיא מכפרת נמי על מעשה עגל, א"כ אף פרת משה אינה בכלל לכפר כיון שעיקרה לאו לכפרה אתיא שהרי כל פרות דורות מעשיהן כמעשה פרת משה ואפ"ה אינן מכפרין, ומשום דהיא מכפרת מקופיא לא הוי לי' לקרא לקרותה לכפר על שם טפל וקופיא שלה כיון שלשם עיקר שלה לא באתה לכפר אלא להכשיר:

דף ב ע"ב[עריכה]

ואימא צואה דקרבנות:    פירש"י להצריך כל כהן העובד פרישה לקרבן צבור. ובסמוך דפריך אימא כפרה דקרבנות, פי' כגון קרבן יחיד דכתיב בכמה מקומות וכפר עליה הכהן. ואיני יודע למה פי' צואה וכפרה בתרי גווני, הא בין צואה בין כפרה שייך בקרבן יחיד וכן בשל קרבן צבור, דקרבן צבור נמי מכפר כמו שעירי רגלים ור"ח מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו וכדתנן בפ"ק דשבועות [ב' ע"א], ובאגדה אמרינן למה נקרא שמן כבשים [גבי תמיד מיירי] שכובשין עונותיהם של ישראל, ואמרי' לא לן אדם מעולם בירושלים ועון בידו מפני שהתמידים מכפרים שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה, מיהו האי דמלאתי משפט דריש בגמרא דידן פ"ד דסנהדרין (דף לה.) להלנת דין בדיני נפשות או לתענית שמלינין בו צדקה, מ"מ שעירי רגלים ור"ח ודאי מכפרין כדכתיב בכולן לכפר.

ועוד קשה לי מה שפירש"י צואה דקרבן צבור דוקא, הא האי קרא לא נאמר גבי קרבן ציבור בפרשת פנחס אלא גבי סתם קרבנות בפרשת צו, דרישא דקרא זאת התורה לעולה ולמנחה, ואכתי קרבן ציבור לא נאמר, אלא דילפינן מיני' קרבן ציבור לביום ולא בלילה ולשאר מילי כדאמ' במס' זבחים בפרק י"א (דף צח.) ובפ"ח דמנחות (דף פג.), ומ"מ אין לך להוציא קרבן יחיד מכלל זה.

ועוד דבר תמוה יותר אני רואה בדברי רש"י דפי' דהא דפריך לקמן ואימא כפרה דקרבנות דאקרבן יחיד פריך, דא"כ מאי משני מי ידעינן הי כהן איתרמי ופרש"י הלא ע"י פייס היו עובדין כדאמ' לקמן, כיון דפי' אכפרה דקרבנות דמקרבן יחיד פריך מה ענין פייס לקרבן יחיד, הלא להדיא תנן בפ"ב (כו ע"ב) במה דברים אמורים בקרבן צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב, ופרש"י גופי' התם בקרבן יחיד אם רצה להקריב יחידי ובלא פייס מקריב. ותו אטו פייס כתיב בקרא דלא ניחא לי' לאוקמא קרא דלכפר על קרבנות, הא פייס אינו אלא תקנת חכמים כדתנן לקמן פ"ב (דף כב.). ומ"מ הא דפייס יש ליישב בדוחק גדול.

אבל הפי' הברור נראה דהא דפריך ואימא צואה דקרבנות וכן ואימא כפרה דקרבנות אתרווייהו בין אקרבן יחיד בין אקרבן צבור קאי. והא דמשני מי ידעינן הי כהן דאיתרמי היינו משום דכל הקודם זכה בו:

מי ידעינן הי כהן איתרמי:    קשה לי אמאי לא קא משני נמי הכי אהא דפריך ואימא צואה דקרבנות מי ידעינן הי איתרמי. וי"ל דאי הוי דחי לי' הכי אכתי הוי מצי למיפרך ולומר דמקרבנות יוה"כ איירי דאינהו נמי בכלל קרא דביום צותו הוי דבהו הכהן ידוע דכל עבודות יוה"כ אינן כשרים אלא בכה"ג, ועדיין הי' קשה מנ"ל דצוה צוה אפרה קאי:

[ו]אימא כפרה דקרבנות:    פי' דשאר קרבנות נמי וה"ה ליוה"כ דבכלל קרבנות הוא, כן פי' התוס'. וקשה הא אמרינן לקמן [ד' ע"א] בזאת יבוא אהרן במה שאמור בענין דמילואים דבעי פרישה ז', ואי כל הקרבנות בעי פרישה בזאת גבי יוה"כ למה לי הא בכלל קרבנות הוא, ואע"ג דאמרינן התם [שם] אי מבזאת ה"א יוה"כ קמא או כה"ג קמא לחוד בעי פרישה קמ"ל לכפר לדורות, הא כיון דכתיב לכפר לכל הקרבנות ויוה"כ בכלל ממילא ש"מ לדורות נמי. וי"ל דודאי מלכפר לחוד לא ש"מ אלא קמא, אלא מדכתב רחמנא תרתי לכפר ובזאת נפקא לן חד לדורות ואידך לקמא. והא דפריך אימא לכפרה דשאר קרבנות נמי, היינו לקמא לחוד, וכתב רחמנא בזאת יתירא גבי יוה"כ ללמד אפי' לדורות ביוה"כ וכמ"ש שם. ולפי"ז כולה סוגיא דשקיל וטרי אימא רגלים או עצרת שמיני ור"ה הכל אקמא לחוד פריך דניבעי פרישה, אבל לא לדורות דמחד קרא לחוד אין לנו אלא קמא אבל לדורות לא:

ואימא רגלים:    פי' דקבעי להו זמן. קשה לי דמתחלה הו"ל להקשות ואימא ר"ח דקביע לי' זמן, דהא שעיר דר"ח נמי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כשל רגלים כדתנן בפ"ק דשבועות [ב' ע"א]. ואי משום דאמרינן בפ"ט דשבת (דף פז:) השמיני דמילואים היה בר"ח ניסן ואם איתא דצריך פרישה לשל ר"ח למה לי דכתב רחמנא לפרישת מילואים תיפוק לי' משום ר"ח, די"ל דלמאן דאמר לקמן (דף ה.) (פרשה) [דפרישת] מילואים מעכב איצטריך לעיכובא משא"כ פרישה דעלמא, א"כ ליכא להקשות כלל למה כתב רחמנא (פרשה) [פרישת] מילואים תיפוק ליה מחמת ר"ח. אלא אפי' למ"ד אינו מעכב אפילו הכי איצטריך פר[י]שה דמילואים משום בני אהרן שנתעסקו עמו בקרבנות הבא בחובה למילואים כדכתיב וימציאו בני אהרן את הדם אליו והיינו הולכה שהיא אחד מד' עבודות הדם, אבל בקרבנות ר"ח לא מצינו שנתעסקו בו, ואדרבה שעיר של ר"ח שנשרף אמרי' בפ"י דזבחים (דף קא.) דאמר משה לאהרן שמא באנינות אקרבתי' ופסלתי', ואמר לו אהרן [וכי] הן הקריבו דפסיל בהו אנינות, אני הקרבתי, אלמא לא התעסקו בו בניו כלל.

ואע"פ שרש"י פי' התם הן הקריבו וכי בני שהן הדיוטים הקריבו היום הלא עלי הטלת העבודה היום כדכתיב קרב אל המזבח ועשה ואני כה"ג ומקריב אונן. דברי (תימא) [תימה] הן, אדרבה חובת היום של מילואים בניו נתעסקו עמו כדכתיב וימציאו בני אהרן, והאי הן הקריבו גבי שעיר של ר"ח כתיב שהוא לבדו נשרף כדאמרינן התם:

ואין דנין פרישת ז' לד:    קשה לי ואימא יו"ט ראשון דסוכות דקדיש טפי מחולו של מועד, אפי' למאן דס"ל מלאכת חולו של מועד אסור מן התורה כמ"ש בחי' פ"ב דחגיגה (יח ע"א ד"ה מכלל), מ"מ אינו אסור אלא במלאכת שאינו דבר אבוד משא"כ יו"ט ראשון שאסור בכל מלאכה שאינו אוכל נפש. וכ"ת דלא תלי' פרישה באיסור מלאכה, ותדע מדלא פריך ואימא שבת דחמיר מיו"ט לאיסור מלאכה, הא לא ארי[א], דשאני שבת דאין במוספין שלו חטאת אלא שתי כבשים לעולה שאין באין לכפרה וקרא לכפר כתיב. מיהו בלא"ה י"ל דאין סברא להצריך פרישה משום קדושת מלאכה אלא דוקא משום קדושת קרבנות.

אבל עדיין קשה הא יו"ט דחג קדיש נמי לפי ענין קרבנות החג, הפרי החג מיום ראשון ואילך מתמעטין והולכין. וי"ל אע"ג דמתמעטין והולכין אפילו הכי כיון דלמילואים היה מועט יותר מהם שלא היה בו אלא פר אחד, ש"מ שאין זה גורם פרישה, ואם תרבה יו"ט ראשון לפרישה מהאי טעמא בע"כ אי אפשר לך למעט א' מז' ימי הסוכות מן הפרישה והי' פרישת ז' לז' ואין דנין מפרישת ז' ליום אחד דמילואים:

ואימא שמיני דפרישת ז' ליום אחד הוא:    קשה לי כיון די"ל נמי אימא עצרת או ראש השנה דפרישת ז' ליום אחד הן נמי כדמקשה לקמן (דף ג.), א"כ לא ידעינן הי מינייהו וממילא אי אפשר לרבות אותן כדאמ' לעיל גבי רגלים וכ"ת לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות וכר, הא לא"ה כיון דלא ידעינן אי אפשר לך לרבות אחד מהן, וכולן נמי לא, מטעמא דדנין דבר הנוהג פעם אחד בשנה וכר כדאמרינן לעיל, וה"נ כיון דשמיני ועצרת ור"ה שדן בזה אי אפשר לך לרבות לא כולן ולא אחד מהן דהי מינייהו מפקת דלא ידעינן הי מינייהו.

ואפי' תאמר דהאי מקשה ואימא שמיני ידע מהאי תירוצא דלקמן דדנין דדנין פר ואיל אחד ודנין פר ואיל שלו משא"כ עצרת ור"ה וא"ב אין לך תו לרבות אלא שמיני לחוד, אפילו הכי תקשה הא דאמר ר' אבהו לקמן [שם] דנין פר ואיל שלו לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו, וכן רב אשי דשני לקמן [שם ע"ב] לאפוקי ראש השנה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו, משמע הא לאו הכי ה"א לכפר קאי אעצרת ור"ה, ואמאי הא תרווייהו אי אפשר לרבות הלאו פעם אחת בשנה הן וחד מינייהו נמי לא דלא ידעינן הי מינייהו וכ"ש רבינא דאמר לקמן (דף ג:) לאפוקי כולהו קושיין דלאו עבודה בכה"ג או תחלה הן, ולמה לו האי טעמא תיפוק לי' דאי אפשר לרבות לא כולן ולא אחד מהן מהאי טעמא דאמרן.

מיהו לרבינא י"ל דלית לי' האי סברא דדנין דבר הנוהג פעם אחד בשנה, ורגלים נמי אי אפשר לרבות מהאי טעמא דלאו בכה"ג ותחלה הן, אבל לר"א ורב אשי דתלו טעמא דעצרת ור"ה דלא משום דציבור או תרווייהו עולות נינהו בע"ב הא דלא מרבינן לרגלים פסח וסוכות היינו טעמא משום דלאו פעם אחד בשנה הן, ולאחד מהן נמי לא מצינו לרבות דלא ידעינן הי מינייהו והאי טעמא סגי נמי לר"ה ועצרת, וקשה שפיר לדידהו למה להו למימר בעצרת ור"ה טעם אחר:

מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה:    פי' יו"ט ראשון של רגל קרוי עיקר הרגל, כדאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ד.) בעיקר הרגל דכ"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן, והיינו יו"ט ראשון כדפרש"י שם, וטפל דירי' בעי פרישה דהיינו ח' של חג בעי פרישה:

ואפילו למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא:    היינו ר"נ דאמר בפ"ד דסוכה (דף מז:) אין אומרים זמן בז' של פסח דלאו רגל בפני עצמו הוא, אבל אומרים זמן בשמיני של חג דרגל בפני עצמו הוא, ודלא כר"ש דאמר התם אין אומרים זמן בשמיני של חג נמי דלאו רגל בפני עצמו הוא:

דף ג ע"א[עריכה]

אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא דתנן מי שלא חג וכו':    קשה לי וכי משום שח' ראוי לחגיגה כז' ימי החג מש"ה הוי טפל דירי', אדרבה אי לא הוי חזי לחגיגה כמותו שפיר גרע מיניה, אבל השתא דחזי לחגיגה כמותו אינו טפל דידיה דהא אם לא הקריב בחג עדיין ראוי להקריב בח' וחשוב כמוהו. אע"ג האם הקריב בחג אינו מקריב בח', היינו משום דכבר יצא ידי חובת חגיגה וא"א לחוג ב' פעמים. ואי משום דאין בו חיוב חגיגה לעצמו גרע מרגלים דפסח וסוכות וכיון דבדידהו א"צ פרישה כ"ש בח', א"כ מאי פריך ואימא ראש השנה, הוא נמי ניתי מהאי ק"ו, והרי רב אשי גופיה קאמר לקמן דנין פר וכו' לאפוקי ר"ה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו, והשתא למה ליה לאפוקי ר"ה משום ה"ט דתרווייהו עולות נינהו תיפוק ליה מהאי ק"ו הפסח וסוכות כמו ח' של חג.

ונראה לי דהכא אליבא דר"י קיימינן, ור"י ס"ל בם "ק דחגיגה (דף ט.) דכולן תשלומין דא' ומאן דלא חזי בא' לא חזי בכולהו, וח' נמי בכלל זה דתשלומין דא' הוא והוי טפל דידיה. ומכאן נראה לי תשובה לדברי הריטב"א שפי' בפ"ד דסוכה [מז ע"ב ד"ה רגל בפנ"ע] דאפי' למ"ד כולן תשלומין דא' מ"מ אין ח' של חג בכלל זה, ואע"ג דלא חזי בא' מ"מ חוגג בח'. וא"ב אין ח' טפל לא' ומאי משני רב אשי.

ועוד אני אומר האפי' למ"ד כולן תשלומין זה לזה מ"מ בח' של חג מודה דאינו אלא תשלומין דחג, ומאן דלא חזי בחג הסוכות אינו חוגג בח' וכמ"ש שם בפ"ק דחגיגה בחידושי [ט' ע"א ד"ה עבר הרגל], והשתא שינויא דרב אשי ניחא אפי' לר"י וריב"ל נמי דילפי לקמן [בע"ב] לפרישת יוה"כ ממילואים מהאי קרא דלכפר אע"ג דלא שמעינן להו דס"ל כולן תשלומין דא', מ"מ בח' כ"ע מודו דתשלומין הוא וכדפי', ושם בחידושי יתבאר זה באורך בס"ד.

[מלואים]

דנין פר א' ואיל א' מפר א' ואיל א':    קשה לי הא יוה"כ נמי ב' אילים נינהו אילו של אהרן ואיל העם כדכתיב בקרא, והרי אפי' לרבי דאמר איל א' הוא האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים אאיל של ציבור קאי, אבל מ"מ בלא"ה ב' אילים הן א' שלו וא' של העם. ורש"י [ד"ה דנין] פירש דנין פר א' ואיל א', עבודת מוסף יוה"כ ועבודת ח' למילואים פר א' ואיל א' דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ע"כ, משמע שדנין מחמת מה שהוא קרבן ציבור ביוה"כ. ואיני יודע מהו זה וכי גרע איל של אהרן מפני שהוא של יחיד ביוה"כ שאינו מן החשבון, הא אדרבה דמי לשל מילואים שהיה נמי משל אהרן, ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה דנין פר ואיל שלו מפר ואיל (שלא) [שלו] עד לבסוף גבי ר"ה, מ"מ מהיכא תיתי לומר דשבקינן אילו של אהרן של יוה"כ לגמרי דדמי מיהא למילואים בהא דשלו הוא וגמרינן של ציבור לחוד משל יחיד הא ודאי כלפי לייא.

ועוד קשה לי אי דנין פר א' ואיל א' דקאמר אמוסף דיוה"כ לחוד קאי הו"ל למימר לאפוקי עצרת דב' פרים נינהו למוסף כדכתיב בחומש הפקודים, אבל למוסף יום הכפורים לא היה אלא פר א' כדכתיב התם, וא"כ אתי שפיר אפילו למ"ד ב' אלים ביוה"כ מ"מ ניחא טפי ללמד ממילואים ליוה"כ דדמי ליה מיהו בהא דפר א' ולא ללמד על עצרת דלא דמי במידי. ועוד דכל הני דנין דאמרינן בשמעתין לאו דוקא דדמי בכל מילי קאמר אלא אפי' במקצת סגי, תדע דהא לא דמי שום א' מכל הני דרוצה ללמוד ממילואים וכן יוה"כ שלומד ממנו בכל מילי למילואים דהא בשאר קרבנות לא דמי אהדדי כדכתיבי קראי אלא ודאי במקצת סגי.

ועוד קשה לי אי האי דנין אמוסף קאי מאי קאמר לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו, הא במוסף דעצרת לא היה אלא איל א' לחוד כדכתיב התם, ואי ב' אילים דקאמר אחובת היום דעצרת לחוד קאי ולא חשיב דמוסף בכללן הא ודאי דברי תימה הוא, דלגבי יוה"כ לא חשיב אלא דמוסף, והכא שביק לדמוסף לגמרי ואפי' מכלל לא כייל ליה עם של חובת היום דעצרת, והול"ל לאפוקי עצרת דג' אילים נינהו ב' דחובת היום וא' של מוסף עמהם, דהא גבי יוה"כ עושה את של מוסף לעיקר ולגבי עצרת אפי' מטפל לא טפל ליה למחשביה עם של חובת היום בכללן. ועוד קשה מ"ש דדן ביוה"כ ממוסף דידיה לחוד ואע"ג דהוי נמי איל של אהרן דחובת היום הוא לא חשיב [ליה], ואילו גבי עצרת חשיב חובת היום דהא ב' אילים רגבי עצרת דקאמר משל חובת היום מיירי. ועוד קשה לי מאי פריך אלא למ"ד ב' אילים נינהו מאי איכא למימר, מאי קושיא הא דנין אמוספין לחוד קאי והא לכ"ע איל דאחרי מות לאו מן המוספים הוא אלא חובת היום דהא לא נכתב בו מלבד עולת התמיד כדכתיב גבי כל המוספים.

מיהו איכא לפרש איפכא מפירש"י דנין פר א' ואיל א' דקאמר אחובת היום קאי ולא מיירי ממוספים כלל, דביוה"כ לחובת היום לא היה אלא פר א' ואיל א' ושניהם אשל אהרן קאי דהוי לחובת היום, וכן במילואים לחובת היום לא היה אלא פר אחד ואיל אחד לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו לחובת היום, ופריך הניחא למ"ד יוה"כ איל אחד הוא, לאו אאילו של אהרן דקא מתרץ ליה קאי אלא אאיל העם דמיירי מיניה הברייתא שמביא בסמוך, ולדידיה ניחא דכיון דאיל א' הוא א"כ אינו לחובת היום אלא למוסף דהא מלבד עולת התמיד דחומש הפקודים עליה נמי קאי כדכתיב בכל המוספים מלבד עולת התמיד, אלא למ"ד ב' אילים נינהו וא"ב אההוא איל דאחרי מות לא נכתב מלבד עולת התמיד והו"ל חובת היום מאי איכא למימר הא ביום הכיפורים נמי ב' אילים נינהו לחובת היום, ולפ"ז הכל ניחא ולא קשיא מידי מכל מה שהקשיתי.

מ"מ אכתי קשה מאי משני אפילו תימא רבי אלעזר ב"ר שמעון התם חד לחובת היום כר הא ביוה"כ נמי הוי ב' לחובת היום של אהרן ושל העם. וזה לפירש"י נמי קשה דהו"ל הני תרי דחובת היום וכמש"ל.

ועוד קשה לי לפירש"י דמשמע למסקנא הדר ביה ממאי דבעי לדון יוה"כ מטעמא דפר ואיל דמוספים דידיה דמי למילואים אלא יליף לה מטעמא דחובת היום דידיה דמי למלואים בפר ואיל א' דהכי פירש"י לאפוקי עצרת וכר, א"כ לרבי דאמר איל א' הוא ע"כ היינו איל למוסף דכיון דהוא הוא נמי האמור בחומש הפקודים וכתיב התם מלבד עולת התמיד היינו מוסף א"כ לא היה שום איל לחובת היום ביוה"כ, מהשתא מאי אולמא דילפינן יוה"כ ממילואים יותר מעצרת, אי משום דעצרת לא דמי למילואים דאילו התם איל א' לחובת היום והבא ב' אילים לחובת היום הא יוה"כ כ"ש דלא דמי ליה כלל דליכא בו איל כלל לחובת היום, ובע"ב לרבי מדמי יוה"כ למילואים מטעמא דמוספים דמי ליה, וזה תימה דאיליבא דמר מדמי ר"א להדדי מטעמא דמוספים אע"ג דלא דמי לחובת היום ואליבא דמר איפכא. מיהו הא לא קשיא מידי דאיכא למימר אליבא דרבי נמי מחובת היום גמר לה למסקנא כמו לר"א ואע"ג דרבי אית ליה איל א' הוא אפילו הכי כיון דכתב רחמנא לאיל העם נמי גבי חובת היום באחרי מות הו"ל של חובת היום, מ"מ קשה מה שהקשיתי.

הלכך נראה לי לפרש דהא דקאמר דנין פר א' ואיל א' כו' היינו משל חובת היום דיוה"כ קאמר וכפי' המסקנא אליבא דר"א דמיירי מחובת היום ה"נ מיירי הכא ועל דרך שפירשתי, ואע"ג דבחובת היום דיוה"כ היו ב' אילים א' שלו וא' של העם אפילו הכי כחד חשיבי, דהא איל שלו קרב עליו ועל אחיו הכהנים ולא בשביל העם, ואיל העם קרב על העם ולא עליו ועל הכהנים, דומיא דפרו ושעיר הפנימי שנאמרו עם האילים הללו שקריבים נמי בהאי גוונא דאמרן, וכיון רעל מי שקרב איל זה לא קרב חבירו נמצא לכל א' מהם אין כאן אלא איל א', לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו וכל א' קרב אכהנים והעם נמצא על כל א' קרב ב' אילים, ולא דמי לשל מילואים דלא קרב אלא איל א' על אהרן. ופריך למ"ד ב' אילים נינהו א"כ ביוה"כ נמי קרבו ב' אילים על כל אחד, דהא השני בא בשביל הכהנים והעם ביחד ובתחלה קרבו על כל א' מהם איל נמצא בשביל כל א' מהם קרבו ב' אילים, ומשני התם חד לחובת היום וחד למוספים ושל מוספים לא חשיב אלא של חובת היום לחוד. ומהשתא אליבא דרבי דאמר איל א' הוא, איכא למימר דאיל העם לאו חובת היום הוא כיון שהוא האמור בחומש הפקודים אלא של מוסף הוא, ואיל א' דאמר הגמרא גבי של יוה"כ הוא דאהרן לחוד דחובת היום הוא.

ואיכא למימר דאיל העם אפי' לרבי חובת היום [הוא], אע"ג תאמר בחומש הפקודים גבי מוספים מ"מ הואיל ונאמר נמי גבי חובת היום דאחרי מות הו"ל חובת היום, ומ"מ אילו ואיל העם חדא הוא, כיון דאינן מכפרים אלא על אנשים מחולקים וכדפרשתי: [מלואים]

אימא ר"ה:    קשה לי מאי פריך הא כבר שני גבי עצרת דנין פר א' ואיל א' מפר א' ואיל א' ואחובת היום קאי אפי' לפי פירש"י לפי המסקנא, לאפוקי עצרת דב' אילים לחובת היום הן, והשתא עצרת דיש בו יותר אילים משל מילואים ואיכא למימר בכלל מאתים מנה אפילו הכי כיון דלא דמי למילואים לגמרי לא גמרינן מיניה, כ"ש ראש השנה דאין בו חובת היום כלל אלא מוספים בלבד, דלא דמי כלל למילואים שהיה בו חובת היום דליכא למילף ממילואים, ומאי פריך ואימא ראש השנה.

ונ"ל דודאי כל היכא דמוספים דידיה דמי לחובת היום דמילואים אפשר למילף ממילואים, דהא מוספים חובת היום הן דהא מחמת קדושת היום הן באים, מיהו היכא דאיכא חובת היום ומוספין מדפלגינהו רחמנא להני לחוד ולהני לחוד ולא כייל להו כחדא בחרא פרשה ש"מ דענינים חלוקין הן, לפיכך משני גבי עצרת בסמוך התם חד לחובת היום וחד למוספים, כלומר וליכא בחרא ענינא ב' אילים דאיל דמוספים ענין לעצמו הוא וכן דחובת היום, ודמי קצת למילואים דבחובת היום שלו לא היה אלא איל א', אבל בעצרת ב' אילים לחובת היום ולא דמי למילואים.

ומוסף דעצרת נמי לא דמי למילואים דבמוסף דעצרת היה פרים ב' כדכתיב, ובמילואים לא היה אלא פר א', הרי שלא מוסף עצרת ולא חובת היום דידיה דמי למילואים לפיכך א"א למילף מיניה, אבל מוסף ראש השנה שלא היה בו אלא פר ואיל א' למוספים ודמי לחובת היום דמילואים ודאי אפשר למילף מחובת היום דמילואים דהא מוספים דידיה נמי חובת היום הן. [מלואים]

דף ג ע"ב[עריכה]

קיחות דעלמא קח לך סמים:    קשה לי הא האי קרא גבי סמני הקטורת כתיב והא אי אפשר לומר דקטורת דקרבן ציבור הוא יהא בא משל יחיד, ובהדיא תנן בפ"ד דשקלים (מ"ג) מותר הקטורת כו', אלמא מתרומת הלשכה היתה באה. ועוד הא חובת דורות הוא ולאחר מיתת משה מאי איכא למימר. ועוד קשה לי אמאי נקט הגמרא קח לך שנאמר גבי סממני הקטורת, ולא נקט קח לך בשמים ראש דקרים בקרא והוא נאמר גבי שמן המשחה שעשה משה במדבר שלא היתה אלא לשעה. וי"ל דמאן דאית ליה קח לך משלך ס"ל דקטורת שבמדבר כל זמן שהיה משה קיים היה באה משלו ומוסרו לצבור, וה"נ מהני בכל קרבן ציבור כדאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ז.) יחיד שהתנדב משלו כשירים ובלבד שימסרם לציבור, והיינו טעמא דלא מייתי לקרא רשמן המשחה אע"ג דקרים לשל קטורת, דרבותא קמ"ל דלמ"ד קח לך משלך אפי' גבי קטורת דקרבן ציבור הוא נמי ס"ל הכי ועל דרך שפירשתי.

ועדיין אין דעתי נוחה בזה, ואי לאו דמסתפינא ה"א דטעות סופר נפל בספרים שלנו, וה"ג קיחות דעלמא קח לך בשמים והיינו קרא רגבי שמן המשחה, וע"כ לא פליג ר"י דקה לך משלך אלא בדבר שאינו בא לכפרה כמו חצוצרות ושמן המשחה וכן פרה אינה באה לכפרה כדאמרינן בריש שמעתין [ם' ע"א] לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא, הלכך אי לאו משום ויקחו אליך היה אפשר לבוא משל יחיד, אבל קטורת דמכפרת כדאמרינן לקמן בפ"ד (דף מד.) למדנו לקטורת שמכפרת כר ע"כ א"א לבוא אלא משל ציבור, כמו פר ואיל של אהרן דמילואים ויוה"כ דאפי' למ"ד קח לך משל צבור הכא מודה דמשלו הוא דמוכח קרא, ה"נ למ"ד קח לך משלך היכא דמוכח מודה דע"ב משל צבור, וקטורת דמכפר מוכח בע"ב דמשל ציבור בא.

ואע"פ שפירש"י בדר' יונתן כביכול בשלך אני רוצה אם היה צבור בר, ש"מ דמ"ד קח לך משלך אפי' בדבר שמכפר נמי ס"ל הכי, דברי תימה הוא רקח לך רגבי חצוצרות מאי כפרה שייך בהם, אלא ודאי פי' ב' דרש"י עיקר לפי שדבר קשה כו' אאל"ב, אלא שאין בידינו להגיה הספרים מסברא: [מלואים]

עשיות דעלמא עשה לך שתי חצוצרות:    קשה לי אמאי לא קאמר עשיות דעלמא ועשית לך ארון עץ דקרים בקרא לדחצוצרות, ועוד דקרא זה מוזכר בההיא ברייתא, וכ"ת כיון דכתוב א' אומר ועשו ארון דש"מ דמשל ציבור בא, ובע"ב לכדדריש אבא חנן אתי וכ"ע מורו לה, הא ליתא, דבפ"ב דמנחות (דף כח:) תניא חצוצרות שעשה משה כשרים לו ופסולים לדורות, ופריך מ"ט אילימא משום דכתיב עשה לך לך ולא לדורות אלא מעתה ועשית לך ארון ה"נ לך ולא לדורות, אלא אי למ"ד לך משלך או למ"ד בשלך אני רוצה ה"נ מב"ל כר, אלמא רגבי ועשית לך דארון נמי פליגי. וי"ל משום דבברייתא קתני בדר"י ועשה לך נקטה גמ' לקרא דחצוצרות הכתיב התם נמי עשה לך, אבל גבי ארון ועשית לך כתיב. מיהו קצת קשה אתנא גופיה כיון דפליג נמי גבי ארון אמאי לא נקט לקרא דארון דקדים. [מלואים]

והקריב את פר החטאת אשר לו ל"ל ש"מ האי לו משלו הוא:    קשה לי אכתי מנלן דאיל יוה"כ משלו בא, דהא גביה לא כתיב אשר לו, ולעיל [בע"א] קאמר בפשיטות דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו, אלמא פשיטא לן דאיל יוה"כ משלו בא ולא משל ציבור. ונ"ל מדכתב רחמנא בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ובע"ב האי איל לעולה לאו איבוא אהרן אל הקודש קאי דהא איל קרב בחוץ ולא בא אל הקודש, א"כ למה לי הכתב רחמנא להאי איל הכא, אלא ש"מ לאקושי שיהא משלו כמו הפר. [מלואים]

כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא ר' יהושע בן לוי מתני תרתי, ר' יוחנן מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ, ריב"ל מתני תרתי לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ, והא דר' יוחנן דריש נמי תרתי לעשות מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ ההוא דרבי' אמר לי' ר"ל לר' יוחנן מהיכא ילפית ממילואים אי כו' עד ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו:    ונראה לי למאן דיליף לה ממילואים צריך פרישת כהן גדול דוקא בעזרה דומיא דפרישת מילואים שהיתה בחצר אוהל מועד כדכתיב בקרא. אבל למאן דיליף לה מסיני בפרישת כל דהו סגי לי' אפי' במקום חול.

ולפי"ז למאן דיליף לה ממילואים בע"ב היתה לשכת פרהדרין דכה"ג מקודשת בקדושת עזרה, וה"ה נמי למאן דמתני תרתי ולעשות אלו מעשה פרה, לשכה שעל פני הבירה דפרה ע"כ במקום קדוש היתה. והא דקאמר הגמרא [ב' ע"א] מאי בירה אמר רבה בר חנא אמר רבי יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו אלמא פרישת פרה היתה בחול בהר הבית ולא בעזרה. וי"ל דזה אמר ר' יוחנן דירי' דלא מתני אלא חדא, אבל לרבי' דר' יוחנן ולריב"ל דמתני תרתי לעשות אלו מעשה פרה, כיון דפרישת פרה נמי נפקא לי' ממילואים צריך פרישת עזרה כמו במילואים, וס"ל כריש לקיש דאמר כל המקדש כולו קרוי בירה דכתיב (אל) הבירה אשר הכינותי, ופרישת פרה באמת נמי הי' במקדש דומיא דפרישת מילואים שהיתה בחצר אוהל מועד וכדפרישית. והנה פרישת יוה"כ דלר' יוחנן, ורבי', וריב"ל, לכולהו נפקא להו ממילואים בודאי דבעינן פרישה במקום קדוש דומיא דמילואים, ואע"ג דר"ל נפקא ליה מסיני לית הלכתא כותיה דיחידאי הוא בזה, ועוד קי"ל רבי יוחנן ור"ל הלכה כרבי יוחנן.

ומצאתי להראב"ד בפירושו למס' תמיד שכתב בפרק א' [ל' ע"א] שפרישת כה"ג צריך להיות במקום קדוש דומיא דמילואים, ושלשכת פרהדרין בנויה היתה במקום קדוש, והיינו כדפרישית. והדבר מוכרע מעצמו הפרישה הנלמד ממילואים צריכה להיות דומיא דמילואים, דמסתבר לי דמאן דיליף לה לפרישה ממילואים דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא היא, שהרי שקיל וטרי בה הש"ס טובא בהאי ילפותא לעיל בדף ב' ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא, וכה"ג כתבו התוס' בפ"ז דסוטה (לב ע"ב ד"ה ורבי) לגבי ק"ש והקשו מזה למ"ד ק"ש דרבנן, ובודאי הכי הוא. ומאי הקשה למ"ד ק"ש דרבנן, כבר כתבתי תירוץ נכון לזה בתשובה (שאג"א סי' א' ד"ה ולפמש"ב ניחא) ואין זה מקומו. ועוד דאקשה ליה ר"ל לר' יוחנן דיליף ממילואים אי מה מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף ה"נ כל הכתוב בהן מעכב, והתנן מתקינין לו כהן אחר תחתיו ולא קתני מפרישין, ואם אינו אלא אסמכתא בעלמא וכי ס"ד הפרישה דרבנן מעכב, וכן מוכח כל הסוגיא דאין זה אסמכתא. והתוס' בפרקין בכמה מקומות רצונם לומר דדרשא זו אינה אלא אסמכתא, וכן כתבו להדיא בדף ד' ע"א בד"ה נכנסו מים תחת דם ובשאר מקומות והביאו ראיות.

ואני אשיב על ראייתם אחת לאחת. לקמן דף ח' [ע"ב ד"ה דאי] גבי זה פרישתו לקדושה כתבו, דבע"ב לשכת פרהדרין לא היתה קדושה דהא אין ישיבה בעזרה אלא וכו' וכ"ש שכיבה, ולפי"ז מוכח דע"ב אסמכתא בעלמא הי' דאל"ב היתה צריכה להיות במקום קדוש דומיא דמילואים. ולדידי לאו ראי' היא דא"ב מילואים גופי' תקשה לך דכתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה מאי איכא למימר, ובע"ב צריך לומר דשאני (הכא) [התם] דגזרת הכתוב הוא ובע"ב הותר להם שכיבה ישיבה ושינה, ה"נ מאי דילפינן מהתם דינו כמוהו.

מיהו אין צריך לזה די"ל הא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא דרבנן, ואפילו את"ל דהוי דאורייתא וכמ"ש בחידושי בפ"ב [כה ע"א ד"ה והאמר מר], ועוד ע"כ שכיבה ובית הכסא אסורים בעזרה מן התורה ואפילו במקום מצוה, כדאמרינן בפירקין מ' ע"ב] גבי ציץ מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ומייעל לבית הכסא, ש"מ דאפילו במקום מצוה כה"ג א"א לומר דשרי רחמנא, ומש"ה עקרינן לקרא דתמיד גבי ציץ מפשטי' לגמרי ודריש לי' ר"ש לתמיד מרצה ולר"י שלא יסיח דעתו ממנו, כ"ש שאי אפשר לשכיבה ולבית הכסא בעזרה גופי' משום מצות מילואים, וכן כתבו התוס' גופייהו בפ"ד דסוכה (מג ע"ב ד"ה תשבו) בהא דיליף הסוכה נוהגת בלילה מגזירה שוה דתשבו תשבו ממילואים, ופי' הלאו לגמרי יליף ממילואים, דהתם אי אפשר לישן באוהל מועד וכאן אסור לישן חוץ לסוכה. וא"ב ה"נ י"ל בפרישה דלדורות דלשכיבה ובית הכסא יוצא חוץ לעזרה וכן לישיבה . ואם תימצא לומר דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן, הכא כיון דלא אפשר שאני ולא אטרחוהו רבנן.

וא"ת למאי דפירשתי הא דפריך הגמ' לקמן (דף ו.) מביתו למה פירש ופרש"י מאשתו למה פירש תבוא אשתו עמו דע"ב לשכת פרהדרין לא היתה קדושה דאין ישיבה בעזרה וכ"ש שכיבה, ולמאי דפירשתי דפרישה זו היתה בעזרה בע"ב צריך לפרוש מאשתו.

ועוד קשה למאי דפירשנו דפרישת כה"ג צריכה להיות בעזרה דוקא דומי' דמילואים אם כן למאי דמשני שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה מה הועילו חכמים בתקנתן שמפרישין אותו ז' ימים מאשתו משום חשש ספק נדה, הא אכתי איכא למיחש שמא תמצא ספק נדה קודם ז' ימים לפני יוה"כ ויהיה טמא ז' ימים משום ספק בועל נדה ותמשך ימי טומאתו תוך ז' ימי הפרישה ואי אפשר להפרישו תו בתוך מקום קדושת עזרה, ולפי"ז אין תקנה לחשש זה אלא אם כן שמפרישין אותו י"ד יום קודם יוה"כ, ובז' ימים הראשונים יפרוש עצמו מאשתו ובכלות ז' ימים הראשונים יטהר עצמו ויפריש עצמו תו משך ז' ימים האחרונים למקום קדוש בעזרה, דבאופן זה אפי' אם תמצא ספק נדה הרי הוא טהור קודם ז' ימי הפרישה ויקיים שפיר מצות פרישה בעזרה, אבל השתא שלא תקנו אלא ז' ימים לחוד קשה מה הועילו בתקנתן.

וי"ל דהתם לא פריך אלא למאן דיליף מסיני מפרישת משה דלא היה באוהל מועד אלא על ההר, ולא הוי אלא פרישה בעלמא כדי להתבודד וסגי לי' באיזה מקום שיהיה, והא תנאי פליגי בהא מילתא לקמן אי ילפינן להאי פרישה ממילואים או מסיני, ואיכא למימר דר' יהודה בן בתירא דאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה מסיני יליף וסגי ליה בפרישה כל דהו אפי' חוץ לעזרה, ומש"ה קשי' לי' מביתו למה פירש .

