חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח |
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי
על ש"ס: חידושי הריטב"א על הש"ס | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין:    פי' לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי' למ"ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ' היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ' מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.

שמא יארע בו פסול:    פי' פסול קרי או שאר טומאו' המעכבו' אותו מלעבוד עבודה.

רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו:    ובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר' יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.

אמרו לו א"כ אין לדבר סוף:    פי' שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי' רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא"כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.

גמרא תנן התם בפ"ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה:    יש מפרשי' דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני' גבי יום הכפורים משום דסבי' ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית' נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר' יוסי ור' שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר' מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני' דשבעה ימים מפרישין כו' דברי הכל הוא ואפילו לר' מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר' יוסי ורבי שמעון דאע"גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:


שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים:    פרש"י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ' דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי' נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס' שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ' בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי' טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא:

וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי' לה בפ"ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו' ופרש"י ז"ל בפ"ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר"י ז"ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי' בדוכתה. וי"ל לדברי רש"י ז"ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב"ן ז"ל כלישנא קמא:


כיון דטבול יום כשר בפרה:    פי' מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי' התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

דתנן מטמאין:    כו' פי' דאע"גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי' כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו' והתם תנן כיצד מטמאי' אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו' פי' שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש:

לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו:    ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא"ת ולמאן דאמ' התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי"ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א' בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע"גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית' פרק חומר בקדש.

ומאי שנא צפונה מזרחה כיון דחטאת הוא וחטאות טעונין צפון:    פי' חטאת הקריבה בחוץ (נ"ל שצ"ל במזבח) טעונה צפון דאלו חטאת זו בהר המשחה נשחטת וכתי' בה בפרה אל נוכח פני אהל מועד פי' כי כשהיה מזה דמה בהר המשחה היה צריך שיהא רואה פתח קדש קדשים שהוא בכותל מזרח. וכדתנן כפתוה בחבל המגג ונתנוה על גבי מערכה ראשה לדרום ופניה למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו פי' דאע"ג דשחיטתה בזר כשרה משום דשחיטה לאו עבוד' היה ומה שאין כן בשריפה דבעיא כהן. אפילו הכי כל שאפשר למעבד שחיטה בכהן טפי עדיף וכך מצותה ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. ועל כל הזיה טובל אצבעו בדם. ושיירי הדם שבאצבעו פסולין להזיה ועל כל הזיה מקנח אצבעו בפרה כדאיתא בזבחים מ"מ שמעינן מהתם שהיה צריך לעשות ההזאות כנגד בית קדשי הקדשים שהוא במזרח ומשום הכי עבדינן לשכה זו צפונה מזרחה והקשו בתוספות בשלמ' מזרחה ניחא דתהוי ליה הכירא לעשות הזאותיו לכותל מזרח כדאמרן אלא צפונה למה לי שהרי אין בה שום מעשה בצפון ותירצו דכיון דחטאת קרייה רחמנא דיניה כדין חטאת שאם עשאה שלא לשמה פסולה ומשום הכי הויא לשכה בצפון שיהא זכור שצריך לכוין בה לשמה כדין חטאת הנשחטת בצפון ונכון הוא ומיהו רש"י ז"ל נשמר מזה שפי' כי היכי דליהוי ליה הכירא לדעת כי פרישה זו כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה ע"כ:


כאשר עשה ביום הזה וכו':    גבי פרשת המילואים כתיב ומקרא מיותר הוא לדרשא.

בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בר כפרה היא אלא אימא כולי קרא ביום הכפורים:    וא"ת א"כ לעשות ולכפר למה לי. י"ל דכוליה חדא מלתא היא כלומר לעשות כפרה ואורחיה דקרא הוא.


דף ב עמוד ב[עריכה]

ואימא צואת יום הכפורים וא"ת א"כ לכפר למה לי:    ועוד כיון דגמרי' צואה צואה ליתו תרויהו בג"ש פרה ויום הכפורים שהרי שקולים הם ויבואו שניהם וי"ל דלכפר איצטריך דלא נימא יום הכפורים קמא או כהן גדול קמא דהא דכותה (דהא) אמרי' לקמן. ודקאמרת דליתו תרוייהו בג"ש דצואה צואה הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כולי קרא ביום הכפורים לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן לה בפרה. עוד תירצו בתוספות דהני תרי קושיי חדא מיתרצא בחברתה דלהכי כתב רחמנא לכפר למעוטי פרה דלאו בר כפרה דהא אתיא צואה צואה ומיהו אכתי איכא למידק למה לי למכתב צואה כלל לכתוב לכפר לחוד ואתי יום הכפורים בלחוד וי"ל דאורחיה דקרא הוא למכתב צואה בכי הא ועוד דדילמא איצטריך לשום דרשא אחריתי כן פי' בתוס'.

ואימא צואה דקרבנות:    פרש"י ז"ל להצריך פרישה שבעה לכהן הבא לעבוד בקרבנות צבור והכי רהטא כולה סוגיין דבקרבנות צבור איירי ומשום דדמו למילואים.

מאי נפקא לן מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה:    פי' גבי נגעי בתים כתי' בהסגר ראשון בסוף השבוע ושב הכהן אל הבית ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה הכהן וחלצו וכו' לומר שחולץ וקוצה וטח ומסגירו עוד שבוע שני וכתי' בתר הכי ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וכו' ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וכתיב ונתץ את הבית וכתוב זה נכתב שלא במקומו דלפום פשטיה משמע שאין נתיצה אחר פריחה אלא כשיש בה פשיון וזה אינו דאתיא פריחה פריחה מבגדים מנגעים מה פריחה בבגדים מטמא' ואע"פ שלא פשה אף בבתים כן. ועל כרחין פשיון האמור כאן קודם פריחה הוא וקודם חלוץ וטיחה ובא ללמד דין נגע העומד בהסגר ראשון ופשה בהסגר שני ועדיין היינו סבורין דכל שעמד בראשון ופושה בשני שדינו בנתיצה ולהכי כתביה רחמנא הכא אלא דרבנן גמרי ג"ש נאמר כאן ובא הכהן ונאמר לעיל כשפשה בראשון ושב הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח אף כאן חולץ וקוצה וטח ומשום דהכא כתי' ביאה והתם שיבה אתא תנא ואמ' דזו היא שיבה זו היא ביאה.

אלמא לא:    פי' בתמיהא. נהי דלא בעי' פרישה לכולה משמרה כו' פי' דהא שפיר אפשר למעבד פרישה לכל בית אב שבעה ימים קודם זמנם דכולהו בתי אבות שפיר ידעי אי זו יום בשבוע הוא שלהם.

דנין דבר הנוהג פעם בשנה מדבר הנוהג פעם אחת בשנה:    פי' לאו דוקא מדבר הנוהג אלא ה"ק מדבר שאינו נוהג אלא פעם אחת בשנה שנוהג כמו שהיה בימי משה ובחנוכת המקדש ובימי עזרא כדאיתא בספרא.


דף ג עמוד א[עריכה]

לענין פז"ר קש"ב. הרי"ש שהוא רגל בפני עצמו:    פרש"י ז"ל לענין ברכה ותפלה שאומרין יום שמיני עצרת. ולפי זה מפרשי' ברכה ברכת המלך כדפי' ז"ל. אבל במסכת סוכה משמע דברכה היינו לענין ברכה ותפלה כדפר"ת ז"ל. והאי רגל לענין אבלות הוא כדפר"ת ז"ל. אי נמי לענין שהוא טעון לינה כשאר הרגלים. וכדפרי' התם בסד"י. ושיר פי' בתוספות שיש לו שיר שלם מה שאין כן בסוכות והנכון ששירו חלוק לעצמו וכשחל שבת במועד נדחה השיר של שביעי כדאמרי' התם ימוטו ידחה. אבל שיר של שמיני עצרת עומד לעצמו. וכבר הארכתי בזה במס' סוכה בסד"י.

אבל לענין תשלומין דראשון הוא:    פי' ואע"ג דהא בקרבנות יחיד ואנן איירינן בקרבנות צבור מ"מ שם קרבן אחד הוא.

דנין פר אחד ואיל אחד:    פרש"י ז"ל האמור ביום הכפורים במוסף בפרשת פנחס מעבודת שמיני למלואים שהיה בו פר אחד ואיל אחד כדכתי' קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. והצריכו לרבי' ז"ל לומר פר ואיל דיום הכפורים דמוספין ולא פר ואיל של אהרן שבאחרי מות משום דפרכי' בסמוך הניחא למ"ד יום הכפורים איל אחד וכו'. וההיא פלוגתא באיל של מוסף היא. והקשה ר"ת ז"ל דבסמוך אמרי' לקמן דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו ואלו של מוספין משל צבור הם וליכא למי' דלקמן הדרי מהא דהכא ודיינינן מפרו של אהרן דא"כ הו"ל למי' אלא. ועוד דלפום סוגיין כולהו אוקמתי בתריתא פירושא דקמיתא אבל כולהו מיירו באותו פר ואיל עצמו אלא דמעיקרא נקטינן פר אחד ואיל אחד סתמא. והדר מפרשי' דהוו שלו והדר מפרשי' דשאני הכא דהוו פר לעולה וחד לחטאת. גם מה שפרש"י ז"ל לקמן דנין יום הכפורים דאית ביה נמי פר ואיל שלו רצה להשמר מקושיא זו לומר דמפר ואיל דמוספין דיינינן אלא דאתי' לומר דהא עדיפא שיש עוד עמו פר ואיל שלו מה שאין כן בראש השנה גם זה אינו נכון דלישנא דדנין פר ואיל שלו משמע דמינייהו גופייהו דיינינן. לכך פר"ת ז"ל דהשתא נמי מפר ואיל דיינינן והא דפרכינן הניח' למ"ד יום הכפורים איל אחד ה"פ דאנן אמרי' דמעצרת לא דיינינן משום דכתבינן ביה שני אלים ואע"ג דכתיב ביה נמי איל אחד במוסף שלו ולהכי פרכינן דלמ"ד דיום הכפורים יש במוסף שלו שני אלים לא נגמר לדידיה ואע"ג דאית ביה באהרן איל א' והא דפרש"י ז"ל במלואים איכא פר ואיל מדכתיב קח לך עגל וכו'. הקשה ר"ת ז"ל דהיכי יליף יום הכפורים שכתוב בו פר ממלואים שכתוב בו עגל בן בקר דהא אמר ר' מאיר בפ"ק דראש השנה כל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן ? בקר בן שתי שנים פר בן ג' שנים. ולכך פר"ת דדיינינן מדכתי' בפרשת צואת המלואים. לקח פר בן בקר אחד ואלים שנים. והיו משלו כדכתיב מאשר לאהרן ומאשר לבניו. ואע"ג דכתיב אלים שנים לא חשבי' אלא האחד שהיה עולה דאיל שני שלמים היה ואין זה נכון חדא דבכולא סוגיא נקטינן קח לך משלך והוה לן למנקט מאשר לאהרן ועוד שהקרבן ההוא הוה בז' ימי המלואים בתוך ימי פרישה ולא הוי דומיא דיום הכפורים דאתא לבתר פרישה ועוד היכי נקטינן סתם פר אחד ואיל אחד כיון דכתיב ואלים שנים לכך הנכון כפרש"י. ודקאמרת היכי ילפי' פר מעגל י"ל דסוגיין כר' יוסי דאמ' במס' פרה דפר בן שתי שנים כעגל בן בקר. אי נמי כר' מאיר ואף בן שלש קאמ' והוא הדין בן שתי שנים. והכי תנן במסכת פרה כל מקום שנאמר בתורה פר בן שתי שנים שנאמר ופר שני בן בקר דברי רבי יוסי וחכמים אומרים אף בן שלש רבי מאיר אומר אף בן ארבע אלמא רבי מאיר אף בן שלש קאמר וא"ת אכתי קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דהכא אמר אף בן שלש והכא קתני אף בן ארבע י"ל דההיא דמסכת ר"ה בשאמר פר סתם ודמס' פרה בפר בן בקר דאיירי ביה ר' יוסי. א"נ דלר' מאיר לא שני ליה בין פר לפר בן בקר ובן שלש דקאמ' בראש השנה לאו דוקא כלל ורש"י ז"ל כן פי' במסכת ר"ה פר בן שלש ואפי' אמר פר בן בקר. לומר דכי אמר פר סתם היה לנו להרבות בשנים יותר מהיכא דאמר בן בקר דמשמע קטן מה שאין כן בעגל דמשמע קטן וכשאמר פר בן בקר בא לומ' שקרוב לבקר ובתורת כהנים אמרו עגל בן בקר בן שתי שנים מדכתיב עגל בן בקר ואיל לעולה תמימים השוה אותם הכתוב בשנים. הלכך אשמעי' רבי מאיר בראש השנה דאפי' פר סתם בן ג' והוא הדין בן שתים וכל שכן בן ארבע ואשמעי' בפרה דאפי' פר בן בקר בן שלש ובן ארבע:

לאפוקי עצרת דשני אלים נינהו וקשה דבעצרת נמי איכא איל אחד במוסף שלו בפרשת פנחס וי"ל דמהתם ליכא למיגמר דהא כתיבי ביה שני פרים וא"ת והלא במלואים איכא נמי שני אלים כדכתיב עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וכתיב ושור ואיל לשלמים תירצו בתוספות דמ"מ ליכא במלואים זוג אחד של שני אלים מענין אחד שיבאו עם הפר כדאיתא בעצרת. דזוגות דמלואים פר לחטאת ואיל לעולה ושור ואיל לשלמים.

אפילו תימ' ר' אלעזר ב"ר שמעון התם וכו' לאפוקי עצרת דתרוייהו חובת היום נינהו ולא גרסי' דתרוייהו דמוספין נינהו וטיעותא היא שהרי אין שני אלים בקרבן מוסף אלא לחובת היום עם שתי הלחם.

דף ג עמוד ב[עריכה]

כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם:    הפי' הנכון כפי' השני דפרש"י ז"ל דאמרי' כביכול מפני שהוא דבר קשה לומר כי הקב"ה קץ בקרבן צבור. אלא דכיון שכתוב בתורה יכול אדם לאומרו וקרא ה"ק קח זה הקרבן של צבור ויהא חשוב כאלו הוא שלך שאני רוצה בו יותר:

היינו קמיית':    פי דכולה דינא תלינן בכהן גדול דהא ביום הכפורי' אין הפרש בין תחלה לסוף דבכל יום הכפורים נוהג דין זה.

אלא הכי קאמר דנין עבודה תחלה במקום מעבודה תחלה במקום:    כלומר דנין יום הכפורים שהותחלה בו עבודה לפני לפנים מיום המלואים שהותחלה בו עבודה במזבח החיצון כי אף על פי ששימש משה כל ז ימי המלואים אין זו קרויה עבודה שלא היו בה בגדי כהונה כי לא שמש משה אלא בחלוק לבן כן פרש"י:


אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב אף יום הכפורים כל הכתוב בהן מעכב בהן:    פי' ואלו ר' יוחנן לא חש להאי פירכא מטעמא דאיתמר בירושל' דהא זימנין דילפינן מילי מהדדי למצוה ולא לעכובא כדאמרי' גבי חטאת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח וקיימא לן דהקטרה בראשו של מזבח מעכבא ולא מליקה:


מתני' ר' יהודה היא דחייש לטומאת ביתו:    וא"ת א"כ למה לי למילף מסיני תיפוק לי דבעי פרישה משום טומאת ביתו וי"ל דאי משום טומאה יפרישוהו מביתו. לשכת פרהדרי' למה לי אלא להפרישו ולקדשו שבעת ימים משום דנכנס למחנה שכינה ועוד דטומאת ביתו לא שכיחא למעבד פרישה אמטילתא אבל השתא דאית לן פרישה ששה מוסיפין יום אחד משום טומאת ביתו:


דף ד עמוד א[עריכה]

מכל חטאות שהיו שם:    פי' כי מכל פרה ופרה מצניעין בחיל למשמרת כדאי' התם. והכי תנינן התם כל ז' הימים היו מזין עליו מכל הפרות שנשרפו כבר לא מצאו משבע עושין משש וכו'. ויש שפירשו דלהכי נקט חטאות שהיו שם לפי שלא היתה פרה שלא היה שם משל משה והראשון עיקר.