וגם הא דחייש לטומאת ביתו איכא למימר נמי ר' יהודה בן בתירא לחוד הוא דחייש לה אבל שאר תנאים לא חיישי לה, ומשום הכי אע"ג דילפינן ליה לפרישה ממילואים ובעי פרישה לעזרה סגי לי' בז' ימים ולא בעי י"ד ימים, והיינו דאמר לקמן לר"ל דיליף מסיני דפירש משה ו' ימים והאנן ז' תנן, ומשני ר' יהודה בן בתירא היא דחייש לטומאת ביתו, ומדאמר ריב"ב היא משמע דרבנן פליגי עלי' ולא חיישי לטומאת ביתו. ומהכא הוי ראי' למאי דפי', האם לא כן תקשה מנ"ל להגמרא דחכמים פליגי אר' יהודה בן בתירא דלמא חיישי רבנן נמי לטומאת ביתו. אלא ודאי משום דלהני דילפי לה לפרישה ממילואים בע"כ צריך פרישה לעזרה, ואי כ"ע חיישי לטומאת ביתו קשה הלא לדידהו לא סגי בפרישת ז' ימים אלא י"ד ימים בעי כדי שיוכל לטהר עצמו קודם ז' ימי הפרישה, אלא ע"כ דהני באמת לא חיישי כלל לטומאת ביתו. ועוד אכתוב בזה בסמוך [ד' ע"א ד"ה עוד כתבו]:

הכי גרסינן בקצת ספרים ריש לקיש מתני תרתי:    ושיבוש הוא דריש לקיש לא יליף לגמרי מהאי קרא דמילואים אפי' איוה"כ, אלא מסיני יליף יוה"כ, ודפרה ס"ל מעלה בעלמא כדאמרינן לקמן. ובקצת ספרים גרסינן ריב"ל מתני תרתי וגירסא נכונה היא. [מלואים]

ההוא דרביה:    כתבו התוס' הוה מצי למימר אמוראי נינהו אליבא דר"י אלא וכר. ואני אומר דודאי בכל מקום נראה ליה טפי דתרתי פליגי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי אליבא דחד כדאמרינן בפ"ה דכתובות (נז ע"א). מיהו הכא למאי דפירשתי לעיל [בד"ה כי אתא] א"צ לזה, דכיון דאמר ר' יוחנן אהא דתנן גבי פרישת כהן השורף את הפרה שהיה בלשכה שעל פני הבירה דמקום היה בהר הבית ובירה שמו, ומדמפרישין אותו חוץ לעזרה ש"מ דלא יליף לפרישה הפרה ממילואים, האם לא כן היה צריך פרישה בעזרה שהיה במקום חצר אוהל מועד דומיא דפרישת מילואים וכמ"ש שם, ובע"ב הא דיליף מלעשות למעשה פרה דרביה הוא. [מלואים]

אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן:    נראה לי דאשגרת לישנא דנקט גבי מילואים כל הכתוב בהן מעכב נקט לה בהכא נמי(נמי), דמאי שייך לומר הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב הא א"א לעכב אלא מאי דיליף ממלואים להבא והיינו פרישת ז' לחוד ותו לא, אבל שאר דברים הכתובים גבי יוה"כ עצמו ולא אתו ממילואים לא שייך ללמד לעכב ממילואים. וי"ל משום דילפינן ליוה"כ ב' דברים ממילואים א' לפרישת ז,, ועוד שמזין עליו כל ז' כדאמרינן לקמן [ד' ע"א], מה"ט נקט לה בלשון רבים ה"נ כל הכתוב בהן, דהיינו פרישה והזאה מעכב.

(וזה סיוע למאי דפי' לקמן[ד' ע"א ד"ה אמר ליה, וד"ה עוד כתבו] דהזאה דילפינן ממילואים דרשה גמורה היא תכנסו מים תחת דם ולא אסמכתא כדברי התוס' [שם ד"ה נכנסו] וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד. ואע"ג דלקמן (דף ח:) קאמר הגמרא בפשיטות ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קיי"ל הזאה שבות ואינו דוחה שבת ש"מ דמלתא דפשיטא היא דאין מזין עליו בשבת, אלמא ודאי רגבי יוה"כ אינו מעכב, מ"מ לא פריך ר"ל לר"י מהזאה דהוה מהדר לה דאה"ג למאי דילפינא לה ממילואים אפי' בשבת מזין עליו כיון דלא סגי בלא"ה הואיל ומעכב, והגמ' הפריך לה בפשיטות והא קיי"ל הזאה שבות היא היינו אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא הפריך בשלמא א' שמא ג' כו' אלא ד' למה לי הזאה לא בג' איכא לאיספוקי ולא בז', דש"מ דלא ס"ל דהזאה ילפינן ממילואים אלא מעלה בעלמא ומשום ספק ט"מ, לפיכך אליבא דידיה פשיטא להגמ' דהזאה אינו דוחה שבת משום השבות היא ומשום מעלה בעלמא אינו ראוי לדחות שבת).

[מלואים]

ומשמע לי דהני ז' ימים במקצת היום של יום א' סגי, וא"צ ז' ימים שלימים יום ולילה. וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' (ו' ע"א) אמר ר"ז ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום, דאי אמרת בועל נדה כנדה אימת טביל בליליא למחר היכי עביר עבודה והא בעי הערב שמש, ר"ש מנהרדעא אומר אפ"ת בועל נדה כנדה דמפריש ליה שעה א' סמוך לשקיעת החמה, והשתא אי ס"ד שצריך פרישה ז' ימים שלימים עם לילותיהן הא ע"כ א"א לצמצם פרישתו מיד עם צאת הכוכבים ובע"ב צריך להפרישו מעט קודם לכן א"כ מאי הוכחה דר' זירא מהבא דבועל נדה אינו כנדה הא א"א אלא בסמוך לשקיעת החמה וכדר"ש מנהרדעא. אלא ש"מ דא"צ פרישה כל ז' ימים עם הלילות שלימים ובמקצת יום א' סגי.

וכ"ת הניחא למאן דיליף לפרישה זו מסיני ויום ז' של פרישה הוא משום טומאת ביתו ואתי שפיר דסגי במקצת יום ז' לר"ז דס"ל בועל נדה אינו כנדה, אלא למאן דיליף לה ממילואים הא התם היה פרישה ז' ימים ולילות שלימים הכתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה ז' ימים, וברפ"ד דסוכה (דף מ"ב) [מג ע"ב] יליף גז"ש תשבו תשבו סוכה ממילואים דימים אפילו לילות במשמע, והא גבי סוכה ליל א' כולה צריכה סוכה ולא סגי במקצתה ש"מ דבמילואים נמי הכי הוי דאל"ב סוכה ליל א' שלה מנלן, דאע"ג דיליף בפ"ב הסוכה (כז ע"א) בגז"ש ט"ו ט"ו מחג המצות [ד]לילה הראשון חובה לאכול בסוכה, אין כאן אלא אכילה בלבד אבל שינה אין לנו, ואפי' אכילה אין לנו מגז"ש זו אלא כזית או כביצה ולא יותר כמ"ש המפרשים, ובע"ב אכילה יותר משיעור זה וכן שינה כל ליל א' א"א ללמדו אלא ממילואים וש"מ דבמילואים היה צריך פרישה כל ליל א', ולפי"ז פרישת יוה"כ דיליף מיניה נמי הכי הוי, ואכתי מאי הוכחה דר' זירא מהבא דבועל נדה אינו כנדה. ודוחק לומר דר' זירא לית ליה דריב"ל ור"י דילפי ממילואים אלא כריש לקיש ס"ל דיליף מסיני, ועוד כיון דפלוגתא דתנאי היא דאיכא דיליף מסיני ואיכא דיליף ממילואים כדאמר בגמרא א"כ מנ"ל לר' זירא להוכיח ממתניתין דבועל נדה אינו כנדה דילמא תנא דמתניתין בהאי תנא ס"ל דיליף ממילואים.

די"ל דבמילואים נמי ליל א' דז' ימי הפרישה לא היה פרישה, והימים ולילות דקרא, לילות לבתר יום נחשב, כמו בקדשים שהלילה הולכת אחר היום כדאמרינן בסוף (פ"ה דחולין פג ע"א) וליל ח' למילואים היה משלים לז' לילות של פרישה. תדע דהא ימים אקדמיה קרא ללילות הכתיב תשבו ז' ימים יום ולילה ש"מ כדפי', וליל ח' הלך אחר יום ז' שעבר לחשבון ז' ימים ולילות, וכה"ג מצינו גבי מ' יום שהיה משה בהר הכתיב נמי מ' ימים ומ' לילות הלילה הולכת אחר היום כקדשים, וכמו שכתבתי לקמן בחידושי בגמ' (דף ד').

וה"נ לדורות ליל יוה"כ היה נמי כה"ג בעזרה כדמוכח לקמן [ף"ח ע"ב] הבליל יוה"כ תנן אם היה חכם דורש וכו' ואם לאו קורץ לפניו זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל, ובמקדש היה כל זה כדאמרינן בספ"ט דברכות (דף סג.) גבי בן בנו של זכריה בן קבוטל אבותיו שמשו בבית המקדש בהא דתנן [לקמן יח ע"ב] זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל וקתני סיפא ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צררה ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג א' על הרצפה, ש"מ שהיה כהן גדול ליל יוה"כ בעזרה דהא על הרצפה דקתני היינו רצפת עזרה, הרי שהיה ז' ימי פרישה של דורות דיוה"כ דומיא לפרישת מילואים דלילה אחר יום והתם ליל ח' דמילואים מן המנץ, וה"נ ליל יוה"כ מן המנץ דז' לילות.

וכ"ת א"כ לילות הסוכה דילפינן בגז"ש ממילואים יהיה נמי הכי לילה אחר יום דומיא דמילואים ואין ליל א' של חג בכלל אלא ליל ח' של חג. [י"ל] דודאי לא ילפינן סוכה ממילואים להשוותן להדדי לגמרי אלא לעיקר מילתא דלילות בכלל ימים דקרא מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, רגבי מילואים גלי קרא דלילות אחר ימים הכתיב יומם והדר לילה, אבל גבי סוכה היום הולך אחר הלילה כמו בשבת ויו"ט לכל דבר, ולא כקדשים שהלילה הולך אחר היום כדכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר כדאמרינן שם בסוף פ"ה דחולין (דף פג.) גבי אותו ואת בנו, הילכך פרישה דמילואים ודיוה"כ דדמי לקדשים דהא פרישות אלו לצורך הקרבה היו, לילה הולכת אחר היום כגוף הקדשים, אבל מצות סוכה דלאו דבר שבקרשים הוא, מדמינן לכל דבר שאינו בקדשים שהיום הולך אחר הלילה.

אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בירושלמי [יומא ג' ע"א] דאמר התם מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית, אי תימר מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום ואי תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, ואי תימר מן הקרבנות ליל אחרון אין לו יום, ואי תימר ממעשה בראשית יום א' אין לו לילה, הרי דלכ"ע (יום) [ליל] א' שקודם יום א' לא היה צריך פרישה כלל במילואים ואפי' למאן דיליף לה ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, וכ"ש דאתי שפיר הא דר"ז דדייק דבועל נדה אינו כנדה, וטעמא דירושלמי דקאמר היום א' אין לילו עמו כלל למאן דיליף לה ממעשה בראשית ולא היה פרישה במילואים אלא ז' ימים וששה לילות בלבד, משום דקרא כתיב תשבו ז' ימים יומם ולילה, מדמקדים יום ללילה ש"מ היום קדים ללילה בפרישה זו דמילואים, ודומה להא דאמרינן בפרק י"א דמנחות (דף צה.) אמר אביי ש"מ יש סילוק מסעות בלילה כר, ואמרינן פשיטא ללכת יומם ולילה כתיב, מהו דתימא ה"מ היכא דעקר ביממא אבל היכא דלא עקר ביממא בלילה לא מעקרי, ופירש"י דכתיב יומם ברישא והדר לילה, קמ"ל:

[טלואים]

תוס' ד"ה ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו:    והקשו דא"ב פרה דטבול יום כשר בה תיסגי בששה ימים פרישה קודם לשרפתה. ותירצו דמדרבנן פסול טבול יום דטומאה דאורייתא. וכבר כתבתי לעיל ריש פירקין [סוף ד"ה גמרא כיון דטכול יום] דדבר זה אין לו עיקר. עוד תירצו דאיכא תנא דס"ל בפרק הערל האפילו מן התורה לא הותר בטבול יום אלא דטמא מת הכתיב בהאי פרשה וטבול יום דשרץ דאתי בקל וחומר מטבול יום רמת, ולדידיה בועל נדה לא אתיא מק"ו דאיכא למיפרך מה לטמא מת שכן אינו מטמא משכב תחתון כעליון כבועל נדה, ושמא ריב"ב כוותיה ס"ל.

ואני אומר עיקרא דהא מילתא בפ"ב דזבחים (דף יז:) איתא והכי גרסינן התם ומחוסר כפורים חב כזב דמי תנאי היא, שרפה אונן ומחוסר כפורים כשר, יוסף הבבלי אומר מחוסר כפורים פסול, מאי לאו בהא קא מיפלגא מר סבר מחוסר כפורים חב כזב דמי ומר סבר לאו כזב דמי, ודחי הגמ' דכ"ע (לאו) כזב דמי והבא בהא קמיפלגי הכתיב והזה הטהור על הטמא מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה, מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה, הלכך טבול יום דשרץ דקל אתי בק"ו דטבול יום רמת, אבל מחוסר כפורים חב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו לא, הרי אפילו ליוסף הבבלי אינו פסול אלא מחוסר כפורים חב הואיל וחמיר הטומאה יוצאה עליו מגופו וכ"ש טבול יום דזב, אבל בועל נדה דאין טומאה יוצא מגופו לכ"ע כשר. וכ"ש למאי דר"ל דהיינו טעמא דיוסף הבבלי משום דס"ל מחוסר כפורים חב כזב דמי, ולהאי טעמא אפי' בזב ב' ראיות אע"ג דטומאה יוצא מגופו, כיון דאין צריך קרבן טבול יום חדי' כשר בפרה לכ"ע, כ"ש טבול יום דבועל נדה דכשר, ואע"ג דקשיא לן אהא דקאמר מחוסר כפורים חב חמיר שכן טומאה יוצא מגופו ות"ק לית לי' האי סברא אדמיפלגי במחוסר כפורים חב ליפלגו בטבול יום חב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר דלאו בני קרבן נינהו דלת"ק כשר וליוסף הבבלי פוסל, וכ"ת להודיעך כחו דיוסף [הבבלי] דאפילו מחוסר כפורים פוסל אע"ג דקיל מטבול יום דמותר בתרומה ליפלגי בטבול יום הטומאה היוצא מגופו כמו הני דאמרן ולהודיע כחן דרבנן האפי' הכי מבשרי דהא כחו דהתירא עדיפא. ויש ליישב אלא שאין זה מקומו. מ"מ על תירוץ התוס' תקשה כדאמרן.

לכן נראה לי דר"ל ס"ל כרבי חייא בר יוסף דאמר בפ"ב דזבחים (דף כ:) פרה מקדש בכלי שרת בפנים, פי' בעזרה היה צריך לקדש ידיו ורגליו לעבודת פרה אע"ג שהיתה נעשית בחוץ ואח"ב יוצא, ודלא כר"י דאמר התם מקדש בחוץ ואפי' בכלי חול, וכיון דלרבי חייא צריך קידוש בפנים אי אפשר לשרפה ע"י טבול יום דטומאה כמו בועל נדה, דהא טבול יום הנכנס לעזרה חייב כרת, ולא משכחת לה לריחה להכשיר טבול יום בשרפתה אלא בטומאת ערב כמו שרץ ונבילה ודומיהן ובכה"ג שנטמא לאחר קידוש וטבלו, ובכה"ג היה הא דמטמאין לכהן השורף את הפרה וברא' התם [כא ע"א], והשתא בע"ב צריך פרישת שבעה לכהן השורף משום חשש טומאת ביתו, דאי אפשר בטבול יום דבועל נדה שלא מהני הקידוש הצריך להיות בעזרה דווקא.

והא אנן ז' תנן:    קשה לי דלמא משו"ה בעי ז' מפני ההזאה וכדאמרינן לקמן (דף ח:) א' שמא ג', ב' וג' שמא ג', ובג' ימים אחרונים שמא ז', אלא ד' למה לי הזאה כלל ובר, ש"מ דמשעת פרישה אין לספק כלל שמא נטמא במת מש"ה צריך פרישה ז' ימים מפני ההזאה, ואפילו לר' יוסי לקמן [שם ע"א] דממעט בהזאה מכל שאר תנאי, הזאה ג' ח' מיהו בעי, ואי לא פירש אלא וי"ו ימים איכא למיחש שמא נטמא ביום הפרישה ולא נשאר ז' ימים עד יום השריפה כמנין ימי הזאה, ולמה לן לאוקמי כרבי יהודה בן ביתרא.

ואי משום דטבול יום כשר בפרה וסגי בששה ימים קודם יום השריפה ויזה ויטבול ביום השריפה, והא דמשני ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו היינו משום הטבול יום דטומאת ביתו לא הותרה למ"ד טבול יום דההיא פרשה דוקא אבל טבול יום רמת הותרה ועל דרך שפי' התוס' כמ"ש לעיל [בד"ה תוס' ד"ה ריב"ב], הא ליתא שכבר הוכחתי לעיל [שם] דטבול יום דטומאת ביתו נמי הותרה, ואפי' למאי דפי' שם דלמ"ד פרה צריכה קידוש בפנים אי אפשר בטבול יום דטומאת ביתו, דא"ב עדיין למה לן לאוקמי כרבי יהודה בן בתירא הו"ל לאוקמי כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא וע"ב אי אפשר לקדש בפנים ביום הזאה, מיהו אכתי אפשר לקדש בפנים ואח"ב יזו עליו וישרוף הפרה, דאע"ג תטמא בין קידוש לשרפתה לית לן בה דבלאו הכי היו מטמאין את השורף בין קידוש לשריפה כדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף כא.), ועוד בלא"ה לא נראה ליה להגמרא לאוקמי כר"ע ולא כרבנן. ולמאי דפרישית הא דפריך ואנן ז' תנן לא פריך לי' אלא משורף את הפרה ולא משל יוה"כ.

עוד י"ל האשל יוה"כ קשי' לי' ואליבא דרבא לקמן [ו ע"ב] דאמר אהא דפריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מטומאת מת, זאת אומרת טומאה הותרה בצבור, וכיון דס"ל לתנא דידן דהותרה אין צריך הזאה כלל כדאמרינן לקמן[ח' ע"א] ותסברא אי הותרה הזאה כלל למה לי, ולפי"ז לא קשיא ליה בוי"ו סגי אלא איוה"כ ולא אשל פרה.

עוד יש לומר דקשי' לי' בין אשל פרה ובין אשל יוה"כ דפסיק ותני דמפרישין אותן ז' ימים לעולם ואי אינו אלא מפני ההזאה התינח אי חל יום ג' וז' לפרישה שניהם בחול, אבל אם חל אחד מהן בשבת והא ג' בלא ז' וכן ז' בלא ג' הזאתן לא מהני ולא מידי לטומאת מת א"כ באותו שנה למה מפרישין אותן ז' ימים והלא בששה סגי דהא הזאה שבות היא ואינו דוחה שבת כדאמרינן לקמן [שם ע"ב].

מיהו למאי דאפרש לקמן [ח' ע"ב ד"ה אלא מאי] דבחל יום ג' או ז' בשבת היה צריך פרישה ביום שקודם לז' שעה א' קודם לשקיעת החמה כדי שיהיה לו הזאה ביום ג' וז' שהם עיקר ימי הזאה שעל ידם יוצא ודאי מטומאת מת משא"כ בשאר ימי הזאה שעל ידם אינו יוצא מספק טומאה ביום הפרשה לא, אתי שפיר.

דף ד ע"א[עריכה]

זה וזה מזין עליו מכל חטאות שהיו שם:    נ"ל דהכי פירושו בכל יום מזין עליו מכל חטאות דהיינו שהיה נותנים מעט ומערבין מכל חטאות כולן ביחד לתוך מים. אבל אין לפרש שהיו מזין עליו כל יום מאפר פרה אחרת ולא היו מזין ביום אחד מכל הפרות אלא היום מזו למחר מאחרת, דהא תנן בפ"ג הפרה [מ"א] ומזין עליו כל ז' מכל חטאות שהיו שם, ובתר הכי תנן [מ"ה] לא מצא מז' עושין משש ומה' ובר, ואי לא מזין בכל יום אלא מאפר פרה אחת שבע לא משכחת לה, דקתני לא מצא מז' ומשמע דאי מצאו עושין מד, הא ימי הזאה שבעה לעולם לא משכחת לה, דהא הזאה שבות ואינו דוחה שבת וז' לבד משבת כדאמרינן (ח' ע"ב), אלא ודאי כדפירשתי הוא עיקר.

אמר לי' ר' יוחנן לר"ל בשלמא לדידי דילפינא ממילואים היינו דתניא זה וזה מזין עליו כל ז' מכל חטאות שהיו שם דהואי נמי הזאה במילואים אבל לדידך הזאה בסיני מי הואי וכו' הא ל"ק דתני ר' חייא נכנסו מים תחת דם א"ל מעלה בעלמא:    ופי' התוספות כיון דלאו דרשא גמורה היא הא דילפינן פרישה ממילואים אלא אסמכתא ומש"ה אין לחוש א"א נכנסו מים תחת דם. ולי קשה מדאמר לי' ר' יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דילפינא ממילואים ניחא דהוי נמי הזאה התם, אלא לדידך הזאה בסיני מי הואי, ולא אסיק אדעתיה הא דשני לי' מעלה בעלמא ואפ"ה לדיר' דיליף ממילואים ניחא ליה, ש"מ דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא, והא תכנסו מים תחת דם נמי סברא מעליא הוא ומן התורה הכי הוא:

עוד כתבו התוס' להקשות תוך ד"ה הזאה בסיני מי הואי. דמאי פריך רבי יוסי ברבי חנינא לקמן (ח' ע"ב) אדר"מ דאמר אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה בשלמא א' שמא ג' ב' שמא ג' [וכו'], ומנ"ל דטעמא משום חששא דלמא ה"ט דגמר ממילואים דהוי הזאה כל שבעה, והעלו (עוד) מזה דאפילו למאן דיליף ממילואים אינו אלא אסמכתא. אבל אין הדבר מוכרח דכבר פירשו בתירוץ א' דשמא רבי יוסי ברבי חנינא סבר כריש לקיש דיליף לה מסיני ושם לא היה הזאה כלל. ואין להקשות ע"ז כיון דתנאי פליגי בה אי ילפינן מסיני או ממילואים הו"ל לרבי יוסי ברבי חנינא לומר טעמא דר"מ כמאן דגמר ממילואים ולא מהאי טעמא דאמר שמא ג' ודוחק לומר דרבי יוסי ברבי חנינא לא שמיע לי' פלוגתא זו דתנאי. מיהו הא י"ל דרבי יוסי ברבי חנינא כר' יוחנן משמי' תפשי' ס"ל דלא מתני אלא חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ, ופרישה הפרה מעלה בעלמא, ומש"ה איצטריך לפרש שמא ג' משום הזאות דפרה. והא דאמר רבא התם [שם] אהא דמסיק הזאה כל ז' הוי לבר מיום ד' ושבת הילכך כה"ג הלאו בדידן תלי' מילתא בג' בתשרי בעי אפרושי וכו', אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מלתא מפרשינן לי' בד' בשבת כי היכי דניתרמי ד' שלו בשבת, והא רבא אמר רפ"ד דיבמות (דף לו.) דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל לבר מתלת, ובע"ב לא ס"ל כר"ל דיליף לה לפרישה מסיני אלא ממילואים וכר' יוחנן וא"ב הזאה כל ז' בעינן מגזה"ב ולאו משום חשש טומאת מת וא"ב ד' נמי בעי הזאה באינך מגזה"ב, והשתא למה ליה למימר יוה"כ דלאו בדירן תליא מילתא אפי' אי הוי תליא בדירן אפילו הכי אין צריך להפרישו בד' מטעמא דניתרמי ד' בשבת ולא יתבטלו הזאותיו ב' ימים, דהא אפילו לא מיתרמי ד' בשבת אפילו הכי מזין עליו מגזה"ב ואין יתרון להם בין חל ד' דפרישה בשבת לחל ביום אחר. די"ל דלרווחא דמילתא נקט הכי דלאו בדירן תליא מילתא אפילו למאן דיליף מסיני ולדידי' הזאה משום מעלה בעלמא ומשום חשש טומאת מת, אי נמי אגב דמסיים גבי שורף הפרה דבדידן תליא נקט נמי גבי יוה"כ לאו בדירן אע"ג דלא צריך לזה.

עוד י"ל אע"ג דביוה"כ צריך הזאה מגזה"ב כל ז' מן התורה דומי' דמילואים, מ"מ ההוא מעלה דפרה משום א' שמא ג' ומחשש טומאת מת ראוי לו ג"כ דלא גרע מיני', הילכך אי לאו דלאו בדירן תליא היה ראוי להפרישו בד' בשבת דליתרמי ד' שלו בשבת ולא יבטלו הזאה של מעלה משום ספק טומאה אלא יום אחד בלבד, דאע"ג דמ"מ יזו עליו בד' שלו מחמת גזה"ב, אפילו הכי להזאת של מעלה אינו מועיל כיון דליכא לספוקי בי' לא בשלישי ולא בשביעי. ונראה לי להביא ראיה לדברי דלמאן דיליף ממילואים צריך הזאה מן התורה מגזה"ב כל ז' ימי הפרישה, ולא מהאי טעמא הספק טומאה לחוד, דהא תנן לקמן(יד ע"א) כל ז' ימים הוא זורק את הדם וכו', ואמרינן בגמרא כמאן אמר רב חסדא דלא כר"ע דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכא עביר עבודה, ואיכא למידק הא במתניתין דמכילתין לא תנינן הא דמזין עליו ואפשר לומר דתנא דידן סבר דלא היו מזין כלל כל עיקר. לא מיבעי לרבא לקמן (דף ו:) דמשני אהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת מת דס"ל לתנא דידן דטומאת מת הותרה בצבור דלפ"ז אין צריך הזאה כל עיקר, כדאמרינן לקמן (דף ח.) למאי דס"ד דר' יוסי דאמר אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד דהיינו טעמא דס"ל טומאה הותרה בצבור, ופריך ותסברא אי הותרה למה לי הזאה כלל, אלא אפי' לרבינא דאמר אפילו תימא דחוי' טומאת ביתו שכיח טומאת מת לא שכיח, הא אינו אלא דיחוי בעלמא, ומ"מ איכא למימר דתנא דידן ס"ל טומאה הותרה בצבור ואין צריך הזאה כלל ואמאי מוקי לה למתניתין דלא כר"ע.

אלא ודאי ע"כ היינו טעמא כיון דס"ל לר"ע לקמן ויכסהו הענן להר ולא למשה וכיון דאי אפשר לר"ע למילף פרישה מסיני בע"כ ממילואים נפקא לי', דהא ליכא מאן דפליג ואומר דאין כהן גדול ביוה"כ צריך פרישה ז' ימים מקודם, וכיון דיליף לה ממילואים אפילו תאמר טומאה הותרה היא בע"כ אפילו הכי בעי הזאה דומיא דמילואים תכנסו מים תחת דם, ומהשתא בע"כ מתניתין דלא כר"ע דהא הוי טמא מן הזאה והיכא עביר עבודה. והא הפריך התם [שם] ואי טומאה הותרה הזאה כלל למה לי, היינו משום דס"ל לר' יוסי דאין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד וע"כ לא גמר לה ממילואים דא"כ היה צריך הזאה כל שבעה דומיא דהתם. והא דאמר לקמן [ד' ע"א] ור"ע ס"ל כרבי יוסי דאמר (בוי"ס [בז'] נתנה תורה לישראל מ"מ י"ל דס"ל לרבי יוסי דויכסהו הענן למשה ויליף פרישה מסיני. ומ"מ ש"מ דדרשא גמורה היא דילפינן לפרישה ממילואים, והא דהזאה ושנכנס מים תחת דם דרשא גמורה היא ולא אסמכתא. וא"ת למאי דפי' הא דמוקי למתניתין דלא כר"ע היינו משום גזירת הכתוב לפרישה והזאה דיוה"כ ממילואים הלא כבר העליתי [ג' ע"ב ד"ה כי אתא] דמאן דגמר מהתם בעי פרישה לעזרה דוקא דומיא דהתם, והשתא למה לי' למפרך לר"ע האיך עביר עבודה, טפי חוה לי' להקשות לר"ע לא משכחת לי' לפרישה כלל דכיון דמזין עליו בכל יום נטמא ואי אפשר לו תו לפרוש בעזרה דהוי לי' פרישה והזאה תרתי דסתרן, דאי הזאה פרישה בעזרה ליכא, ואי פרישה איכא בע"כ ליכא להזאה.

לא קשה מידי כיון דאמר רחמנא דליעבד פרישה והזאה וכיון דאי אפשר לפרישה בתר הזאה הואיל ונטמא על ידי ההזאה בע"כ אין מצות פרישה [נ]והגת בכל ז' ימים אלא בלילה וכן ביום קודם ההזאה, אבל מהזאה [ו]אילך לא דהא אי אפשר באופן אחר, אבל ודאי הא קשה לי לרב חסדא למאי דס"ד דהזאה הוי מצפרא היכי עביר עבודה אח"כ כל היום הא נטמא בהזאתו, ואביי שני דעביד עבודה כל היום ובפניא מזו עליו.

ואומר אני דליכא למימר השתא דאתית להכי, הא דר' יהודה בן בתירא דמפרש טעמא דמפרישין אותו מביתו הוי שמא תמצא אשתו ספק נדה [ו ע"א], אפי' תאמר דיליף לה ממילואים נמי אתי שפיר, דאיכא למימר דס"ל כר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמא, ומהשתא ע"כ כל יום מימי הפרישה משעת הזאה עד הלילה דהוי ליה הערב שמש בטילה לה לפרישה דהא א"א, ואם כן באותו שעה למה פירש מביתו, ואע"ג שיהיה בעל קרי ומשתלח חוץ לב' מחנות כדאמרינן בפ"ו דפסחים (דף סז:) ואילו משום טומאת הזאה מותר בהר הבית, לית לן בה, דהא אין מצות פרישה אלא בעזרה דוקא וכיון דאי אפשר בעזרה משום טומאת הזאה אזדא לה לגמרי באותה שעה למצות פרישה ומה לי אם יהיה בהר הבית או חוצה לו בין כך ובין כך ליתא למצות פרישה ובאותו שעה מביתו למה פירש, ובע"ב הא דתנן מפרישין אותו מביתו היינו מאשתו לא צריך לאשמועינן אלא לאותו שעה, דאילו בשעת מצות פרישה כיון דמצותו בעזרה דוקא הא ודאי צריך לפרוש מאשתו דאי אפשר בתשמיש המטה, אלא ודאי משום אותו שעה דבטילה למצות פרישה צריך לאשמועינן דמ"מ פורש מביתו והיינו אשתו וע"ז בעי מביתו למה פירש, ומפרש ר' יהודה בן בתירא טעמא משום ספק נדה. דמ"מ עדיין תקשה קושיא שניה שהקשיתי לעיל [ג' ע"ב סוף ד"ה כי אתא] דאי אמרת דר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו נפקא לי' פרישה ממילואים וממילא צריך פרישה בעזרה דומיא דהתם, א"כ מאי אהני בהא דמפרישין אותו מאשתו ז' ימים הא איכא למיחש לטומאת ביתו קודם ז' ימי הפרישה ואי אפשר לקיים תו מצות פרישה בעזרה, [ו]הוי לי' לפרוש אותו מאשתו י"ד ימים כמש"ל. אלא ע"כ ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו יליף לה לפרישה מסיני ואין צריך פרישה דוקא בעזרה, והשתא סגי לחששא דטומאת ביתו בז' ימים לחוד, ואי איתרמי ליה טומאת ביתו קודם ז' ימי הפרישה יפרוש עצמו בז' ימים למקום א' חוץ לעזרה.

ומיהו למאי דפי' לעיל במתניתין [ד"ה מתני' שבעת ימים] למאי דפרישת שבעה אינו מעכב לא חיישינן לספק שמא יארע פסול בכהן גדול או שמא ימות וליבעי השני שמתקינין לו פרישה, ה"נ לא חיישינן להפרישו מאשתו אלא ז' ימים לחוד שלא תמצא ספק נדה ואי אפשר לו לעבוד בטומאה, אבל יותר מז' ימים משום חשש ביטול מצות פרישה לא חיישינן מספק הואיל ואינה מעכבת בדיעבד.

עוד י"ל דמשום הכי לא חשו להפרישו עוד ז' ימים נוסף על ז' ימי הפרישה משום חשש ספק נדה, ראם יבוא לידי ספק יפרישו להאחר שמתקינין תחתיו ולא יתבטל מצות פרישה, אבל חשו לטומאת ביתו תוך ז' ימים דא"ב יעבוד השני בלי פרישה דהא מתקינין אחר תחתיו תנן ולא מפרישין והרי הוי השני עובד בלתי פרישה.

מ"מ תירוץ ראשון עיקר כדמוכח מהא דפי' לעיל. ועוד לתירוץ זה תקשה הא דאמרי' בגמרא [לעיל דף ג' ע"ב] אליבא דריש לקיש דיליף שהיה פרישה למשה ששה והא שבעה תנן, ומשני הא מני ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו, ומאי שנויא הוא אכתי תקשה לא יפרוש אלא ששה, ואי משום טומאת ביתו כשאירע לו טומאה זו ביום ז' קודם יוה"כ אכתי איכא ששה ימים של ימי פרישה עד יוה"כ ויפרישו השני תחתיו, אלא ודאי ליתא להאי טעמא, כדפריך הגמרא [ח' ע"א] אליבא דרבי יוסי אי טומאה הותרה הזאה כלל למה לי.

עוד נראה לי להביא ראיה דלמאן דיליף ממילואים הזאה בעי כל ז' מן התורה מטעמא תכנסו מים תחת דם, דהא פריך לקמן (דף ו:) (ועוד) [ועד] שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת, ואמר רבא זאת אומרת טומאת הותרה בצבור, ואיכא למידק הא בההיא ברייתא דמייתי הגמרא סיוע מינה לר' יוחנן דיליף לפרישה ממילואים תניא דמפרישין לכה"ג ביוה"כ ולכהן השורף את הפרה ז' ימים מביתו ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה, והא דמזין עליהם אי ס"ד דהאי הזאה אינו אלא משום ספק טומאת מת בע"ב טומאה דחויה ס"ל, דאי הותרה הזאה כלל למה לי, ואכתי תקשה לך אברייתא זו ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מטומאת מת, כיון דע"ב ס"ל טומאה דחויה היא, אלא ע"כ ש"מ דלמאן דיליף ממילואים אפילו אי ס"ל טומאה הותרה אפילו הכי בעינן הזאה כל שבעה מגזירת הכתוב דומיא דמילואים ונכנסו מים תחת דם ומש"ה אין צריך להפרישו מטומאת מת הואיל והותרה ואפ"ה הזאה בעי מגזה"ב.

וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהל' עביוה"כ ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כה"ג מביתו ללשכה שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ומפרישין אותו מאשתו כל ז' ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה נמצא הוא טמא ז' ימים ואין יכול לעבוד ובז' ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' להפרשה ובז' שהוא ערב יוה"כ שמא נטמא במת ולא ידע ע"כ, הנה אנח לן חדא ואקשה לן חדא, דמשמע מדבריו דפרישה זו הוי מה"ת מדכתב דבר זה קבלה ממשה רבינו ופרישה זו היה בלשכה שבמקדש ובזה אנח לן, אבל אקשה לן בהא דאמר דמזין בג' ובז' לחוד ומטעמא דשמא נטמא במת, וזה ליתא, אלא מזין עליו כל ז' ימים מגזירת הכתוב דומיא דמילואים וכדפירשנו.

בזאת יבא אהרן אל הקודש במה שאמור בענין:    קשה לי דלעיל [ב' ע"ב] פריך אהאי דרשא דלכפר אלו מעשה יוה"כ דאימא כפרה דרגלים או ח' של חג או עצרת ור"ה, והשתא כיון הכתיב גבי יוה"כ בזאת דמשמע מה שאמור בענין ש"מ דיוה"כ בעי פרישה, ואע"ג דמבזאת לחוד לא ש"מ אלא יוה"כ או כה"ג קמא כדמסיק בסמוך והשתא איכא למימר דלכפר ארגלים ואינך קאי ובזאת איוה"כ קאי ודוקא איוה"כ או אכה"ג קמא לחוד, מ"מ הא ניחא ודאי למידרש טפי איוה"כ רבעי פרישה אפי' לדורות כיון דכבר אשכחן מיהת גבי' פרישה ולא אהני דאמרן דלא מצינו בהו פרישה כלל.

וכ"ת יוה"כ קמא א"נ כה"ג קמא וכו' ת"ש כאשר עשה:    וקשה לי א"כ לכתוב רחמנא כאשר עשה וסתמא הכל בכלל בין לשעה בין לדורות. וכ"ת מכאשר עשה לחוד ה"א נמי לקמא לחוד והשתא דכתיב תרתי ממילא ש"מ חד לקמא וחד לדורות, הא ליתא דאי מכאשר עשה לחוד לא משמע נמי אלא קמא, קשה הא תינח גבי יוה"כ דכתיב גבי' בזאת אבל למאן דנ"ל מלעשות אלו מעשה פרה אכתי נימא לקמא לחוד הוא דקאתי כדאמר גבי יוה"כ ואכתי לדורות בפרה מנ"ל.

יוה"כ קמא א"נ כה"ג קמא כו' ת"ש כאשר עשה:    קשה לי כיון דמכאשר עשה איכא למימר נמי דאינו אלא יוה"כ קמא לחוד ואח"ב אפי' כה"ג קמא לא צריך ביוה"כ, וה"ט דבעינן דוקא דומיא דמילואים שהיה פעם א' בעולם, א"כ מאי סברא היא זו לומר א"נ כה"ג קמא בכל יוה"כ שמשמש הא די לך לומר יוה"כ קמא לחוד מכאשר עשה. ועוד קשה לי הא אפי' השתא דכתיב בזאת אכתי כהנים לדורות מנ"ל נימא בזאת יבוא אהרן לרבות אהרן שהוא כה"ג קמא רבעי פרישה כל ימיו דאי מכאשר עשה לחוד הוי אמינא ביוה"כ קמא לחוד בעי אהרן פרישה ולא בשאר יוה"כ, אהני בזאת דבעי אהרן פרישה בכל יוה"כ ואכתי כהנים לדורות מנ"ל.