בענין המלואים:    וא"ת מהיכן אנו למדין דקאי אמלואים וי"ל דהכי כתיב ביה אחרי מות שני בני אהרן שמתו בשמיני למלואים. לאפוקי צדוקי' שלא יקטיר בחוץ ויכנס לפנים כדברי הצדוקי' וכדאיתא לקמן בפרקין.

וכשם שמפרישי' וכו':    כלו' דרבנן אמרו כן מסברא ולאו דליהוי בקרא:


גרסת הספרים לעשות אלו מעשה פרה:    לכפר אלו מעשה יום הכפורים וקשה דהא תניא כוותיה דר' יוחנן אמרי' ור' יוחנן לא מתני אלא חדא כדאיתא לעיל. ולא משמע דבעי' למימר דתניא כוותיה בחדא בלחוד מדלא פריש לה תלמודא ועוד כי בעי' לקמן מאי ואומר נימא דאיצטריך ללמד על מעשה פרה להקישו להפרשה דיום הכפורים לגמרי ולהכי כתיב לעשות ולכפר הלכך הנכון דה"ג לעשות לכפר אלו מעשה יום הכפורים וכן גרסין בתוספות ולמאן דגריס כגרס' הספרים י"ל דפרה לאסמכתא בעלמא נקטיה לה בקרא:


מאי בזאת ש"מ תרתי:    וא"ת והאי בזאת אצטריך למה שאמרו במדרש שנכנס בחבילות של מצוה בזכות התורה שנאמר מאת התורה וכו'. ר"ל דאין משיבין מדברי מדרש שאינם אלא סמך בעלמא ופשוטיה דקרא בעי דרשא.

ת"ש כאשר עשה וא"ת מ"מ בזאת למה לי:    י"ל דאתא למעוטי פרה דלא ליתני אלא חדא אי נמי דאי לאו בזאת הוה אמינא דדוקא כהן גדול קמא והשתא דאיכא תרי קראי שמעי' בכל כהן גדול ובכל יום הכפורים:


זה היה מעשה אחר עשרת הדברות:    פי' דליכא למדרש ויכסהו הענן למשה במעשה של קודם הדברות שהרי קודם מתן תורה בכל יום ויום היה עולה ויורד משה להר כדאיתא בקראי ור' נתן ור' מתיא תרוייהו כר' יוסי הגלילי סבי' להו שהיה מעשה אחר עשרת הדברות אלא דר' יוסי הגלילי סבר דטעמא משום פרישה דנכנס למחנה שכינה ור' נתן סבר דפרישה לא היתה אלא למרק אכילה שבמעיו ור' מתיא סבר לאיים עליו ודריש לקיש כר' יוסי הגלילי:


דף ד עמוד ב[עריכה]

במקום גילה שם תהא רעדה:    פרש"י ז"ל במקום גילה של מתן תורה של לוחות כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וק' דהא בפרק אין עומדין מייתי לה לענין מילי דעלמא וכדאמרי' אביי הוה בדח טובא אמר לו רבא וגילו ברעדה כתיב במקום גילה שם תהא רעדה וי"ל דהתם נמי רבא סבר כי אביי בתורה הוה בדח דהוה צילא ליה שמעתא דהא אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ולהכי אמר ליה רבא וגילו ברעדה כתיב ואמר ליה תפילין מנחנא ויש לפרש דהכא מעבדו את ה' ביראה גמרי' שכל עבודת השם תהא ביראה ובאימה וכיון דאתי' רישא דקרא פרישנא סיפא דידיה וכדעובדי' בפרק אין עומדין.

במאי קא מפלגי:    פי' במאי תלי טעמא דפלוגתייהו ומה ראיה מביאין לדבריהם שזה דורש הכתוב קודם מתן תורה וזה לאחר מתן תורה, וכן פרש"י ז"ל.

מאן דאמר בששה נתנה בששה עלה וכו':    אין זה ענין לכאן אלא דמסיים לה כדמסיים בפרק ר' עקיבא ולאשמועי' נמי מנין ארבעים יום דלקמן דלכולי עלמא התחילו משבעה בסיון וכן פרש"י ז"ל.

קול לו קול אליו:    פרש"י ז"ל מדכתיב וישמע את הקול מדבר אליו ולא כתיב מדבר לו שמעי' הכי וגמר' גמירי לה דלהאי דרשא אתא דהא איכא בקראי טובא דלא דרשי' הכי כך יש לפרש לפי שטתו ז"ל. ובשם הר"י ז"ל דדרשי' מאי דכתיב בקרא אליו אליו תרי זימני מדבר אליו וידבר אליו ואלו אליו קמא לית בה שום דרשא והרי הוא כאלו נכתב לו אבל השני שהוא מיותר בא לדרשא זו. ונקטי' קול לו לאשמועי' דכל היכא דליכא אליו יתירה כמאן דכתיב לו דמי ולא אתי לדרשא ושמעתי מהנדזין בזה הרבה ללא תועלת:


הא בקריאה הא בדיבור:    פי' דבקריאה שומעין כל ישראל כשקורא אותו אבל קול בדיבור לא היו שומעין.

עד שיאמר לו לך אמור ת"ל וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:    פי' ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפי' במקום שיש קריאה ששומעין הכל הדבור הוא בבל יאמר עד שיאמרו לו אמור:


דף ה עמוד א[עריכה]

שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה:    כלו' שלא חש לסמוך ועשאה שירים. מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר שאינו נרצה לו לגמרי ואף על פי שכפר מן הדין ויש לו בו קצת כפרה ונפטר מחובת קרבנו ושמעי' לה להאי דינא מדסמך סמיכ' לנרצה לו:


מה ת"ל לתנופה לכפר עליו:    פי' גבי מצורע עני כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו. ונכתבה תנופה זו בכאן שלא במקומה לומר שאינה מעכבת בעיקר הקרבן אלא שאם עשאה עשה מצוה מן המובחר לכפר עליו מחטאתו לגמרי:

נמשח יום אחד ואפי' שעה א' מנין וכתב רש"י ז"ל דל"ג אפי' שעה אחת דהא משיחת יום אחד אינה אלא שעה אחת וא"כ מאי אפילו שעה אחת (ת"ל).

משיחה שבעה לכתחילה מנא לן מדאצטריך קרא למעוטה:    וא"ת ודילמא אשר ימשח אותו מ"מ אפי' יום אחד לכתחלה הוא י"ל דהא ליתא דדומיא דאשר ימלא את ידו נקטיה ומלוי יד האמור בכאן היינו רבוי בגדים דבעי שבעה לכתחלה וכדפי' רש"י ז"ל:


ועשית לאהרן ולבניו ככה:    פי' בפרשת ואתה תצוה כתי' בפרשה וזה אשר תעשה להם דמיירי בצואת עשיית המלואים ובפרשת צואת אהרן כתיב ענין עשיית המלואים כלם והתם לא כתיב ככה והיינו דפרכי' התינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא ופרש"י הניחא מלתא דכתיבא בפרשת ואתה תצוה בפרש' בצואת המילואים מלתא דלא כתיב בהאי ענינא דהיינו בפרש' צואת המלואים וכתיבא בפרשת עשיית המלואים בצו את אהרן דהיינו אורים ותומים שלא נכתבו בצואה שיתנם ונכתבו בעשיה ויתן אל החשן את האורי' ואת התומים מנא לן דמעכבא: וא"ת והא בפרשת ואתה תצוה כתיב ענין אורים ותומים בעשיית בגדי כהונה. וי"ל דההוא ענינא אחרינא הוא בפרשת עשיית בגדים ואינו בפ' עשיית המלואים:


דף ה עמוד ב[עריכה]

יליף פתח מפתח:    פי' דבין בצואת המלואים ובין בעשיית המלואים כתיב פתח מיותר לג"ש דוק ותשכח. רב משרשיא אמר ושמרתם את משמרת דכתיב בפרשת עשיית המלואים עכובא משמע ורב אשי מייתי לה מדכתיב בה כי כן צוותי ולמאן דאמר שאין כל הכתוב בהן מעכב בהן סבירא ליה דכל הני לא משמע עכובא אי נמי דסברה הוא דלא כתיב האי עכובא אלא לדבר המעכב לדורות.

ת"ר כי כן צוותי כאשר צוותי כאשר צוה ה':    פי' בפרשת ביום השמיני כתיבי גבי קרבן היום לאחר שריפת בני אהרן ומייתי' לה הנה אגב גררא דההוא דלעיל דכתיב על שבעת ימי המלואים כי כן צוותי באנינות יאכלנה כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם כאשר צוה ה' ולא מלבי אני אומר פי' גבי מנחה כתיב קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות וכו' ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא מאישי ה' כי כן צוותי אמר להם שיאכלוה באנינות כי כן נצטווה משה מפי הגבורה כאשר צוותי בשעת מעשה אמר להם דכתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו' מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי וכונת הענין כי כשמצא ששרפו שעיר החטאת כלו כעס משה עליהם למה נמנעו מלאכול כי אע"פי שהיו אונני' יכולין היו לאוכלו כדרך שצוה להם באכילת המנחה. ואמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת שהיתה במקום הקדש ולא נפסלה ביוצא וגם לא הובא את דמה אל הקדש לפנים ממחיצתו שאלו כן היה דינה שתשרף כדכתיב וכל חטא' אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף אבל כיון שלא היה בה שום פסול מזה היה לכם לאכלה בקדש כאשר צויתי במנחה ואהרן הכהן השיב לו הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וכו' כך אמר להם וכי הן הקריבו שהיו הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול וכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן ואם שמעת במנחה שהותר' להו באנינות מפני שהיא קדשי שעה שמא לא שמעת בשעיר זה שהוא קדשי דורות כי השעיר הזה שעיר ראש חדש שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וכדאיתא בפ"ק דשבועות ושלשה שעירים הוקרבו בו ביום שעיר ראש חדש שהוא קדשי דורות ושעיר נחשון ושעיר המלואים שהיו קדשי שעה. ועל זה אמרו אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות שמע משה ושתק הודה ולא בוש כדכתיב וישמע משה וייטב בעיניו והיינו דאמרי' דהאי כאשר צותי בשעת מעשה אמר להם כשראה שעיר החטאת שנשרף כאשר נוה ה' ולא מלבי אני אומר גבי חזה התנופה ושוק התרומ' דשאר חטאות דקדשי שעה כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צוה ה'. אמר כי אלו קדשי שעה הם ויכולים לאכלם באנינות והוצרך לומר להם כאשר צוה ה' ולא מלבי אני אומר כדי שלא יהו סבורין דשמא אפי' בקדשי שעה יש הפרש בין זבח למנחה ושהוא טועה בזה כמו שהיה טועה בשעיר של ראש חדש ואעפ"י שהוא כתוב קודם צואה דשעיר ראש חדש אין מוקדם ומאוחר בתורה וכתב הכתוב אותם שהם קדשי שעה ביחיד כן פי' בתוספות וכן נראה מפי' רש"י וכן נראה מסדר הברייתא:

עשירית האיפה היא הנקראת מנחת חביתין שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחצית' בערב וכהן הדיוט מקריב אותה ביום חנוכו כדכתי' זה קרבן אהרן וקרבן בניו ביום המשח אותם. והאי ביום המשח אותם אבניו בלחוד קאי כדאיתא במנחות:


שאף מקרא פרשה מעכב:    פי' שנצטוה משה לקרוא פרשת המילואי' לכל ישראל כדכתי' ואת כל העדה הקהל כו':


לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם:    פי' קושיא זו כעין מאי דפרכינן בעלמא הלכתא למשיחא:


כיצד הלבישן למסבר קראי:    פי' דאע"ג דמאי דהוה הוה צריכינן למידע פרושא דקראי דלא לקשו אהדרי.

בכתנת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו:    פי' נקט הני שהן שוין אהרן ובניו: והוא הדין למכנסיים ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא שהמכנסים קודמין לכל כדאי' בזבחים ובפרק ארבע מיתות.


דף ו עמוד א[עריכה]

אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט:    פי' דאבנטו של כהן גדול של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ ופלוגתא דתנאי היא כדאיתא לקמן:

בבת אחת היכי משכחת לה שיהא משה חוגר אנשים חמשה כאחד. לא צריכא דקדים כלומר דלכולי עלמא מקדי' היה לכל אחד על חברו כפי סדר מעלתן אלא שנחלקו אם היה הפסק לבישת שום בגד בין אבנט לאבנט מאן דאמר בזה אחר זה סבר שהלביש כל אחד מהם לגמרי קודם לחברו ומאן דאמר בבת אחת סבר כי הלבישם שאר בגדים חוץ מאבנט בזה אחר זה ואחרי כן חגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת אחת בלא הפסק שום בגד ונראה מדברי רש"י דלמאן דאמר בבת אחת הלביש לאהרן כל בגדין ואפי' בגדי כהן גדול חוץ מן האבנט ואחר כך הלביש לכל אחד בגדיהם בזה אחר זה חוץ מאבנט ואינו נכון כי היאך ילביש לאהרן שאר בגדי כהונה גדולה קודם שהיה מלובש מכל ארבעה בגדי הדיוט. אלא לאחר שחגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת א' כדפרישנא חזר והלביש לאהרן בגדי כהונה גדולה וכן פי' רבינו הגדול זלה"ה.

מביתו למה פורש:    פרש"י ז"ל תבא אשתו עמו שהרי לשכת פרהדרין לא היתה במחנה שכינה דאין ישיבה בעזרה וכל שכן שכיבה והקשו בתוספות דאפילו תהא לשכה זו במחנה לויה היאך תבא עמו דהא קיימא לן דבעל קרי אסור בכל מחנה לויה וטבול יום מותר במחנה לויה מן התורה ואסור מדרבנן בעזרת נשים מיהת כדאיתא במסכ' כלים אבל בעל קרי אסור בו ואעפ"י שראה קרי בחוץ וכ"ש שתבא אשתו עמו. ועוד ק"ל דהא לקמן אמרי' כל השערים אין להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים המנו לשכת פרהדרין והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה כדמוכח בכמה דוכתי גבי מצורע וכדאמרינן בתוספתא מהר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומשם ואילך מחנה שכינה והנכון כדפר"י ז"ל מביתו למה פורש עד שהוצרכו להביאו במקום קדושה גדולה דמחנה שכינה. אדרבא יהא מותר באשתו כדי שיהא לו פת בסלו ולא יראה קרי ליל יום הכפורים ויפרישוהו למקום שתוכל לבא אשתו. וא"ת והלא בעל קרי אסור לעבוד עבודה עד שיעריב שמשו וכהן זה הוא היה עובד עבודה כל שבעה מקצת העבודות כדאיתא בפרקין. וי"ל דלאחר תמיד של בין הערבים היה יכול לשמש מטתו ולטבול ולהעריב שמשו ולעבוד עבודה למחר ולא סוף דבר שיעשה כן אלא שיהא ראוי לכך כדי שיהא לו פת בסלו. וא"ת ולרבי יוחנן דיליף ממלואים הא כתיב במלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ודכותה אמרי' הכא שיהא עובד כל שבעה י"ל דהא ליכא דהתם היו צריכין להזות עליהן כל שבעה מדמי הקרבנות ולכך היו צריכי' שיעמדו בקדושה ולא יצאו משם מה שהין כן בזה דאפשר לשמש ולעבוד כדאמרן וגם זהו שעובד כל ז' אינו אלא מדרבנן.

כמאן כרבי עקיבא דאמר מטמאה את בועלה למפרע:    פי' שלשה דרכים נאמרו בזה בפ' כל היד כי המשמשת ומצאה דמים לאחר תשמיש אפילו על מפה שלה תוך שיעור אותיום שאין בו אלא כדי קנוח. דכולי עלמא בועלה טמא כמוה וחייבין בקרבן. מצאה אחר אותיום שיעור שתטול עד מתחת הכר וידיח פניה. טמאין מספק וחייבין באשם תלוי וכל שמצאה אחר זמן זה עד כ"ד שעות רבי עקיבא מטמא בועלה למפרע וחכמים מטהרי'. והשתא משמע לן דודאי לא חיישינן הכא למציאת דם תוך שיעור אותיום דנעביד הפרשה אמטולתא דהא מלתא דלא שכיחא היא. וליכא למיחש אלא שתמצאנו לאחר מכן וההיא רבי עקיבא היא ופרקי' דמודו רבנן בזמן השני שהם טמאין מספק ולא פליגי אלא בזמן השלישי שהוא לאחר אחר זמן של אותיום.