ונ"ל דהכי פירושו דהא אפילו בלא בזאת לא משמע לי' להגמרא דהוי אמינא כה"ג קמא ויוה"כ קמא דוקא אלא משמע להגמ' דה"א חד קמא אמרינן דהיינו או כה"ג קמא וכל יוה"כ שמשמש דהיינו אהרן כל ימיו, אי נמי שאר כהנים נמי מיהו דוקא ביוה"כ קמא דידהו, דשם קמא על זה כמו על זה דשקולין הן כה"ג קמא כל ימיו עם שאר כהנים ביוה"כ קמא דידהו והדין דומיא דמילואים בהא דהיה עליו שם קמא, והא דאמר יוה"כ [קמא] לאו אכה"ג קמא קאי דה"ל תרתי קמא, אלא יוה"כ קמא דכהנים דעלמא קאמר דהו"ל חד קמא לחוד, א"נ כה"ג קמא בכל ימיו דלא הוי נמי אלא חד קמא דשקולין הן ויבואו שניהם דהאי מינייהו מפקת, ואע"ג דבתחלה אמר יוה"כ קמא ואח"ב אי נמי כה"ג קמא, ואי יוה"כ קמא אשאר כהנים קאי הו"ל למימר תחלה כה"ג קמא ואח"ב יוה"כ קמא בזה אין לחוש. ת"ש כאשר עשה יתירא דהשתא בע"ב לרבות אתי לכל כהנים בכל יוה"כ ואפי' חד קמא לא בעינן אלא לעולם צריך פרישה קודם יוה"כ.

תניא כוותיה דר"ל:    הקשו התוס' דילמא רבי יוחנן נמי כרבי יוסי הגלילי סבירא ליה אלא דלא גמיר פרישת דורות מסיני דהוי וי"ו ימים אלא ממילואים דהוי ז' ימים. ותירצו כיון דאמר ר"א בסמוך ויקרא אל משה משה וכל ישראל עומדים, אלמא דריש לי' לקרא כר"ע מסתמא משמי' דר"י רבי' אמרה. וזה התירוץ אין לו שחר.

ועוד קשה אפילו תאמר דר"י נמי דריש לקרא כר"ע, אפילו הכי בהא ענינא דפרישה ריה"ג נמי מודה דאע"ג דבסיני לא היה פרישה אלא ששה אפילו הכי יש למילף ממילואים דהוי שבעה והשתא הוי ריש לקיש דלא כמאן.

ועוד קשה אפי' פרישת ששה מנ"ל לריש לקיש דרבי יוסי הגלילי גמר מסיני לדורות, דהא לתנא דלעיל דגמר ממילואים אי לאו קרא דלכפר אע"ג שהיה פרישה במילואים לא גמרינן לדורות מיני'. ואע"ג שהתוס' פירשו לעיל [ג' ע"ב ד"ה זה] גבי הא דאמר ר"ל זה בנה אב כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה, דנפקא ליה מיתורא דקרא דויכסהו הענן ו' ימים [דלא איצטריך] אלא לדורות, א"כ לר"ע האי ויכסהו למה לי ובע"ב או דדרש לדרשא אחרינא או דלא משמע לי' כלל, ה"נ יש לומר כן לריה"ג.

אבל מפרש"י יש ללמוד תירוץ לכל זה דפירש בהא דאמר רבי נתן לא בא אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו להיות כמלאכי השרת, דרבי נתן ס"ל כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הי', אך לא ללמוד מכאן לשאר נכנסין למחנה שכינה פרישה, שלא הי' פרישה זו אלא שבוי"ו ימים נתמרקה אכילה ושתיה שבמעיו, אבל בעלמא לא בעינן מירוק, מכלל דרבי יוסי הגלילי פליג עליו וסבירא לי' דילפינן מיניה פרישה לדורות נמי לכל הנכנס במחנה שכינה.

ועוד י"ל דהכל ניחא ולא קשה מיד[י] דהא בההיא תניא כוותי' דר' יוחנן לעיל קאמר בזאת במה שאמור בענין במקום אחר ודייק לה מדלא כתיב בזה או באלה, ובודאי בכל מקום קי"ל תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת והשתא לריה"ג דס"ל דהוה פרישה בסיני אין לנו ללמוד מבזאת אלא פרישה היותר מועטת שמצינו במקום אחר וע"ב אינה אלא ששה ימים כשל סיני, ולא ז' ימים כשל מילואים דתפסת מרובה לא תפסת והיינו כר"ל, אבל האי דתניא כוותיה דר"י ס"ל דויכסהו הענן להר ולא למשה, וכיון דבסיני לא היה כלל פרישה ע"כ בזאת במה שאמור בענין אינו אלא מילואים א"כ צריך פרישה ז' ימים כמו התם.

דף ד ע"ב[עריכה]

במקום גילה:    פי' התוס' כדכתיב עוז וחדוה במקומו. נראה לי דמפרשי דר' מתיא דאמר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כריה"ג סבירא ליה דנפקא ליה מהבא פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה והיינו דנסיב לקרא דגילו ברעדה תלמודא למילתי' דבמקום גילה דהיינו מחנה שכינה דעוז וחדוה במקומו צריך רעדה ומש"ה צריך פרישה כדי לאיים עליו.

ורש"י פי' במקום גילה של לוחות דכתיב פקודי ד' ישרים משמחי לב ולפי"ז לר"מ נמי אע"ג דס"ל כרבי יוסי הגלילי בהא דויכסהו למשה אפילו הכי לא נפקא לי' מהבא לטעון פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה, דהתם משום תורה הוא כדי שתהא ניתנת באימה, והא דלא פי' בהדי' הכי דר' מתיא לא נפקא ליה פרישה מהבא, סמך אהא דפי' כן בדר' נתן וכמ"ש בסמוך.

מ"מ קשה לי שהוא [בעצמו פירש] בדר' מתיא לאיים עליו הוא נמי ס"ל כריה"ג דפירש למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו ויבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה, ומשמע מפירושו דמשום כניסת מחנה שכינה באימה היתה פרישה זו, והא למאי דפירש במקום גילה של לוחות תהיה רעדה ש"מ דמשום תורה היתה פרישה זו ולא משום כניסת מחנה שכינה. ובאמת הדבר ברור לר' מתיא דלא היתה פרישה זו אלא משום תורה לחוד, דהא בהדיא אמר ר' מתיא לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא התורה ניתנת באימה ש"מ דלית ליה פרישה מהבא להנכנס למחנה שכינה.

דאי סלקא דעתך וישכון כבוד ה' מר"ח וכו':   . קשה לי אכתי מנ"ל דויכסהו אמשה קאי וללמוד מכאן פרישה דהא אע"ג דאי מעשה זו היה קודם עשרת הדברות הדבר מוכרח בעצמו דויכסהו להר ולא למשה, אי הי' לאחריו אע"ג דאפשר לומר דאפשר דקאי אמשה, אפילו הכי אינו מוכרח לומר כן דאפשר לומר דקאי אהר כמו למשה.

וה"נ קשה לי למאי דקאמר ור"ע ס"ל כרבי יוסי דאמר (בששה) [בשבעה] בחודש ניתנה תורה, אע"ג דלפי"ז אפשר לומר דויכסהו ו' ימים לפני עשרת הדברות היה ובע"ב להר ולא למשה שהרי באותן הימים עלה וירד, הא אעפ"ב אפשר לומר דמעשה זו לאחר היה, והשתא אין הכרח לומר דויכסהו להר ולא למשה אלא ויכסהו אמשה קאי ולטעון פרישה, ואכתי תקשה במאי קמיפלגי ומאי ראיה מביאים לדבריהם וכדפרש"י, דהא בין לת"ק ובין לר"ע אפשר לומר דויכסהו הענן קאי אהר או למשה, לת"ק אע"ג דהיה לאחריו אפשר לומר דאהר קאי ולא למשה, ולר"ע אע"ג דס"ל קודם ובע"ב אי אפשר לומר למשה מ"מ הא אפשר לומר לאחריו היה ויכסהו למשה קאי. וי"ל לת"ק כיון דבע"ב לאחר היה ממילא ש"מ דלמשה היה, דאי להר מאי שנא דויכסהו לאחר ולא קודם, אלא ש"מ אמשה קאי, ומש"ה קודם למשה לא אפשר דהיה מוכרח לעלות ולירד.

לאמר אמר ר' מוסיא מכאן להאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר:    פי' מדכתיב לאמר שצריך ליתן רשות להדיא שיאמר מכלל דבסתמא הוא בבל יאמר. ונ"ל דלית לי' לר' מוסיא הא דר' יהודא דאמר דלאמר ללאו אתי כדתניא בפ"ק דתמורה (דף ד:) ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית מכאן אמר רבי יהודה כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דהיינו לא נאמר בדברים או לאו נאמר כדמפרש התם, וה"נ איכא למידרש להאי לאמר ללאו משום דכתיב בתריה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם, ומהכא נפקא ליה בפ"ג דזבחים (דף לד.) למעלה איברי בהמה טמאה לגבי מזבח העובר בעשה הטהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה, והשתא ה"נ י"ל לר"י דהאי לאמר אתי לעבור בל"ת למעלה איברי בהמה טמאה על גבי המזבח. מיהו י"ל דודאי לר"י נמי לאמר משמע ליה בכל מקום ליתן רשות לאומרו אתיא דמסתמא הוא בבל יאמר כר' מוסיא, ושאני הכא גבי שרוע וקלוט תאמר בתחלת הפרשה בתר האי קרא דלאמר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהורשה להדיא לאומרו לכולן, לאמר למה לי, ש"מ ללאו אתי. וה"נ הא דאמרי' ספ"ב דפסחים (דף מא:) דהאוכל כזית צלי מבעוד יום חייב אע"ג דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה הכתיב ואכלו את הבשר בלילה בלילה אין ביום לא, ומוקי לה כרבי יהודה דנפקא ליה לאו מלאמר. הא נמי האי לאמר מיותר הוא דהא כתיב בתריה בפרשת פסח דבר אל כל עדת ישראל משו"ה מפיק ליה ר"י ללאו. אבל הכא האי לאמר לאו מיותר הוא ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי. ואע"ג דכתיב נמי בתרי' דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם הא דרשינן בכמה דוכתי מהאי קרא רבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ומיתורא דרשינן ליה כמ"ש בחי' בפ"ב דחגיגה (דף טז:), ואי לא כתב רחמנא הכא לאמר הוי אמינא דהאי בני ישראל לרשות לאומרו אתי ולא למעוטי בנות ישראל מסמיכה, מש"ה כתיב לאמר ליתן רשות לאומרו ולא ללאו אתי, וכיון דהשתא רשות נפקא ליה מלאמר כי כתיב בני ישראל ע"כ למעוטי בנות ישראל מסמיכה הוא דאתי, אבל גבי הא דשרוע וקלוט אין צריך לאמר לרשות דהא כתיב בהדי' גבי' דבר וכר וכן לגבי פסח, מש"ה דריש לי' רבי יהודה ללאו.

ותדע דהכי הוא כדפי' דבהאי לאמר דהכא מודה רבי יהודה נמי דלאו ללאו אתי, שהרי שם בזבחים בפ"ג אמרינן המעלה איברי בהמה טמאה ע"ג המזבח ר"ל אומר לוקה ר"י אומר אינו לוקה, ומפרש הגמרא ר"ל אומר לוקה טהורה אין טמאה לא לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, ר"י אמר אינו לוקה לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו, ומתיב ר"י אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ומש"ה משבש הגמרא להא פלוגתא דר"י ור"ל ומוקי דלא פליגי בבהמה טמאה אלא בחיה אי עובר עלה בעשה אי לא, והשתא למה ליה להגמרא לשבש עיקר הפלוגתא הו"ל למימר דפליגי שפיר בבהמה טמאה ולר"ל לוקין עלה מיהו לאו מהאי טעמא דס"ל לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו דתקשה עליו מהא ראותה תאכלו, אלא משום דס"ל כר"י הסבר לאמר ללאו אתי. אלא ודאי האי לאמר דהכא לכ"ע אפי' לרבי יהודה לאו ללאו אלא לרשות לאומרו אתי כדר' מוסיא ומטעמא דפי', ואע"ג דקשה לי אהא ראותה תאכלו שהוא בתורת כהנים וקי"ל סתם ספרא ר' יהודא ואמאי חשיב לה לעשה לחוד דקתני סיפא ל"ת מנין ת"ל את זה לא תאכלו ותיפוק לי' לר"י מלאמר, כבר פירשתי זה בחי' למס' מכות פ"ג (דף יד:) ואין זה מקומו. ובהכי ניחא לי אמאי דריש ר' מוסיא לדרשא זו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור אהאי לאמר דהכא דויקרא, והלא פעמים רבות נאמרו בתורה לאמר קודם לכן, ולמאי דפירשתי אתי שפיר דרבותא קמ"ל דאפי' רבי יהודה מודה בהא דלרשות אתיא ולא ללאו, ואע"ג דכתיב גבי' דבר אל בני ישראל ודמי להני לאמר דשרוע וקלוט ופסח דכתיב (ובייהס [גבייהו] נמי דבר אל בני ישראל ודריש לי' ר"י ללאו, אפילו הכי בהאי לאמר מודה דלאו ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי, והאי דבר אל בני ישראל הכתיב גבי' לדרשא רבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל אתא וכדפירשתי.

מאי בינייהו אמר רב יוסף וכו':    וקשה לי לימא דאיכא בינייהו נתינת אורים ותומים אל החושן דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבין, וכדאמרינן לקמן [ה' ע"א] תינח כל מה דכתיבא בהאי ענינא דלא כתיבא והיינו הא דאורים ותומים שיתנם אל החושן כדפירשתי מנ"ל, ומייתי לה מקרא דמעכבי להאי מאן דאמר, אבל למ"ד דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב, דהא אורים ותומים לדורות לא מעכבי דהא בבית שני לא היו אורים ותומים כדאמרינן בסוף פרקין (דף כא:) ואפ"ה היו בכה"ג.

ואומר אני מכאן ראיה למאי דפירשו התוס' שם דהיו בבית שני אלא שלא היו שואלין בהן, וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' בית הבחירה [ה"א] אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו עושין אותן אלא להשלים ח' בגדים לכה"ג כדי שלא יהא מחוסר בגדים. והלא כהראב"ד שם בהשגות שחולק עליו וכתב וחיסר בגדים שאמר לא כלום שאין מחשבין הבגדים, וא"כ קשה לימא הכא דאיכא בינייהו הא , ובסוף פירקין אכתוב עוד בזה:

דף ה ע"א[עריכה]

סמיכה איכא בינייהו למ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא:    קשה לי הא אמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה.) אין מחוסר זמן לבו ביום ופריך רב פפא מהא דתניא הקדים חטאתו פי' של מצורע לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה, ופריך והא ר"פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בי' הויה, אלא רב פפא הכי קא קשיא ליה אימא הני מילי עבודה שחיטה לאו עבודה היא, וש"מ כל היכא דכתב רחמנא עיכובא גבי ענינא דקרבנות ואפשר לאוקמי העיכובא על דבר עבודה לא מוקמינן ליה על דבר שאינו עבודה, וא"כ ה"נ האי עיכובא דכתב רחמנא ר"ל ככה עיכובא הנאמר במילואים כדאמרי' לקמן כיון דאפשר לאוקמי האי עיכובא על דברים אשר הם עבודה האמורים בפרשת מילואים אין לנו לאוקמי אסמיכה דאינה דבר עבודה.

והכי נמי קשיא אשאר אמוראי דאמרי איכא בינייהו תנופה או ריבוי ז' ומשיחה ז' ור"פ גופי' אוקי דאיכא בינייהו פרישה ז' דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא מהא דככה, ואמאי והא כל הני לאו עבודה נינהו וא"כ אפי' למ"ד דככה עיכובא אפילו הכי כל הני נימא דלא מעכבי כיון דלאו עבודה נינהו לא קאי עלייהו עיכובא דחוקה כלל אלא אדבר עבודה שבפרשה לחוד קאי האי עיכובא דחוקה כדאמר רב פפא התם גבי עיכובא דהויה דמצורע דלא קאי אלא אדבר עבודה לחוד:

אם עשאה לסמיכה שיורי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר:    ופרש"י כאלו לא כפר מן המובחר:

וכפר. כדאמרינן בזבחים (דף ט') [ר ע"א] כפר גברא דעיקר כפרה בדם, אבל לא כפר כמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. וקשה לי שלא פי' כפי מסקנת רבא בפ"ק דזבחים (דף ו.) דמיבעי לן התם עולה מכפרא אעשה דלאחר הפרשה או אינה מכפרא ואתינן למיפשט להא מהא דוסמך ונרצה דמעלה וכו' כאלו לא כפר וכפר, מאי לאו הכפר אעשה דקודם הפרשה, לא כפר אעשה הסמיכה דהו"ל עשה דלאחר הפרשה, ושני רבא עשה הסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי, אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא קאמינא, אלמא האי כפר ולא כפר דקאמר את"ל דאעשה דלאחר הפרשה נמי מכפר כפר הכל קאמר ולא כפר אעשה דסמיכה לחוד קאי, וכ"ש אי אעשה דלאחר הפרשה לא מכפרא דלא כפר אלא אעשה דקודם הפרשה לחוד קאמר.

ואע"ג דאמר ליה ר"ה לרבא התם אימא כפר גברא לא כפר קמי שמיא פי' דלא קיים מצוה מן המובחר כדפרש"י הכא, ומביא ראיה מי לא תנן והנותר בשמן וכו' שדחי לה רבא התם נמי כפר מתן בהונות. אלא דזה אינו קושיא כל כך דבשילהי שמעתתא התם מ' ע"א] משמע דמיבעי ליה לר' ירמיה אפי' אעשה דלאחר שחיטה אי מכפרא אי לא גבי ב' כבשי עצרת שקבלו דמן בשתי כוסות ומשמע מפירש"י התם דרב זירא הדר לי' האפי' אעשה דלאחר שחיטה וקודם זריקה נמי מכפר, וא"כ עשה הסמיכה דהו"ל עשה דלאחר שחיטה מכפר, ומהשתא בע"כ לא כיפר וכיפר רגבי וסמך ונרצה לכפר כפר גברא לא כפר קמי שמיא קאמר וכדפרש"י הכא, אלא דמשמע שם דהגמרא לית ליה הא דרב זירא גבי הא דקאמר שם במסקנא דילמא את"ל קאמר, ואין להאריך כאן בזה יותר:

כאילו לא כפר וכפר:    קשה לי הא בפ"ק דזבחים (דף ד.) נפקא לי' (לר"א) [לרבא] דשלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים לשם חובה מהאי קרא ונפקא לי' מוכפר עליו ולא על חבירו ומתרצה לו לכפר נפקא ליה הא לו לכפר ולא על חבירו, והשתא כיון דהאי לכפר דריש לה לענין סמיכה דמעלין עליו כאלו לא כפר ומ"מ כפר ועלתה לבעלים, ה"נ הו"ל למדרש להאי לכפר גופי' לענין לו ולא על חבירו דמעלין עליו כאילו לא כפר ומ"מ עלתה לבעלים לשם חובה, דכיון דהאי לכפר אהני תרתי קאי אוסמך דרישא ואלו דבתרי' ראוי להשוות ולמדרש אשניהם בענין אחד או שלא עלתה לשם חובה בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים או בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים לעולם כאילו לא כפר ומ"מ כפר ועלתה לחובה.

ובשלמא לרבא דמפרש להאי כאילו לא כפר היינו אעשה דסמיכה גופא קאי, לא קשיא מידי, דאפשר לומר דודאי יותר ניחא למדרש למעלה עליו כאלו לא כפר מלמדרש ללא עלתה לחובה הלכך לענין סמיכה דהוי בבעלים דוקא ניחא לן למדרש לא כפרו הבעלים דסמיכה שעברו בעולה זו, אבל האי שלא לשמה דאינו בבעלים דוקא דהא זריקה ושאר עבודות דהוי בכהן ואפי' שחיטה דכשירה בזר אין צריך בעלים דוקא, כדאמרינן בפ"ג דמנחות (דף יט.) לא שייך למדרש לא כפר עבודה שלא לשמה הנעשית ע"י אחר שאינו בעלים של הקרבן ואין לו כפרה כלל בקרבן זה.

אבל למאן דמפרש התם להאי לא כיפר דסמיכה לא כיפר קמי שמיא וכמ"ש בסמוך ה"נ איכא למדרש להאי לא כיפר לגבי לו ולא לחבירו נמי כה"ג לא כפר קמי שמיא דאע"ג דהא שלא לשמה אינו בבעלים דוקא אפילו הכי שייך לומר לא כפר קמי שמיא, דהא הני אמוראי מפרשי התם לוהנותר בשמן לכפר דדרש ריב"ן ששירי מצוה הן בין נתן בין לא נתן כפר ומעלה עליו כאלו לא כפר דכפר גברא לא כפר קמי שמיא, אלמא אע"ג דמתנות הראש דמצורע נעשין ע"י כהן אפילו הכי שייך לומר לא כיפר קמי שמיא, ה"נ נימא הכי לא כפר לענין שלא לשמה קמי שמיא אע"ג דשלא לשמה נעשה ע"י אחר ולא ע"י בעלים דוקא:

ריבוי שבעה:    פירש"י שישמש כה"ג ז' ימים רצופים כשממנין אותו לכה"ג וילבש ח' בגדים בשעת עבודה, ריבוי לשון מרובה בגדים הוא שמשמש בח' וההדיוט בד'. משמע מפירושו שריבוי אינו אלא כשמשמש באותן ח' בגדים. ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' כלי המקדש נהי"ג] כיצד מרבץ אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וחוזר ולובש למחר ז' ימים יום אחר יום שנאמר ז' ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. הרי שלבישת ח' בגדים לחוד קרוי' ריבוי ואין צריך לעבוד בהן כלל.

ולכאורה לא משמע כן אלא כפירש"י, לקמן(יב ע"א) דאמרינן אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו אמר רב אדא בר אהבה באבנט, הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג זהו וכו', אמר אביי לובש ח' ומהפך בצינורא, ואי ריבוי אינו בעובד עבודה בלבישת ח' בגדים דוקא אלא בלבישתם לחוד נמי הוי ריבוי א"כ אין לחלק בין אירע בו פסול קודם תמיד לאירע בו לאחריו דהא אפשר לו ללבוש ח' בגדים בלי עבודה לאחר תמיד כמו קודם. ועוד לאביי דאמר [שם] לובש ח' ומהפך בצינורא, היפוך זה למה לי בלובש ח' לחוד בלי היפוך סגי לריבוי, אלא ע"כ אין מצות ריבוי אלא בלבישה ועבודה.

מיהו קשה לי הא ריבוי דאהרן בז' ימי מילואים היה בלבישה לחוד בלתי עבודה דהא משה שימש בז' ימי מילואים כדאמרינן בפ"ק דתענית (דף יא:) ובפ"ב דע"ז (דף לד.) במה שימש משה בז' ימי מילואים בחלוק לבן, ואפי' הקרבנות שלא באו לחובת המילואים כמו התמירים והמוספים שבאו לחובת דורות הכל הקריב משה, והכי משמע מפירוש רש"י בפ"ב דזבחים (דף יט:) דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, ופרש"י משה ואהרן תרץ, ובניו תרץ, שאף משה כהן היה בז' ימי המילואים, ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מ"מ קרא להכי מידרש, וש"מ דאהרן ובניו לא כהנו כלל בז' ימי המילואים מדפריך דלא כהנו כאחת וש"מ דריבוי דאהרן היה שלא ע"י עבודה.

ותדע דלמ"ד מילואים כל הכתוב בהם מעכב וריבוי ומשיחה מעכבי א"כ לא כהנו אהרן ובניו בז' ימי מילואים והו"ל זרים, ואפי' למ"ד דבר שאינו מעכב לדורות לא מעכב מ"מ לכתחילה לא היו רשאים עד אחר ריבוי ומשיחה כל ז' ימים.

ועוד דע"ב ריבוי דאהרן ובניו היה בלבישה לחוד בלי עבודה, דהא לקמן [ה' ע"ב] אמרינן מכנסים אין כתובים בפרשה כשאמר זה הדבר אשר תעשה להם להביא מכנסים, ואי ריבוי היה ע"י עבודה וכי ס"ד שהיו משמשין מחוסרי בגדים, והא מחוסר בגדים ששימש מחלל עבודה כדאמ' רפ"ב דזבחים (דף טו:) וחייב מיתה כדאמ' בסנהדרין (דף פג:) אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. ואף על גב דמשה שימש בשבעת ימי מילואים בחלוק לבן, שימוש דמשה שאני דגזירת המלך היה לפי שעה דלאו בתורת כהונה שימש כדפרש"י התם [תענית יא ע"ב]. אלא ודאי ריבוי דאהרן בלבישה לחוד בלתי עבודה היא וה"א כיון דלא כתיב מכנסים בפרשה אין צריך ללבשן בשעת ריבוי, קמ"ל זה הדבר דצריך ללבשן. וכיון דריבוי דאהרן בלבישה בלתי עבודה היא ה"נ לדורות ריבוי דכה"ג סגי בהכי, ואע"ג דאבנט ושאר בגדי כה"ג היו של כלאים אפילו תאמר כלאים של בגדי כהונה לא הותרה לכהנים שלא בשעת עבודה וכמו שמבואר לקמן ריש פ"ז (דף סט.), מ"מ ריבוי זה של כה"ג גזירת הכתוב הוא שיהא בשמונה בגדים, והשתא תקשה כדאמרן הא דאירע פסול לכה"ג אחר תמיד דקאמר במאי מחנכין אותו הא אפשר בלבישה לחוד בלתי עבודה דבהכי סגי.

וי"ל דודאי ריבוי דאהרן היה בלבישה לחוד בלתי עבודה הואיל ולא היה אפשר בעבודה עד יום השמיני, אבל לדורות דאפשר בעבודה יש לקיים שיטת רש"י דאין ריבוי אלא בעבודה עם הלבישה, ומידי דהוה ככל הכלים שעשה משה דמשיחה מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כדאמרינן לקמן (דף יב:). וראיתי להראב"ד שם אהא דכתב הרמב"ם ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' או קודם שימשח כל ז' עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם א' נעשה כהן גדול לכל דבר שכתב עליו, נראה מדבריו דימים שהיו בהם המשיחה לא היה עובד, ואין זה מן החכמה אלא כשאמרינן נתרבה ז' ונמשח ז' דבעינן ז' לכתחילה ה"מ לעבודת יוה"כ אבל לעבודת אותן הימים בכל יום בשמונה בגדים עובד:

אין לי אלא שנתרבה ז':    ופירש"י אין לי שיהא כשר לבוא אל אהל מועד ביוה"כ אלא כשנתרבה ז' ונמשח ז' כשנתמנה. וקשה לי דא"ב ריבוי ומשיחה יום א' מיהו מעכב לעבודת יוה"כ דהא לא ריבה קרא אלא יום א' לדיעבד כדמסיק, אבל לגמרי אפי' דיעבד לא, והא בההיא [ים ע"ב] דאירע בו פסול לאחר תמיד קאמר ר"פ עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתו מחנכתו, והשתא האיך אפשר דעבודתו מחנכתו הא קרא גלי להדיא דריבוי יום א' מיהו מעכב, ולא דמי לכלים דהתם גלי להדיא דלדורות עבודתן מחנכתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה אבל לדורות בעבודה, אבל הכא כיון דגלי קרא להדיא דאין כשר ליוה"כ אלא א"כ נתרבה שעה א' עכ"פ, אי אמרת עבודתו מחנכתו אין צריך ריבוי כלל והיכי משכחת לה דריבוי יום א' מעכב, הא אין צריך ריבוי כלל כיון דאמרינן עבודתך מחנכתו ואפי, לכתחילה

ועוד קשה לי אפי' לרב אדא [שם ע"א] דאמר מחנכין אותו באבנט למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו של הדיוט, אין זה מילוי ידים דקרא, דמילוי דקרא הוא ח' בגדים דכה"ג דכל השנה, כדכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהי' לבניו אחריו ולמלא [בם] את ידם, ובגדי אהרן דקרא מח' בגדים מיירי ולא מאבנט של יוה"כ דאין זה מילוי כלל, וש"מ דמילוי אפי' יום א' אינו מעכב לעבודה של יוה"כ.

ואם נפרש דמילוי אינו ענין כלל לעבודת יוה"כ דבחינוך אבנט או עבודה סגי ולא בדפירש"י, וקרא דוכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לאו למימרא דאין כפרת יוה"כ אלא בנמשח ונתרבה דוקא אלא סימנא בעלמא נקט קרא איזה כהן מכפר ביוה"כ היינו כהן גדול דוקא דבעי משיחה או ריבוי לאפוקי כהן הדיוט, וכן אידך קרא דז' ימים ילבשם וכו' אשר יבוא אל אוה"מ לכפר אינו אלא לסימנא בעלמא דכהן גדול הראוי לעבודת יוה"כ הוא דבעיא מילוי ולא כהן אחר, אבל לעבודת יוה"כ גופי' אין צריך מילוי אלא באבנט סגי או עבודתו מחנכתו לרב פפא, וקרא דמשמע דכהן גדול בעי מילוי היינו לקדושת כהן גדול של שאר ימות השנה, ונ"מ לכל הדברים שבין כהן גדול להדיוט דתניא לקמן (דף עג.) דאין מתחנך להם אלא ע"י ריבוי ז' לכתחילה, ובדיעבד בריבוי יום א' סגי ומשום דבשאר ימות השנה ליכא היכרא שיוצא מן הדיוטות לקדושת כהן גדול אלא ע"י ריבוי.

הא נמי ליתא, דהא אחד מן הדברים שבין כהן גדול להדיוט דחשוב הוי עשירית האיפה שמביא כה"ג בכל יום, ואי לכתחילה בעי ריבוי שבעה לקדושת כהן גדול הא תנן בפ"ד דמנחות (דף נ:) גבי חביתי כהן גדול שהביא מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של א', אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד, והא כהן גדול שמינו בין שחרית לערבית בר יומו הוא ולא אפשר שהי' לו ריבוי יותר מיום א' בלבד ואפ"ה מביא חביתי כהן גדול ערבית לכתחילה. והא דלא סגי לי' בחצי עשרון מביתו היינו טעמא כדמפרש בגמרא התם משום שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא, אבל למחר ודאי מקריבו לחצאין אע"ג דלא נתרבי אכתי ז' ימים, וכמו שיש עליו קדושת כהן גדול בריבוי יום א' לענין חביתין ה"ה נמי לכל דבר נמי יש עליו קדושת כהן גדול, לא מיבעי לחומרא כמו מצווה על הבתולה ושאר חומרות דקא חשיב התם בודאי נוהג בו כיון דבדיעבד בריבוי יום א' סגי הוי כהן גדול מעליא, אלא אפי' לשאר דברים דחשיב התם כגון להחזיר הרוצח במיתתו ולהקריב אונן נמי בריבוי יום א' סגי להו דמ"ש מחביתין. וא"ב הא ריבוי כל ז' דבעי לכתחילה למאי נ"מ אי לעבודת יוה"כ הא אין צריך ריבוי כל עיקר דהא בחינוך אבנט לחוד סגי לי' או לרב פפא עבודתו מחנכתו, ואי לקדושת כהן גדול דשאר ימות השנה הא ע"י ריבוי דיום א' נכנס לקדושת כהן גדול לכל דבר אפי' לכתחילה כדמוכח ההיא דפ"ד דמנחות גבי חביתין. וי"ל דמ"מ מצוה בעלמא הוא שיהיה כה"ג נמשח ונתרבה ז' ימים כשנתמנה לכהן גדול אע"ג דאינו מעלה ומוריד לדיני כהן גדול לא לשל יוה "כ ולא לשל כל ימות השנה:

ככה עיכובא:    קשה לי מאי טעמא דמאן דאמר דבר שאינו מעכב לדורות אין מעכב בהן הא קי"ל כל מקום שנאמר ככה אינו אלא לעכב, והרי בפי"ב דמם' יבמות (דף קד.) תנן קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה, ר"ע אומר חליצתה כשרה אמר ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב, א"ל ר"ע משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ועד כאן לא פליגי אלא ברקיקה דר"ע סבר רככה לא נאמר אלא אמעשה באיש אבל לכ"ע ככה עיכובא הוא לפיכך בלא חלצה לכ"ע פסולה, ובשלמא למ"ד סמיכה ותנופה איכא בינייהו י"ל דהיינו טעמא דמ"ד דלא מעכב משום דככה גבי ועשית לאהרן ולבניו כתיב, וי"ל דוקא מעשה באהרן ובניו עצמם מעכב אבל לא סמיכה ותנופה שאינו מעשה שבגופו אלא בקרבן. אבל למ"ד פרישה וריבוי ומשיחה נמי לא מעכבי הואיל ואינו מעכב לדורות אמאי הא מעשה דבגופו הוא וככה קאי עלייהו ותעכבי:

דף ה ע"ב[עריכה]

זה הדבר אשר צוה ה' אפי' קריאה מעכבת:    ונ"ל דס"ל לר"ש כמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן ויליף לה מכבה. מ"מ קשה לי הא בההיא דחליצה [שם] תנן חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה לכ"ע אפי' לר"א, אע"ג דס"ל לא רקקה פסולה שאני הכא דאיכא מעשה, וככה אדבר מעשה קאי הכתיב ככה יעשה, וה"נ [נימא] דכוותיה ועשית לאהרן ולבניו ככה אדבר שהוא מעשה קאי ואע"ג רבעי קריאה מ"מ לא מעכב. וי"ל דר' שמעון ס"ל כר' יהודה דתנן פ"ז דסוטה (לב ע"א) דנפקא לי' דחליצה בלשון הקודש מהכתיב וענתה ואמרה מוענו הלוים מה להלן בלשון הקודש ובר, ר' יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה, ואמרינן בגמרא [שם לג ע"א] ורבנן האי ככה מאי עבדי ליה מיבעי להו לדבר שהוא מעשה מעכב, ור' יהודה מכה ככה נפקא לי', ורבנן כה ככה לא משמע להו, וה"נ ר"ש דריש כה ככה לדבר שהוא מעשה וככה אפי' דיבור מעכב.

ובהכי ניחא לי אמאי לא אמרינן לעיל דאיכא בינייהו מקרא [פרשה], דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבי, ולמאן דאמר דבר שהוא מעכב לדורות אינו מעכב, ומקרא פרשה אינו מעכב לדורות כדתנן לקמן רפ"ז (דף ס') [סח ע"ב] בא לו כה"ג לקרות ובר, וקריאה זו ממילואים ילפינן כדפרש"י התם, והא בין לר' יהודה בין לר' נחמיה בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ לא מעכב בין סדרן בין(עיקרן) [עקרן] לגמרי כדמוכח התם [ס' ע"א] גבי שירים מעכבים וברפ"ז. אלא ודאי כיון דאליבא דרבנן דלא דרשי כה ככה לכ"ע קריאה לא מעכב, רככה דמשמע עיכובא לא קאי אלא אדבר של מעשה והא דר' שמעון [בר יוחאי] לא אתיא אלא כר' יהודה, ומש"ה לא קאמר הגמרא איכא בינייהו הא דלרבנן לכ"ע קריאה לא מעכב, דהא עיכובא דככה לאו אקריאה קאי הלאו מעשה הוא:

לעתיד לבא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם:    ונ"ל דבלאו הכי הוה מצי להקשות דהא ס"ל לר' יוחנן פ"ט הנדה (דף ע') [א ע"ב] מצות בטילות לעתיד לבוא פי' לאחר זמן תחית המתים, דהכי אמרינן התם בגד שאבד בו כלאים וכו' אבל עושה ממנו תכריכים למת ואמרינן אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא, ופריך והא אמר ר' ינאי לא שנא אלא לספרו אבל לקוברו אסור, ומשני לאו אתמר עלה ור' יוחנן אומר אפי' לקוברו ור' יוחנן לטעמי' דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים (חפשס [חפשי] כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, אלמא לר' יוחנן מצות בטילות לעתיד לבא וא"כ מאי נפקא מינה לעתיד לבוא כיון דאין מצות פשיטא דאין קרבן ולא בגדי כהונה, ולענין מאי פליג אבני רבי חייא דכיצד מלבישן לעתיד לבוא כיון דלדידי' מצות בטילות לעתיד לבא, לבישה זו דאהרן ובניו לא צריכא כלל ואין נפקא מינה בלבישתן לעתיד לבא, אלא דעדיפא מיני' פריך לעתיד לבא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם:

דף ו ע"א[עריכה]

כמאן כרבי עקיבא:    קשה לי הא בנמצא על שלה איכא ג' זמנים, אותיום טמא ודאי, בכדי שתרד מן המטה ותדיח את פני' טמא ספק, ובאחר זמן זה פליגי רבי עקיבא ורבנן והכי תנן בפ"ב דנדה (יד ע"א), ואם כן מאי ס"ד דרבנן אלו דחיישינן לתמצא ספק נדה לאחר זה ור"ע היא ולא חיישינן לספק נדה בתוך כדי שתרד. וי"ל דהני רבנן סבירא להו כרבינא בסמוך [ע"ב] דאהא דפריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת וקא משני טומאת ביתו שכיחא טומאת מת לא שכיחא, וקס"ד דטומאת ביתו קודם לאחר זמן נמי לא שכיח ודמי לטומאת המת דלא חיישינן לה, ורב חסדא שני לה דבחד אחר נמי שכיח ולא דמי לטומאת מת, (א"כ) [א"נ] (ל)רב חסדא (וסס"ל נמי דחד אחר לא שכיח ודמי בזה לטומאת מת ואפ"ה חיישינן לי', והא דלא חיישינן לטומאת מת ס"ל כרבא דשני זאת אומרת טומאה הותרה בציבור.