ש"מ בועל נדה אינו כנדה:    פי' דאע"גב דטבילת נדה אינו עד ליל שמיני בועל נדה יכול לטבול ביום השביעי כדין טמא מת וכדין זב:

בעל קרי כמגע שרץ פרישנא בפסח שני לומר שמטמא באונס:


מאי לאו לטבילה שטבילתו ביום:    לא לטומאת שבעה. ובדין הוא דיכול לשנויי כדמשנינן בפרק תמיד נשחט. דלמחנות הוא דאתקוש שאינו נכנס בחיל שאין טמאי מתים נכנסים לשם. אלא דניחא ליה לאשמועינן הא דמשום סופא איצטריכא ליה:


דף ו עמוד ב[עריכה]

זאת אומרת טומאה הותרה בצבור:    פרש"י ז"ל וביום הכפורים כוליה קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו וקשה דהא לקמן אמרי' דאילו של אהרן אע"גב דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרי' לעשותו בטהרה. ויש לומר דהתם הוא שלא לעשותו בטומאה ממש ואומר להביא אחרת תחתיה אבל לענין דלא נטרח למעבד הפרשה דין קרבן צבור יש לו ובתו' פרשו דאע"ג דאילו קרבן יחיד משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר וקרבן צבור הוא חשוב כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו:

טומאת ביתו שכיחא לאו דוקא אלא לגבי טומאת המת שימות עליו אחד פתאום דלא שכיח טומאת ביתו כמאן דשכיחא דמיא:


דטהורין עבדי וטמאין לא עבדי:    פי' ומבטלין הפייס מן הטמאין ואפילו הם חכמים וחשובין יותר מן הטהורים:


דף ז עמוד א[עריכה]

דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא:    פי' שרייה היתר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבים ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים.

מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה:    פי' דאע"ג דהותרה טומאה בצבור להקרבה אינו נאכל בטומאה וכיון שכן בכל קרבן שיש בו שירים לאכילה מהדרי' לעשותו בטהרה כדי שיהו השירים נאכלים כדינם:


מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחג:    פי' במנחת נסכים שלהם שהיא נשרפת כולה ואין בה שירים לאכילה ואפילו הכי מביאין אחרת תחתיה וקשיא לרב נחמן:

במזיד לא הורצה שאין הציץ מרצה בו והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אפילו במזיד הורצה ורבנן הוא דקנסו שלא יהא הבשר נאכל אבל בעלים נתכפרו דלא מייתו חולין לעזרה כיון דמדאורי' הורצה. ומיהו שמעינן מינה דלאו היתר הוא דהא בעי' ציץ לרצות וכשהוא במזיד אף הציץ אינו מרצה מדרבנן. ובמסכת מנחות רמינן מתני' בהדי אידך דבסמוך דקתני שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד. ושנינן דחדא מינייהו בזדון טומאה ושגגת זריקה. ואידך בשגגת טומאה וזדון זריקה. ופליגי אמוראי איכא מאן דאמר בזדון זריקה קנסו לפי שזרק במזיד ואיכא מאן דאמר דאדרבא כיון דלתקוני מכוין לא קנסינן ליה. ובזדון טומאה הוא דקנסינן:


על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו':    ואיכא למידק בבשר טמא מה רצוי יש בו דלהתירו באכילה אי אפשר דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תירץ רש"י ז"ל בפסח ראשון דמהני אליבא דר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם נזרק. דדוקא כשאבד או נשרף אבל אם נטמא הבשר יש בשר חשיב והדם נזרק שהציץ מרצה על הבשר כאלו הוא טהור. ובתוספות אמרו דאפילו לרבי אליעזר דאמר התם אעפ"י שאין בשר יש דם. מהני רצוי ציץ לאחשוביה כבשר טהור לאפוקי ממעילה לכהן האוכלו. ולאקבועיה לדין פגול אם פגל בו כהן וכן הוא בפסח שני:


בין ביחיד בין בצבור:    פי' ומיהו דצבור עדיפא שאפילו טומאת הגוף נדחית בו אבל ביחיד אין טומאת הגוף נדחית בו וכדאיתא בהדיא בפסח שני.

כי קתני הציץ מרצה איחיד וקס"ד דאיחיד ממש קאמר ופרכי' דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקי' דדומיא דיחיד קאמרי' בהנהו דלא קביע להו זמן.

גרש"י ז"ל וכי אי זה עון הוא נישא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב:    ופרש"י ז"ל דפגול האמור כאן אינו כפגול הנאמר בשאר מקומות שרוצה לומר שחשב עליו לחוץ לזמנו שיש בו כרת אלא הכא למה שחשב עליו לחוץ למקומו קרי פגול ונותר זה אינו נותר ממש דא"כ למה יפסל הקרבן למפרע בשבילו אלא לפגול דעלמא שחשב עליו חוץ לזמנו קרי נותר והכין אמרי' בזבחים פגול חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו ותרי קראי כתיבי בהאי ענינא חד קרא אריכא דכתיב בפרשת צו את אהרן ואם האכול יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וחד קרא זוטא בפרשת קדושי' תהיו ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה וקרא זוטא מיירי באיסורא זוטא דהיינו חוץ למקומו שאין בו כרת וקרא אריכא באיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו שיש בו כרת ועובר אף משום לא יחשב והיינו דגרסי' הכא אם עון פגול שהוא חוץ למקומו שהוא אסורא זוטא הרי כבר נאמר לא ירצה לחוד דכתיב בקרא זוטא ואם עון נותר דחוץ לזמנו דהוי אסורא רבא הרי כבר נאמר אף לא יחשב בקרא אריכא אבל לא גרסי' אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה דא"כ הוה מוקמי' קרא אריכא לאסורא זוטא וקרא זוטא לאסורא רבא וזה אי אפשר ואם נאמר דפגול פגול ממש דחוץ לזמנו ונותר חוץ למקומו הא ליתא חדא דלא שייך ביה שם נותר ותו דבזבחים אמרינן דפגול זה חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו כן פרש"י ז"ל בכאן ובזבחים ובמנחות ומיהו ברובא דנוסחי אשכחן אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה וכן היא במקום אחד ואע"פ שהיא במקום אחר כגרש"י ז"ל ור"ת ז"ל פי' דגרש"י ז"ל אתייא אליבא דאביי דאמ' התם בפרק ב' דזבחים דפגול ונותר מתרי קראי נפקי אבל רבא אמר התם דתרוייהו נפקי מקר' אריכא ומוקי קרא זוטא למילתא אחריתי ולדידי שפיר גר' כגרסת הספרים ושתי הנוסחאות חדא אתיא כאביי וחדא אתיא כרבא והא דאקדים תנא פגול לנותר לגרש"י ז"ל בעי לאקדומי איסורא זוטא דכתיב ביה לא ירצה בלחוד ולאידך גרס' מקדים פגול שהוא אסורא רבא ומקדים ליה בכל דוכתא לנותר ממש:


דף ז עמוד ב[עריכה]

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור:    פי' דכי היכי דאקיל בה רחמנא חדא קולא שהותרה בצבור אקיל בה נמי שהציץ מרצה בה במקום שצריכה ריצוי והקשה ר"ת ז"ל למה לי טעמא דהותרה מכללה בצבור תיפוק לי דליכא לאוקומי להאי עון במלתא אחריתי דמסכת מנחות בעי' לאוקומי במילי אחריני אלא דאשכחן בהו פירכי ותירץ דכיון דכתיב לרצון להם לפני ה' משמע שיהא להם היתר וריצוי במקום אחר כדדרשי' התם וכל הנהו דהוו ס"ד לאוקומי בהאי קרא כולהו יש להם היתר במקום אחר והקש' ז"ל דא"כ היכי אמרי' אם עון פגול או נותר הרי כבר נאמר לא יחשב או לא ירצה תיפוק לי' דפגול ונותר אין להם היתר במקום אחר ותירץ ר"י ז"ל דלגבי פגול ונותר לא בעי היתר במקום אחר כיון דכתיב בהו עון כדכתי' והנפש האוכלת עונה תשא ואתיא עון עון והאי לרצון להם מוקמי' ליה למלתא אחריתי ותו דפגול ונותר נמי יש להם היתר במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים שאין פגול ונותר נוהג בהם כדאיתא במסכת מעילה ותו שהרי אין בבמה אסור פגול דחוץ למקומו ולמאן דאמר אין לינה פוסלת בראשו של מזבח כדאיתא בפרק המזבח מקדש יש היתר לפגול נותר בראשו של מזבח ותו דכיון דתודה נאכלת ליום ולילה ומתפגלת משם ואילך הרי יש לו היתר בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה וכן לענין חוץ למקומו דבר הנאכל תוך הקלעים יש לו התר בשלמים ופסח ובכל דבר הנאכל בכל העיר.

הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה לו בצבור:    וא"ת והא איכא אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד כדאיתא לעיל י"ל דההוא קרבן הנעשה בחוץ הוא דאיכא ציץ על מצחו שמרצה ולגבי פרו הנעשה בפנים לענין הזאות שמשמש בבגדי לבן וליכא ציץ הא אמרי' לעיל דההוא קרבן צבור חשיב.

מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומינם:    דקדק מכאן ר"ת ז"ל שהציץ מותר לכהן גדול אפילו במדינה דלא אסרי' הכא אלא בעידן מינם ומיעל לבית הכסא והכי אמרי' בפ' האומ' בקדושין במעשה דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו והתם במדינה הוה ואע"ג דשאר בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם אלא במקדש כדאיתא לקמן בפרק בא לו בציץ הותר במדינה ואינו מחוור בעיני דהיכי מקילי בציץ נזר הקדש טפי מבגדי כהונה דהדיוט וכל כי האי גונא תימהא רבא הוא והא דהכא במקדש קאמרי' אילימא על מצחו ממש ושיהא במקדש מי לא בעי למינם. ועוד דהכא לרבותא נקטיה לה דאפילו טעינן לומר שהותר על מצחו ממש בכל מקום אי אפשר לומר תמיד דהא איכא שינה ובית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא וההיא דקדושין אדרבא מפני שנהג שלא כשורה בדבר ההוא מצאו מקום לחוש לקול היוצא עליו כי אמו נשבית במודיעים מה שלא ערערו עליו עד אותו היום הלכך אין היתר הנאה בציץ חוץ למקדש רבינו הגדול ז"ל.

חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה:    וא"ת ולרבנן דבי רב אשי דכל אימת דמשמשי בתפילתן מברכי עליהו יהו חייבין לברך עליהן כל שעה תירץ ר"י דמשמוש דהתם היינו כשמסלקין ממקום הנחתן והיו מתקנין אותם:


דף ח עמוד א[עריכה]

תפילין שיש בהם הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה:    פי' אע"ג דלקדושה ולמילי אחריני ציץ חמור שאינו אלא בכהן גדול ובמקדש אפילו הכי לענין שמירת הסח הדעת שהזכרה שבו גורם אותה תפילין חמורין שיש בהן כמה הזכרות.

לקבוע מקום הוא דאתא:    פי' בתוס' שמקום הציץ אינו על המצח ממש דא"כ מאי האי דאמרי' התם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניחין תפילין דהא מקום תפילין במקום שער הוא מקום שמוחו של תינוק רופס אלא ודאי על מצחו היינו במקו' שער בתחל' הראש וכדמתרגם אונקלוס על בית עינוהו וכדאמרי' התם הקים להם הציץ שבין עיניו דהיינו במקום שער כדכתיב בתפילין בין עיניכם.

ולר' יהודה האי סברא מנא ליה:    תמיה' מלתא לר' יהודה למה ליה קרא דנשבר אינו מרצה דהא אפילו תלי בסיכתא שראוי למצח אינו מרצה וכ"ש נשבר אינו ראוי למצח תירצו בתוספות דאי לית ליה לר' יהודה קרא למעוטי נשבר הציץ לית ליה לאקומיה קרא דלעיל להיכא דתלי בסיכתא אלא להיכא דנשבר דכל מה דאיפשר לאפושי ברצוי מפשי' מכיון דכתיב תמיד לרצון.

דר' מאיר סבר טומאה דחויה היא בצבור:    פי' ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה מצוה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו בשלשה הראשונים ויש שביעי בשלשה אחרונים כדלקמן ור' יוסי סבר טומאה הותרה בצבור ולא מחמרינן אלא בשלישי ושביעי למעלה בעלמא.

טבילה בזמנה מצוה:    פרש"י ז"ל דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה ללמד אלא על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה ור' יוסי סבר לא אמרי' טבילה בזמנה מצוה והאי וחטאו דרשי' ליה בפ"ק דקדושין למילתא אחריתי לאקושי חטוי לרחיצה מה טבילה בגלוי אף הזאה בגלוי:


הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ:    פרש"י ז"ל כדי שלא ימחקנו והקשו בתוספות דהא כיון דלא ממשמש ביה גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה לכך פר"י ז"ל דטעמא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום וקיימא לן דבטבילה בזמנה פליגי פי' והיינו טעמא דר' יוסי דחייש שמא מתוך שמחזר אחר גמי וכורך אותו יעבור זמן הטבילה ובתוספות פוסקין כמאן דאמר טבילה בזמנה מצוה וכדכתי' במס' נדה בסד"י.


דף ח עמוד ב[עריכה]

שזה פרישתו לקדושה:    פי' שזה פרישתו לענין קדושה ליכנס במחנה שכינה ולכן צריך להפרישו מבני אדם כדי להבדילו מכל קלות ראש וזה פרישתו מפני טהרה משום מעלה דפרה דלא ליזלזלו בה כדלעיל. ולא בשביעי איכא לספוקי פי' דאם היום שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו היה שלישי לטומאתו דבין הזאה להזאה ליכא בציר משלשה ימים מלבד ימי ההזאה ועל זה לא הזו עליו בשלישי שלה והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום:


וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלוטי היתה:    פי' פרהדרין פורסי כדאיתא בסמוך והם אנשים הממונים על השערים ועל המדות שאינם חשובין כל כך ובלוטי הם אנשים שרים וחכמים וכן פרש"י בליוטי שרים. ובערוך פי' בליוטי חכמי העצה כדמתרגמינן החרש והמסגר. ומשום הכי פרכי' שלא היה לנו לכנות לשכה זו בשם פרהדרין אלא בשם בליוטי שהוא שם של חשיבות:


ה"ג והיא גרש"י ז"ל ומחליפין אותה כל י"ב חדש:    וה"פ כי אותם שהיו כהנים מפני ממון שנותנין לשם בעלמא ולא לשם שמים היו עושין בלשכה זו בנין שיהא נקרא על שמם:


הנחתומין לא חייבו אותם חכמי' להפריש אלא תרומה גדולה בלבד:    פי' להפריש ולתת אבל ודאי חייבין היו להפריש המעשרות להוציא התבואה מספק טבל אבל לא חייבום לתת ללוי ולעני דכיון דלית בהו אסור זרות אלא מפני גזל השבט בלבד סמכו לומר שהוא מעושר ביד עם הארץ והמוציא מחברו עליו הראיה כדמפרש ואזיל. ובמעשר שני הקלו בנחתומין אלו דאלו בעלמא חייב להפרישו ולאוכלו בירושלם או לפדותו כדאיתא בפרק בתרא דסוטה בהדיא אבל באלו הקלו והיינו דפרכי' אמאי לא אמרינן דניכלוה בירושלם כיון דאיכא ספק איסורא דלא תוכל לאכול בשעריך. ופרקי' דמתוך שפרהדרין חובטין אותן ומעלילין עליהם בכל שנה לא אטריחינהו לאוכלם בירושלם או לפדותם בשוויהם ומ"מ קשה יפדו אותם על שוה פרוט' דליכא טירחא דהא קיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויש שהיו מתרצים דההיא בהקדש אבל במעשר אינו נפדה בפחות משוויו ולא נהיר דאמאי חמיר מעשר מהקדש ועוד דהא כרם רביעי ילפינן קדש קדש ממעשר וכתבי רבנן ז"ל שפודין אותן על שוה פרוטה בזמן הזה וכך פר"י ז"ל בפ"ק דיום טוב גבי כרם רביעי שהיה לר' אליעזר. והנכון דהא כיון דפטרינהו רבנן מלאכול בירושלם ולפדותו בשוויו פטרום לגמרי ולא אטריחינהו כלל כדי שלא יהא פקפוק בדבר ושמא לא יטרחו לפדות אפי' בשוה פרוטה.