ואע"ג דרב חסדא קאמר לקמן [יד ע"א] דמתני' דתנן לקמן כל ז' ימים הוא זורק את הדם דלא כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו דאי ר"ע היכי עביד עבודה, ואי רב חסדא כרבא ס"ל דלתנא דידן טומאה הותרה בציבור, אין צריך הזאה כלל, כדאמר לקמן [ח' ע"א] אי ס"ל לר' יוסי דאמר מזין עליו ג' וז' טומאה הותרה בצבור הזאה כלל למה לי. י"ל כמו שפרשתי למעלה [ד' ע"א ד"ה עוד כתבו התוס'] הנ"מ למאן דיליף מסיני והזאה מעלה בעלמא היא משום ספק טומאת מת ומש"ה למאן דאמר הותרה אין צריך הזאה כלל, אבל למאן דיליף ממילואים בע"ב צריך הזאה כל שבעה ימים מן התורה מגזה"ב. מש"ה ר' יוסי דאמר אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד בע"ב לא יליף ממילואים אלא מסיני, והזאה מעלה בעלמא ומשום ספק טומאת מת ואי ס"ד דס"ל הותרה הזאה כלל למה לי. אבל ר"ע ע"כ לא יליף לי' מסיני דהא אמר לעיל [ד' ע"ב] ויכסהו הענן להר ולא למשה, ובודאי לא פליג אהא דפרישה ז' ימים דכ"ע מורו בהא ולא מצינו מאן דפליג אזה, וע"ב פרישה לר"ע ממילואים נפקא לי' וממילא כמו התם צריך הזאה כל ז' ימים מן התורה תכנסו מים תחת דם ותקשה האיך עובד עבודה לר"ע הא נטמא בהזאתו:

דמפרישין לי' שעה א' סמוך לשקיעת החמה:    קשה לי הא תניא לעיל [ד' ע"א] בין כה"ג דיוה"כ בין כהן השורף את הפרה מפרישין אותו ז' ימים קודם, ואחד זה ואחד זה מזין עליו [כל ז'], ומשמע דהאי ומזין כל ז' קאי אהני ז' ימי הפרישה דסליק מיני' דמיירי מהני ז' ימים שלימים, ואותו שעה א' סמוך לשקה"ח אינו מן חשבון ז' ימים הללו, והא לקמן [ח' ע"ב] אמרינן דהזאות א' ב' ג' משום ספיקא דשמא יום ג' לטומאה הן, ואפי' ליום ג' חיישינן שמא שעה א' קודם פרישתו נטמא, וכן ה' ר ז' שמא יום ז' הן, אבל יום ד' לא צריך הזאה דלא בג' איכא לספוקי פי' דהא משפירש לא נגע במת, ולא בז' איכא לספוקי פי' שאם הוא ז' לטומאתו יום א' לפני פרישתו ג' הוי והא לא הוזה בו, והזאה ג' בלא ז' וכן ז' בלא ג' אינו כלום, והשתא אם איתא דפירש שעה א' ביום הקדום לז' ימי הפרישה וההזאה, א"כ יום ג' למנין ז' ימי הפרישה וההזאה למה לי להזות עליו, הבג' ליכא לספוקי דמשפירש שעה א' קודם ז' ימי הפרישה הא לא נגע, ובז' נמי שכנגדו לא דא"ב לא הוזה בג'. וכן ביום ז' לפרישה נמי הזאה למה לי מהאי טעמא גופי' דהא משפירש לא נגע, ועוד כיון הבג' לא הוזה אין הזאת ז' בלא ג' כלום. וה"נ יום ד' לחשבון ז' ימי הפרישה והזאה נמי אין צריך הזאה דהא יום ד' זה ליכא לספוקי לא בג' ולא בז' וכדאמרן, ולא נשתיירו מז' ימי הפרישה להזאה אלא ד' ימים לבד, ואיך אמר ומזין עליו כל שבעה ימים כיון שחסרו כמעט מחצה מן הז' ימים שאין צריכין הזאה כלל.

ואע"ג דאמרינן לקמן [שם] דהזאה שבות ואין דוחה שבת והני ז' ימים לבד משבת ויום ד' ואפ"ה קרי לי' ז' ימים היינו בדלא חסרו אלא ב' ימים לחוד, אבל בדחסרו ג' ימים שהוא קרוב למחצה לא מסתבר לקרוא להנותר כל ז' ימים. ועוד דמעיקרא לא דמי דמשום שבת ויום ד' משכחת לי' לפעמים שאינו חסר אלא יום א' מז' ימי הזאה כשחל יום רביעי לפרישה בשבת, ואפי' חל בחול אין יום השבת קבוע לחשבון ז' ימי הפרישה אלא פעמים ביום זה לפרישה פעמים ביום אחר וכיון דאינו מחוסר יום קבוע מז' שייך משום דירי' למתני מזין עליו כל ז' ימים, כלומר שנמשך משך זמן הזאות ז' ימים אע"ג דאי אפשר לז' ימים בלא שבת מ"מ אין מבטל יום קבוע מז' ימים הללו בכל שנה בשוה. אבל להאי שינויא דר"ש הני ג' ימים דאמרן קבועין הן שבטילין לעולם מהזאה בכל שנה ושנה, ועוד אי משום דלפעמים נחסרו ע"י שבת מן הזאה דז' ימי פרישה הללו חשבת לחסרון, אם כן רוב פעמים לא משכחת לי' לימי הזאה אלא שני ימים לחוד, דבחל יום א' מימי הפרישה בשבת בטלה יום שכנגדו נמי מהזאה דהזאת ז' בלי ג' אינה כלום, וכן בחל יום ב' בשבת בטלה הזאה של יום שכנגדו מהאי טעמא, וה"נ בחל יום ה' או יום ו' מז' ימי פרישה בשבת בטלה הזאה מיום א' או ב' שכנגדם דהזאת ג' בלי ז' שכנגדם אינה כלום, נמצא באותן שנים בטלין ה' ימים של הזאה בז' ימי פרישה יום שבת ויום ג' וז' שכנגדו ואותן ג' ימים הקבועין ועומדין לעולם לשנויא דר"ש אין בהם הזאה, ולא משכחת לה להזאה אפי' בד' ימי פרישה אלא במיעוט שנים, בחל שבת באחד מג' ימים אלו שהן ג' ד' וז' לז' ימי פרישה, אבל לשנויא דר"ח לעולם אינו חסר אלא ג' ימים יום ד' לפרישה הקבוע לעולם ויום שבת ושכנגדו בחל בשאר ימי הפרישה ובחל ד' בשבת אינו נחסר אלא יום א' לבד, אבל לר"ש רוב פעמים חסרו ה' ובדפי'.

ואע"ג דמפרישין דפרה לא קשיא מידי דכיון דטבול יום כשר בפרה אין צריך להפרישו שעה א' קודם שקה"ח אפי' לר"ש, ואי משום טומאת ביתו יטבול ביום השריפה דס"ל כר"י דקידוש ידים ורגלים בפרה בחוץ סגי וכמ"ש לעיל [ג' ע"ב תוס' ד"ה ריב"ב], ועוד כיון דפרה בדירן תליא ולא בקביעא דירחא מפרישינן לי' בימים שאין ימי הזאה בטלין כדאמר רבא לקמן, אבל מפרישת יוה"כ דלאו בדירן תליא אלא בקביעא דירחא קשיא, ואפילו למ"ד דלא מיקלע תרי שבתי בהדדי שבת ויוה"כ וגם משום דלא מיקלע יום ערבה בשבת דחינן לר"ה בחל ביום א' כדאמרינן בפ"ה דסוכה [נד ע"ב](ובפרק כל כתבי) [ובפרק אלו קשרים שבת קיד ע"ב] דמש"ה לא אד"ו ר"ה, ואי אפשר לד' בתשרי שהוא יום ב' מז' ימי פרישה לחול בשבת, וכן לז' שהוא ערב יוה"כ א"א לחול בשבת, מ"מ הרבה פעמים לא משכחת לה להזאת כה"ג דיוה"כ אלא ב' ימים לחוד.

וי"ל למאי דפי' לעיל [ד' ע"א ד"ה עוד כתבו התוס'] דלמאן דגמר לפרישה ממילואים בע"ב צריך הזאה כל ז' ימים מן התורה ולאו משום ספק טומאת מת אלא משום גזה"ב, ואפי' בד' צריך הזאה מהאי טעמא אע"ג דליכא לספוקי בי' לא בג' ולא בז', והא דתלי רבי יוסי ברבי חנינא להזאה משום ספק טומאת מת היינו משום דס"ל כמאן דגמר לפרישה מסיני והזאה מעלה בעלמא היא ומשום ספק טומאת מת, א"נ ס"ל כר' יוחנן דמתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יוה"כ והעיקר פרישה הפרה והזאותיו אינו אלא מעלה בעלמא, ועלה קאמר א' שמא ג' וכו' ומסיק דד' א"צ הזאה. אבל ר"ש ס"ל או כמאן דמתני תרתי ופרה ויוה"כ נפקא לי' ממילואים וצריך הזאה כל ז' ימי פרישה מגזה"ב, ואפילו תאמר דס"ל כמאן דמתני חדא ופרה מעלה בעלמא, איכא למימר הא דקאמר דמפרישין אותו קודם שקיעת החמה איוה"כ לחוד קאי, אבל הפרה א"צ להפרישו קודם מטעמא דפירשתי לעיל כיון דט"י כשר בפרה, והשתא ניחא הכל:

בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה:    פרש"י לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפסחים (סז ע"כ) בועל נדה כטמא מת לטבול ביום ז' אלמא טובל ביום. וקשה לי כי משני לטומאתו פריך טומאתו בהדיא כתיב אלא לאו לטבילתן, הא אפי' אי מוקמת לטבילתן נמי הא תקשה רישא דבעל קרי כמגע שרץ לטבול ביום טומאתו נמי הא בהדיא כתיב בהו. והכי פריך להדיא שם בפ"ו דפסחים דאמר ר' יוחנן בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ופריך מהא דבעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותן לא לטומאתן, ופריך טומאתן האי טומאת ערב כתיב בי' והאי וכו' אלא לאו למחנותן. וי"ל דהתם כי פריך לר' יוחנן מהא רישא דבעל קרי אכתי לא מייתי להא סיפא דבועל נדה כטמא מת ולא (א)דעתי' עלה לכך הוה קשה ליה טומאתן בהדיא כתיב, אבל הכא דמייתי רישא וסיפא ומקשה מסיפא ניחא, דאי אמרת לטבילה תני רישא דבעל קרי אע"ג דבהדיא כתיב אטו סיפא דבועל נדה כטמא מת וטובל ביום דקמ"ל טובא דבועל נדה אינו כנדה, והא אמרינן בזבחים (דף צא:) אמרי במערבא תני רישא דלא צריך משום סיפא.

ועל מאי דפרש"י לא לטומאתן בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה, קשה לי למה לו להזכיר דבעל קרי ראשון ובועל נדה אב, היה לו לפרש זה טומאת ערב וזה טומאת שבעה. וצ"ל משום הקשה לי' למה ליה למיתלא לבעל קרי במגע שרץ לטומאת ערב הא טומאת ערב בבעל קרי גופי' כתיב כמו בשרץ, מש"ה פירש דלענין ראשון לטומאה נמי איירי, והא במגע שרץ מלתא דפשיטא השרץ הוי אב והנוגע בו הוי ראשון כמו נוגע בכל אבות הטומאה, אבל בעל קרי לאו מלתא דפשיטא דאינו אלא ראשון כנוגע באב, די"ל דשאני דהואיל ורואה הוי הוא עצמו אב וכדאמרינן ריש (פ"ב) [פ"ג] דנדה (כב ע"א) למימרא הנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה, אלמא דקא ס"ד דרואה הוי קמ"ל התנא בעל קרי כמגע שרץ דאינו אלא ראשון, והשתא תלה דלא פשיטא בדפשיטא.

וכ"ת למה תלה בועל נדה בטמא מת למאי דמשני לטומאתן הא טומאת ז' בגופי' כתיב גבי בועל נדה כמו בטמא מת, וי"ל משום דבעי למתני סיפא אלא שחמור ממנו בועל נדה מטמא מת שמטמא משכב וכו' א"כ אגב רישא שתלה בעל קרי במגע שרץ תלה בסיפא בועל נדה בטמא מת אע"ג דלא צריך. וה"נ צ"ל למאי דס"ד לטבילתן האלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז', דהשתא סיפא ניחא בועל נדה כטמא מת דאינו כנדה וטובל ביום כטמא מת דכתיב גבי' להדיא דטובל ביום, אבל רישא למה לי דתלה בעל קרי בטמא שרץ לענין טובל ביום וטומאת ערב הא הני גם בבעל קרי גופי' נמי בהדיא כתיב, אלא ע"כ משום סיפא דבועל נדה דתלי' לי' בטמא מת דצריכא, תלה נמי בעל קרי במגע שרץ ברישא אע"ג דלא צריכא, זהו מה שנ"ל על דרך שיטת רש "י.

מ"מ אכתי קשה לי לפי"ז כיון דלמאי דס"ד לטבילתן היינו שאלו טובלין בו ביום ואלו ביום ז' בע"כ בבא דרישא לא צריכא כלל, הטבילה בו ביום בהדיא כתיב בי' בין בבעל קרי בין במגע שרץ כדפריך בפ"ו דפסחים [שם], ולא תני לי' לגמרי אלא משום בבא דסיפא דבועל נדה כטמא מת דקמ"ל דבועל נדה אינו כנדה וכדפי', והא כי משני לטומאתן לפ"ז בבא דרישא משנה צריכא היא דקמ"ל בעל קרי נוגע הוי כמ"ש ולא רואה כדפי' א"כ מאי ק"ל כדמשני לטומאתן בהדיא כתיב בי' דלמא אגב רישא דבעל קרי דצריכא תני נמי סיפא דבועל נדה דלא צריכא, דהשתא למאי דרצה לומר לטבילתן רישא לא צריכא ואפ"ה ניחא לי' דתני לה משום סיפא, כ"ש למאי דמשני לטומאתן דהשתא רישא צריכא וסיפא לא צריכא דטפי ניחא למימר דתני סיפא דלא צריכא משום רישא דצריכא, וכדאמרינן בההי' דפ"ט דזבחים (דף צא:) בשלמא סיפא אטו רישא תני אלא רישא אטו סיפא מי תני, אין אמרי במערבא תני רישא ובר, והשתא סברת המקשה הוא כלפי לייא דפריך טומאתן בהדיא כתיב אלא טבילתן, דטבילתן דתני רישא משום סיפא ניחא לי' וטומאתן סיפא משום רישא לא ניחא ליה. ועוד אני תמה על רש"י כיון הנזכר ההיא דפ"ו דפסחים אמאי לא מפרש להא בבא דרישא דבעל קרי כמו דמוקי לה התם במסקנא לטומאתן והא קמ"ל דבעל קרי כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס.

ולי נראה לפרש סוגיא דהכא כדהתם בין למאי דס"ד לטבילתן בין למאי דמשני דבבא דסיפא דבועל נדה כטמא מת לטומאתן הטמאים שבעה הך בבא דרישא דבעל קרי כמגע שרץ לענין טומאת אונס מתניא ומשנה צריכא היא. ועוד אני אומר הבין הא הפריך התם ארישא הא טומאת ערב כתיב בי' ובין הא הפריך הכא האי טומאת ז' כתיב בי', לאו משום משנה שאינה צריכא קא קשיא ליה הביון דקרא כתיב מתניתין מאי קמ"ל, דהא ודאי לאו קושיא היא דדרך התנא לשנות מה שכתוב בהדיא וכמ"ש התוס' והמפרשים סוף [פ"ד] היבמות (דף מט.), דתנן אשתו שמתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה, ואמר ר"י עלה בגמ' [נ' ע"א] כאן שנה רבי משנה שאינה צריכא כיון העלי' בחייה כתיב בהדיא זיל קרי בי רב הוא כן פרש"י התם, והקשו עליו[ד"ה שנה] דבכל מקום שונה התנא מה שנאמר בפירוש בפסוק ופירשו דיבמתו הוי משנה שאינה צריכא הביון דתני אשתו כ"ש יבמתו, אלא הכי פירושו כיון דבבעל קרי טומאת ערב בהדיא כתיב כמו גבי מגע שרץ וכן טומאת ז' בהדיא כתיב גבי בועל נדה כמו גבי טמא מת מאי אולמא דהני מהני למיתלי בעל קרי במגע שרץ ולבועל נדה בטמא מת, והיינו הא דמשני התם הא קמ"ל הא דתלי בעל קרי במגע שרץ לטמא באונס כמותו דבמגע שרץ פשיטא לן דאין לחלק בין אונס לרצון, אבל בעל קרי סד"א דאין מטמא באונס או משום דאיתקש בעל קרי לזב דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב אינו מטמא באונס דכתיב מבשרו אבל לא באונס אף בעל קרי כן קמ"ל דמטמא באונס כמ"ש. וכן הא דפריך טומאת ז' בהדיא כתיב בבועל נדה ובטמא מת ולמה ליה למיתלי בועל נדה בטמא מת ומשני התם למחנותן פי' שבועל נדה מותר במחנה לוי כטמא מת דנפקא ליה מקרא דמותר הכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו כדאמרינן התם אף בועל נדה כן מותר ומש"ה תלי לי' לבועל נדה דלא כתיב גבי' בטמא מת הכתיב גבי', והבא משני סיפא איצטריך לי' אלא שחמור ממנו בועל נדה וכיון שרוצה לאשמועינן דבועל נדה חמור מטמא מת להבי תלה ברישא בועל נדה בטמא מת לטומאתן, כלומר אע"ג דשווין הן לענין טומאה כזה כן זה טומאת ז' הן אפילו הכי לענין משכב בועל נדה חמור מטמא מת:

דף ו ע"ב[עריכה]

לא לעולם לטומאתן סיפא איצטריך לי':    פי' אבל לטבילתן אינם שדן דבועל נדה כנדה כרב שימי. וקשה לי א"כ אמאי לא תנן דבועל נדה חמיר בהא נמי מטמא מת דזה טובל ביום ז' ובועל נדה אינו טובל אלא עד הלילה כנדה עצמה. וי"ל דתנא לא חשיב בלטומאתן אלא מה שבעיקר טומאה לחוד ששניהם טומאת ז' ושבועל נדה חמור מטמא מת שמטמא משכב אבל מטבילתן לא מיירי. ובהכי ניחא לי הא דלא משני הכא דבועל נדה כטמא מת איירי מלמחנותן כדמשני התם בפ"ו דפסחים (דף סח ע"א), משום דהכא אליבא דרב שימי קיימינן דבועל נדה כנדה וחמור מטמא מת לטבילתו, ואם איתא הא דבועל נדה כטמא מת למחנותן איירי ולא מטומאתן וסיפא אלא שחמור ממנו לענין משכב לטומאתן איירי אלמא נקט תנא למילתי' בתרי גווני, אכתי תקשה לר' שימי אם איתא דבועל נדה לענין טבילה כנדה ובהא נמי חמור מטמא מת הו"ל למיתני הא חומרא נמי בסיפא אלא שחמור ממנו בועל נדה לטבילה כיון דתנא לאו מטומאה לחוד איירי אלא ממחנותן נמי לפיכך מוקי דלא איירי אלא מטומאה לחוד, אבל התם לפי המסקנא קאי דאיתותב ר"ש ובועל נדה אינו כנדה וקיל כטמא מת בהא דטובל ביום ומעתה אין כאן חומר בבועל נדה מטמא מת אלא בהא דמשכב לחוד ניחא ליה טפי לאוקמי הא דבועל נדה כטמא מת למחנותן, דהשתא קמ"ל בהא גופי' מלתא חדתא מלאוקמי סיפא איצטריך ליה ורישא לא קמ"ל מידי, ובהכי ניחא לי' ולא קשיא מידי מה שהקשו התוס' מאי שנא הכא דמשני סיפא איצטריך ליה והתם משני למחנותן, דלא קשה מידי כדפרשתי, והתוס' בשמעתין תירצו זאת בתירוץ דחוק ורחוק והנכון כדפירשנו:

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת:    פרש"י ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו. קשה לי הא הת"ק דמתניתין לא חייש למיתה, כדמפרש בגמ' לקמן [יג ע"א] מיתה לא שכיח מש"ה לא חייש שמא תמות אשתו ואין צריך לתקן לו אשה אחרת. ואי אדרבי יהודה פריך דחייש לשמא תמות אשתו ואפ"ה לא פליג ארישא דמפרישין אותו מביתו לחוד דהיינו מאשתו ולא מכל אדם ולא חייש לטמא מת, א"כ מאי זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור דקאמר רבא, הא בהדיא ס"ל לד' יהודה הכי לקמן[דף ז' ע"א] דקאמר הנח לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה היא בצבור, ולמה ליה לרבא לאתויי הא מדיוקא. ועוד האיך קאמר רבינא אדר' יהודה אפילו תאמר דחוי' הוא הא שמעינן לד' יהודה בהדיא דהותרה .

וי"ל דאליבא דת"ק נמי פריך שפיר דעד כאן לא חייש ת"ק למיתה אלא למיתה דיחיד דשמא תמות אשתו דהוי אדם פרטי, אבל למיתה דרבים דשמא ימות א' מן הנכנסין אצלו ס"ד דרבא אי לאו דטומאת מת הותרה בצבור כיון דחייש לטומאת ביתו ראוי נמי לחוש לטומאת מת, ורבינא אמר אפי' תימא דחוי' אפילו הכי טומאת מת אפי' דרבים לא שכיח כטומאת ביתו, וכה"ג מצינו בפ"י דב"ב [קעב ע"ב] לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן.

והא דפריך לקמן בפ"ה (דף נ"ס [נה ע"ב] למאי דרצה לומר דה"ט דר' יהודה דאמר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי', ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים, ומאי קושיא הא האי דהשולח הו"ל מיתה דיחיד ומשום הכי לא חייש ליה משא"כ ההיא דשופרות הו"ל מיתה דרבים מש"ה חייש לה. ואע"ג דר' יהודה חייש במתניתין אף למיתה דיחיד דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו, הא מפרש הגמרא פ"ב דסוכה (דף ל"ד) [כד ע"א] דמעלה עשו בכפרה, הא גבי עשה בהמה דופן לסוכה מכשיר ר' יהודה התם ולא חייש לשמא תמות בהמה זו, וזה יתבאר שם:

זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור:    קשה לי תינח יוה"כ דדוחה שבת וטומאה דקביע לו זמן, אבל שריפת פרה דלא קביע לו זמן ולא דחי' לשבת וטומאה תקשה הא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת, [ואפי' למאי דפירשו התוס' לקמן (ח' ע"א ד"ה ורבי יוסי) גבי הא דאמר רבי יוסי זה וזה אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד, וס"ד דהיינו טעמא דרבי יוסי משום דטומאה הותרה בצבור, ואע"ג דגבי פרה לא הותרה מ"מ כיון דטבול יום כשר בפרה ה"נ נכשיר כהן השורף אותה בלא הזאה כלל כיון דלא בריר לן שנטמא, וה"נ דאפי' ג' ח' אין צריך אלא משום מעלה בעלמא, מ"מ אכתי קשה אמאי לא עבדי נמי מעלה להפרישו מטומאת מת כמו שעשו מעלה גבי הזאה ולהפרישו מטומאת ביתו, ובדוחק גדול יש לחלק ביניהם]. וי"ל דמשריפת פרה לא קשיא מידי די"ל אין הכי נמי דמפרישין אותו מטומאת מת ואין בני אדם נכנסין אצלו, והא דקתני (לעיל) [לקמן ח' ע"ב] אין אחיו הכהנים נוגעים בו, לאו למימרא דנכנסין אצלו מיהת, אלא אפי' באקראי בעלמא מאבראי כשיוצא חוץ מלשכתו לשינה ולבית הכסא בפגען בו אין נוגעין בו.

וכי תימא אי מפרישין אותו מכל אדם ל"ל דתני מפרישין אותו ז' ימים מביתו דהיינו מאשתו משום טומאת ביתו, תיפוק ליה דמפרישין אותו מכל אדם משום חשש טומאת מת, ואשתו נמי בכלל חששא זו. י"ל דמביתו פורש כל ז' ימי פרישה מחשש טומאת ביתו, אבל מחשש טומאת מת אין צריך לפרוש מכל אדם אלא ששה ימים לחוד ולא שבעה, והיינו טעמא משום דטבול יום כשר בפרה, ואיכא למ"ד דוקא טומאה ראותה פרשה דאיירי מט"מ וכיוצא בו, אבל טבול יום דבועל נדה דחמיר שמטמא משכב התחתון כעליון לא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' [ג' ע"ב ד"ה תוס' ריב"ב], וי"ל דתנא דידן כוותי' ס"ל, מש"ה משום חשש טומאת מת אין צריך פרישה לשורף את הפרה אלא ששה ימים בלבד ויטבול ביום השרפה וישרפנה טבול יום, אבל משום חשש טומאת ביתו צריך קודם ז' ימים דאי אפשר לשרפה טבול יום דבועל נדה, אבל מיוה"כ פריך שפיר דהא טבול יום רמת נמי לא הותר לו ואי ס"ד דצריך לפרוש מכל אדם משום חשש טומאת מת א"כ בע"כ צריכה פרישה זו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שלא יהיה טבול יום ביוה"כ, א"כ למה תנן מפרישין אותו מביתו ז' ימים הא מכל אדם נמי צריך פרישה מחשש ט"מ וביתו בכלל. אלא ודאי אין צריך פרישה מחשש טומאת מת והשתא פריך שפיר. מיהו למאי דפי' לעיל [שם] דליכא למ"ד דטבול יום דבועל נדה פסול בפרה, ואפי' למ"ד טבול יום ראותה פרשה דוקא היינו למעוטי טבול יום חב וכיוצא בו דטומאה יוצאת מגופו, אבל טבול יום דבועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו דמי לטבול יום דטמא מת וכשר, מהשתא אין לחלק בין טבול יום של טומאת מת לשל טומאת ביתו ובתרווייהו מדינא בפרישת ששה סגי, והא דמפרישין אותו בשריפת פרה ז' ימים מביתו בע"כ היינו טעמא או משום דטבול יום של תורה נה[י] דשרי מה"ת בפרה מ"מ דרבנן אסור וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' [ב' ע"א ד"ה גמרא כיון], א"נ כמ"ד קידוש של פרה צריך להיות לפנים בעזרה ואי אפשר לטבול יום לקדש בעזרה וכמש"ל [ג' ע"ב תוס' ד"ה ריב"ב], א"כ מדקתני מפרישין מביתו ז' ש"מ דמכל אדם א"צ להפרישו מחשש טומאת מת, דאי צריך היה צריך פרישה כל שבעה כמו מחשש טומאת ביתו, והשתא אכתי תקשה אליבא דרבא אמאי לא חייש לטומאת מת גבי שורף את הפרה.

וי"ל דאליבא דרבא צ"ל דודאי ס"ל כמאן דאמר קידוש פרה צריך להיות לפנים בעזרה, מש"ה טבול יום דטומאת ביתו אי אפשר בפרה כיון דקידוש שלה בפנים וא"א לטבול יום ליכנס בעזרה. אבל [משום] טומאת מת סגי בששה ימים, ואי משום הטבול יום דטומאת מת נמי אינו נכנס לעזרה הא לרבא ס"ל האי תנא טומאת מת הותרה בציבור והא אמרינן לקמן לחד לישנא דרב נחמן האפי' איכא טהורין בההיא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא א"כ משום חשש טומאת מת שפיר סגי בוי"ו ימים וישרפנה בטבול יום, ואי משום קידוש (דצריך) [דצורך] פנים, יקדש בפנים ויעבוד עבודת ציבור של אותו יום ותעלה לו קידוש זה לעבודת ציבור ולפרה. אבל משום טומאת ביתו ודאי צריך פרישה ז' כדי שיטבול יום קודם שריפתו, דאילו טבול יום דטומאת ביתו לא הותרה בציבור כלל א"כ אין לו תקנה לקדש בפנים, לכך נקט מפרישין מביתו דמש"ה צריך פרישה כל ז' דאילו משום טומאת מת בששה ימי פרישה סגי.

מיהו קשה לי אשינויא דרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור, הא אי דחוי' מפרישין אותו נמי מטומאת מת, התינח במתניתין דלא תנן שהיו מזין עליו, אבל בברייתא דלעיל (ד' ע"א) דיליף פרישה ממילואים לכהן גדול ביוה"כ ולשורף את הפרה ותני בשניהם דמפרישין אותן מביתם וטעונין הזאה כל ד, ומדמצריך הזאה לכהן גדול אלמא ס"ל טומאה דחויה בציבור, דאי הותרה למה לי הזאה כדאמר לקמן [ח' ע"א] ותסברא אי ס"ל לר"י טומאה הותרה הזאה כלל למה לי, וכיון דע"ב ס"ל לתנא דברייתא דטומאה דחויה היא תקשה ליה עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת. ומכאן יש ראיה למה שפי' לעיל [ד' ע"א עוד כתבו] דמאן דיליף פרישה ממילואים צריך הזאה מגזה"ב כמו התם, דהא דאמר לעיל [ד' ע"א] נכנסו מים תחת דם דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, ומש"ה אע"ג דס"ל טומאה הותרה מדאין מפרישין לכה"ג ביוה"כ מטמא מת, אפילו הכי צריך הזאה כמו במילואים מגזה"ב, ודלא כדבעי לפרש התם התוס' האסמכתא בעלמא היא ועיקר הזאה אינו אלא משום מעלה ומחשש ספק טמא מת, דא"ב תקשה הא דאמרן, אלא ודאי כדפרשתי.

מ"מ אכתי קשה לי אשינויא דרבא, דאמר לקמן [ד ע"א] אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא לא הותרה טומאה אצלו, אלא דחוי' לכ"ע ומהדרינן אטהרה, א"כ אכתי תקשה ויפרישו מטומאת מת ומשום אילו של אהרן דיוה"כ דלכ"ע דחוי' אצלו.

מיהו בהא י"ל האפי' לטומאת ביתו לא חייש אלא משום עיקר כפרה דיוה"כ, אבל אילו דאין עיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו לא חיישינן ליה.

מיהו אכתי קשה לי מפרו דקרוי לקמן (פ"ג) [פ"ה נ' ע"א] קרבן יחיד לענין טומאה ועיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו, ואפילו של ישראל שמתכפרים בשעירים כדאמרינן בכולה מכילתין, וכדתניא [לקמן מ' ע"א] הפר מעכב את השעיר, והא האי טעמא כיון דיחיד הוא מהדרינן דקאמר גבי איל שייך נמי גבי פר ואכתי קשה יפרישו אותו מטומאת מת ומשום פרו. ונ"ל דהא דאמרינן כיון דיחיד הוא מהדרינן אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה כיון הקבוע לו זמן הותרה וכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לספק מטומאת מת. וכן פירשו התוס' מ' ע"א ד"ה כיון] דהא דמהדרינן באילו למ"ד הותרה אינו אלא מדרבנן דהא אילו דדוחה שבת וטומאה נפקא לן ממועדו כמו ק רבנות ציבור.

ובשמעתין [ד"ה אמר רב תחליפא] הקשו אהא דאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה ובפ"ג דזבחים (דף לג.) אמרינן מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחויה היא, ותירצו דהתם לענין פסח מיירי אע"ג דדמי לקרבן ציבור הואיל ואתי בכנופיא מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן ציבור הבא בשותפות.

ודבריהם תמוהים בעיני דלפי תירוץ זה צריך לומר הא דס"ל לרבא התם דטומאה דחויה היא בפסח בע"כ היינו מן התורה, דהא אמרינן לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה הא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל דמכניס ידיו לבהונות דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי לעשה הטבול יום במחנה לויה, ואם איתא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו, ואמר רב יוסף ש"מ קסבר עולא רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ועושים פסח, ואקשו לי' אביי מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אירחו להא לא אירחו, אמר לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שני דחויין, ועלה מסיק הגמרא מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה בציבור, והא רבא בא לקיים דברי ר' יוסף דרובן טמאי מתים ונעשו זבין דאמרינן הואיל ועושין פסח מטעמא דבדיחוי אמרינן מה לי חד מה לי תרי, ואי לרבא מן התורה הותרה בפסח איך עושים פסח הא בהיתרא לרבא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה, אלא ע"כ לרבא לגבי פסח מה"ת דחוי' מהאי טעמא הואיל וכל ישראל לאו חד פסח מייתו, ולפי"ז פרו ואילו של כה"ג כ"ש דטומאה דחויה מק"ו השתא פסח רחובה על כל ישראל אפילו הכי כיון דאין כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות טומאה דחויה לו, כ"ש פרו ואילו דאינו אלא חובת יחיד דטומאה דחויה להו, והדרא קושיא לדוכתי' דא"ב מאי משני רבא הכא זאת אומרת טומאה הותרה אכתי תקשה הפרישהו מטומאת מת משום פרו, ומהתימא על התוס' שסותרין דבריהם זה את זה.

ועוד קשה לי אמאי דפירשו התוס' דאפי' למ"ד הותרה אפילו הכי לגבי פסח דחויה, הא בפ"ק הסנהדרין (יב ע"א) תניא אין מעברין את השנה מפני הטומאה רבי יהודה אומר מעברין, אלמא דס"ל לרבי יהודה טומאה דחויה, והאמר רבי יהודה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור, והשתא מאי פריך שהרי הא דמעברין מפני הטומאה אפסח קאי והא פסח שאני דלכ"ע דחויה היא. וכ"ת משום דלרבי יהודה בע"כ לא שאני לי' דאל"ב אכתי מצי למימר כה"ג ביוה"כ בעבודת פרו דדמי לפסח יוכיח דאין עודנו על מצחו ומרצה, א"כ מטתך כיון דרבי יהודה לא שאני לי' רבא דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי שמעון, ועוד דהתם מסיק לרבי יהודה אם מפני הטומאה עיברו אינה מעוברת משום דטומאה הותרה בציבור, אלמא לא שאני לרבי יהודה בין פסח לשאר קרבן ציבור ואי לרבא שאני לי' רבא דאמר כמאן.

[גליון. ואין לחלק בין פסח לשאר קרבן ציבור מטעם אחר משום דכל קרבן ציבור וכן פרו של אהרן עבר יומו בטל קרבנו ואין להם תשלומין מש"ה הותרה להם טומאה כיון דזמנם קבוע, דהא עיקר דחיית שבת וטומאה בזמנו קבוע תליא כדאמרינן לקמן בפ"ה (דף מ"ט) [נ' ע"א], אבל פסח כיון דאין זמנו קבוע כ"כ דהא יש לו תשלומין בפסח שני די אם נאמר דטומאה דחויה ולא הותרה לגמרי, דהא ליתא, דהא רוב ציבור אין עושין את השני כדמוכח בפ"ז דפסחים (פ' ע"ב) גבי היו שלישיתן זבין וכר, א"כ ברוב צבור טמאים אי אפשר לומר דיחוי מפני התשלומין דהא אי לא עבדו בראשון אין לרובא תשלומין א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר קרבן ציבור

הקבוע להם זמן הטומאה הותרה להו למ"ד טומאה הותרה בצבור ע"כ].

הילכך נ"ל כמו שפי' התוס' בשם ר"י דרבא זאת אומרת קאמר אבל לי' לא ס"ל. והכי משמע נמי לקמן (דף ד) נח' ע"ב] דאמר רבא כהן גדול דלאו בדירן תליא מלתא כר, אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא, דלמ"ד הותרה הזאה למה לי כלל כדאמרינן לקמן נשם ע"א] אליבא דר' יוסי, אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא בצבור, אלא שזה יש לדחות לפי מה שפרשתי לעיל [ד' ע"א ד"ה עוד כתבו] דאע"ג דהותרה אפילו הכי צריך הזאה מגזה"ב כמו גבי מלואים.

מ"מ יש להביא ראיה דרבא ס "ל דדחויה היא דבפ"ז הפסחים (עט ע"א) אמרינן גבי פסח האפי' קהל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו, ואמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאו כו' עד אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה בצבור, ורבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מאי טעמא הכתיב והבשר וכו' כל היכא דקרינן בי' כד, הרי דס"ל לרבא טומאה דחויה היא גבי פסח מן התורה, דהא מייתי לה מהקישא דקרא וא"ב הוא הדין נמי לשאר קרבנות דמן התורה אין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר.

ודוחק לומר דרבא אליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא דקאמר ולי' לא ס"ל דדחויה היא והאי הקישא מיבעי לי' אליבא דנפשיה לכי הא דאמר רבא פ"ב דזבחים (דף לד.) לענין טהור שאכל את הטמא לפני זריקת דמים דאינו לוקה. ומה שדקדקו התוס' דקאמר הגמרא מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ולמאי נ"מ אמר הכי אלא משום דרבא ס"ל הכי דהותרה, אין זה דקדוק רכן דרך הגמ' בכל מקום לדייק (הכא) [הכי], ועוד דבלא"ה איצטריך לי' להגמ' למידק התם הכי לאשמועינן דזאת אומרת דקאמר רבא הכא זאת אומרת ולי' לא ס"ל, ובתשובה (סי' ל"ס [סי' ל"ח] הארכתי בזה ואין זה מקומו:

רבינא אמר אפילו תימא טומאת מת דחויה בציבור:    קצת קשה לי כיון דס"ל לתנא דידן דטומאה דחויה היא אמאי לא תנא נמי דמזין על כהן גדול דיוה"כ כמו דתנא בפ"ג דפרה לפלוגתא דתנאי דמייתי לעיל. ושמא י"ל דרבינא כמאן דמתני חדא ס"ל דלעשות ולכפר אלו מעשה יוה"כ וממילא ש"מ דבעי הזאה כל שבעה כמו במילואים, אבל פרישה הפרה אינו אלא משום מעלה בעלמא, וקמ"ל דאפ"ה הזאה נמי בעי משום מעלה, ואפילו תימא דס"ל לרבינא כמאן דמתני תרתי ופרישה הפרה נפקא לי' נמי ממילואים, מ"מ קמ"ל בפרה לרבותא דלא תימא כמאן דמתני חדא וכ"ש יוה"כ דודאי בעי הזאה:

טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור:    ואיכא תרי לישני אדרב נחמן, ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב טהורין עבדי טמאין לא עבדי, וללישנא בתרא אפי' אי איכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרי', ור' ששת אמר דחויה הוא בצבור וכל כמה דאיכא טהורין לא עבדי טמאים. ומשמע ודאי דדיחוי דטומאת מת בכל קרבן צבור חוץ מפסח כולה מלתא בכהנים לחוד תליא, אבל הציבור אינו מעלה ומוריד. דממנ"פ אי איכא כהן טהור כיון דלרב ששת דחויה היא וכל כמה דאיכא אפי' כהן אחד טהור לא עבדי טמאים מאי איכפת לן בהא שרוב צבור טמאים הם אפי' כולן טמאים מ"מ כיון דדחויה היא ואיכא כהן אחד טהור עושה בטהרה והא אין לצבור שום עסק בקרבן אלא לכהן בלבד, וכן לרב נחמן ללישנא קמא דבדאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב אפי' רוב צבור או כולן טמאים אפילו הכי טהורין עבדי טמאין לא עבדי כיון האפשר בטהורין דההוא בית אב ולא משכחת לה דתליא טומאה בצבור לגמרי, וכ"ש ללישנא בתרא דרב נחמן דס"ל הותרה לגמרי ואפי' איכא טהורין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים אין טומאה וטהרה של צבור מעלה ומוריד ואפי' של כהנים נמי לא, אלא לעולם עבדי טמאים כיון דהותרה.

ולא דמי לפסח דתנן בפ"ז דפסחים (עט ע"א) נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה. שאני פסח דרחמנא דחי' לטומאה דכתיב איש כי יהי' טמא ודרשינן איש נדחה ואין צבור נרחץ ונעשו ונאכל בטומאה, והיינו טעמא דהיחיד נדחה משום דהתורה הקפידה שיהי' הבעלים בעזרה בשעת הקרבתו וטמא בעזרה בכרת. ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וחזי לאכול בערב ואע"ג שאי אפשר לו לעמוד בעזרה בשעת הקרבתו וה"ה לטמא בשביעי שלו, מ"מ טמא מת יחיד קודם שביעי שלו נדחה הואיל ואי אפשר לו לאכול בערב, ואכילת פסח מעכב דעיקרו בא לאכילה וכדאמרינן בפרק (מי שהיה טמא) [ תמיד נשחט סב ע"ב ]. אבל לציבור נדחה לרב ששת או הותרה לרב נחמן ביאת עזרה ואכילתו בטומאת מת כדתנן בפ"ז דפסחים (דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. אבל שאר קרבנות ציבור אין להם עסק עם הצבור לא בשעת הקרבה ולא בשעת אכילה, ולא עוד אלא אפי' אי קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדתנן התם [שם] ה' דברים שהן קרבן ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה, ולא תלי' מידי בצבור אי טמאים אי טהורים אלא בכהנים המקריבים קרבן לחוד.

וגדולה מזו נראה לי, דהא דתניא התם בפ"ז דפסחים [ע"ט ע"א] גבי פסח אפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה, פי' אפי' הטמאים בטומאת מת בין כהנים או ישראלים יעשו הואיל ובלא"ה כלי שרת טמאים, דאין זה אלא בפסח לבד, אבל בשאר קרבן ציבור לרב ששת דאמר טומאה דחויה בצבור איכא בין פסח לשאר קרבן ציבור אליבא דרבא דהתם, דהכי אמרינן התם אמר רב חסדא לא שנו, פי' דבשביל כלי שרת טמאים יעשו בטומאה, אלא שנטמא הסכין בטומאת מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל דמטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת מתעביד, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמיא ליה גברא לא מטמיא טהורים עבדי טמאים לא עבדי, מוטב שיאכל בטומאת בשר ואל יאכל בטומאת הגוף דבכרת, אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור, רבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר, כל היכא דקרינן בי' אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן בי' כל טהור יאכל פי' ולא טמא. א"כ בשאר קרבן ציבור דאינו נאכל בטומאה בנטמא הסכין בשרץ אין כהן טמא מקריבו דהא לא נדחה אצלו אפי' טומאת בשר כיון שאין נאכל בטומאת הגוף לגבי הקרבה נמי אינה נדחית. ואין נדחית טומאת מת בכהן בקרבן ציבור אי איכא טהורין מחמת טומאת סכין, אלא בנטמא סכין במת דמעיקרא בטומאת הגוף קא מתעביד.

ואפי' בנטמא סכין במת נמי יש לדון בשארי קרבנות ציבור אי נעשים בטומאה, דאהא דקאמר בטומאת הגוף דבכרת מתעביד הקשו התוס' [שם ד"ה בטומאת הגוף] ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנוס בעזרה, אי נמי יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט, ותי' בשם ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט אותן בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי, א"כ בשאר קרבן ציבור דמועטין הן יש להן כל תקנות הללו ואין טומאה נידחית אצלם כלל מפני כלי שרת שהן טמאים, מ"מ בנטמא סכין בשרץ בשאר קרבן ציבור שאין נאכלין בטומאה לא נדחה אצלם טומאת מת בדאיכא טהורים ולא עבדי טמאים וכדאמרן, זהו מה שנ"ל מוכרח.

וראיתי להרמב"ם (בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ט-יב) כל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן צבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה, ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת לבדה, [כל] קרבנות הציבור (ה)קבוע זמנם לפיכך כולן דוחין וכר, כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאים למת או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים במת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה.

ואני תמה עליו בתרתי, חדא בשאר קרבן ציבור מה ענין קהל להקרבתן שהתיר להם כניסת עזרה שבכרת, ואפי' למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן אע"ג דאיכא טהורים עבדי טמאים נמי, אבל מה טיבם של קהל ליכנס בעזרה בשעת הקרבה שאתה מתיר להם ליכנס לעזרה בטומאתן. ולא עוד אלא אפי' אי כל הקהל והכהנים טמאים ואין כאן אלא כהן אחד בלבד שהוא טהור למאי דקי"ל כרב ששת דטומאה דחויה אינו דוחה טומאה אלא מקריבו הטהור, דאין קרבן ציבור חוץ מפסח שרוחץ את הטומאה תליא כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבים, וכ"ש אי אין כאן אלא טומאת כלי שרת בלבד אם נטמאו בשרץ שלא יעשו בטומאת הגוף של טומאת מת, ואפי' נטמאו כלי שרת בטומאת מת יש לדון מהאי טעמא דפי', כ"ש בנטמאו בטומאת שרץ דבודאי הדבר ברור שאין כהן טמא מת מקריבו היכא דאיכא טהורים כיון דקי"ל כרב ששת דטומאה דחויה בצבור.

עוד כתב שם הרמב"ם [הל' י"ד- ט"ו] היו מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אע"פ שרובן טמאי מתים לא יקריבו אלא טהורים, היו כל הבית אב טמאי מתים יביאו מבית אב אחר, היתה כל המשמר טמאי מתים מחזירין על משמר אחר, אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה, ומפני מה מחזירים על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ואין רוחץ כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.

הנה מה שפסק כרב ששת דטומאה דחויה בצבור יפה פסק, דכולהו אמוראי שם בפ"ז דפסחים ס"ל הכי, והוי לי' רב נחמן דאמר הותרה יחידאי, ועוד קי"ל כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי. אבל מה שפסק דאם רוב הכהנים הנכנסים לירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה, תמוה בעיני, דאין תלוי ברוב הכהנים, כיון דטומאה דחוי' אפי' [אם] כל הכהנים טמאים ואחד לבד טהור אין דוחה טומאה כיון דאפשר בטהור.

ואפי' גבי פסח נמי לא תלוי ברוב כהנים לענין טומאה אלא ברוב צבור משום דדרשינן איש כי יהי' טמא איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחים לשני, אבל בכהנים טמאים לא תלי' מילתא ואפי' רוב כהנים טמאים במת נעשה בטהרה ויתעסקו בו כהנים טהורים אע"פ שהן מיעוט הכהנים ורובן טמאים, טהורין עושין טמאים אין עושין, בין טמאי כהנים להקרבה בין טמאי ישראל לא. תדע דהא התם [עט ע"א] תנן נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה, הרי דייק ותני גבי קהל או רובו וגבי כהנים לא נקט או רובו, ש"מ דוקא בכל הכהנים טמאים הוא דעושין בטומאה, אבל ברובן אין עושין בטומאה לא ע"י כהנים הטמאי מתים ולא טמאי מתים הישראלים ובדפי', אע"פ שיש לדחות ראיה זו ובדוחק גדול אין נראה.

ועוד לדברי הרמב"ם כיון דרוב צבור טמאי מתים מהני להקל לגבי כהן המקריב ראם [הוא] טמא מת אע"ג דאיכא טהורין מקריבו בטומאה, וכיון דטומאת מת דרוב צבור מועיל אפי' להקל כ"ש דתהני להחמיר, והשתא תמה על עצמך הרי שהי' רוב צבור זבין או מצורעין דאין טומאות הללו נידחין בקרבן ציבור אלא טומאת מת בלבד, אפילו כל הכהנים טהורים אין להקריב תמידין ומוספין כל זמן שהם טמאים אפילו על ידי כהנים טהורים, והא ודאי ליתא, דא"ב לא לישתמיט הגמ' לאשמועינן רבותא גדולה כזו, וכה"ג דייק רבא [ב]פרק הערל (יבמות עב, ב) לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא ונימא ר"ע היא דמרבי לערל כטמא, וכיון דלא אזלינן בתר רוב צבור ואפי' להחמיר כ"ש דלא ניזיל בתרייהו להקל וליזיל בתר רוב ציבור טמאי מתים להתיר להקריב כהן טמא מת אע"ג דאיכא טהורים כיון דקי"ל טומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה.

נמצא אתה למד בכל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן חוץ מפסח דדוחין את הטומאה היינו [בנטמא] בטמא מת דוקא [ו]אינו אלא בכל הכהנים שנכנסו באותו הפעם בירושלים טמאי מתים, אבל אי איכא אפי' כהן אחד טהור הוא מקריבו ולא טמא, כיון דטומאה דחויה היא ולא שני לן בין אם הציבור טהורין או טמאי מתים. ואם הכהנים טהורים או אפי' כולן טמאי מתים והציבור זבין או מצורעין אע"פ שאין טומאות הללו נדחים מפני קרבן ציבור אפילו הכי קרב ע"י כהנים דלא איכפת לן בשאר קרבן ציבור בטומאת הציבור או בטהרתן, אם לא שהכהנים נטמאו בשאר טומאות. ו[ב]כהנים וציבור טהורים והכלי שרת לבד טמאים בשאר קרבנות ציבור לבד פסח, לכ"ע אפי' לרבא אי נטמאו בשרץ כהנים טהורים עבדי טמאים לא עבדי:

כל היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב וכו':    נ"ל דזה אינו אלא מדרבנן למ"ד הותרה, דודאי מן התורה אין סברא לחלק בין ההוא בית אב לבית אב אחר, והא דמסיים בתר לישנא בתרא דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא אלישנא קמא נמי קאי, אלא דנטר הגמרא עד דמסיים לפרש דברי רב נחמן והדר יהיב טעמא אליבא דתרתי לישני:

דף ז ע"א[עריכה]

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו':    סוגיא דשמעתא נ"ל דלמ"ד טומאה דחויה בציבור אין חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד בטומאת קרבן, ביש לו אחרת מביא אחרת בטומאת קרבן כמו בטומאת גברי דמהדרינן אטהורים לכתחילה. ובדיעבד איכא בינייהו תרתי, בחרא חמיר גברי מקרבן ובחדא קיל מיני', חמיר דטומאת גברי אינו דיחוי אלא בטומאת מת בלבד אבל לא בשאר טומאות, ובמת נמי דוקא בציבור אבל לא ביחיד, אבל טומאת קרבן בין ביחיד בין בציבור בין בטומאת מת בין בשאר כל טומאות בדיעבד הורצה. מיהו איכא בין טומאת גברי לשל קרבן, [ד]בטומאת מת דגברי מרצה בצבור מאליו ואפי' נשבר הציץ, אבל טומאת קרבן בין של יחיד בין של צבור אינו מרצה שום טומאה אפי' של מת אלא ע"י הציץ, לאפוקי נשבר הציץ לרבי שמעון או אינו על מצחו לר' יהודה דאינו מרצה, והיינו דאמר רבי שמעון לקמן [ע"ב] כהן גדול ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה ואטומאת קרבן קאי, ומוכיח מזה האפי' אינו על מצחו מרצה, וש"מ כל היכא דליכא ריצוי ציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו דיחוי אפי' בציבור.

והכי משמע נמי מהא דהיה מקריב מנחת עומר דקרבן ציבור הוא אפילו הכי אומר ומביא אחרת תחתי' משום דטומאה דחויה בציבור, ומאן שמעת לי' דדחוי' ר"ש ולדידי' בע"כ אפי' אינו על מצחו מרצה משום קושית כהן גדול ביוה"כ יוכיח. ומסתמא לא מיירי מנשבר הציץ דלרבי שמעון נמי לא מרצה דא"כ היה לו לפרש בהדיא הכי ואפ"ה מביא אחרת תחתיה, וש"מ דאפי' ע"י ריצוי ציץ טומאה דחויה בציבור משום הכי ביש אחרת מביא אחרת תחתי', ומיני' בלא ריצוי דציץ כגון בנשבר הציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו מרצה, וכן הא דהיה מקריב מנחת פרים ואילים דבסמוך דר"ל דמיירי מקרבן ציבור ומסתמא איירי אפי' בעודו על מצחו ואפ"ה אומר ומביא אחרת ש"מ כדפי'.

והתוס' [שם ד"ה מכלל] גבי הא דאמר ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח פי' להיפוך דדמי טומאת קרבן לשל גברי האפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור בדיעבד א"צ ריצוי ציץ, וריצוי ציץ מהני דאפי' יש לו אין צריך להביא אחרת תחתיה, והא דאמר רבי שמעון כהן גדול ביוה"כ יוכיח דמרצה היינו אפילו ביש לו אין צריך להביא אחרת ועל זה אמר יוכיח דמרצה אע"פ שאינו על מצחו מדאין צריך להביא אחרת, וההיא דמנחת פרים דס"ד דבשל חג מיירי דקרבן ציבור הוא ואפ"ה מביא אחרת היינו באינו על מצחו לר' יהודה או בנשבר ואליבא דכ"ע, אלו דברי התוס'.

ולפי"ז אפי' בטומאת קרבן נמי איכא בין קרבן ציבור לשל יחיד בדליכא ריצוי ציץ, דבשל יחיד דיעבד נמי לא, ובשל ציבור דיעבד שפיר דמי דטומאת קרבן נמי דחוי בציבור בדלא אפשר, ואינו במשמע וכמו שכתבתי. ועוד בסמוך תניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא וכו' בין ביחיד בין בציבור, וקס"ד משום הטומאה דחויה בצבור צריך ריצוי ציץ, ולדברי התוס' אפילו אי טומאה דחויה בציבור אכתי אין ריצוי ציץ דיחיד ודציבור שדן, דאילו יחיד בלא ציץ פסול אפי' בדיעבד, ובציבור אין צריך ריצוי ציץ בדיעבד וטומאה דחויה כשל גברי, וא"צ כלל לציץ אלא ביש לו דאין צריך להביא אחרת לכתחלה.

ועוד קשה לי על התוס' דכולה סוגיא דפ"ז דפסחים (דף עז.) מוכח כדברי דטומאת קרבן חמיר משל גברי בלא ריצוי ציץ למ"ד טומאה דחויה בציבור, דשל קרבן פסול לגמרי אפי' בדיעבד, דתנן התם נעו ע"ס ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח, ומסיק שם בגמרא דלמ"ד טומאה דחויה בצבור ואין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין ולמ"ד בעינן עם הדם בשר או חלב לא משכחת ליה דבאין בטומאה, דהא ליכא אלא דם ולא אכילות ועולין כיון דאין הציץ מרצה על טומאתן, ועוד ב' הלחם אפי' חדא ליכא, והשתא אם איתא דבטומאת קרבן אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור דיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ כמו טומאת גברי, א"כ אפ"ת אין ציץ מרצה לא על אכילות ולא על עולין מ"מ הני ה' דבאין בטומאה דקחשיב קרבן ציבור נינהו, וכיון דלא אפשר, בדיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ, אלא ודאי טומאת קרבן בלא ריצוי ציץ דיעבד נמי לא וכדפי'.

ובאמת בעיקר הדברים למ"ד טומאה דחויה בציבור דחמיר טומאה של קרבן משל גברי, כבר תמה ר"י הביאו התוס' (בשמעתין) [בפסחים שם ד"ה דלא] דמשמע למ"ד טומאה דחויה בציבור אינו דיחוי אלא ע"י ריצוי ציץ, ואמאי הא טומאה דגברי דחוי בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף וכדתנן לקמן (שם פ' ע"ב), ונראה דזה הכריחו להתוס' בשמעתין [ד ע"ב ד"ה מכלל] לדמות של קרבן לשל גברי דדחוי בק"צ בלא ציץ, אבל אי אפשר לומר כן מההוא סוגיא דפסחים ובדפי'.

וכ"ת למאי דפי' דטומאת קרבן חמיר משל גברי, דשל גברי בלא ציץ מרוצה בקרבן ציבור ושל קרבן לא, הא א"א לטומאת גברי בלא טומאת קרבן (והא) [דהא] כי נגע בו טימאהו, וכה"ג אמרינן ריש פי"ג דזבחים (דף קו.) הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ריה"ג אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא, ואיכא להקשות אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טימאהו ובגמ' נק"ח ע"א] פריך שפיר קאמרי רבנן, ומוקי רבא בנטמא הגוף ואח"ב נטמא הבשר לכ"ע חייב, כי פליגי בנטמא בשר ואח"ב נטמא הגוף וכו' דבר זה אפרש לקמן גבי כה"ג יוכיח [ע"ב סוף ד"ה אמר לו ר"ש]:

ודע דגם הרמב"ם (פ"ד מהל' ביאת מקדש הט"ו) ס"ל דהא דטומאת הגוף רמת דחויה בציבור הוא ע"י ריצוי ציץ, וכמש"מ במלואים. ואני תמה הא בפ"ק דשבועות (ט' ע"ב) אמרינן מ"ט דרבי שמעון דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו פי' על האוכל קודש או הנכנס למקדש בטומאה, ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש, ואי מרצה אטומאת הגוף של טמא מת שעבד בקרבן ציבור הא מרצה על טומאת מקדש, וניליף שעיר של ר"ח מיני' שיהי' מכפר על טומאת מקדש בכה"ג, וזה ניחא טפי לדון גז"ש זו דעון עון בכה"ג, דהא פריך התם אי מה להלן עולין פי' על טומאת בשר ודם הקרב אף כאן טומאת עולין, פי' אף שעיר של ר"ח יהא מכפר על טומאת עולין על טומאת דם ובשר הקרב, ולא על האוכל בשר קודש שנטמא, ומשני עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים, הרי למאי דאתי' ליה גז"ש זו דעון עון מציץ לא דמי לי' לגמרי שעיר ר"ח בכפרתו לציץ, דציץ מכפר על טומאת עולין, וזה על בשר הנאכל, ואי ציץ מכפר ומרצה על כהן טמא מת שעובד בק"צ הא מרצה ומכפר על עון העדה ושאינו עון בשר. אלא ודאי הא דטומאה דחויה היא בציבור בלא ריצוי ציץ, ואין הציץ מרצה אלא על טומאת עולין בלבד. ורש"י נמי פי' התם מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת הדם והחלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכים להביא קרבן אחר והיינו כמש"ב. וה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כג:) בשמעתא דזקני דרום עון קדשים אין עון מקדישים לא, פי' אין הציץ מרצה אטומאה בין דבעלים בין דכהנים. ובפ"ב דמנחות (דף יד:) תנן נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים ר"י אומר שניהם יצאו לבית השריפה, וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל, ובגמ' אמר ר"א מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל, ולפני זריקה במאי פליגי אמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות קמיפלגי, רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, ור"י סבר אין הציץ מרצה על אכילות, והקשה ר"א מהא דתניא ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק והכא מאי הציץ מרצה איכא, פי' דהא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף שיהא כטהור לענין זה שאף הטהורים יעשו בטומאה, וש"מ דעל טומאת הגוף בקרבן צבור אין הציץ מרצה והא דטומאה דחויה בציבור בלא ריצוי ציץ הוא, וכ"כ שם התוס' נטו ע"א ד"ה והכאן דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף. והא דאמר בם' כיצד צולין (דף ע"ח) [פסחים עז ע"אן למ"ד טומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי, היינו לטומאת בשר דמהני ציץ, אבל לטומאת הגוף דלא מחני ציץ אפי' בלא ציץ מרצה והיינו כמ"ש.

נמצא אתה למד דטומאת הגוף של טומאת מת דחויה בציבור בלא ציץ ואפי' נשבר הציץ שפיר דמי, וטומאת עולין אינה דחויה אלא ע"י ציץ, ודוקא עודנו על מצחו לר"י או אפי' אינו על מצחו לר"ש אלא שלא נשבר מ"מ אם יש אחרת מביא אחרת, אבל אינו על מצחו לר' יהודה ולרבי שמעון בנשבר אפי' אין לו אחרת בדיעבד נמי פסול:

קתני מיהת אומר ומביא אחרת תחתיה:    קשה לי על מה שפרש"י בפ"ו דמנחות (עב ע"א ד"ה אם יש) אהא דאומר ומביאים אחרת תחתי' שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד, דא"כ מנ"ל לרב ששת להוכיח מכאן דטומאה דחויה בציבור, הא גזרה מדרבנן בעלמא היא, ואפי' רב נחמן לא קאמר אלא מטעמא דאיכא שירים לאכילה, ובסמוך אכתוב עוד בזה:

אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה:    קשה לי הא שם בפרק רבי ישמעאל (דף עב.) מסיים עלה דהיה עומד ומקריב דברי רבי ראב"ש אומר בין כך ובין כך אומרים לו הוי פקח ושתוק שכל עומר שנקצר שלא במצותו פי' שמצותו לקצור בליל י"ו בניסן כדיליף התם (סו ע"א) דקצירה וספירה בלילה, וטעמא דרבי מפרש התם אע"ג דמצות קצירה בלילה מ"מ בדיעבד כשר בשנקצר שלא במצותו, ומוקי למתניתין דהתם דתנן מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר, כרבי, והשתא כיון דלרבי נמי מצות קצירה מן התורה הוי בלילה לכתחילה, קשה לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בציבור למה אומר ומביאים אחרת תחתיה וקוצר ביום משום מצות אכילת שירים, מאי אולמא הא מהא למידחי מצות קצירה בלילה מפני מצות אכילת שירים תמי אינו מעכב בדיעבד, דהא אם אין לו אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק וש"מ דאכילת שירים דיעבד אינו מעכב. אלא ודאי ש"מ מהא דה"ט דבטלו מצות קצירה בלילה בזמנה מפני מצות אכילת שירים משום האי גזירה דפרש"י שמא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד, ובהא אפי' רב נחמן מודה כדאמר בסמוך גבי מנחת פרים ואילים, אבל קצירת העומר מסורה לבית דין דע"י שלוחי ב"ד היתה נקצרת כדתנן התם, מש"ה לא שייך למגזר שמא יאמרו שאין צריך קצירה בלילה. ושמא לזה כיון רש"י התם שפי' הא דמביא אחרת תחתיה משום שמא יאמרו דאליבא דרב נחמן פי' הכי, מ"מ אי לזה כיון סתם דבריו ביותר מ"מ רב ששת מוכיח שפיר דטומאה דחויה בציבור מדמביא אחרת ואי הותרה משום האי גזרה אינו כדאי לבטל מצות קצירה בזמנה, אבל למאי דמסיק רב נחמן משום דאיכא שירים לאכילה וכיון דלא סגי אלא בביטול מצוה אחת משתים אלה או אכילת שירים או קצירה בזמנה הא עדיפא לבטל קצירה בזמנה משום גזירה דמנחת יחיד:

קתני מיהת אומר ומביאים אחרת תחתיה:    יש לומר דללישנא בתרא דרב נחמן דס"ל אפי' אי איכא טהורים עבדי טמאים, וע"ז מביא רב ששת ראיה מהא דאומר ומביא אחרת תחתיה אלמא כל היכא דאפשר בטהרה מהדרינן, ה"נ כיון דאיכא טהורים לא עבדי טמאים. אבל ללישנא קמא דלא פליג רב נחמן אלא בדליכא טהורים בההוא בית אב אבל בדאיכא אפי' רב נחמן מודה דלא עבדי טמאים לא קשיא מידי מהא, דבדאיכא אחרת דמי לדאיכא טהורין בההוא בית אב ובהא אפילו ר"נ מודה, ובדליכא דמי לדאין שם אלא היא. וכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (ד ע"ב) גבי שיראי צריכי שומא דפליגי רבה ורב יוסף ואיכא תרי לישני אליבא דר"י ומביא ר"י ראיה לדבריו ואינו אלא אליבא דחד לישנא. ולפ"ז הא דמקשה בסמוך מהיה מקריב מנחת פרים נמי אינו אלא ללישנא בתרא לחוד.

ויש לפרש נמי דאפי' ללישנא קמא דרב נחמן נמי פריך מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה אלמא כיון דאפשר באחרת מביא אחרת, ה"נ אע"ג דליכא טהורים בההוא בית אב כיון דאפשר לאתויי מבית אב אחר ליש שם אחרת דמי דמביא אחרת:

קתני אומר ומביאים אחרת תחתיה:    וכ"ת למאי דפי' [לעיל ד"ה אמר ר"שן דטמא קרבן חמיר טפי מטומאת הגוף דטומאת מת דזה צריך ריצוי ציץ ובלא"ה אפי' בדיעבד פסול, אבל טומאת הגוף בלא ריצוי ציץ דחויה בציבור אי ליכא טהורים, א"כ מאי קושיא לרב נחמן מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה כיון דטומאה הותרה בציבור למה לי ריצוי ציץ, הא רב נחמן לא אמר הותרה אלא גבי טומאת הגוף דטמא מת ואיכא למימר הואיל וקיל דאין צריך ריצוי ציץ אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור מש"ה ס"ל דהותרה, אבל טומאת קרבן חמיר וצריך ריצוי אפי' למ"ד דחויה, איכא למימר דאפי' רב נחמן דאמר טומאת מת הותרה מ"מ בטומאת קרבן מודה דחמיר טפי וס"ל דדחויה דמרב ששת נשמע לרב נחמן, דכמו לרב ששת דס"ל דחויה מחמיר בשל קרבן משל גוף לענין ריצוי ציץ ה"נ לרב נחמן אע"ג דבשל גוף ס"ל הותרה אפילו הכי בשל קרבן אפשר לומר דחמיר ואינו אלא דחוי. וכ"ת ק"ו מה טומאת הגוף דחמיר דבכרת אמרה תורה הותרה, של קרבן דקיל דאינו בכרת לא כ"ש שהותרה, והא דלרב ששת דס"ל דחויה חמיר של קרבן משל גוף דזה דחויה בלא ריצוי ציץ וזה צריך ריצוי ציץ דוקא ולא אמר ק"ו כה"ג, די"ל דטומאת קרבן ע"י טומאת מת דדחיה בטומאת הגוף בלא ציץ אין ה"נ דאמרינן האי ק"ו לדחותו בטומאת קרבן בלא ריצוי ציץ, והא דאמר ומביא אחרת תחתיה בנטמאת בידו היינו בנטמאת בידו בשאר טומאות שאינו טומאת מת שאינו דחוי בציבור וליכא ק"ו, אבל טומאת מת דקרבן אין ה"נ דאין צריך ריצוי ציץ מק"ו, והאי ריצוי ציץ דדם ובשר וחלב דציבור בשאר טומאה דליכא ק"ו, וביחיד אפי' בטומאת מת נמי צריך ריצוי ציץ דטומאת הגוף גופי' דטומאת מת בשל יחיד אינו דחוי, וכיון דליכא ק"ו ריצוי ציץ דיעבד נמי מעכב, דא"ב לרב נחמן דאמר הותרה נמי איכא למימר כי האי גוונא דשל קרבן נהי דטומאת מת הותרה מק"ו משל גוף אפילו הכי בשאר טומאות דליכא ק"ו איכא למימר דמודה דבשל קרבן דחויה:

היה מקריב מנחת פרים:    קשה לי למאי דס"ד דבשל חג מיירי ומשום דטומאה בציבור דחויה מאי אריא דנקט מנחתם, אפי' מקריב פרים ואילים וכבשים גופייהו דחג הוי מצי למיתנא ראם נטמאו בשעת הקרבה אומר ומביאים אחרים תחתיהם כיון דהיינו טעמא משום דטומאה דחויה בציבור, ולר"ג ניחא דמשום כבשים נקט להו במנחות דמיירי בעומר וקמ"ל נקצר שלא בזמנו כשר ודלא כראב"ש. וי"ל דאי הוה נקט בקרבנות החג גופייהו תטמאו בע"ב בנטמא הדם מיירי וס"ל כמ"ד בפ"ק דפסחים (טז ע"א) דמשקי בי מטבחייא רכן ואין מקבלין טומאה אפי' לעצמן ואפי' למ"ד התם דמ"מ מדרבנן מיהו מקבלין טומאה אפילו הכי אין מביאין אחרת כיון דמן התורה טהורין:

דם שנטמא וזרקו:    הקשו התוס' הא לא הורצו היינו להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפר א"כ בזה אין חילוק בין אי טומאה הותרה או דחויה בציבור. ותירצו דלמ"ד דחויה ניחא כיון דמחמיר כולי האי בטומאת גברי ועולין קודם הקרבה, אבל למ"ד הותרה הו"ל למישרי באכילה אפי' במזיד כיון דבטומאת גברי ועולין מקיל כל כך דהיתר הוא. ואיני יודע מה סברא היא זו ומה ענין זה לזה לתלות היתר אכילה במזיד בהיתר הקרבה. אבל לי נראה כפשוטו דלאו ממדד לא הורצה קא פריך דההיא קנסא בעלמא הוא, אלא משוגג הורצה פריך מדלא קתני בשוגג כשר במזיד פסול, דאע"ג דבעלים נתכפרו אפילו הכי כיון דאין [ה]בשר נאכל שייך בי' לשון פסול, כדתנן בפ"ג דזבחים (דף כו.) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' פסול, ואמר שמואל עלה פסול בשר פי' שאינו נאכל אבל בעלים נתכפרו ש"מ דבשוגג הורצה היינו ע"י ציץ שמרצה עליו, ובלא"ה לשון ריצוי לא שייך אלא ע"י ציץ דכתיב ביה לרצון להם, ועוד דהכי תניא בפ"ג דמנחות (דף כה.) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקתני סיפא ובנכרים בין שוגג בין במזיד כו' לא הורצה וטעמא משום דכתיב לרצון להם ולא לנכרים דלאו בני הרצאה נינהו כדמפרש בפ"ד דזבחים (דף מה:), ש"מ דהאי הורצה בשוגג היינו ע"י ריצוי ציץ, ואי טומאה הותרה למה לי ריצוי ציץ לרצויי כדמקשה בסמוך מהא רעל מה הציץ מרצה, ואע"ג דלא חש כאן להאריך כמו בסמוך לית לן בה, ועוד דבסמוך תנא דאפילו על המדד ציץ מרצה והגמרא ר"ל דלמ"ד הותרה אפי' במזיד אין צריך לציץ מפרש לה בהדיא לרבותא דאפי' אמזיד דתני לא צריך ריצוי ציץ למ"ד הותרה, ואע"פ שהתוס' פירשו התם במנחות [בד"ה אבל בצבור] דהא דדייק ביבמות דמה"ת הציץ מרצה אפי' במזיד מהא רעל מה הציץ מרצה ולא מייתי לה מסיפא גופה דקתני בציבור אפי' במזיד מרצה ש"מ דהא דאמרינן דאינו מרצה במזיד ביחיד קנסא דרבנן הוא, י"ל דה"א טעמא לאו משום ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור לאו דשייך לשון הורצה שלא ע"י ציץ דהא התוס' בעצמם מסיימי שם אע"ג דלשון הורצה משמע ציץ, אלא ה"א איידי דנקט רישא גבי יחיד במזיד הורצה היינו ע"י ציץ נקט נמי בסיפא גבי ציבור הורצה אע"פ שלא ע"י ציץ הוא, ומ"מ גם התוס' שם משמע להו דלשון הורצה לא שייך אלא גבי ציץ, א"כ פריך הכא שפיר מדתני בשוגג הורצה דמשמע ע"י ציץ דמרצה ואי הותרה ריצוי ציץ למה לי בשוגג. ואע"פ שמפרש"י משמע נמי לכאורה דממזיד לא הורצה קא פריך, אי אפשר לומר כן וכדכתבתי, אלא ודאי כדפי' עיקר.

מיהו קשה לי מאי ס"ד דמקשה דהאי דם שנטמא איירי מציבור והא קתני סיפא דההיא שם במנחות (דף כה.) בד"א ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. ונ"ל דלס"ד ס"ל למקשה דהאי בד"א ביחיד דקתני בכל קרבן יחיד איירי אפי' באותן שקבוע להם זמן, ואע"ג דבמזיד לא הורצה אי אפשר לפרש אקרבן יחיד שקבוע לו זמן כגון פר ואילו וחביתין של כה"ג, דהא מוקי לה ביבמות (דף צ.) לא שני אלא לאכילה אבל בעלים נתכפרו, והני לאו בני אכילה נינהו דחביתין ואילו של כהן גדול כולה כליל ופרו נשרף חוץ לג' מחנות, מ"מ הא איכא פסח דקרבן יחיד הוא כדאמרינן לקמן פ"ה (נ' ע"א) וקבוע לו זמן ובר אכילה הוא, ועלי' נמי תנא שוגג הורצה ע"י ציץ, והא פסח דוחה טומאה ואי טומאה הותרה למה לי ציץ לרצויי על הפסח דהא דמי לקרבן ציבור לענין טומאה, ואע"ג דאמרינן אילים באילו של אהרן אע"ג דקבוע לו זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן, לאו משום דלא הותרה טומאה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן למ"ד טומאה הותרה בציבור, דודאי מן התורה הותרה כמ"ש התוס' [ד"ה כיון], וכן כתבתי למעלה נו' ע"ב באמצע ד"ה זאת אומרת] גבי פסח גופא מההיא דפ"ג דזבחים, אלא מדרבנן מהדרינן לכתחלה. אבל בדם שנטמא וזרקו כיון דמן התורה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן כפסח הותרה למה לי ציץ, דבאינו על מצחו לר' יהודה או בנשבר לדברי הכל אינו מרצה ואמאי כיון דשוגג הוא וליכא למיקנסי' מדרבנן בלא ציץ נמי נתכפרו בעלים, דבשלמא הא דתני במזיד לא הורצה אע"ג דמרצה מן התורה אלא מדרבנן אינו נאכל אפילו הכי תני לישנא דלא הורצה אגב רישא דתני גבי שוגג לישנא דריצוי דאינו אלא ע"י ציץ, אבל הא דתנא בשוגג הורצה קשה ריצוי ציץ ל"ל. ומשני כי תניא ההיא ביחיד, אע"ג דהמקשה נמי ידע דביחיד איירי אלא דס"ד דמיירי בקרבן יחיד הקבוע לו זמן, אפילו הכי משני לי' סתמא כי תניא ההיא ביחיד ולא מפרש בקבוע לו זמן משום דסתם קרבן יחיד שמיירי בשמעתין לענין טומאה היינו באין קבוע לו זמן והקבוע לו זמן בכלל ק"צ הוא.

והא דתלינן בכולה שמעתין דחוית טומאה בק"צ אע"ג דאינו תלוי אלא בקבוע לו זמן כדאיתא לקמן פ"ה (נ' ע"א), היינו טעמא משום דרוב קרבנות ציבור קבוע להם זמן ורוב קרבנות יחיד אין קבוע להם זמן, וכי קאמר כי תניא ההיא ביחיד היינו קרבן יחיד דקרי לי' בשמעתין לענין טומאה דלא קבוע לי' זמן, דאילו הקבוע לו זמן בכלל קרבן ציבור קרי לי' לענין דחוית טומאה.

והא דלא פריך מסיפא דבציבור הורצה ואי טומאה הותרה בציבור למה לי ריצוי ציץ כמו דפריך מהא דעל מה הציץ מרצה. י"ל דטעמא דריצוי בצבור לאו ע"י ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור ואיידי דתנא רישא גבי יחיד לא הורצה תנא נמי בסיפא גבי ציבור הורצה. והא דפריך מעל מה הציץ מרצה, [כאן חסר התירוץ, והתירוץ פשוט דעד כאן לא שייך לומר דתני איידי רק על לשון הורצה דמשמעותיה ע"י ציץ ולא נקט לשון כשר משום רישא, אבל בברייתא זו דנקט בהדיא על מה הציץ מרצה בין ביחיד בין בציבור משום איידי לא נקט טעות. וגם בלא"ה לא שייך כאן איידי דמה שהורצה בציבור אין צריך לכתוב כלל דכ"ש הוא מיחיד אם לא דלאשמועינן דאף בציבור אינו מרצה אלא ע"י ציץ].

דף ז ע"ב[עריכה]

ציץ בין שישנו על מצחו וכו':    ופירש"י כשאירע טומאה על הקרבן. משמע מפירושו דריצוי ציץ עיקרו תלוי על שעת טומאה האם באותו שעה היה מצחו לר' יהודה או שלא נשבר לרבי שמעון מרצה, אע"פ שבשעת הקרבה ליכא ריצוי ציץ כגון שאינו על מצחו לר' יהודה או שנשבר לרבי שמעון לית לן בה והקרבן כשר, ואם אינו על מצחו או נשבר בשעת טומאה אע"ג דבשעת הקרבה על מצחו אינו מרצה, דעיקר ריצוי ציץ תלוי בשעה שאירע טומאה ולא בשעת הקרבה. וקשה לי מנ"ל הא, דהא מצד הסברא הקרבה עיקר ובה תלוי ריצוי ציץ, ואם בשעת הקרבה איכא על מצחו מרצה אע"ג דבשעת טומאה לא היה על מצחו ואפי' היה נשבר באותו שעה, ואם בשעת הקרבה אינו על מצחו או נשבר אע"ג דבשעת טומאה הי' על מצחו לא מרצה:

אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה:    הקשו התוס' מאי ראיה היא זו דילמא יוה"כ היינו טעמא כיון דא"א להיות על מצחו לרצויי, דחי' טומאה כיון דקרבן ציבור הוא דאתי בטומאה, מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלי' ודחי' טומאה. ותירצו דה"ק רבי שמעון כהן גדול ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת טהורה אין אומרים הבא אחרת תחתי' והיינו ע"כ אפי' אין עודהו על מצחו מרצה, וכיון דאיכא תרתי ריצוי וק"צ לא מייתי אחרת, דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא אייתי אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא.

מבואר מדבריהם דטומאת קרבן דיעבד מרצה בלא ציץ בקרבן ציבור, ובקרבן יחיד ע"י ציץ דוקא, והא ליתא כדפי' לעיל [ע"א ד"ה אמר ר"שן דאפי' דיעבד ובקרבן ציבור אינו מרצה אלא ע"י ציץ דוקא, ואין בין קרבן ציבור לקרבן יחיד אלא בטומאת הגוף של טומאת מת, דבקרבן ציבור הורצה ולא ע"י ציץ ובשל יחיד אפי' ע"י ציץ לא הורצה, וכבר כתבתי מזה לעיל מה שיש בידי. והשתא דברי רבי שמעון ניחא כפשוטה כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה על טומאת הקרבן דאל"ב אפי' דיעבד היה פסול ואפי' אין לו אחר בלא ריצוי ציץ. וכ"ת הא אי אפשר לטומאת גברי בלא טומאת בשר דהא כי נגע הטמא בבשר טימאהו וא"ב טומאת גברי דמרצה בלא ציץ היכי משכחת לה, דהא ממילא איכא לטומאת בשר דצריך לרצויי דציץ וכבר הזכרנו זה למעלה [שם באמצע הדיבור]. לא קשיא מידי, השוחט משכחת לה בשוחט בקרומית של קנה דהו"ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה, כדמשני להא דטמא ששחט במוקדשים שחיטתו כשירה רפ"ק ךחולין(ג, ע"א).