דף ט עמוד א[עריכה]

ג"ה זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים. והקשה ר"ת ז"ל שהרי עזריה הכהן שמש תחלה בבית ראשון כדכתיב הוא עזריה אשר כיהן בבית אשר בנה שלמה ושריה היה אחרון כשנחרב הבית ואעפ"י שיהוצדק בן שריה היה בגלות יויכין אפי' הכי לא היה כהן גדול אלא שדרך המלכים היה שהיה להם בשולחנם בני כהנים גדולים לכבוד ואע"גב דכתיב יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ליהושע הוא שקורא הכהן הגדול שכיהן בבית שני וכמו שמצינו דוד בן ישי מלך ישראל וצא וחשוב מעזריה ועד שריה ולא תמצא אלא שמונה כהנים בלבד ולפיכך הגיה ר"ת ז"ל דגרסי ולא שמשו בו אלא שמונה כהנים גדולים בלבד. ועדיין לא נתחוורו הדברים לר"י ז"ל שהרי צדוק הכהן היה כהן בימי שלמה כדכתיב בס' מלכים ולצדוק הכהן נתן המלך תחת אביתר הכהן. ומצדוק ועד עזריה היו ארבעה כהנים גדולים. והא דכתי' הוא עזריה אשר כיהן וגו' לאו למימר' שהוא כיהן בימי שלמה כי הוא בימי עוזיה היה וכשעמד עוזיה ורצה להקטיר קטורת בבית המקדש מיחה בו (שריה) עזריה הכהן ועמד כנגדו ולפי' כתוב עליו הוא עזריה אשר כיהן וגו' כלומ' שכיהן בזרוע כנגד עוזיה הלכך ה"ג ולא שמשו בו אלא שנים עשר כהנים בלבד:

ר' יוחנן בן תורתא אמרו בירושלמי שנקרא כן על שם שמכר פרתו לגוי ולא רצתה לחרוש בשבת עד שהלך ולחש לה באזנה:

ג"ה ואע"ג דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה כו':    כלומר דאע"ג דלא הוה גלוי עריות ממש הרי הכתוב קראו גלוי עריות ויש שגורסי' ופליג' דר' שמואל בר נחמני:


דף ט עמוד ב[עריכה]

שדי גברא בינייהו:    פי' שלישי היה ביניהם שעמו היה מדבר או זעירי או ר' אלעזר שמדבר עמו בכיוצא בכאן ורש"י ז"ל פירש בע"א שאין הלשון הולמו.


דף י עמוד א[עריכה]

חוץ מלשכת פרהדרין שבו היתה שמירה לכהן ביום הכפורים:    פי' בראשונה ולהכי חשיבא מה שאין כן בלשכה דפרה ודוק.

ת"ר כל הלשכות וכו' איתיביה אביי סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וכו' ותני עלה רבי יהודה מחייב בערוב ובמזוזה ובמעשר וכי תימא מדרבנן בשלמא ערוב וכו':    איכא למידק אפילו מצי לאוקומה דמדרבנן הוא דמיחייב היכי ניחא דהא גבי לשכות פוטר רבי יהודה אפילו מדרבנן חוץ מלשכת פלהדרין משום גזירה בעלמא. ויש לומר דאי מדרבנן ניחא דבסוכה כיון דכתיב בה תשבו כעין תדורו תקון ביה רבנן מזוזה מפני שמשתמש בו כל שבעה הוא וביתו כמו בבית מה שאין כן בלשכות. והקשו בתוספות אמאי לא פריך אביי נמי דרבנן אדרבנן דבלשכות מחייבי והכא פטרי. וכי תירץ אביי ואמר בשבעה כולי עלמא לא פליגי דחייב בלשכה. אמאי לא קשיא ליה מדרבנן דסוכה דקתני וחכמים פוטרין. ותירצו דניחא ליה לאביי דדילמא רבנן דסוכה לאו היינו רבנן דלשכה והא דפרכינן ליה בסמוך והא סוכת החג בחג קתני וחכמים פוטרין היינו משום דכיון דאמ' אביי באוקמתיה בשבעה כולי עלמא לא פליגי הוה משמע דליכא שום תנא דפטר. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב והא סוכת החג בחג קתני ופטרי רבנן אלמא בשבעה נמי איכא מאן דפטר ואין זה מחוור כ"כ ויותר יש לומר לאביי לא שמיע ליה מאי דקתני וחכמים פוטרין דלא סיימוה לברייתא קמיה ולא גרסינן באיתיביה אביי וחכמי' פוטרין ולבסוף אקשינן ליה דהא קתני בההיא מתנייתא וחכמים פוטרין. עוד י"ל דמדרבנן לא קשיא ליה דאיכא למימר דפוטרין מדאורייתא קתני דהא רבי יהודה מדאורייתא מחייב כדמפרש ואזיל וגבי לשכה היו מחייבין מדרבנן מיהת וה"ק רבנן סברי גזרי' שאר ימות השנה אטו שבעה דכולה חדא גזירה היא. ורבי יהודה סבר לא גזרינן כלל ואע"גב דחיוב שבעה מדאורייתא ואנן פרכי' לאביי דכיון דקתני וחכמים פוטרין פוטרין לגמרי משמע ואפילו מדרבנן.

אלא מעשר מי איכא למימר מדרבנן דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור:    פירשו הראשונים דאתו לאפרושי מפירות שהכניס בסוכה שהן פטורין מן המעשר. על פירות שהכניס בבית דעלמא שהם חייבים. והקשה ר"י ז"ל דהכא ליכא למימר דאתו לאפרושי מן הפטור דליכא למימר הכי אלא במאי דמפטר מדאוריתא מתרומה ומעשר דומיא דפירות עציץ שאינו נקוב וכיוצא בו. אבל הני חייבין הן במעשר מן התורה אלא שלא הגיע גרנם למעשר מן התורה עד שיראה פני הבית והני לא גרעי משבלים דקיימ' לן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבולין תרומתו תרומה ופטור מתרומת מעשר אם הקדים מעשר א' בשבלים ועוד דהא תנן במס' תרומות אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנג"מ ואם תרם תרומתו תרומ' וכ"ש האי שכבר נגמרה מלאכתו אלא שלא ראה פני הבית דאפשר דאפי' לכתחלה תורמין מזה ע"ז. לכך פר"י דהכא חיישינן שיכניס פירות במוץ שלהם לסוכה והוא סבור שהסוכה הזאת בית גמור הוא לענין מעשר להקל ולהחמיר וכיון שהכניסם במוץ שלה דינם כפירות אחרים שהכניס במוץ שלהם לביתו ואתי למתרם מזה על זה והוה ליה מן הפטור על החיוב דהני דסוכה לא חשיבא הכנסה וחייבין מן התורה והנהו שהכניס לביתו פטורין מן התורה לכל הפחות כדפרי' בפ' אין עומדין ואיכא למידק מאי שנא דהכא חששו דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב מכמה מילי שהן פטורין במעשר מן התור' וחייבין מדבריהם ולא חששו שמא יבא לעשר מן הפטור על החיוב ותירצו בתוספות דבעלמא מידע ידיע דהא מדאורייתא והא מדרבנן ולא אתו למטעי וכן בהא דאמר ר' יוחנן שאין חצר קובעת מן התורה וקובעת מדבריהם כדמוכח במסכת נדה ולא חששו שמא יבוא לעשר מהם על פירות שנכנסו בבית דחצר בבית לא מיחלף אבל הכא סוכה דתוך שבעה בבית מיחלף כיון דאמר רחמנא תשבו כעין תדורו. ודכותה הא דאמרינן בפרק מקום שנהגו גבי הנהו דהוו מפרשי חלתא מארוזא כסבורין אורז מין דגן הוא נכלה זר באנפיהו דילמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב דהתם נמי אורו מין דגן חשיב להו כשבולת שועל ושיפון ואתי לאפרושי מהאי על האי:


דף י עמוד ב[עריכה]

ה"ג אלא אמר אביי וכן גרש"י דמשום דפריק טעמא דרבה עבד איהו פירושא אחרינא ואתא רבא ופריך לאביי ועבד איהו פירושא אחרינא וכן שטת התלמוד בכל מקום.

בשבעה כולי עלמא לא פליגי דמיחייבא:    פרש"י ז"ל בז' ימים של פרישה דלשכה כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבי יהודה מודה דמיחייבא דומיא דסוכה דמיחייב בחג מדאורייתא כי פליגי וכו':


אלא אמר רבא:    כו' כי פליגי בשבעה. פי' ופליגי בשבעה בין בסוכה בין בלשכה אלא שהחליפו דבריהם שהפוטר בזו מחייב בזו. וסוכה טעמא לחוד ולשכה טעמא לחוד. סוכה טעמא לחוד רבי יאודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בענין ומחייבא במזוזה ואפילו מדאורייתא. ורבנן לטעמייהו דא' סוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייבא במזוזה ואפילו מדרבנן. לשכה טעמא לחוד רבנן סברי דירה בעל כרחה שמה דירה פי' ואפילו מדאורייתא חייב במזוזה והכי מוכח בסמוך דאמרי' מאן תנא להא דתנו רבנן וכו':


שלפנים הימנו לשכת פרהדרין:    וא"ת וכיון דלפנים הימנו היא הרי היא עומדת במחנה שכינה ואלו במחנה שכינה אין ישיבה וכ"ש שכיבה וי"ל דשאני הכא דמתחלת עשייתה היתה לכך ולא נתקדשה כשאר העזרה.

דף יא עמוד א[עריכה]

דאי רבי יהודה היא גופה גזירה וכו':    דאלמא לרבנן חיוב מזוזה בלשכה מדאורייתא היא ועדיפא מסוכה שבנינה בנין עראי משא"כ בזו שהיא בנין קבוע ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה אבל דירה דסוכה לאו דירה בעל כרחה היא דהא דר שם אשתו ובני ביתו וכיון דסוכה דירה קבוע היא לרבי יהודה דירה דבית גמור חשיבא.

ואחד שערי מדינות:    פי' רש"י ז"ל שיש מלכות שיש בתוכה עיירות רבות וכולן מוקפין הרים סביב ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כארץ הגר:


יש בהם מצוה למקום:    כלומר שחייבוה במזוזה ומיהו חיוב עיירות ומדינות וחצרות אינם אלא מדרבנן דאסמכוה רבנן אקראי וכ"כ הר' ז"ל.

ושל רבים נבדקת פעמים ביובל:    פירש רש"י ז"ל דכל דבר של רבים אין להטריח עליהם הרבה והקשו בתוספו' דא"כ היכי אייתי עלה מעשה דההוא ארטבין לכך פירשו דטעמא כי כדי שלא יבואו לידי סכנה הקלו עליהם בבדיקה כל מאי דאפשר וזהו שהביאו עלה מעשה דההוא ארטבין. איך אלך ושמע שאול וגו' כבר פרשתיה יפה ביבמות בס"ד:


מאי נאותות רוחצות:    פי' מלשון הנאה וגנאי הוא למזוזה כיון שהם עומדות שם ערומו' מאי נאותות מתקשטות פי' מלשון נוי. וה"ק אע"פי שהנשים וכו' כלומר דתנא ה"ק פטורין מן המזוזה והוצרכנו לפטרם מפני שהנשים מתקשטות בו וסד"א דדירה היא.

מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא:    פי' דלרב יאודה סתמא דברי הכל פטור ומתקשטות תנאי. ולרב כהנא מתקשטות דברי הכל חייב וסתמא תנאי היא ומאי נאותות רוחצות. פרש"י ז"ל דה"ק שהנשים נאותות ורוחצות בו לאתויי כל מקום בית הטבילה.

דף יא עמוד ב[עריכה]

יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל בית מה בית המיוחד לדירה כו'. יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא תניא במנחו' בית שער ואכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה ואמרינן נמי בפ"ק דסוכה גבי שתי סוכות של יוצרים הפנימית חייבת במזוזה והחיצונה פטורה ופרכי' ותיהוי החיצונה כבית שער לפנימית ונתחייבת. תירץ רש"י ז"ל דהכא מדאורייתא קתני דפטור והתם קתני דחייבי' מדרבנן. ולא מחוור לפום מאי דפרישנא לעיל דשערי עיירות ומדינה לא מחייבי אלא מדרבנן. וא"כ כי קתני יכול שאני מרבה בית שער וכו' אפילו מדרבנן נמי פטר להו אבל נראה כי רש"י ז"ל סובר דשערי עיירו' ומדינות מדאורייתא מחייבי. ורבינו אלפאסי ז"ל פי' דבית שער הפתוחה למקום חיוב כגון לבתים או לחצר חייבין וכי קתני הכא דפטורין בשפתוחין למקום הפטור כגון גנה ודכותה. ואכסדרה אאכסדרה לא קשיא כדפרקי' התם במנחות דהא באכסדרה דבי רב שהדפנות מגיעות עד למעלה והא באכסדרה דעלמא שעשויה חלונות חלונות. ור"ז ז"ל פירש דהכא בית שער של אכסדרה ושל מרפסת קאמר וקרובין דבריו לדברי רבינו אלפאסי ז"ל. ומיהו קשה לשון הברייתא דקתני יצאו אלו שהן פטורין והוה ליה למיתני יצא זה שאין עשוי לדירה דלא איירי אלא בבית שער:


יצאו אלו שאין עשויין לכבוד:    פי' מורי ז"ל דכיון שאינן עשויין לכבוד פטורין מן המזוזה ואפילו בחדשים שלא נשתמש בהן מעולם דאי לא פשיט' ואע"ג דהזמינו לבית הכסא לענין קרית שמע בעיא ולא איפשיטא הכא לגבי מזוזות אמעיטא כיון שאינה עשויה לכבוד:


יצאו אלו שהן קדש:    פי' והא מתנייתא דלא כרבנן דלשכה דמחייבה לה במזוזה. וא"ת והא דפרישנא לעיל טעמא דרבי יהודה בלשכה משום דדירה בעל כרחה לא שמה דירה אמאי לא פרישנא טעמא דידה מפני שהן קדש. וי"ל דודאי לאו היינו טעמא דר' יהודה דא"כ ליכא למיגזר בה משום שלא יאמרו כהן בבית האסורין הוא חבוש דהא כולי עלמא ידעי דמפני שהיא קדש פטורה מן המזוזה ומדגזר בה רבי יהודה מכלל דלית ליה האי טעמא דיצאו אלו שהן קדש וא"ת והא לקמן קתני ר' יאודה גבי נגעי בתים דמקום מקודש אינו מטמא בנגעים. ולקמן בסוגיין מדמי' דין מזוזה לטומ' נגעים. י"ל דכי מדמינן להו אהדרי ה"מ לענין אי בעי' בית המיוחד לו או לא. אבל בההיא דרבי יהודה דמטהר ליה מפני שהוא מקום מקודש דוקא לענין טומאה איכא למימר הכין שאין טומאת נגעים במקום קדושה. אבל לענין מזוזה כל שכן דמקום מקודש עדיף למזוזה טפי כל היכא דחשבי' ליה בית דירה לענין זה.

תיובתא:    פי' דלא מצי' לפרושי מתנייתא בשמתקשטות בו. חדא דקתני לה סתמא ועוד דא"כ היה לו לומר יכול שאני מרבה בשאין מתקשטות בו כדקתני באידך יכול שאני מרבה כן פרשו בתוספות. ופסקו רבוותא דבית התבן ובית האוצרות פטורה מן המזוזה אפי' בסתמא כדקתני בסמוך בהא דתני רב שמואל קמיה דרבא. ובית המדרש ובית הכנסת פטורין מן המזוזה כמתנייתא דהכא וכדתניא לקמן וחכמים פוטרין בשאין בה בית דירה לחזן. ושערי עיירות ושערי מדינות חייבין במזוזה מדרבנן ובמקום שיש לחוש לסכנה פטורין