דף ח ע"א[עריכה]

רבי מאיר סבר טומאה דחויה בציבור:    וכ"ת למאי דפי' למעלה [ד' ע"א ד"ה עוד כתבו התוס'] מאן דיליף ממלואים צריך הזאה כל ז' כמו התם מגזה"ב, לימא דכ"ע סברי הותרה אלא דרבי מאיר יליף לפרישה ממלואים וצריך הזאה כל ז' מגזה"ב ולא משום ספק טומאת מת, ורבי יוסי גמר לה מסיני ולא צריך הזאה אלא משום מעלה דספק טומאת מת. די"ל דההי' סוגיא אליבא דריש לקיש אתיא דגמר לה מסיני ורצה לאוקמי מילתא דר"ל אליבא דכ"ע, דאילו ר' יוחנן דגמר ממילואים ודאי כתנאי, דרבי יוסי ור' חנינא דאמרו דאין מזין על של יוה"כ אלא ג' ח' בלבד לית להו להא דר' יוחנן, ואיהו דאמר כר"מ לחוד.

מ"מ קשה לי כיון דאפי' למאי דס"ד השתא דלר"מ דחויה אפילו הכי אי אפשר לומר דצריך הזאה כל ז' אלא א"כ ס"ל נמי דהזאה בזמנה מצוה דאם לא כן אכתי בג' ח' סגי, והשתא האיך מוקי לה כתנאי הא אכתי י"ל דלכ"ע הותרה אלא דר"מ סבר טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי סבר לאו מצוה, דהא למאי דס"ד השתא אפי' אי הותרה אפילו הכי הזאה בעי ולר' יוסי דסגי בג' ח' בע"ב משום דס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה, דאי מצוה אפ"ת הותרה כיון דמ"מ הזאה בעי למאי דס"ד השתא הוי בעי נמי בזמנה במצותה, אלא ודאי לר' יוסי בזה לאו מצוה, א"כ אפ"ת לכ"ע דחויה או הותרה בהא פליגי ע"כ נמי במצוה ולאו מצוה ובהא לחוד סגי ונימא דרק בהא פליגי אבל בהותרה ודחויה בהא לא פליגי כלל.

וי"ל דזה המקשה ידע ההיא ברייתא דבסמוך דהי' שם כתוב על בשרו דס"ל לרבי יוסי דטבילה בזמנה מצוה וקס"ד דה"ה להזאה, ולפ"ז הא דאמר רבי יוסי אין מזין עליו אלא בג' וז' בלבד אע"ג דלמאי דס"ד השתא ס"ל הזאה בזמנה מצוה בע"ב היינו טעמיה דס"ל הותרה וכיון דהותרה לא איכפת לן בהזאה שתהיה בזמנה ובג' וז' לחוד סגי וכיון שכן אי אמרת דר"מ פליג עליה בהא דאע"ג דהותרה בעי הזאה כל ז' משום הזאה בזמנה מצוה א"כ משוית פלוגתא חדשה בין רבי מאיר לרבי יוסי בהא מה שלא מצינו דפליגי תנאי בהא, דלמר אע"ג דהותרה מ"מ בזמנה בעי ולמר כיון דהותרה בזמנה אינה מצוה, מש"ה מוקי לה דפליגי בהותרה ודחויה דכבר מצינו דפליגי תנאי בהא לעיל. אבל אי ס"ל נמי לר"מ דהותרה היה מודה לרבי יוסי דבג' וז' לחוד סגי ולא פליג עלי' בהאי סברא דאי הותרה אין להקפיד על הזאה בזמנה, והמתרץ דדחי דלרבי יוסי לא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה לא ידע האי ברייתא דלקמן דלרבי יוסי מצוה, אבל אין לומר דהמקשה נמי לא ידע מההיא דלקמן והא דלא מוקי דלכ"ע הותרה ופליגי בזמנה מצוה משום דמשמע ליה מסברא דלכ"ע בזמנה מצוה דמנ"ל לומר כן מסברא:

אי ס"ד סבר ר"י הותרה הזאה כלל ל"ל:    קשה לי דילמא בעי הזאה משום שעיר החיצון הקרב ביוה"כ והוא נאכל לערב כדתנן בפי"א דמנחות (דף צט:), ואמרינן לעיל [מ' ע"א] היכא דאיכא שיריים לאכילה לכ"ע מהדרינן אטהרה, וכ"ת א"כ אמאי אין מזין עליו אלא ג' וז' לר' יוסי כיון דדחויה היא, א"כ הכי הו"ל למימר תיבעי להזאה כל ז', ולא להקשות להיפוך הזאה כלל למה לי, בשלמא מאילו של אהרן דאמר לעיל נשם] כיון דיחיד [הוא] מהדרינן לא קשיא מידי, דכבר עמדו התוס' עלי' [ד"ה דאי] ותי' דהא דמהדרינן אטהרה באילו אינו אלא חומרא בעלמא דכיון דזמנו קבוע לי' כשל ציבור דמי לדחות שבת וטומאה ודוקא בטומאה ודאית מהדרינן אבל מספיקא בהזאה ג' וז' סגי, אבל מהא דשעיר החיצון שנאכל ודאי קשה דהא מדינא ראוי להדר בתר טהרה כדי לקיים בו מצות אכילה .

וי"ל דודאי הזאות הללו אינן אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירא לחוש שמא נטמא במת, תדע שהרי בכל קרבן ציבור ויחיד דכל השנה לא חיישינן לה הלכך לא עבדו מעלה לחוש אלא משום קרבנות דעיקר כפרה דיוה"כ תלויה בהן כגון פר ושעירים דיוה"כ שמרובה כפרתן, ועוד שנכנסין לק"ק, אבל משום שעיר החיצון ואכילתו לא עבדו מעלה לחוש לספק טומאה דמאי אולמיה מכל הקרבנות, ומ"מ צריכין אנו לסברת התוס' ג"כ תהי דאהא שהקשו מאילו איכא למימר כדפירשתי גבי שעיר החיצון, מ"מ אכתי תקשה לך מפרו של אהרן תכנס לפנים ועיקר הכפרה תלויה בו, והשתא נימא דמשום (ליתא) [לתא] דידיה בעי הזאה, לפיכך אכתי צריך לומר כטעמם של התוספות:

מקשינן הזאה לטביל:    והקשו התוס' אמאי פשיטא לי' טפי בטבילה מהזאה. ותירצו משום הכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' וחטאו ביום הד וכבס בגדיו ורחץ במים, וע"ב האי דהדר כתב וחטאו ביום הד לאו אהזאה קאי לומר דמצוה בזמנה דא"כ להדר נמי הזאה דג' כמו דהדר הזאה דד, אלא האי וחטאו משום ורחץ כתב רחמנא לומר הטבילה בזמנה מצוה, ומאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה דריש להאי וחטאו כדאמר בפ"ג דקידושין (סב ע"א) סד"א הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ"ל. וכן נראה מפרש"י.

וקשה לי הא בפ"ק דקידושין (כה ע"א) תניא הרי שהיה מזה וניתזה הזאה על פיו רבי אומר היזה וחכ"א לא היזה, ואמרינן בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה הטהור על הטמא וחטאו פי' על הטמא וחטאו חיטוי דהזאה על מקום הראוי לקבל טומאה בעינן ובנגיעת לשון מקבל טומאה, ורבנן סברי וחטאו ורחץ פי' בעינן חיטוי דהזאה על מה שצריך רחיצה דהיינו טבילה והלשון א"צ טבילה כדאמרינן התם, אלמא לכ"ע להני תנאי האי וחטאו אהזאה קאי ולא אטבילה, והשתא אי האי וחטאו ביום הז' דוקא קאמר דהיינו בזמנה אדרבה להזאה בזמנה מצוה ש"מ, אבל טבילה לא נשמע מיניה דהא מהזאה איירי האי וחטאו ולא מטבילה כלל.

והא ליכא למימר דמאן דאית לי' טבילה בזמנה מצוה לא דריש האי וחטאו אהזאה אלא אטבילה לומר דבזמנה מצוה, ורבי ורבנן ס"ל כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ודרשו להאי וחטאו אהזאה לאורויי לן מקום הזאה היכא לרבי על מקום טומאה ולרבנן על מקום טבילה, והא דלא דרשי דלהזאה בזמנה אתיא לומר לך דמצוה הוי כמו למאן דדריש ליה אטבילה דלמצוה בזמנה אתי, י"ל דבשלמא למאן דדריש לי' אטבילה בע"כ למצוה בזמנה אתי דהא לענין אחר ליכא למידרש אלא להא, אבל למאן דדרשי ליה אהזאה האפשר למידרשי' על מקום הראוי להזאה ניחא לי' למידרש אהא מלומר דלהזאה בזמנה אתי, ולפי' התוס' בלא"ה אי אהזאה קאי אי אפשר למידרש דלמצוה בזמנה אתי דא"כ ליהדר נמי להזאה דג' כדהדר להזאה דד, אלא ודאי ללמוד מקום הזאה אתי, הא ליתא, דא"כ הני תנאי דמפקי להאי קרא לטבילה בזמנה מצוה מקום הזאה מנ"ל, אלא ודאי כ"ע מפקי להאי וחטאו להזאה וללמוד מקום הזאה היכא ולא לטבילה בזמנה מצוה אתי, ואכתי תקשה אמאי פשיטא ליה טבילה בזמנה טפי מהזאה וקושית התוס' הדרא לדוכתי'.

וכ"ת למאי דפרישית דהאי וחטאו כ"ע אהזאה דרשו ללמוד מקום הזאה היכא, א"כ מאי פריך התם בפ"ג דקידושין(סב ע"א) וחטאו ביום השביעי למה לי סד"א הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי קמ"ל, הא האי וחטאו מיבעי לי' לכ"ע ללמוד על מקום הזאה. אומר אני ולטעמיך לדברי רש"י ותוס' דללמד על טבילה בזמנה מצוה אתי למ"ד טבילה בזמנה מצוה א"כ מאי פריך וחטאו למה לי, ועוד איך מסיק דקמ"ל דאפי' לתרומה לא סגי בחד הזאה הא האי קרא דוחטאו לא איירי כלל אלא מטבילה, ואי למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה קא פריך לימא דמיבעי לדרבי ורבנן וללמד על מקום הזאה היכא אתי ולא למימר מלתא חדתא דלתרומה אתי דלא ככ"ע:

ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה:    קשה לי כיון הטבילה בזמנה מצוה ממילא הזאה צריכה להיות בזמנה ובלא היקשא דזה תלי בזה, שהרי הזאה קודמת לטבילה כדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וטהר בערב ותניא בספרי [פרשת חקת] אם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום, ואי אינו מזה בזמנה בין בג' בין בז' ממילא נדחית הטבילה לאחר זמן, ואפי' אם היתה טבילה קודם להזאה כיון הטבילה אינה מטהרת בלא הזאה אין זה טבילת טהרה עד שיקבל נמי הזאה בזמנה ולא נגמרה מצותה של טבילה, ועד לאחר הזאה תלויה ועומדת, וכ"ש למאי דקי"ל דהזאה מעכבת לטבילה וא"א לטבילה אלא בתר הזאה וכיון הטבילה בזמנה מצוה ממילא צריכה נמי הזאה בזמנה כדי לטבול אחרי' בזמנה דמצוה היא.

וי"ל דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אלא בבא הטהרה ע"י הטבילה ממילא, אבל אם יש דבר אחר המעכב מלבא הטהרה ע"י הטבילה כגון טמא מת הצריך נמי הזאה אין כאן משום מצוה למנוע המעכב כדי שתבא הטבילה בזמנה:

דף ח ע"ב[עריכה]

הא קי"ל הזאה שבות ואינו דוחה שבת:    קשה לי הא אפשר להזות עליו בשבת בעזרה דהא קי"ל אין שבות במקדש, ואע"ג דס"ל לר"ע לקמן (דף יד.) הטהור שנפלה עליו הזאה דטימא אותו וא"ב אי אפשר להזות עליו בעזרה כדאמר לקמן דלר"ע האיך עביר עבודה כיון דמזין עליו ונטמא, הא רבנן פליגי עליה דר"ע וס"ל רעל הטהור נמי טהור, ואיכא למימר דר"מ כרבנן ס"ל, ולמה דחיק אליבי' לומר דז' מלבד שבת, אפ"ת בשבת נמי וכרבנן ס"ל ואפשר שפיר להזות עליו אפי' בשבת ובעזרה דאין שבות במקדש:

אלא מאי אית לך למימר ז' לבד משבת ה"נ [וכו']:    קשה לי הא דתנן בפ"ג דפרה [מ"א] ומזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם ובתר הכי תנן לא מצאו מז' עושין משש מה' מד' מג' מב' ומאחת, ומשמע דארישא קאי דמזין עליו כל ז' ימי הפרישה מכל חטאות שהיו שם, ואמר לא מצאו משבע להזות עליו כל יום מז' ימי הפרישה מאפר פרה אחרת עושין משש וכו', וכן משמע מפי' הרמב"ם שפי' שם לא מצאו משבע שב אל מה שאמר בתחלה ומזין עליו כל ז' ימים מכל חטאות שהיו שם, ואמר שאם לא יזדמן שהי' שם שארית אלא מפרה אחת ממנה יזה כל ז' ימים אמנם הכתה שיזה עליו מכל חטאות שהיו שם, והיינו דתנן התם בסיפא הראשונה עשה משה והשניה עזרא וה' מעזרא ואילך, לומר שהיו שם ז' פרות להזות בז' ימי הפרישה כל יום מאחרת. והשתא מז' לא משכחת לה לעולם בשלמא משש משכחת לה כשחל שבת בד' מימי הפרישה וכדאמר רבא בסמוך ונשארו ו' ימים להזאה, אבל ז' האיך משכחת לה לעולם כיון דאין ז' ימים בלא שבת שאין בו הזאה.

ונ"ל מתוך קושיא זו דאע"ג דאין מפרישין אותו אלא ז' ימים בלבד ואין צריך להפרישו שעה אחת קודם לשקיעת החמה כדמסקינן לעיל (ו' ע"א) הני מילי כשחל יום ג' ח' לפרישתו בחול דאפשר להזות בהן, ואע"ג דאחד משאר הימים אי אפשר שלא יחול בשבת לית לן בה כיון דאפשר לקיים הזאה בג' וז' לפרישתו שהן עיקר רעל ידן יוצא מכל ספק טומאת מת, דאפי' נטמא ביום הפרישה קודם שפירש נטהר ע"י ג' וז' לפרישתו ושאר ימי הזאה אינו אלא טפל להו משום הזאה בזמנה מצוה ואין עיקר הטהרה תלויה בהן, אבל הזאה דג' וז' לפרישתו עיקר הטהרה תלויה בהן ראם נטמא ביום הפרישה קודם שפירש אין הזאת שאר ימים מטהרין אותו אלא הזאת יום ג' לפרישה וז' לו לבד, ואם ג' או ז' לפרישה [חל] בשבת מפרישין אותו שעה אחת סמוך לשקיעת החמה קודם ז' ימים, ונהי דבחל יום ז' בשבת אפי' אי מפרישין שעה אחת קודם אי אפשר להזות עליו באותו שעה דהוי נמי שבת מ"מ מזין עליו למחרתו שהוא א' בשבת, וכן בב' בשבת משום ספק ג' ובג' בשבת ובד' בשבת אין מזין עליו כלל דאין לספק בהו לא בג' ולא בז' כיון שלא הוזה בשבת, ואע"ג דהשתא הזאותיו בטלין שני ימים רצופין יום ג' בשבת ויום ד' בשבת, מ "מ הא עדיף לן מלהפרישו בא' בשבת, הבזה יצא מכל ספק טומאה משא"כ בזה וכדפירשתי.

ומ"מ כשחל יום ג' בשבת כשמפרישין אותו שעה אחת קודם הז' ימים שהוא בד' בשבת מזין עליו באותו שעה של פרישה וביום ה' בשבת ובערב שבת משום ספק ג', ובא' וב' וג' בשבת משום ספק ז', וביום ד' בשבת אע"ג שהוא אחד מז' ימי הפרישה דבעי רצופים קודם יום העבודה וסמוך לו אין מזין עליו כלל, דלא בג' ולא בז' איכא לספוקי בי' כלל, מ"מ בחל יום ג' בשבת איכא יום חדש שמזין עליו דהיינו באותו שעה שקודם ז' ימי הפרישה מה שאין כן בשום פעם שאין מזין אלא בז' ימי הפרישה ואין חילוק ביניהם אלא בין רב למעט דבחל יום ד' בשבת הזאותיו אין בטילין אלא יום אחד שהוא בשבת ובחל בשאר ימים בטילין יותר, וכיון שכן הא ודאי הזאות מן הפרות היו כסדרן יום א' מז' ימי הפרישה שהיא הזאה ראשונה הי' מפרת משה שקדמה לכולן, ויום ב' לפרישה הי' משל עזרא שהיתה פרה שניה לה, וביום ג' משל שלאחריה, וביום ד' של פרישה לא היו מזין כלל דלא בג' ולא בז' איכא לספוקי, נמצא ביום ה' לפרישה מפרה ד', ביום ו' משל ה', וביום ז' משל ששי, ופרה הז' נדחית לגמרי שהיא אחרונה לכולן, אבל פרות אחרות אע"פ שאם חל שבת ביומם נדחית באותו פעם כגון אם חל שבת ביום ב' לפרישה נדחית פרת עזרא באותו פעם שהיא שניה לפרות ויום זה קבוע לה לעולם מ"מ בחל יום ב' לפרישה בחול זכתה ביומה, אבל פרה הז' לעולם אין לה יום מז' ימי הפרישה, דהא לעולם אין ימי הזאה בז' ימי הפרישה אלא ששה ימים דאי אפשר לז' ימי פרישה בלי שבת שאין בו הזאה כל עיקר.

ומ"מ בחל יום ג' לפרישה בשבת שאז צריך להפרישו שעה אחת קודם לז' ימי הפרישה ולהזות עליו באותו שעה מטעמא דפירשתי, אותה הזאה הקודמת לז' ימי הפרישה שאינו בשום פעם יותר הפרה השביעית שהי' דחויה בכל פעם מפני המוקדמת לה מצאתה ריוח ביום ז' לעצמה להזות בו ביום מאפרה כיון שיום זה חדש הוא ואינו מז' ימי הפרישה והפרות הקודמות לה עד עכשיו לא זכו אלא בהזאות של ז' ימי הפרישה יום זה שהוא קודם לז' ימי' פרישה קנתה היא והפרה הששית שזמנה קבוע לה ביום הז' לימי הפרישה נידחית באותו הפעם שהרי הזמן הקבוע לה לעולם הוא יום ז' מז' ימי הפרישה, והא באותו הפעם אין הזאה ביומה דהא לא בג' ולא בז' איכא לספוקי בי' כיון שקדמה פרישה באותו פעם יום אחד קודם ומזין עליו נמי בו ביום, נמצא משכחת לה הזאה ז' ימים ולא בפעם אחד קודם שריפת פרה אחת [אלא קודם שריפת כמה פרות]:

וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה:    פירש"י ואע"ג דלא הוי ד' שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים. ונ"ל דרש"י לא דק דאי ד' שלו אינו בשבת הזאתו בטילה ג' ימים בע"ב יום שבת ושכנגדו, דאי חל יום שבת בא' מג' ראשונים של ז' ימי הפרישה בטל יום א' כנגדו מג' ימים אחרונים של ימי הפרישה, ואי חל שבת בא' מג' ימים אחרונים בטל יום א' כנגדו מג' ימים ראשונים דהא הזאת ג' בלא ז' וכן הזאת ז' בלא הזאת ג' לאו כלום הוא, וכי חל יום א' דפרישה בשבת ובטלה הזאתו משום שבות, הזאת ה' לפרישה שהוא כנגדו של הזאת א' דמזין עליו משום ספק שמא ג', והו"ל הזאת שביעי נמי בטלה שאם אין הזאת ג' הזאת ז' לחוד לאו כלום הוא. וכן אם חל שבת ב' לפרישה הזאת ו' לפרישה נמי בטלה ואם חל ג' בשבת הזאת ז' נמי בטלה מה"ט דאם אין ג' אין ז'. וה"נ איפכא אם אין ז' אין ג', הילכך אם חל ה' ו' ז' לפרישה אחת מהם בשבת, אחת מא' ב' ג' שכנגדו בטל הזאתו, דאם ה' לפרישה חל בשבת בטלה הזאת א' שכנגדו ואם ו' הזאת ב' שכנגדו בטלה ואם ז' הזאת ג' שכנגדו בטלה מה"ט דאם אין ז' הזאת ג' לחוד לא מהני כלל, ובע"ב אם חל א' משאר ימים חוץ מיום ד' בשבת הזאת ג' ימים בטלה של ד' ושל שבת וג' או ז' שכנגדו  : [מלואים]

תנן התם הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה:    משנה היא בפ"ב דדמאי, וכתבו התוס' בירושלמי פריך תמן תנינן בפ"ה דדמאי הלוקח מנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה הכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן אתה אומר נחתום מפריש, ומשני רבי יוחנן אמר כאן בעושה בטהרה פי' מתניתין דהכא בנחתום עם הארץ העושה בטהרה שהשכיר גבל חבר לעשות לו חלתו בטהרה הלכך כיון הטרח כולו האי סמכינן עליה נמי דודאי תקנה והלוקח ממנו אין צריך להפריש, כאן בעושה בטומאה וחייב הלוקח להפריש, ורבי אלעזר משני כאן במרה דקה המוכר מפריש כאן במרה גסה הלוקח מפריש, ופריך אדר' יוחנן ואי בעושה בטהרה יפריש על הכל פי' אפי' מעשר שני, ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה כלומר אפי' ודאי וכ"ש דמאי דקילא דאיכא למימר שמא לא יתקנו ע"ה, אבל [ל]חבר שרי, ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן א"כ בדין הוא שהנחתום לא יפריש מעשר שני לפחות מטעמא דמסיק בשמעתין.

ופי' זה תמוה בעיני מאד דלמאי דפי' דרבי יוחנן מוקי למתניתין דהכא בנחתום ע"ה שעושה בטהרה ע"י גבל חבר הואיל וטרח כולי האי ודאי תיקנם, דא"ב מאי פריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ואפי' מעשר שני נמי, אדרבה איפכא תקשה לך דלא יפריש כלום אפי' תרומת מעשר דמדטרח כולי האי ודאי תיקנוה, אבל הא לא שייך לאקשויי אי בעושה בטהרה יפריש הכל ואפי' מעשר שני דהא משום העושה בטהרה אינו גורם להחמיר ולהפריש אלא להקל שלא להפריש והאיך תולה דמחמת הדבר הראוי לגרום קולא לפוטרו מלהפריש מעשר שני לר' יוחנן דמש"ה יהא חייב הא כלפי לייא.

ועוד קשה לי הא ההיא דהנחתומין ע"כ קמ"ל דהואיל דהוא נחתום אין צריך להפריש מדמאי שלקח מע"ה קודם שימכור לאחרים אלא תרומת מעשר ולא מעשר שני משא"כ שאר כל אדם דצריך להפריש נמי מעשר שני אבל הואיל שנחתום הוא אין צריך להפריש הכל כשהוא מוכר בעצמו, הרי דמיירי במתניתין מהפרשת הנחתום עצמו והיינו נמי דקא מקשה הירוש' בתחלת דבריו והכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן כלומר במתניתין דנחתומין אתה אומר הנחתום מפריש אלמא מיירי בהפרשת הנחתום עצמו, וא"כ מאי משני בעושה בטהרה דסמכינן עליה דודאי תיקנו, והא זה לא שייך לומר אלא לפטור הלוקח ממנו דאין צריך להפריש והא אנן בדידיה עצמו איירינן לחייבו להפריש תרומת מעשר ולא מעשר שני. וכ"ת דלר' יוחנן לא משמע ליה כדס"ד דאיירי שהנחתום מפריש אלא בלוקח ממנו עסקינן שמפריש תרומת מעשר אבל לא מעשר שני, א"כ תו לא קשיא מידי מהא דפ"ה דהלוקח מנחתום כיון דאידי ואידי מהפרשת לוקח איירי ולמה לי' לר' יוחנן לשנויי כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה, ואי משום דקשה מאי שנא דהכא אין מפרישין מעשר שני ואילו בפ"ה דמפרישין מעשר שני נמי אהא לא הקשה כאן המקשן אלא מאי שנא הכא הנחתום מפריש והתם הלוקח הקשה ועל זה לא תי' ר' יוחנן מידי. ועוד הא ההיא קושיא פריך לה לבתר שנויא דר' יוחנן ור"א אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אפי' מעשר שני וגם אשינויא דר"א פריך לה להאי קושיא בירושלמי.

ועוד קשה לי שהרי במסקנא קשה אהא דפריך אשינויא דר' יוחנן אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה כלומר ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן, אכתי מצי להקשות אפי' בתר שינויא דר' יוחנן דמתניתין דהנחתומין מהפרשת הנחתום מיירי ולא מהלוקח ממנו, ו[ב]נחתום חבר עסקינן, וא"ב לא שייך שינויא דר' יוחנן כאן בעושה בטהרה דמדטרח מסתמא תקנו, דהאי טעמא לא שייך אלא לפטור הלוקח ממנו וגם למאי דקאמר בגמרא דידן מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן ש"מ דבהפרשת הנחתום עצמו מיירי הכא.

ועוד, לשנויא דר' יוחנן דמוקי לההיא דנחתומין בנחתום ע"ה ובהפרשת לוקח איירי ובעושה בטהרה דמדטרח כולי האי ודאי תקנו כדפי' התוס', א"כ תקשה איפכא למה צריך להפריש תו אפי' תרומת מעשר כיון דאיכא הוכחה דודאי תקנו, וגם בגמרא דידן פריך בסמוך אלא מ"ש נפרשו ומשני מתוך שפרהדרין הללו [וכי], הרי נמי לא קשיא ליה אמאי מפריש תרומת מעשר אלא אמאי לא מפריש מעשר שני, ולר"י דירושלמי הו"ל לאקשויי להיפוך אמאי מפריש תרומת מעשר.

ועוד שהתוס' נשוכים מדברי עצמם דהא בסמוך פי' הירושלמי בשם ר' יוחנן גופי' דההיא מתניתין דהנחתומין מיירי במפריש חלתו בטומאה דאל"ב החלה פטורה מן הרמאי והבא מוקי לה לההיא מתניתין דהנחתומין במפריש חלתו בטהרה אדר' יוחנן.

והר"ש בפ"ב דדמאי פירש כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראוי לכהן לאכילה אבל בעושה בטומאה כגון שלקח מע"ה פי' שהוכשרו תטמאו, לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזי אלא להסיק תחת תבשילו הלוקח שיאכל הוא יפריש. ולפירוש זה ניחא הכל, והא נמי דפריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אתי שפיר דמהאי טעמא ראוי לחייבו נמי במעשר שני, והקשה הר"ש מאי קא קשיא לי' ממתניתין אהאי דפ"ה הא מתניתין בנחתום חבר איירי והתם בחבר שלוקח מנחתום ע"ה, ותירץ דמשמע לי' תחתום דהתם כעין נחתום דהכא הכל בנחתום חבר.

ומיהו קשה לי דבירושלמי הקשה אההיא דפ"ה דתנן בי' הכי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר א' ממאה ממה שיש כאן הרי בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות, והקשה בירושלמי וחלה חייבת בדמאי והתנן [דמאי פ"א מ"ג] חלת ע"ה והמדומע פטורה מן הרמאי, ושני ר' יוחנן כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה, ופי' הר"ש מתניתין דפ"ק שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן ומתניתין דפ"ה שעושה בטומאה, והשתא אי ההוא דפ"ה בנחתום חבר שלקח פירות שהוכשרו מע"ה מיירי משום קושיא קמייתא דהתם נחתום מפריש והבא לוקח מפריש כיון דלקח מע"ה פירות שהוכשרו תטמאו לא הטריחו למוכר להפריש הואיל דלא חזו אלא להסיק תחת תבשילו, למה לן לאוקמי בעושה בטומאה אפי' עושה בטהרה מ"מ הלוקח חייב להפריש דמאי מן החלה דאין עשיית הנחתום שגיבל בטהרה הוכחה על ע"ה שמכר לו שתקנו, אע"ב לר"י מיירי בנחתום ע"ה שמכר ככר לחבר ולא מיירי שהנחתום קנה הפירות מע"ה אלא בפירות הגדל בשדה שלו ולא היו מעולם ביד אחרים ואי גבלו בטהרה היתה חלה פטורה מן הרמאי כההיא דפ"ק דחלת ע"ה פטורה מן הרמאי, וכיון שכן מאי קשיא ליה בתחלה התם נחתום מפריש והבא לוקח כיון דהתם מיירי בנחתום ע"ה בע"ב לוקח מפריש ככל לוקח דמאי מע"ה.

וי"ל דלעולם מיירי מנחתום חבר והא דקאמר כאן בעושה בטומאה לאו דוקא אלא כיון דלר' יוחנן מיירי שלקח מע"ה פירות שהוכשרו ונטמאו אצל ע"ה דאל"ב היה מחויב הנחתום להפריש ולא הלוקח נעשה בטומאה קרי לי', דכיון תטמא הכבר אצל ע"ה במגעו אחר שהוכשרה אצלו קודם שבאה ליד נחתום החבר מסתמא נעשית העיסה והגלגול הטובל לחלה בטומאה ודאית ואינו מקפיד החבר לעשותה בטהרה, ואע"ג דמגע ע"ה אינו אלא ספק טומאה אפילו הכי מותר לעשותה בטומאה ודאית כדתנן בפ"ג דחלה [מ"ב] נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה.

והתוס' בשמעתין הביאו ההוא דירושלמי דפריך וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע"ה פטורה מן הרמאי אההיא מתניתין דנחתומין דשמעתין, ופי' חלת ע"ה פטורה אפי' הפריש חבר את החלה פטורה דלא גזרו דמאי על החלה כר"י דס"ל הכי בירושלמי פ"ק דדמאי, ומשני בירושלמי במגבל עיסתו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא יקבל טומאה וכיון הטרח כולי האי מסתמא תקנה ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר חנינא דר' אלעזר איש ברתותא היא הפוטר מן הרמאי בגיבלו במי פירות ויחידאי הוא ורבנן פליגי עלי', ומשני אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה, פי' מתניתין דפ"ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה מסתמא ודאי תיקן, א"נ כר"א כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו דאקילו רבנן גביה אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים וכה ברבים אנן קיימינן, וכדתנא בתוספתא בפ"א דחלה הלוקח מן הנחתום מן האשה שעשתה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי מבעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי, אבל ודאי טבל צריך תיקון כדתניא בירושלמי העושה עסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשה וחלה לא תאכל עד שיוציא עלי' תרומה ותרומה לא תאכל עד שיפריש עלי' חלה, אלו דברי התוס'.

והרי אתה רואה שא"א להולמן דהרי אדר"י דמתניתין דהנחתומין מיירי בע"ה העושה עיסתו בטהרה משום קושיא קמייתא דהירושלמי, והבא מוקי לה ר"י להאי מתניתין גופא בעושה בטומאה משום קושיא בתרייתא דחלה חייב בדמאי, ואפי' אם נפרש להא דר"י קמייתא בעושה בטהרה ונחתום חבר שלקח מע"ה פירות שלא הוכשרו לפיכך נחתום מפריש וכפי' (הרא"ש) [הר"ש], מ"מ אי אפשר לומר דמתניתין דהנחתומין מחייבת להפריש דמאי מן החלה ומיירי העושה הגיבול בטומאה ועל דרך שפירשתי דמהאי טעמא קרי לי' עושה בטומאה מחמת שהוכשרו אצל ע"ה א"כ אינו ראוי לכהן לאכילה ואמאי מפריש נחתום ולא הלוקח ממנו וכההיא דפ"ה.

אבל אומר אני דהתוס' לא דייקו כלל. דהירושלמי לא פריך הא דוחלה חייבת בדמאי אהאי מתניתין דנחתומין דפ"ב, אלא אמתניתין דהנחתום דפ"ה ושם פריך לה בירושלמי וגם הר"ש הביא ההיא דפ"ה, אבל אהאי דפ"ב דנחתומין לא חייבו אותן אלא תרומת מעשר וחלה לא שייך להקשות דחלה חייבת בדמאי דאין ה"נ דחלה פטורה מדמאי דהא לא קאמר דחייב להפריש תרומת מעשר אף על החלה ואימא הא דתנן דמפריש תרומת מעשר לא על החלה קאי אלא על החולין שבכרי בלבד אלא אמתניתין דפ"ה מקשה התם בירושלמי דהתם יהיב שיעורא לתרומת מעשר שבכרי א' ממאה הרי החלה מיתקנת מתרומת מעשר שמגיע על חלקה והיינו דקאמר התם בירושלמי ובמסקנא ר"א ר' שמאי בשם ר"א שמע לה מן דבתרא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ובר, מתניתין היא התם בפ"ה דדמאי [הלכה ב'] אחר משנה זו דהלוקח מן הנחתום, מה דתימר תמן חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה והבא חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה, אלמא אההיא דפ"ה דיהיב שיעורא לתרומת מעשר קאי, מ"מ גם דברי הר"ש צריכין תיקון קצת שגם הוא פי' ההיא ירושלמי מוחלה חייבת בדמאי עד סוף הסוגיא כדברי התוס'.

עוד, דפריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא דר' אלעזר היא, פי' נמי דאפטור מן דמאי היכא שגיבלו במי פירות קאי והא לא מצינו לר"א שאמר כן. אבל נעלם מהם הא דתנן(בפ"ג) [בפ"ב] דחלה [מ"ב] עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, ואמרינן עלה בירושלמי [שם יב ע"א] ר' יוסי בר' חנינא אמר ר' אלעזר איש ברתותא היא דתמן תנינן ר"א איש ברתותא אמר ר' יהושע לפסול את כולה פי' במס' טבול יום פ"ג [מ"ד] תנינן לה ואעיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום קאי, ר"ע אומר משמו לא פסל אלא מגעו, והכי פי' כיון דלר"ע עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה, אי אפשר לאוקמי להא דחלת ע"ה בנילושה במי פירות דהא פטורה מן החלה, ואע"ג דקאמר בירושלמי הא רבנן לא, לאו דוקא אלא כיון דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו חשיב לי' כרבים, ואע"ג דסתם לן תנא כר"א איש ברתותא בפ"ג דחלה אפילו הכי לא ניחא לי' לאוקמי נמי לההוא סתמא דפ"ק דדמאי כוותיה ודלא כר"ע.

מיהו קשה לי דשם בפ"ג דחלה בירושלמי פליג ר' יוחנן אר' יוסי בר' חנינא ומוקי לה כדברי הכל אע"ג דר"ע אמר תמן אין מי פירות מחוורין, פי' מחברין, לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה, א"כ אמאי נייד ר"י הכא מהאי שינויא דמגבל עשה במי פירות ומוקי לה בענין אחר בעושה בטהרה. וצ"ל דלא קאי ר"י אהאי קושיא דולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא ר' אלעזר איש ברתותא היא הא רבנן לא אלא דר"י בעלמא אתמר לשנויי רומיא דמתניתין אהדדי והוא הדין דהוי מצי לאוקמי במגבל במי פירות וחרא מתרתי נקט, תדע מדקאמר אלא כר"י אלמא ר"י לאו אהאי קושיא קאי אלא בעלמא אתמר הא דר"י:

אלא תרומת מעשר וחלה:    קשה לי מאי קמ"ל שצריך להפריש חלה הא לא נטבלה לחלה ביד המוכר אלא ביד הלוקח דחיוב חלה בשעת גיבול חלה. וכי תימא דקמ"ל דחיוב חלה חל על טבל דאע"ג דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין דף קיב ע"ב) גבי פלוגתא דעיסה של מעשר שני דר"מ פוטר מחלה דס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא, ור' יהודא מחייב דס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא, מחלוקת במעשר שני בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה, ופרש"י בחרא לישנא דבגבולין דהואיל דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן בי' ראשית עריסותיכם ואפי' פדאו לאחר מכאן פטורה מהחלה, וה"נ ה"א הואיל וחיוב טבל חל עליה קודם גלגול אין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה ולא קרינן בי' ראשית עריסותיכם ואפי' תקנו לאחר מכאן פטורה מן החלה, הא ליתא, כיון דרוב ע"ה מעשרין הן אין כאן חיוב טבל מן התורה ופשיטא דלא פטור חיוב חלה מעיסה זו, ואפי' להאי לישנא דפ"ג דמנחות (דף לא.) אליבא דר' טרפון דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין אלא כמחצה על מחצה דיינינן ליה, אפילו הכי כיון דאינו ודאי טבל אלא ספק פשיטא דמספיקא אינו מפקיע חובת חלה מעיסה זו ומאי קמ"ל דחייב בחלה.

ואי קמ"ל איפכא דאין חיוב חלה מפקיע איסור טבל רגבי טבל נמי כתב רחמנא דגנך וממעטינן מיניה מירוח הקדש ונכרי במנחות (דף סז.) ומיני' יש למעט נמי דגן של איסור, הא נמי ליתא, דפשיטא דאין חיוב חלה שאינו חל עד שעת גלגול שהוא לבתר מירוח שהוא אחר חיוב תרומות ומעשרות מפקיע למפרע את חיוב טבל שחל עליו כבר קודם לכן.

ובתוס' הביאו כאן הירושלמי דפ"ה דדמאי [ה"א] הפריך וחלה חייבת בדמאי והתנן חלת ע"ה והמדומע פטורה מן הרמאי כלומר אפי' הפרישה חבר לחלה פטורה מן הרמאי דלא גזרו דמאי על חלה כר"י דס"ל הכי בירושלמי פ"ג דדמאי, ומשני במגבל במי פירות מיירי כלומר וכיון דמדקדק לגבל עיסתו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא תקבל טומאה מסתמא תקנו, ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא דר' אלעזר איש ברתותא היא הפוטר מן הרמאי בגיבלו במי פירות ויחידאי הוא ורבנן פליגי עליה, ומשני אלא כר' יוחנן כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה, כלומר מתניתין דפ"ק שטרח להביא גבל שעושה בטהרה דמסתמא ודאי תיקן, א"נ כר"א כאן וכאן בעושה בטהרה אלא במתארח אצלו דאקילו רבנן גביה, אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים, וכה ברבים אנן קיימין וכדתניא בתוספתא דחלה הלוקח מן הנחתום מן האשה שעשתה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי, מבעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי, אבל חלת ודאי צריך להפריש העושה עיסה מטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי וחלה לא תהא עד שיוציא עליה תרומה ותרומה לא תהא עד שיפריש חלה, אלו דברי התוס'. ולפי זה מתניתין טובא קמ"ל אע"ג דתנן חלת ע"ה פטורה מן הדמאי אפילו הכי איכא דמחייב בדמאי בהני גווני דמפרש בירושלמי.

מ"מ אני אומר שהתוס' לא דייקו כלל בזה דאהא דהנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש כו' דמייתי בשמעתין לא שייך להקשות הא לירושלמי וחלה חייבת בדמאי, דאין ה"נ דחלה פטורה מן הדמאי דהא לא תני דחייב להפריש תרומות ומעשרות על החלה נמי דלמא הא דתנן מפריש תרומה ומעשר על החולין ולא על החלה קאמר, ועוד מאי מעשר שני [ע"כ נמצא כתוב ויש כאן חסרון הניכר]:

אלא תרומת מעשר וחלה וכו':    קשה לי מאי ענין חלה לכאן דהא עיסה זו בשעת גילגול כשנטבלה לחלה ביד הנחתום היא ופשיטא דחייבת בחלה ודאי ולא דמאי, ומאי אריא לוקח מע"ה אפי' אי לקח קמח זה מן החבר חייבת בחלה ודאי, דקודם גלגול ודאי לא הפריש חלה כדקי"ל המפריש חלה קמח אינה חלה בפ"ב רמס' חלה [מ"ה]. וה"נ קשה לי אהא דתנן בפ"ה דדמאי ןמ"ג] הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפי' מטפוסין הרבה דברי ר"מ, ר"י אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחר ושל היום משל אחר, ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה פי' משום דלא נתחייבה בחלה ביד המוכרים אלא ביד הנחתום שהוא גלגל העיסה, הלכך אפי' לקח משנים לית לן בה ומפריש חלה משל זה על זה, ומאי קמ"ל ר"ש בזה דמתיר בחלה פשיטא כיון דלא נתחייבה בחלה כלל אצל המוכרים.

וי"ל דקמ"ל אפי' נתגלגלה מטבלה לחלה בעודה טבל קודם שהפריש תרומת מעשר מן הרמאי הזה אפילו הכי חייבת בחלה, הטבל נמי חל חיוב חלה עליו ע"י הגלגול הטובל לחלה, ולא אמרינן כיון הכתיב גבי חלה ראשית עריסותיכם שלכם בעינן דמש"ה פטרינן עיסה של מעשר שני מן החלה למ"ד ממון גבוה הוא כדאמרינן בפ"ג הסוכה (לה ע"א) וטבל נמי לאו דידי' הוא ולא קרינן בי' עריסותיכם. דהא אמרינן התם [ע"ב] גבי אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, ואמרינן דטעמא דב"ה כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרינן ביה, וב"ש סברי עני לא אכל דמאי דתניא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי וב"ה אומרים מאכילין, ומשמע אבל טבל ודאי לאו לכם הוי.

וכ"ת מ"מ בהא דנחתומין דשמעתין דחייב בחלה פשיטא וכי ס"ד דדמאי מפקיע מידי חלה דהא אפי' ספק טבל אי אפשר להפקיע מספיקא תהי דחייב להפריש מעשרות ממנה הספק להחמיר אפילו הכי להפקיע מן החלה מספיקא אי אפשר דדלמא לאו טבל הוא וחייבת בחלה, וכ"ש דמאי דחומרא בעלמא הוא דהא רוב ע"ה מעשרין. דבשלמא בהא דר"ש קמ"ל דמותר להפריש משל זה על של זה ולא אמרינן שמא זה עישר וזה לא עישר והו"ל טבל ואינו חייב בחלה וכי מפריש חלה משל זה על של זה הו"ל מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב, אבל בהא דנחתומין דלא מיירי שלקח משני בני אדם אלא מאחד א"כ פשיטא דחייב להפריש חלה מן העיסה אע"פ שנתגלגלה קודם שהפריש ממנה תרומת מעשר שפיר דמי.

וי"ל דהאי הפרשה דתרומת מעשר דקתני בדמאי ע"כ היינו שמפריש ונותן לכהן, דאי להפרשה גרידא אפי' מעשר ראשון ומעשר עני נמי צריך להפריש כדי להוציאן מידי טבלן אלא שאין צריך ליתנם, משא"כ בתרומת מעשר צריך ליתנו לכהן כמו שאפרש בסמוך וקרא לנתינת תרומת מעשר הפרשה, והשתא טובא קמ"ל דחייב הנחתום להפריש וליתן לכהן התרומת מעשר והחלה ולא אמרינן יבא עליו הבעה"ב משתי צדדים ולא יתן לכהן אלא הגדול שבהן דהיינו חלה שהיא אחד ממ"ח, והקטנה שבשניהם שהוא תרומת מעשר שאינו אלא חלק א' ממאה יעכב לעצמו ממנ"פ אי לא ניתקן טבל זה פטור מן החלה ואפי' את"ל ניתקן א"כ התרומת מעשר חולין הן, קמ"ל דאפ"ה מפריש תרומת מעשר וחלה ונותן שניהם לכהן, והאי רבותא בהא דר"ש המתיר בחלה נמי קמ"ל, אלא מדנקט לישנא דמתיר משמע דקמ"ל נמי כדפרישית לעיל.

והא דבאמת טבל חייב בחלה אע"ג דלאו עריסותיכם קרינן ביה כמו דלא חשיב לכם גבי אתרוג כבר עמדו עליו התוס' שם בפ"ג דסוכה ואני תירצתי בענין אחר. ובשאגת אריה (סי' צ"ז ד"ה והנה התוס') הארכתי ואין זה מקומו.

עוד י"ל דקמ"ל האפי' נתגלגלה העיסה והוטבלה לחלה בעודה בטבל קודם שהופרש תרומת מעשר מהדמאי הזה כדפי' דאפ"ה חייבת בחלה, שלא נאמר הואיל ובשעת הגלגול הטובל לחלה כבר היה רכיב איסור טבל דמעשרות על עיסה זו תו לא חל עלי' איסור טבל של חלה. דהא דמי להא דתניא בפ"ב דפסחים (דף לב ע"א) דפליגי תנאי באוכל תרומת חמץ בפסח אי חייב חומש אי לא ואמר עלה בד"א דמשכחת לה תרומת חמץ בפסח במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומה חמץ דברי הכל אינו קדושה, ופרש"י [שם לג ע"א ד"ה אמר מר] והתוס' [לב ע"ב ד"ה הראוי] דאפי' למ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה אפילו הכי אינה קדושה, וה"נ עיסה של טבל הואיל וכבר רכיב עלי' איסור טבל מחמת מעשרות אי מפריש ממנה חלה אינה קדשה, דהא טעמא דרב הונא ברי' דרבי יהושע דמפרש התם להא דתרומת חמץ בפסח אינה קדושה דאמר קרא ראשית ששיריים ניכרים לישראל יצא זה פי' תרומת חמץ בפסח שאין שיריים ניכרין לישראל ע"י הפרשה דתרומה דהא בעודה בטבל היתה אסורה באכילה משום טבל והשתא לאחר הפרשה נמי אכתי אסורה משום חמץ ואין שירי' ניכרין ע"י הפרשה להתירן יותר מקודם הפרשה, וה"נ ע"י הפרשת חלה בעודה טבולה למעשרות אין שיריה ניכרים אחר הפרשת חלה יותר מקודם שהרי אף לאחר הפרשת חלה עדיין היא אסורה מחמת איסור טבל של מעשרות, והרי גם בחלה כתיב ראשית כמו בתרומה כמו שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו וממילא דבעינן נמי שירי' ניכרים כמו גבי תרומה, וכיון שכן אין איסור טבל חל כלל ע"י גמר מלאכה לחלה ולמעשרות שהוא גלגול לחלה ומירוח למעשרות, דהא בע"ב דמה"ט דאין שיריה ניכרין אין חל על חמץ בפסח איסור טבל כל עיקר אי הוקבעה למעשר ע"י מירוח בפסח דמירוח הוא דקובע למעשר.

דאין לומר דמ"מ חל עלי' איסור טבל אלא דאין לו תקנה בהפרשה להוציא את השיריים מידי טבל הואיל ואין שיריה ניכרים, זה ליתא, דהא איכא למידק למאי דמפרש ר"ה דטעמא משום שאין שיריה ניכרים אמאי פסיק ותני בד"א וכו' אבל במפריש תרומת חמץ בפסח לד"ה אינה קדושה דלא משכחת לה כלל בכה"ג לתרומת חמץ הואיל ואין שיריה ניכרים, ואמאי הא אכתי משכחת לה שפיר דהתינח היכא דמפריש התרומה על הכרי מיני' ובי' שפיר לא משכחת לה וכן במפריש מיניה על כרי אחר של טבל שהוא חמץ כמוהו אין שירי' ניכרים, אבל היכא שתורם מכרי זה של טבל חמץ אברי שאינו של חמץ דהו"ל שיריה ניכרים אע"ג דהתרומה אסורה לית לן בה להאי טעמא דר"ה שהרי לא קפיר רחמנא אתרומה גופה שתהיה מותרת וניכרת לישראל לאפוקי של איסור אלא אשיריים לחוד קפיר רחמנא, א"כ משכחת לה דהמפריש תרומת חמץ בפסח דאפ"ה קדושה בכה"ג במפריש תרומה מן חמץ על שירים שאינן של חמץ ואמאי קאמר במפריש תרומת חמץ בפסח לד"ה לא משכחת ליה שיהיה קדושה הא אפשר בכה"ג.

אלא ע"כ צ"ל כיון דא"א להפריש לכרי של חמץ בפסח מיני' וביה משום שאין שירי' ניכרים הו"ל כמו מן הפטור על החיוב ואינו חל על כרי זה כלל שם טבל ע"י המירוח שבתוך הפסח, ודמי להא דאמרינן בפ"ב דבכורות (יב ע"ב) אמר ר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, לאבלה אמרה רחמנא ולא לשריפה, ופריך עלי' מהא דתנן האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה, ואמאי כיון דאלו מטמיא בשריפה היא לאבלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם, ופירשו התוס' [ד"ה כיון] אהא הפריך אמאי חייב עלה לאבלה אמר רחמנא ואע"ג היכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך כיון הלאו בת חלה היא דלא מצי להפריש מגופה הו"ל כמו מן החיוב על הפטור, ומה לי אי הא דלא מצי להפריש מיני' ובי' מחמת התרומה כמו התם מדלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואע"פ שיכול להפריש עלי' ממקום אחר הו"ל כמו מן החיוב על הפטור, מה לי אם אינו יכול להפריש מיני' ובי' מחמת השיריים שאינן ניכרים היכא שהכרי של איסור כמו חמץ בפסח אע"פ שיכול להפריש ממנו על מקום אחר, מ"מ כיון דלא יכול לאפרושי מיניה ובי' הו"ל כמו מן הפטור על החיוב, וממילא דה"ה נמי לעיסת טבל כיון דאינו יכול להפריש עליו מיני' ובי' הואיל שאין שירי' ניכרים, אע"ג דמה"ט יכול להפריש ממנו על מקום אחר לא מהני מידי דהו"ל מן הפטור על החיוב ואין חל עליו כלל שם טבל לגבי חלה.

ואפילו לרב נחמן בר יצחק דמפרש התם בפ"ב הפסחים [לג ע"א] דה"ט דתרומת חמץ אינה קדושה משום דאמר קרא תתן לו ולא לאורו, ותרומת חמץ בפסח אינו ראוי אלא לאורו, ומן לו יתירא דכתיב גבי תרומה הוא דנפקא לי' דאפי' איסור אכילה לחוד כמו חמץ בפסח למ"ד מותר בהנאה אפילו הכי אינה קדושה כתרומה, והא גבי חלה לא כתיב לו יתירא אלא תתנו תרומה לה' לחוד כתיב בה הא מ"מ חלה דין תרומה יש לה לכל דבר כדתנן סוף פ"א דחלה [מ"ט], החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש וכר, והיינו טעמא משום דתרומה קרי' רחמנא, וא"ב במפריש חלה שאסורה באכילה נמי אינה קדושה כמו בתרומה, וכיון שכן ודאי לר"נ אין חל שם טבל לא על כרי של איסור לענין תרומה ולא על עיסת איסור לענין חלה הואיל ואין יכול להפריש התרומה והחלה מיניה ובי', ודמי לגמרי להא דעיסת שביעית דאי לא כתב רחמנא לדורותיכם ה"א הפטורה מחלה הואיל שאם נטמאת החלה בשריפה היא הו"ל כפטור לענין שלא להפריש ממקום אחר עלי' ולא חייבה רחמנא אלא משום דעיקרה לאכילה כדמסיק התם, וא"ב ה"נ בחלת איסור ותרומת איסור הואיל ואינה ראויה אלא לאורו אין שם טבל חל כלל עליהם.

וכיון שכן ה"א עיסה שנתגלגלה בעודה טבולה למעשרות שאין שם טבל לחלה חל כלל עלי' הואיל ובלא"ה איסור טבל של מעשרות רכב עלי' וסד"א דאין מפריש חלת דמאי משל אמש על של היום דלמא זה עישר ונטבל לחלה וזה לא עושר ולא נטבל לחלה והו"ל מן החיוב על הפטור או איפכא, קמ"ל דאפ"ה מפרישין, וכן במתניתין דנחתומין קמ"ל דמפרישין חלה ותרומת מעשר ונותן שניהם לכהן ולא אמרינן יבא עליו בעל הבית משני צדדים ועל דרך שפירשתי לעיל.

וכ"ת אמאי באמת חייבת בחלה עיסה הטבולה למעשרות ותפטר בין משום לו ולא לאורו בין משום שיריה ניכרים כמו גבי תרומת חמץ בפסח לא קשיא מידי, דהא דתרומת חמץ אינה קדושה משום חני טעמי בע"ב אינו אלא לרבי יהודה דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפי' בהנאה מה"ת כדיליף לה מקרא יתירא בפ"ב דפסחים (כח ע"ב) אלא דלרבי יהודה אסור אפי' בהנאה כמו בפסח עצמו ולמ"ד חמץ בפסח גופי' מותר בהנאה כ"ש לאחר הפסח דאין בו אלא איסור אכילה לחוד וכיון דאסור החמץ לעולם אפי' אחר הפסח מש"ה אינה קדושה בתרומה לרב נחמן משום לו ולא לאורו דהא אין ראוי לכהן לעצמו לעולם אלא לאורו לחוד, ולר"ה משום רבעי שיריה ניכרים והא אין שיריה ניכרים לעולם דהא רכיב איסורא עלי' אפי' לאחר פסח ואין חוזר להתירו. אבל למ"ד חמץ שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה מה"ת קדוש בתרומה אפילו בתוך הפסח אע"ג דבשעת מירוח לא חזי אלא להסקה והוי רק לאורו אי נמי אין שיריה ניכרים לית לן בה הואיל ולאחר זמן ראוי לו לכהן גופי', וה"נ יהיו שיריה ניכרין לאחר זמן דהא חוזר להיתר לאחר פסח והכי נמי בחלה זו בשמעתין אפי' נתגלגלה בעודה טבולה למעשרות ולא חזי בשעתי' אלא לאורו ואין שיריה ניכרים נמי לית לן בה הואיל וראוי לכהן עצמו לאחר זמן כשיפריש המעשרות ממנו וגם יהי' שיריה ניכרים באותו זמן חל עליה שם טבל לענין חלה נמי.

ואל תתמה אהא דפרישית דהא דאמר אבל מפריש תרומת חלה בפסח ד"ה אינו קדוש היינו לרבי יהודה דס"ל חמץ לאחר הפסח אסור מה"ת וא"ב ד"ה דקאמר צ"ל לפי"ז דאפלוגתא דהני תנאי דהכא לחוד קאי דפליגי אי חייב חומש באוכל ת"ח בפסח אבל מ"מ למאן דשרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי קדושה, דע"ב הדבר מוכרח דהכי הוא, דהא בפ"ב דשבת (כ"ה ע"ב) נפקא לי' לרב נחמן בר יהודה גופי' דתרומה טמאה שריא בהנאה מתתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא פי' מדכתב רחמנא לו למעוטי מה שאינו ראוי לו לעצמו אלא לאורו והא לא משכחת דבר שאינו ראוי לו לעצמו ואפ"ה ראוי היא לאורו אלא טבל טמא בלבד שהתרומה המופרשת ממנו אינו ראוי לו ומ"מ לאורו ראוי, ואיכא למידק הא משכחת לה דבר אחד שאינו ראוי לו ומ"מ לאורו ראוי ומאי ניהו טבל של חדש לפני עומר שאין ראוי לו ומ"מ לאורו ראוי, דהא חדש קודם עומר אסור באכילה ומותר בהנאה וכיון דמצינו דבר אחד לבד מטבל טמא דאיכא לאוקמי בי' לו ולא לאורו מנ"ל לאוקמי האי מלתא אטבל טמא ולמידק מיני' מכלל דבת אורו הוא דש"מ דתרומה טמאה שריא בהנאה, הא בקרא לא רמיזא דלמעט תרומה של טבל טמא אתיא האי לו ולא לאורו אלא סתמא כתיב לו למעוטי דבר שאינו ראוי לו לעצמו אלא לאורו, וכיון דמשכחת לה מידי אחרינא חוץ מטבל טמא דראוי לאורו ולא לו והיינו חדש לפני העומר, נימא דמיעוטא מ־לא) [דלו] קאי עלי' ולא איירי כלל מטבל טמא ולא ש"מ דתרומה טמאה שריא בהנאה.

ובשלמא הא לק"מ דהא רב נחמן בר יצחק גופי' בפ"ב דפסחים [לג ע"א] מוקי להאי קרא דלו ולא לאורו למעוטי תרומת חלה בפסח דאינו קדוש קאתי, וא"ב איך מוקי תו איהו גופי' בשבת להאי קרא עצמו דלו לטבל טמא אתא ולמידק מיניה מכלל דבת אורו היא ושתרומה טמאה שרי בהנאה, די"ל דהאי דפ"ב דפסחים דמוקי לה דלמעט ת"ח בפסח אתי, היינו אליבא דמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה ולדידי' נפקא לי' דתרומה טמאה מותר בהנאה מקרא אחרינא דמייתי לה התם בפ"ב דשבת, וזה גם רנב"י מודה דאליבא דמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה (א"ח) [אי אפשר] ללמוד היתר הנאה דתרומה טמאה מלו ולא לאורו, דהא איכא למימר דלמעט תרומת חמץ בפסח אתי דאינו קדוש משום דראוי לאורו ולא לו. וכי קאמר רב נחמן בר יצחק התם בשבת [דף כה ע"ב] דלו ולא לאורו למעט טבל טמא אתי היינו למ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה וע"ב אי אפשר לומר דקאי אתרומת חמץ בפסח דהאיך קרינן בי' לאורו כיון דאסור בהנאה לאורו נמי לא חזי וע"ב למעט טבל טמא אתי וש"מ דבת אורו היא.

והא נמי ליכא להקשות דלמא האי לו ולא לאורו לאו למעוטי טבל טמא אתי אלא למעוטי עיסה הטבולה לחלה וכגון שקדם איסור טבל של חלה לאיסור טבל של מעשרות, והיכי דמי כגון שלא הכניסה לבית או לחצר עד אחר גלגול העיסה דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר כדאי' בפ"ז דב"מ (דף פ"ב) [פז ע"ש ואחר הגלגול הוקבע למעשר ע"י כניסת בית או חצר, ועל כי האי גוונא אתי מיעוטא דלו לומר שאין חל עלי' שם תרומה הואיל והיתה כבר טבולה מקודם לחלה ואינה ראויה לו אלא לאורו, דהא ודאי בורכתא היא, דהא לא ממעטינן מלו ולא לאורו לרב נחמן אלא לתרומת חמץ שלא היה לו שעת הכושר כלל וכגון דאחמיץ במחובר וכדאי' התם בפ"ב דפסחים, א"כ הא ודאי אי אפשר שתקדם איסור טבל לחלה שאינה אלא לאחר הגלגול קודם שהגיע לשעת הכושר דתרומה שהוא מיד אחר תלישה מן המחובר תמעט אותו מלו ולא לאורו.

אבל הא ודאי קשה דלמא לו ולא לאורו לאו למעוטי טבל טמא ובשלא היה לו שעת הכושר אתי דהיינו שנטמא מיד בשעת תלישה ובתלשו אדם טמא, אלא למעוטי טבל של חדש קודם לעומר אתי דלא הי' לו נמי שעת הכושר דהא איסור חדש חל עליו במחובר. אלא ודאי צ"ל כיון דאיסור חדש סופו לבא לידי היתר לאחר הקרבת עומר תתן לו קרינן בי' משום היתר דלאחר זמן, ומהשתא בע"ב הא דממעט תרומת חמץ בפסח דאינו קדוש מטעם לו ולא לאורו בע"ב לא מיתוקמי אלא אליבא דרבי יהודה דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת ואין ראוי לו לכהן עצמו לעולם, דאילו למאן דמתיר לאחר פסח קדשה תרומת חלה אפי' בפסח גופי', דהא שפיר קרינן בי' לו משום היתרא דלאחר זמן, והשתא ההיא דרב נחמן דפ"ב דשבת דדייק מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא דתרומה טמאה שריא בהנאה אפי' למ"ד תרומת חמץ בפסח מותר בהנאה נמי א"ש אי ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה, דבע"ב אי אפשר למעט תו מלו ולא לאורו חמץ דהא אפי' לו קרינן בי' כיון דהותר לאחר זמן אלא ע"כ לא אתי למעוטי אלא טבל טמא וש"מ דבת אורו היא, וכיון שכן אי גלגל עיסה הטבולה למעשרות שפיר חל עלי' שם חלה ולית לן בה משום לו ולא לאורו כיון דאית לה תקנתא להפריש המעשרות מן הטבל ויהי' ראוי לו לעצמו אפי' קודם הפרשת המעשרות נמי תתן לו קרינן בי' משום היתר שלאחר זמן הפרשת המעשרות, ומינה איכא למימר דלרב הונא נמי דקפידא אשיריים ניכרים לא קפיר אלא היכא שאין היתר לשיריים לאחר זמן לעולם ע"י שום תקנה, אבל כל היכא דיש היתר לאחר זמן לאיסוריה אפי' ע"י תקנה ולא בא אותו ההיתר מאיליו כגון טבל דהתירו בא ע"י מעשה הפרשת מעשרותיו אפילו הכי שפיר שיריה ניכרים קרינן בי' משום ההוא היתר דלאחר זמן, ותדע לך עוד דבע"ב כל היכא דיש לו היתר לאחר זמן אפי' ע"י תקנה כגון טבל שייריה ניכרים קרינן בי' דאי לא תימא הכי לא משכחת לה כלל לתרומה דקדשה, דהא הפרשת תרומה קודמת לכל המעשרות כדתנן בפ"ג מ"ו רמס' תרומות המקדים תרומה לביכורים מעשר ראשון לתרומה מעשר שני לראשון אע"פ שעובר בל"ת מה שעשה עשוי, והא אין הכרי יוצא מידי איסור טבל עד אחר הפרשת כל המעשרות, נמצא בשעת הפרשת תרומות אי מפריש לה לאחר שהוקבעה למעשרות וחל על הכרי איסור טבל אכתי אין שירי' ניכרים. אלא ע"כ הואיל והפרשת תרומה מהני להתיר ע"י לאחר זמן לכשיפריש את כל המעשרות שיריה ניכרין קרינן בי' וכדפירשתי, ומהשתא ההיא דשמעתין דנחתומין ודפ"ה דדמאי דנקט חלה ניחא דהא קמ"ל כדפרישית:

אלא תרומת מעשר וחלה:    אבל לא מעשר שני כדמפרש ואזיל. מפרש"י משמע שאוכלן בלי הפרשת מעשר שני לגמרי, שהרי פי' הנחתומין הלוקחים תבואה מע"ה למכור פת בשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא תרומת מעשר שהוא אחד ממאה יתן לכהן, ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שא"צ להפריש עליו מעשר שני של דמאי להעלות לירושלים או לפדות, וה"נ אהא דמשני [ט ע"א] מתוך דפרהדרין הללו חובטין אותן ובר, [פי' רש"י ד"ה לא] לא אטרחוהו רבנן וסמכו לומר שרוב ע"ה מעשרין הן. מכל זה נראה להדיא דס"ל דאקילו רבנן לנחתום שאין צריך להפריש כלל מעשר שני ומותר לאכול בלא הפרשת מעשר שני מטעמא דמפרש עולא בסמוך וסמכו אהא דרוב ע"ה מעשרין הן.

ואני תמה ע"ז דהא משנה שלמה שנינו ריש פ"ה דדמאי [מ"א] הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות, אלמא הלוקח מן הנחתום צריך להפריש מעשר שני ולפדותו או להעלותו ואם הלוקח צריך להפריש מעשר שני ה"ה הנחתום עצמו כשהוא אוכל שצריך להפריש, שהרי עיקר הטעם שהקילו גבי נחתום הוא מפני שחובטין אותן ואומרץ להן מכרו בזול הוא דהוי כדמפרש עולא בסמוך.

וי"ל ע"ד פרש"י, דמתניתין דפרק ה' בכה"ג תחתום חייב במעשר שני של דמאי איירי, דגרסינן בירושלמי שם [דמאי י' ע"ב] עלה דהא מתניתין דהנחתומין תני בד"א בזמן שהוא מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם הי' מוכר בפלטר או בחנותו שהוא סמוך לפלטר מעשר על הכל, פי' אפי' מעשר שני חייב הנחתום להפריש ובהכי איירי ההיא דהלוקח מן הנחתום דמפריש שם מעשר שני במכר הנחתום בחנות שהוא סמוך לפלטר.

ול"נ לפרש דודאי בין הלוקח מן הנחתום בין הנחתום עצמו אסורים לאכול דמאי בלתי הפרשת מעשר שני כשאר כל אדם דצריך להוציא מעשר שני מדמאי, אלא דבהא הקילו בנחתום יותר משאר כל אדם דאסורים למכור דמאי עד שיעשרו אפי' מעשר שני כדתנן במס' דמאי פ"ג [מ"ג] שאין אדם רשאי למכור דמאי ולא ישלח לחבירו דמאי, אבל גבי נחתום הקילו דמותר למכור דמאי בלתי הפרשת מעשר שני מטעמא דמפרש עולא בסמוך, ומ"מ הלוקח ממנו חייב להפריש מעשר שני נמי ובהכי רווחא שמעתתא ביותר וכמו שאפרש. וכן ראיתי להרמב"ם שכתב (בפ"ט מהל' מעשר הי"ב) הנחתומין לא חייבו להפריש מעשר שני מדמאי אלא תרומת מעשר בלבד וכו' והלוקח מפריש מעשר שני וכן עיקר. ואפשר להסב גם פרש"י על דרך זה אלא שאין פשט לשונו מראה כן:

דף ט ע"א[עריכה]

מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המע"ה:    פי' אין צריך ליתן ללוי ולעני מהאי טעמא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל מ"מ צריך להפריש ולהוציא ממנו כל המעשרות כדי להוציא מיד טבל, ומפריש מעשר ראשון ומעכב לעצמו ואין צריך ליתן ללוי, ומוציא ממנו מעשר מן המעשר ונותן לכהן וכן פרש"י בפ"ט דסוטה (מח ע"א ד"ה מפריש). ופי' התוס' והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפריש והוא שלו כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה, ועוד שדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובין תיקנו רבנן שיתננו לכהנים. ורש"י שם בפ"ט דסוטה פי' דה"ט דאינו מעכב תרומת מעשר לעצמו כמו מעשר עני ומעשר ראשון משום המוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל דאית ביה עון מיתה אחמרו עליה דילמא כי משהי לי' גביה אכיל ליה, אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים.

וקשה לי למ"ד ביבמות (דף עד.) דמעשר ראשון נמי אסור לזרים מאי איכא למימר הו"ל נמי ליתן ללוי דלמא אכיל ליה כדאמרינן גבי תרומת מעשר. ואולי י"ל כיון דמ"מ קיל איסורו דאינו במיתה כתרומת מעשר אלא איסורא בעלמא לא גזרינן עליו דלמא אתי למיכל מיני':

מעשר ראשון המע"ה:    קשה לי הא במאי דמפריש מעשר ראשון ומעכבו לעצמו ואינו נותנו ללוי נהי דמשום גזל הלוי ליכא דכלל גדול בתורה המוציא מחבירו עליו הראיה בדבר שבממון, מ"מ לרבנן דפליגי עלי' דר"א בן גמלא בפ"ג דגיטין (דף ל"א ע"א) וס"ל דאין רשות לבעה"ב להפריש תרומת מעשר מן מעשר ראשון דהוא ללוי דהו"ל תורם שלא מדעת דאין תרומתו תרומה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במאי שמפריש הבעה"ב התרומת מעשר מן המעשר ראשון ומעכב המעשר ראשון לעצמו, הא כיון רחשו לדמאי דילמא לא עישר הע"ה והו"ל טבל א"כ המעשר ראשון של לוי הוא וכי מפריש הבעה"ב לתרומת מעשר מן המעשר הזה לא עשה ולא כלום דהו"ל תורם שלא מדעת, ואכתי המעשר ראשון בטיבלו קאי לאחר הפרשה כקודם הפרשה, וא"כ אינו יוצא מידי חשש טבל מעשר ראשון זה אלא אם כן נותנו ללוי והלוי יפריש עליו תרומת מעשר, אבל בהפרשת בעה"ב אינו יוצא כלל מידי טבל הטבול לתרומת מעשר.

וי"ל כיון דהא דאין רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר לרבנן דבר שבממון הוא דגרם לה כיון שזה ממונו של לוי הו"ל תורם שאינו שלו שלא ברשות בעליו, והא כיון דבדבר שבממון קי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה הוה ליה בעל הבית בעליו של מעשר ראשון כאלו שלו הוא בודאי ולא מספק, והשתא לא מיבעי בדמאי כיון דרוב ע"ה מעשרין הן דודאי בעה"ב הו"ל בעלים, אלא אפי' בספק שקול של טבל שאין הרוב מסייע לחזקת בעה"ב, ולא עוד אלא אפילו הרוב עומד נגד חזקת בעל הבית ומסייע הרוב ללוי, אפילו הכי כיון דקיימא לן כשמואל דאמר ברפ"ה דב"ב (צב ע"ב) אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דמ"מ מדינא המע"ה הו"ל לבעה"ב דין בעלים אפי' לקולא ומפריש תרומת מעשר על מעשר ראשון זה ותרומתו תרומה דה"ל תורם ברשות כיון דמדינא שלו הוא.

וכה"ג אמרינן בספ"ק הבכורות (דף יב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, משום דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה טמאה כדמפרש בגמ' התם, ותנן התם מת פטר חמור פי' אחר שהפריש עליו טלה ועדיין לא הגיע ליד כהן ר"א אומר יקבר הפטר חמור דעדיין הפטר חמור אסור בהנאה מן התורה כקודם פדיון הואיל ולא הביא עדיין פדיון ליד כהן אין זה פדיון, ואפ"ה אמר התם מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו, ואמאי הא כיון דמחמת ספק צריך להפריש טלה עליו לאפקועי לאיסורו והא לר"א כל כמה דלא מטי טלה ליד כהן עדיין פטר חמור באיסורו קאי כדמעיקרא, א"כ בספק פטר חמור אמאי סגי במפריש טלה והוא שלו כיון דלא מטא ליד כהן ודלמא פטר חמור מעליא הוא ועדיין הוא באיסורו עומד, אלא ודאי ה"ט כיון שבדבר שבממון קי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה הו"ל כודאי שאין כאן לכהן כלום, וממילא אפילו להקל פקע איסורו בהפרשה לחוד אע"פ שלא הגיע ליד כהן וה"נ דכוותיה :

מעשר עני המע"ה:    משמע דמעשר עני נמי צריך להפריש בדמאי כמו מעשר ראשון אלא דאינו צריך ליתנו לעניים משום דהמע"ה, והיינו דלא כהא דתנן (בפ"ד מ"ג) דדמאי ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכ"א קורא שם וא"צ להפריש, ובפ"ג דמכות (דף טז:) רצה רב יוסף לאוקמי דפליגי דרבי אליעזר סבר ודאי לא הפריש מ"ע אינו טובל לפיכך ספיקא א"צ להפריש, ורבנן סברי ודאי טובל הלכך מספיקא צריך לקרות שם על הרמאי, ואמר לו אביי אי הכי אדמיפלגי בספיקו לפלגו בודאי, אלא דכ"ע ודאי טובלו ובהא קמיפלגי מר סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי פרש"י דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש ואפרושי מפריש לי' לאפקועי טיבלא, נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרשינא לי' בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה תותנה לכהן, מעשר שני נמי אי מפרשינא לי' בעינא אסוקי' ומיכל בירושלים.

וקשה לי הא בפי"א רמס' נדרים (דף פד.) רצה רב יוסף לאוקמא הא פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דמייתי בפ"ג דמכות כמו שם הפליגי בספיקו טובל, וגרסינן התם א"ל אביי דכ"ע ספיקו טובל אלא רבי אליעזר סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני כיון דאילו מפקיר לנכסי' והוי עני ושקיל לי' לית לי' פסידא, ורבנן נכסי' לא מפקיר אינש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו, והשתא קשיא דאביי אדאביי דהתם מפרש טעמא דרבי אליעזר דלא נחשדו משום דלית ליה פסידא הואיל ואין בו קדושה מיהו לגזל עניים לא חייש הע"ה כדפירש"י התם, והכא מפרש דה"ט לא נחשדו משום דאי בעי מפקיר נכסי' ושקיל הא אי לאו האי טעמא דמפקיר לנכסי' הוי חייש לגזל עניים ואינו מפרישו דטעה וסבר כל זמן שאין מפרישו אין בו משום גזל עניים כדמוכח מפרש"י התם.

וה"נ קשה אליבא דרבנן, דהתם מפרש דה"ט משום דטריחא לי' מלתא לא מפקיר אבל אגזל לא חייש, והכא מפרש משום דמירתת לאפקורי לנכסי' הא לאו הכי הוי מפקיר אלמא לטרחא לא חייש אלא דחייש לגזל אע"ג דגזל יש לו תקנה ע"י הפקר נכסיו משום דמרתת אינו מפקירן.

מיהו י"ל דרבי אליעזר אדרבי אליעזר לא קשיא מידי דהא דאמרינן בפ"ג דמכות ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני לאו דלית ליה פסידא וש"מ דלא חייש לגזל עניים כדפירש"י התם, אלא ה"ט דלא נחשדו משום דאית ליה תקנה למשקל לנפשיה ע"י הפקר נכסיו והוי עני וכדמפרש הגמ' בפי"א תדרים. מ"מ דרבנן אדרבנן ודאי קשה כדפי' ובע"ב צ"ל דהני תרי לישני דאביי פליגי אהדדי והוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי. ואל תתמה ע"ז דמייתי לה הגמרא בתרתי דוכתא כסתמא לחד לישנא לחוד ולא מייתי לה לתרווייהו במקום אחד ולימא איכא דאמרי אמר אביי, אין זה קפידא דמצינו הרבה סוגיות מתחלפות כיוצא בזה בתרי דוכתי כסתמא והוי כמו איכא דאמרי, וקצת מהם הזכיר הרז"ה בס' המאור (בפ"ד דביצה יח ע"א מדפי הרי"ף) גבי אין סומכין את הקדירה, והרמב"ן בפ"ק הסוכה בס' המלחמות [ה' ע"א מדפי הרי"ף] הוסיף עליהן גבי הא וב"ה ל"ל דר"י א"ר עשאה מן הסיסין וכר, וגם התוס' רפ"ק הבכורות (דף ג.) גבי רב חסדא אומר דבר שעושה אותו טריפה כתבו שהוא מן הסוגיות מתחלפות, והני תרי לישני דרב פפא דאמר הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות (אמר) [חדא] בפ"ק דקידושין וחרא שילהי מסכתא ב"ב דמתחלפות דהוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי דמביא הרז"ה התם דמיא לגמרי לה ני דאביי.

מ"מ טובא קשה לי אהא דמפרש אביי בפי"א תדרים לטעמא דרבי אליעזר דלא נחשדו ע"ה על מעשר עני משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי', מה בכך, הא אפי' אי הוי עני לא חזי ליה כדאי' ריש פרק הזרוע (חולין קלא ע"א) גבי מעשר עני אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ויליף לה מקרא לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו וגמר מעשר עני בגז"ש לגר לגר מלקט, ותנן בפ"ד דמס' פאה (משנה, פאה ד, ט) מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומוקי לה עולא בשם ריב"ל בפ"ק דב"מ (דף ט:) מחלוקת מעשיר לעני דרבי אליעזר סבר מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי ליה, ופרש"י מי שלקט את הפאה אדם בעלמא מי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר רבי אליעזר זכה, דלית ליה מיגו דאי בעי זכי לנפשיה האפי' הוא עני מוזהר שלא ילקט פאה משדה שלו, והאיך אמר אביי הכא אדרבי אליעזר גבי מעשר עני דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' הא אפי' הוי עני נמי לא חזי לי' האף עני מוזהר ליתן מעשר עני שלו לעני אחר.

וכ"ת הא י"ל הואיל ואי בעי מפקיר לנכסי' דקאמר אביי היינו קודם קריאת שם יפקיר כל נכסיו והכרי הזה של טבל נמי בכלל הפקר ויקרא עליו שם מעשר עני קודם שיזכה בנכסיו וכיון דבשעת קריאת שם לא הוי מעשר עני שלו מותר לזכות בי' ולהזהיר עני על שלו היינו היכא דהי' שלו בשעת קריאת שם מעשר עני, הא ליתא, דהא תנן בפ"ק דתרומות [מ"א] התורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה והא מעשרות ותרומות דין אחד להם וזה ברור ומוכרח מהרבה מקומות, וכ"כ הרמב"ם בהדיא (פ"א מהל' מעשר ה"ז) כל שאמרו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עישרו מעשרותיהם מעשר וכל שאין תרומתם תרומה כך אין מעשרותיהם מעשר, וה"נ מבואר להדיא בפ"ט דבכורות (דף נט.) ומעשר קריא רחמנא תרומה דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לד' תרומה ונפקא ליה מיני' למעשר ניטל באומד ובמחשבה דכל המעשרות חד דינא אית להו כדמוכח בפ"ק דר"ה [יד ע"ב] לענין חדש וישן, וה"נ לענין שאין מעשרין ממין על שאינו מינו וזה פשוט כ"כ עד שאין צורך להאריך בזה, והשתא האיך אפשר לומר שיקרא שם מעשר עני בעודו הפקר עד שלא זכה בו הא אין קריאת שם מעשר עני חל על פיו ובעוד שהכרי הפקר אינו שלו, אלא ע"כ האי אי בעי מפקיר לנכסי' דקאמר היינו לאחר ק"ש מעשר עני עליו וכיון שהוא שלו בשעת ק"ש כי מפקיר לנכסי' והוי עני הא מ"מ אכתי לא חזי לי' דהא עני נמי מוזהר על שלו.

ועוד קשה לי אהאי טעמא דאביי דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי ליה הלכך מפריש הע"ה למעשר עני הא מ"מ כיון הנחשד שלא להפריש מעשר ראשון מפני הפסד תרומת מעשר שבה מאי מועיל ומאי אהני בהפרשת מעשר עני משום דחזי לי', הא המעשר עני גופי' עדיין לא יצא מידי טבל שעדיין טבול למעשר ראשון ותרומת מעשר שבתוכו, ומה בצע בהפרשתו כיון דעדיין טבול לאחר הפרשה כקודם לו ואכתי באיסורו קאי כדמעיקרא, והרי אמרינן בפ"ק דביצה (דף יג:) ומייתי לה בכמה דוכתי גבי מעשר ראשון שהקדימו בכרי דחייב בתרומה גדולה, וה"נ האי מעשר עני הואיל ומדינא מעשר ראשון קדמו כמו התם דתרומה גדולה קודמת למעשר ראשון אם הקדים מעשר עני למעשר ראשון בכרי חייב במעשר ראשון דכל זמן שלא הפרישו עדיין עומד בטיבלו כמו התם ולא הועיל כלום בהפרשת מעשר עני אם אינו מוציא מעשר ראשון המחויב למעשר עני זה, ובירושלמי פ"ה דדמאי אמר כל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו פי' אתרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני קאי דתרומה גדולה קדמה למעשר ראשון וכן מעשר ראשון למעשר שני ומעשר עני ואם הקדים המאוחר להמוקדם לו צריך להוציא את המוקדם מתוך של מאוחר, וכיון שכן מאי מהני בהפרשת מעשר עני של ע"ה כיון שנחשד שאינו מוציא מעשר ראשון מטעם דפרש"י א"כ לא הוציא מעשר ראשון מן המעשר עני הזה ועדיין בטיבלו קאי ועומד וכיון שאינו מועיל כלום להוצאת מעשר עני בלתי הוצאת מעשר ראשון שלו ממילא אינו מוציא אפי' מעשר עני גרידא כיון דאין מועיל כלל הפרשתו בלתי הפרשת תרומת מעשר וחבר הלוקח ממנו בע"ב צריך להוציא נמי מעשר עני, ואמאי אמר ר"א דא"צ לקרות שם למעשר עני של דמאי.

וכ"ת דהיינו טעמא דאין צריך לקרות שם למעשר עני משום דאמרינן מסתמא קדמו ע"ה למעשר עני קודם למעשר ראשון בשבלים קודם מירוח, והא אמרינן התם בפ"ק רביצה דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ואיכא למימר ה"ה למעשר עני שהקדימו למעשר ראשון בשבלים דפטור ממעשר ראשון, ואע"ג דהתם קרא כתיב והרמותם וכר מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר, הא תנן בפ"ק דתרומות (משנה, תרומות א, ה) אין תורמין מן הלקט וכר ולא ממעשר שני, והקשה הר"ש הא פשיטא דחולין גמורים הן, ותירץ דאיצטריך היכא שהקדימו למעשר שני בשבלים דפטור מתרומה גדולה כדאמרינן במעשר ראשון, אלמא אע"ג דלא מיעט קרא דולא תרומה גדולה ממעשר שני גמרינן נמי מיני' למעשר שני דולא תרומה גדולה ממעשר שני וה"ה נמי בהקדים מעשר שני למעשר ראשון נמי אמרינן ולא מעשר ראשון ממעשר שני דמאי שנא מתרומה גדולה, וא"ב ה"ה נמי דאמרינן ולא תרומה גדולה ולא מעשר ראשון ממעשר עני בהקדימו בשבלים דמאי שנא כיון דילפינן חד מחברי', דא"ב י"ל דהאי ע"ה הפריש למעשר עני שהקדימו למעשר ראשון בשבלים דפטור ממעשר ראשון שבו, דהא ודאי ליתא דא"ב ל"ל למימר אי בעי מפקיר לנכסי' הפקר נכסיו ל"ל כדי שיהא עני וחזי לי' ובע"ב גם הכרי הזה יהי' בכלל הפקר נכסיו ובדפי' לעיל, ואם איתא שמפקירו קודם מירוח בעודו בשבלים הא פטור לגמרי מן המעשרות כדתנן בפ"ק דפאה (משנה, פאה א, ו) ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואפי' הקדים איהו גופיה וזכה בהו פטור מן המעשרות, וכדתניא בפרק הזרוע (חולין קלד, ב) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו פי' הבעה"ב גופי' זכה בו מן ההפקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות, ועוד אי ס"ד דה"ט דרבי אליעזר דא"צ לקריאת שם על מעשר עני של דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיו קודם מירוח והא הו"ל כל הכרי הזה נמי הפקר א"כ יהיה פטור מטעם זה מכל המעשרות כולן ואמאי אמר דאין צריך לק"ש למעשר עני לחוד ומשום דהוי עני וחזי לי', אפי' ק"ש לתרומת מעשר ומ"ש נמי אין צריך דהא הפקר פטור מכל המעשרות כולן, ועוד לרבי אליעזר א"כ בטלת תורת דמאי כל עיקר מהלוקח מע"ה מהאי טעמא גופי' דאי בעי מפקיר לנכסי' קודם שהוקבע למעשרות וחל עליהם שם טבל בתבואה ע"י מירוח ובשאר כל פירות כל אחד ואחד לפי זמן הקבוע לו כדתנן בפ"ק דמעשרות, אלא ודאי דמיירי בלוקח דמאי מע"ה אחר שהוקבע כבר למעשרות וכגון בתבואה אחר המירוה דהשתא מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לכרי לחוד ליכא למימר דפטור מן המעשרות דהא הפקר דלאחר המירוח אינו פוטרו, אלא דבמעשר עני איכא תקנתא לרבי אליעזר להפקיע מליתן לעניים ע"י הפקר כל נכסיו והו"ל עני וחזי לי' ומש"ה להודי' א"צ לקריאת שם דדמאי אלא על מעשר עני בלבד.

וכ"ת הא מ"מ אמאי לא נימא אי בעי מפקיר הע"ה לכרי זה קודם מירוח לרבי אליעזר דאית לי' אי בעי מפקיר וא"ב נתבטל תורת דמאי לגמרי לדידיה. וי"ל דמשכחת לה לתורת דמאי לרבי אליעזר בלוקח מע"ה לאחר מירוח דהפקר דההיא שעתא אין פוטרו והא לא אמרינן מגו למפרע שאי בעי מפקיר את הכרי קודם מירוח דאין מגו אלא במאי שבידו לעשות השתא בההיא שעתא אבל מגו למפרע לא אמרינן כדפי' המפרשים בכמה מקומות בדיני מגו. ולפ"ז לרבי אליעזר אליבא דהאי טעמא לאביי בפי"א דנדרים לא משכחת לה לתורת דמאי אלא בלוקח מע"ה לאחר מירוח אבל קודם מירוח לא הביון דבידו אכתי בההיא שעתא להפקיע מידי מעשרות ע"י הפקר אמרינן אי בעי מפקיר וכדפירשתי:

אלא מעשר שני נפרשו:    משמע דמעשר שני אפי' הפרשה וקביעות מקום נמי א"צ גבי נחתום, ולא [דמי] למעשר ראשון ומעשר עני דסתם דמאי שאינו של נחתום הנהי דא"צ ליתן ללוי ולעני, הפרשה מיהו בעי להפקיע מידי איסור טבל כדפי' לעיל, אבל גבי נחתומין הקילו במעשר שני דאפי' הפרשה גרידא נמי אין צריך והיינו דפריך אלא מעשר שני נפרשו, ובע"ב היינו טעמא כיון דא"צ להעלותו לירושלים מפני הטורח כדמסיק ובע"ב יאכל כאן משום דסמכינן ארוב ע"ה מעשרין הן, הפרשה למה לי בהא נמי סמכינן ארוב, דכיון דסופך לסמוך ארובא בע"ב לגבי מעשר שני זה לאבלו חוץ לירושלים, תחילתו נמי ארובא סמכינן ואפי' הפרשה אין צריך.

וקשה לי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לנחתומין להפריש תרומת מעשר של דמאי הא כיון דאינו מפריש אחריו מעשר שני לא תיקן כלום ולא פקע איסור טבל מיני' ועדיין עומד באיסורו כמו קודם הפרשת תרומת מעשר מתוכו, דהא בפ"ג דמכות (דף טז:) תניא אמר ר' יוסי יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורמו ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל אלמא לא פקע איסור טבל מיני' אפי' הפריש תרומה גדולה ומעשר ראשון ועומד באיסור טבל כדמעיקרא עד הפרשת מעשר שני, וא"ב מאי מהני גבי נחתומין בהפרשת תרומת מעשר לחוד בלתי הפרשת מעשר שני שלאחריו, ואי משום דויתרו לו חכמים להפריש מעשר שני מפני טורח הפרהדרין מ"מ מה בצע בהפרשת תרומת מעשר בלבד. ועוד הא גבי מעשר שני הואיל וסופו לאבלו חוץ לירושלים אפי' תחילתן א"צ הפרשה דכסופו כן תחילתו ה"נ נימא כיון דסופו א"צ להפריש מעשר שני, תחילתו מעשר ראשון נמי אין צריך להפריש כיון דמ"מ אי אפשר לך כאן אלא אם כן תסמוך על רוב ע"ה מעשרין הן והא בלא הא לא סגי לאפוקי מידי איסור ולא פקע טיבלא מיניה.

וי"ל דלמאי דפסק הרמב"ם [ בפ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ט וכ' ] דאין עון מיתה אלא בטבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר לבד אבל בלא הורם ממנו מעשר שני או מעשר עני אינו אלא בלאו בלבד, אע"פ שהתוס' בפ"ט דיבמות (פו ע"א ד"ה אי) נראים כמסתפקים בזה, אתי שפיר דאע"ג דהנחתומין אין מפרישין למעשר שני אפילו הכי איכא תועלת בזה שמפרישין לתרומת מעשר דמפקיעין לכרי מעון מיתה אי לא ניתקן ואין כאן תו אלא לאו בעלמא דטבול למעשר שני.

ותדע עוד דע"ב טבול למעשר שני לחוד אינו אלא בלאו בעלמא ולא במיתה, דאי אכתי קאי עלי' במיתה תקשה נהי דאקילו רבנן גבי נחתומין שלא להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים מפני הטורח כדמסיק מ"מ למה אקילו לאבלו בלי הפרשה כלל לעולם יפריש דהא בהפרשה ליכא טרחא, ואע"ג דסוף סוף יאכל בגבולין מ"מ מהני הפרשה לנתקו מאיסור מיתה דטבל לאיסור לאו בלבד דאוכל מ"ש חוץ לחומה. אלא ודאי הטבול למעשר שני אין בו איסור מיתה אלא לאו לחוד א"כ לא מהני ההפרשה מידי כיון דסוף סוף יהי' נאכל חוץ לחומה שהוא איסור לאו הפרשה זו ל"ל דהא השתא כשהוא טבול למעשר שני נמי אין בו אלא איסור לאו ואפוכי מטרתא למה לי. מ"מ כל זה יש לדחות דאפ"ת דהטבול למעשר שני לחוד נמי יש בו איסור מיתה אפילו הכי לא הזקיקוהו להפריש מעשר שני לנתוקי מאיסור מיתה החמור לאיסור לאו הקל, דכיון דקרא עליו שם מעשר שני אי אכלו חוץ לחומה מיתחזי כי חוכא ואיטלולא שקורא עליו שם מעשר שני ואכלו חוץ לחומה, ועוד הרואה יאמר מותר לאכול מעשר שני חוץ לחומה ואתי לידי תקלה שיבואו לאכול מעשר שני גמור חוץ לחומה. והא דמפריש תרומת מעשר אע"ג דבזה לא תיקן כלום ועדיין איסור מיתה משום טבל עומד עליו כדמעיקרא, אפילו הכי לא רצו חכמים להקל עליהם יותר משאר כל אדם אלא במעשר שני לחוד ומפני הטורח ולא שיהא קולא גוררת קולא אחרת, ודי בהא קולא של מעשר שני שיש בו משום טורח, ועוד דאפ"ה יש בזה תיקון קצת להקל באיסור טבל תהי דהכרי כולו אינו מתוקן מאיסור טבל הואיל ולא קרא שם מעשר שני עליו מ"מ עשרה ממאה שנוטל למעשר ראשון להפריש א' מהם לתרומת מעשר מתוקנין דהא ממעשר ראשון עצמו אין צריך להפריש עליו מעשר שני:

לא אטרחינהו רבנן:    הקשו בתוס' ישנים הא אמרינן בהזהב (דף נז.) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וה"ה למעשר שני ונהי דלא אטרחינהו, לחללו מיהו בשוה פרוטה. ותירצו דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שלא לעשות כן בדבר אחר.

ולכאורה דברי תימה הן בעיני מה ראו חכמים להפקיע מעשר שני מן הנחתומין לגמרי שיש בו דררא דאיסורא כיון שיש תקנה ע"י חילול על שוה פרוטה, ואי משום חששא שלא יעשו כן בדבר אחר, הא אפי' אם יעשו כן בדבר אחר אין בו משום דררא דאיסורא כ"כ כיון דמ"מ בדיעבד מחולל.

מיהו כיוצא בזה מצינו בספ"ג דבכורות (דף כה.) דתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בן משולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופריך והא פרה אע"ג דקדשי בדק הבית היא אפילו הכי אסורה בגיזה ועבודה מדרבנן, ומשני שאני פרה דלא שכיחא, ולחללה וליפקא לחולין וליגזזה והדר ליקדשה דמיה יקרים, וליעבד לה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומסיק אימור דאמר שמואל שחיללו דיעבד לכתחלה מי אמר, אלמא דחו רבנן איסור גיזה דדבריהם בקדשי בדק הבית מפני תקנת הפרה אע"ג דאית לה תקנתא כדשמואל לחללה על ש"פ אפילו הכי לא עשו לה תקנה זו לכתחלה ודחו איסור גיזה של דבריהם כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ, ה"נ דחו לאיסור מעשר שני של דמאי דדבריהם מן הנחתומין מפני טורח דפרהדרין הללו, אע"ג דיש תקנה להפקיע איסור מעשר שני ע"י חילול בדיעבד כדשמואל, לא עשו לתקנה זו כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ שלא יעשו בדבר אחר.

וטעמא דהכא ודהתם דביטלו איסורו של מעשר שני מן הנחתומין, וכן התם איסור גיזה מן קדשי בדק הבית דפרה מפני לכתחלה דפדיון על ש"פ אע"ג דבדיעבד שפיר דמי כדי שלא לעשות כן לכתחלה בדבר אחר, דבהא דבטלו מעשר שני מהנחתומין לגמרי נמי איכא למיגזר שלא לעשות כן בשאר דמאי דלאו של נחתומין וגבי גיזה נמי שלא יבא להתיר גיזה בקדשים אחרים דלאו פרה, ונ"ל דה"ט דכיון דאי אפשר שלא לבטל א' מהנה או איסור מעשר שני של דמאי מן הנחתומין מפני טורח פרהדרין, וכן איסור גיזה מן קדשי ב"ה דרבנן מפני תקנת פרה אדומה או איסור חילול על ש"פ דהוא נמי איסור דרבנן לחלל לכתחלה, וכיון דהם אמרו והם אמרו והכל הוא מדבריהם בטלו מעשר שני, אע"ג דאיכא נמי למגזר אטו מעשר שני אחר דלאו של נחתומין אפילו הכי לא שכיח תקלת מעשר שני כ"כ דאינו נוהג אלא במיני תבואה פירות וירקות בלבד, ובתקלת גיזה דקדשים ליכא למיחש אלא לתקלת בעלי חיים דבני גיזה נינהו אבל לא בקדשים דלאו בעלי חיים נינהו ולא שכיח כל כך. אבל תקלת פדיון על ש"פ שכיח הרבה בין בקדשים בעלי חיים בין דלאו בעלי חיים בין במעשר שני ונטע רבעי לפיכך [בטלו] גזירת תקלה דלא שכיח כ"כ מפני גזירת תקלה דשכיח הרבה, וכה"ג אמרינן בפ"ו דעירובין (דף סז:) גבי קרפף יתר משתי סאתים דבטל לאיסור טלטול מתוכו לים מפני תקלת היתר טלטול לתוכו, ואמרינן ומ"ש, תוכו שכיח, ומתוכו לים לא שכיח, והיינו כה "ג דפ רשתי לעיל:

דף ט ע"ב[עריכה]

[סיומא דפיסקא ד"ה מקדש ראשון]:    [ע"ז דכתיב וכו' גילוי עריות דכתיב וכו'] והא דמייתי להני קראי ללמד שהיו עובדי ע"ז ומגלי עריות אע"ג דקראי טובא בהדיא כתיבי דהיו עובדי ע"ז ומגלי עריות. י"ל כיון דהני קראי צריכין דרשה מייתי להו אגב רבעי למדרש להו וכן דרך הגמ' בהרבה מקומות: [מלואים]

רשעים היו:    נ"ל דסוף דברי ר"י בן תורתא הן ומפרש לה הגמרא דאמקדש א' דלעיל קאי ולא אמקדש ב' הסליק מיניה: [מלואים]

אמר לי' בירה תוכיח:    פי' בית המקדש, אע"ג הבריש מכילתין [ב' ע"א] גבי מפרישין את כהן השורף את הפרה ללישכה שעל פני הבירה מפרש לה ר' יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו, ובפי"ב דזבחים (דף קד:) גבי פרים ושעירים הנשרפים אם אינן נשרפים כמצוותן נשרפים אבית הבירה מפרש לה ר' יוחנן נמי דמקום היה בהר הבית ובירה שמו, ור"ל פליג עלי' בשניהם ואמר כל הבית כולו קרוי בירה, לאו למימרא דר' יוחנן לית לי' הא דר"ל דכל הבית כולו קרוי בירה דהא מקרא מלא הוא אל הבירה אשר הכינותי, אלא דר' יוחנן משמע לי' דפרישת כהן השורף את הפרה ושריפת פרים ושעירים הנשרפים שלא כמצותן אין צריך להיות בקודש ובהר הבית נמי סגי להו :

תנו עיניכם בבירה א"ד עידיכם בירה:    קשה לי מאי בינייהו בין הני תרי לישני. ונ"ל על דרך שאמרו בירושלמי [ה' ע"א] שאלו את ר"א דורות האחרונים כשירים מן הראשונים א"ל עידיכם הבחירה יוכיח אבותינו העבירו את התקרה ויגל את מסך יהודה, פי' שלא נתגלה אלא הסכך והמסך של בית המקדש בלבד אבל הכתלים נשארו קיימין בחורבן הבית, אבל אנו פעפענו את הכתלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה, פי' בחורבן בית שני שע"י אדום נאמר כן, דרישא דקרא זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים הוא, ואמרינן בפ"ה דגיטין (דף נז:) מלמד שהראה הקב"ה לדוד חורבן בית שני ונפקא ליה מהאי קרא זכור ה', והשתא ללישנא קמא הכי קאמר להו תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים וכדאר"י בסמוך, וללישנא בתרא הכי קאמר להו עידיכם [ב]בירה שהראשונים לא העבירו אלא את התקרה בלבד ואנו פעפענו את הכתלים עד היסוד (דלשון עדות לא שייך אלא בדבר הנראה לעינים הכתיב והוא עד או ראה או ידע וכדתנן (בסנהדרין פרק אד"מ, לז ע"א) שמא תאמרו מאומד ת"ל והוא עד או ראה).

וזה שלא כדברי רש"י שפי' עידיכם בירה בנין הבית עד לכם בדבר שלא חזר לנו וחזר לראשונים, דא"ב אין בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא כלום, והעיקר כדפירשתי: [מלואים]

מה ר"א דמרה דארעא דישראל הוא:    בספ"ק דנדה (דף כ:) מפורש למה נקרא הכי: [מלואים]

לא הוי משתעי ר"ל בהדיה:    פי' התוס' לא היה מתחיל לדבר עמו אבל כשר"א היה מתחיל לדבר עם ר"ל היה משיב לו כדאמרינן בפ"ק דזבחים [ה' ע"ב] גבי רמי ר"ל על מעוהי בבי מדרשא ומקשי אם כשירין הן לירצו כו' שהשיב לו ר"א וגם הוא חזר והשיב לו. ולדידי אין צריך לכ"ז חרא דהכי גרסינן בשוקא במקום התגרין כדי שלא יחשבו אותו לנאמן למיהב ליה עסקא בלא סהדי, ועוד הא בלא"ה וכי ס"ד דלא היה ריש לקיש משתעי בדברי תורה ולהשיב לשואל אפילו לקטן התלמידים הא כתיב מונע בר יקבוהו לאום ואמונע הלכה מפי תלמיד דריש לה בפרק חלק (דף צא:) , והא דלא הוי משתעי היינו במילי דעלמא כההיא דהכא דא"ל אלהא סנינא לכו דמתכוין לקנטרו: [מלואים]

דף י ע"א[עריכה]

אע"ג דיפת אלקים ליפת:    פי' שזכו פרסיים דאתו מיפת לבנות הבית כו'. קשה לי דהכא דריש ליה להאי קרא דיפת אלקים ליפת אפרסאי כדמסיק ופרסאי מנלן דמיפת קאתו ואבנין בית המקדש שזכו לבנותו קאי, והא בפ"ק דמגילה (דף ח:) תנן אין בין ספרים כו' אלא שהספרים נכתבים בכל לשון רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, ואמר ר' יוחנן בגמ' (דף ט:) מאי טעמא דרשב"ג אמר קרא יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם דבריו של יפת יהיו באהלי שם והיינו לשון יוונית דקאתו מיפת, אלמא איון דריש שדברי תורה נאמרים באהלי שם בלשון יון. וכ"ת דההיא דרשה דהתם אליבא דרשב"ג אתא דאמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, אבל לרבנן דס"ל ספרים נכתבים בכל לשון בע"כ האי יפת אלקים ליפת לדרשא דהכא אתיא ואפרסאי קאי שבנאו בית המקדש ור' יוחנן כרבנן דריש ליה, ליתא, דהאמר ר' יוחנן התם הלכה כרשב"ג אלמא כוותיה דריש ליה ואיוונאי ולשונם קאי, ולא אפרסאי ומבית המקדש שבנאו מיירי מקרא זה.

מיהו אי נימא דקרא דהתם אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הטעם שהתירו שיכתבו יוונית לרשב"ג הוא משום מעשה דתלמי המלך שכתבו לו ע"ב זקנים יוונית כדאמר התם ועיקר קרא לההיא דרשא דהכא אתא אתי שפיר. וזה שלא כדברי הרמב"ן שמשמע מדבריו דההיא דהתם דרשה גמורה היא כמ"ש שם, ובחידושי למס' מגילה [שם ד"ה רשב"ג] אפרש לה: [מלואים]

אשור זה סילק:    משמע דהכי פירושו דמדינת סילק היא מדינת בני אומות אשור כמו כל הני דלעיל דמדינות הללו הוא שיושבים בהו בני אומות פלוני ופלוני, דאילו אשור שם איש מבני עבר הוי, וקרא זה נמי מאותו האיש ששמו אשור מיירי כדכתיב מן הארץ ההיא יצא אשור אלמא גברא הוא וכן פי' רש"י יצא שלא להיות בעצת דור הפלגה.

וקשה לי דבפ"ק דכתובות (דף י:) אמרינן ומי כתב קרא לעתיד אין הכתיב ושם הנהר הג' חידקל הוא ההולך קדמת אשור ותני רב יוסף אשור זו סילקא, ומי הואי, אלא דעתיד ה"נ, פי' אלמנה דכתיבא באורייתא על שם מנה דעתידי רבנן למתקני לה מנה ופי' רש"י מי הואי בבריאת עולם, והקשו התוס' דמאי מייתי מאשור הא אשור אע"ג דלא הוי בבריאת עולם כיון דהוי בימי משה שפיר הו"ל למכתב אבל מנה לא הו"ל למכתב כיון שעדיין לא היה בדורו, ופי' בשם ר"י דסילק בימי משה מי הואי דקיי"ל דסילקא לא היה בימי משה וסביב סילקא הולך חידקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה והא הכא קאי אהאי אשור שהיה מבני עבר ומפרש רב יוסף זו סילק אלמא מהאי אשור מיירי קרא ורב יוסף.

וצ"ל דתרי אשור ותרי סילק הואי, והא דמייתי התם לדתני רב יוסף אשור זו סילק לאו מדרב יוסף דתנא הכא מייתי לה התם, אלא רב יוסף תרתי תני אהני תרתי קראי ומפ' להאי אשור זו סילק וכבר היה בימי משה, וה"נ הדר תני ומפרש נמי לאידך קרא דאשור דהתם זו סילק אלא דהתם לא מיירי מאשור וסילק דהכא דהיה בימי משה דסביב זה אין הולך חידקל, אלא סביב אשור וסילק אחר המאוחר שלא היה עדיין בימי משה. ויש ספרים גורסים הכא תני רב יוסף אשור זו סילק והתם גורסים תני רב יוסף אשור זו סליקא בא' בסופו, אלמא תרתי נינהו, ורב יוסף תרתי מילי קאמר ודרב יוסף דהתם לאו דהכא הואי: [מלואים]

ושם אחימן:    פירש"י איידי דדריש שמהתא נקט נמי להאי. ואיני יודע מה ענין זה לזה דהא לא דריש הכא עד עכשיו למה ועל שם מה נקרא זה כן, ולא קאמר אלא הפלוני הנאמר בקרא הוא נקרא כן כמו גומר זה גרממיא וכן כולן, ואילו הכא לא קאמר אחימן זה פלוני אלא דריש אחימן למה נקרא שמו כן מפני שהוא מיומן שבאחיו וכן ששי על שם שמשים כו' וכן בתלמי ואין לו ענין להני דלעיל כלל. ולי נראה לפרש איידי דקאמר בסיפא דמילתא אחימן בנה ענת כר דדמיא להא דאיירי לעיל דויבן את נינוה נקיט לה הכא ואגב מפרש לה נמי על שם מה נקרא כן: [מלואים]

דבר אחר אחימן בנה ענת:    רש"י פי' דבר אחר לא גרסינן. ודאי אין ענין ד"א לכאן. מ"מ לפ"ז הא דקאמר בסוף הדברים ילידי הענק שמעניקין חמה בקומתן ראוי להיות קודם הא דאחימן בנה ענת, דההיא שייך לעיל וסיומא דמלתא דדרשה דשמהתא הוי הא, ובפ"ז דסוטה (לד ע"ב) מייתי לה נמי להא ודריש להא דענק קודם להא דאחימן בנה ענת נ"ל: [מלואים]

חוץ מלשכת פרהדרין שהיתה בו דירה לכה"ג:    קשה לי הא דירת כה"ג לא היתה אלא ז' ימי הפרישה לחוד, והא אמרינן ר"פ התכלת (מנחות מד, א) הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה, והא דירת כה"ג בלשכה זו לדר בפונדקי בא"י דמי, ואפי' אי הוי דמי לשוכר בית בא"י דאמרינן התם העושה מזוזה לאלתר, הא מפרש התם דה"ט משום ישוב א"י פי' דלאחר שקבעה אפי' יוצא ממנה אינו רשאי ליטלה הלכך בקושי יוצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי' יצא ממנה יושיבנו אחר כשמזומן לו מזוזה ונמצא א"י מיושבת כדפרש"י התם, והאי טעמא לא שייך גבי לשכה זו [ד]הא אינה מיוחדת אלא לכה"ג בז' ימי פרישה לבד וכל השנה לאו בת דירה היא. ועוד דה"ט דישוב א"י אינו אלא מדרבנן ובכולה סוגיא זו משמע דלת"ק לשכה זו חייבת במזוזה מה"ת, ולקמן (דף יא.) אמרינן כל השערים שהיו שם לא הי' להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פרהדרין לימא רבנן היא ולא ר' יהודה, דאי ר' יהודה היא גופא גזירה וכר, ואי לרבנן לשכת פרהדרין פטורה מן התורה הא כרבנן נמי לא אתיא משום האי קושיא דהיא גופה גזירה כמו לר' יהודה, אלא ע"כ לרבנן חייבת מה"ת ותקשה ההיא דפרק התכלת.

אלא שהתוס' פירשו שם [בד"ה טלית] דמזוזה בשל אחרים חייב מה"ת דביתך לדרך ביאתך לחוד אתי, והיינו טעמא דלא מסתבר למעט בית אחרים כיון דלשמירה עשויה לא שנא, מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה היא, כדאמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח.) גבי נשתהא שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר ויושבי העיר קרינן בי' לענין עיר הנדחת דהן בסייף וממונם אבד, ולפי"ז איכא למימר אע"ג דבעלמא עד ל' יום אינו בכלל דירה וישוב דירי' אפילו הכי גבי כה"ג כיון דבע"כ רמי רחמנא עלי' שיפרש בז' ימים הללו בקודש דוקא דומיא דמילואים [נ]עשה לישכה מקום פרישתו מיד לדירת קבע. וכה"ג פי' מקצת מפרשים בפ"ב דסוכה (דף כז.) גבי ליל יו"ט ראשון של חג דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות דליל ראשון חובה לאכול בסוכה דסגי לי' באכילת כזית, אע"ג דבשאר ימי החג כזית אכילת ארעי ואין צריך סוכה מ"מ בליל א' שקבע הכתוב חובה בסוכה עשאו אכילת קבע, ה"נ אע"ג דאינו חשוב דירה פחות משלשים יום כאן שקבע הכתוב דירתו חובה במקום קדוש, ז' ימים אלו לדידי' חשובה מיד כדירתו וישוב קבוע כמו ל' יום דעלמא.

מיהו התוס' לחד תירוצא פי' התם דמן התורה שוכר פטור ממזוזה לעולם דתרי ביתך כתיב חד לדרך ביאתו וחד למעוטי בית של אחרים דפטורה לעולם, והא דמחייב לאחר ל' יום אינו אלא מדרבנן כדאמרינן התם טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת, והיינו מדרבנן, דאילו מן התורה פטורה לעולם דכסותך כתיב ולא של אחרים כדאמרינן ריש פי"א דחולין, והתם בפרק התכלת מייתי ראיה מהא דמזוזה להא דר' יהודה, ולפי"ז תקשה מזוזה לשבעה ימי פרישה למה לי הא פחות משלשים יום פטורה אפי' מדרבנן וכ"ש דמן התורה אין צריך. אלא שי"ל בהא נמי דלשכת פרהדרין לגבי כה"ג שלו מיקרי, דכל כהן גדול הי' בונה אותה משלו מחדש וסותר את של חבירו דמש"ה קרויה פרהדרין כדאמר ר' יהודה לעיל (ח' ע"ב) י. והרי הדבר ברור דאפילו תאמר של אחרים פטורה מן מזוזה לעולם, היינו אם הבנין של אחרים אבל בנין שלו אע"ג דהקרקע שהבנין עומד עלי' של אחרים חייבת מה"ת.

ובהכי ניחא לי מה שהקשו בתוס' [ד"ה חוץ] אמאי לא חשיב נמי חוץ מלשכת בית האבן של שורף הפרה דליבעי מזוזה, דלפירושינו היינו טעמא דלשכת פרהדרין הואיל והבנין שלו אבל בשורף הפרה לא היה בנין הלשכה שלו. והתוס' תירצו הואיל וליתא בכל שתא לא חשיב ליה. וקשה לי לאביי דאמר בשאר ימות השנה פליגי ולת"ק חייב במזוזה לעולם גזרה אטו שבעה א"כ ה"ה לשכת בית האבן לת"ק חייבת לעולם מהאי טעמא גזירה אטו שבעה וכיון דתדיר היה במזוזה אמאי לא חשיב ל[יה] ת"ק, ודוחק לומר הואיל וליתא בכל שנה לא גזרינן אטו שבעה. אבל למאי דפי' ניחא.

וכ"ת למאי דפי' דה"ט דחייבת אי משום דהבנין שלו א"נ משום דהכתוב קבעה חובה א"כ מאי מקשה ר' יהודה את"ק והלא כמה לשכות היו במקדש שהי' להן בית דירה ולא הי' להן מזוזה, מאי קושיא, שאר לשכות שאני שלא הי' הבנין שלהם וגם אין בהם משום קבע כמו של כה"ג ודמי לדר בפונדקי א"י. וי"ל דה"ק והלא כמה לשכות היו במקדש שהיו לבית דירה יותר משלשים יום ולא הי' להן מזוזה, ואפי' להאי תירוצא דשל אחרים פטור מה"ת לעולם הא מדרבנן מיהו חייב לאחר ל' יום.

מ"מ קשה לי הא אמרינן לקמן (דף יא:) יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קדש, והשתא אי נימא דלשכת פרהדרין בעזרה היתה כמ"ש לעיל [ג' ע"ב ד"ה כי אתא] אי נמי בהר הבית היתה אפילו הכי פטורה ממזוזה דהא הר הבית נמי ממעט תנא מפני דהוי קודש. וראיתי בירושלמי [ד' ע"ב] בשעריך אית תנא תני פרט לשערי הר הבית והעזרות, ואית תנא תני לרבות, מאן דתני פרט ר' יהודה מאן דתני לרבות רבנן, וא"כ ההיא דלקמן ר' יהודה היא ודלא כרבנן. מיהו גמרא דידן ודאי לא ס"ל הא דירושלמי דאם איתא אמאי שקיל וטרי מ"ט דר' יהודה לימא היינו טעמא מפני שהוא של קודש:

איתיבי' אביי והא כתיב והכיתי את בית החורף וכו':    וק"ל אדמקשה אדרבה תקשה לי' משנה שלימה דפ"ג דמעשרות (משנה, מעשרות ג, ז) דתנן סוכת היוצרים הפנימית חייבת פי' קובעת למעשר, החיצונה פטורה, ר' יוסי אומר כל שאינו דירת חמה ודירת הגשמים פטורה, ואמאי הא כתיב והכיתי את בית החורף. וי"ל הא דאמר ר' יוסי כל שאינו דירת חמה וגשמים אינו בית ופטורה היינו שאינו ראוי לדירה כלל בימות הגשמים כההיא דסוכת היוצרים משום שהוא בנין קל וארעי והגשמים מנטפין בו מכל צד ואינו ראוי לדור בו כלל בימות הגשמים, אבל בית החורף ובית הקיץ דקרא לאו משום דאינה ראויה לדירה לחורף ולקיץ, אלא שהיו אנשים מעונגים וגסי הרוח והיו בונים להם בית מיוחד לקיץ לחוד בחלונות רחבים וכיוצא בו כדי שתכנס בו האויר ולחורף בית אחר שלא תשלוט בו האויר ומ"מ כל א' מהם הי' ראויה לדירה בין בקיץ בין בחורף, ובהא מודה ר' יוסי דקרוי בית אע"פ שאין דר בו בקיץ ובחורף הואיל וראויה לדור בשניהם. אבל ר' יהודה דפוטר לשכת פרהדרין לטעמא דרבה דאינה עשויה לימות החמה והגשמים אע"ג דבנין חשוב הוא וראוי לדור בו בקיץ ובחורף אפילו הכי הואיל ואין דרין בו בקיץ ובחורף אינו קרוי בית פריך שפיר מהא דבית הקיץ.

ותדע דהכי הוא כדפי', דטעמא דרבה דהא דלשכה דר' יהודה והא דסוכת היוצרים תרתי מילי נינהו, דאי חדא מלתא וחד טעמא הוא, והא בתר ההוא בבא דההיא דסוכת היוצרים מיד תנן התם האי דסוכת החג בחג ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין והא נמי ה"ט דר' יוסי דפוטר לרבה משום דאינה עשויה לחמה ולגשמים כדמוכח בסמוך, א"כ תרתי בבא דסוכת החג והיוצרים למה לי לערבינהו ולתנינהו בחדא בבא סוכת החג והיוצרים, אי נמי ליתני חדא לגמרי או סוכת החג או של יוצרים, תרתי ל"ל. אלא ודאי תרי מילי נינהו, ושלש מחלוקת בדבר, לת"ק בין אינה עשויה לחמה ולגשמים בין אינה ראויה חייבת, ומש"ה מחייב בלשכה וסוכת היוצרים, ור' יהודא באינה עשויה כמו סוכת החג וכן באינה ראויה כמו סוכת היוצרים פוטר, ולר' יוסי אע"ג דלא שמעינן לי' דפליג אלא גבי סוכת היוצרים שאינה ראויה אפילו הכי אפי' ראויה אלא שאינה עשויה נמי פוטר מדנקט כל שאינה דירת חמה ודירת גשמים פטורה, משמע דתלה טעמא באינה עשויה אע"פ שראוי' כסוכת החג אפילו הכי פטורה, והאי דפליגי בסוכת היוצרים דאינה ראויה להודיעך כחו דת"ק דאפי' באינה ראויה מחייב וכ"ש באינה עשויה, והא דלא פליגי באינה עשויה להודיע כחו דר' יוסי דאפי' באינה עשויה פוטר וכ"ש אינו ראויה דהא כחו דהיתרא עדיף, משום דממילא ש"מ הא, מדנקט ר' יוסי כל שאינו דירת חמה משמע באינה עשויה אפי' ראויה נמי פוטר וכמ"ש, והיינו דשני בלישני' דשם בדר' יוסי כל שאינה דירת חמה ובשמעתין בדרבה נקט כל בית שאינו עשוי ש"מ דתרי מילי נינהו וכדפי'. מיהו כיון דבדר' יוסי במתניתין לא נקט בהדיא דפליג נמי באינה עשויה דהא אסוכת היוצרים דת"ק קאי דהוי שאינה ראויה לחוד, מש"ה ניחא לאביי להקשות אהא דרבה דאמר שאינה עשויה להדיא דומיא דלשכה אע"פ שראויה אפילו הכי לא שמיה בית לר' יהודה והא בית חורף:

ותני עלה ר"י מחייב בעירוב:    קשה לי הא משנה זו דסוכת החג בחג גבי מעשרות תנינן לה (משנה, מעשרות ג, ז) דמעשרות ולמה לן להביא הא דתני עלה, הא סוף סוף לק"מ אלא מהא דמחייב במעשר כדמסיק וכ"ת מדרבנן וכו' אלא מעשר מאי איכא למימר, וכיון דמתניתין גבי מעשר מתניא בהדיא, ממתניתין לחוד קשיא ולמה לן להביא כלל הא דתני עלה: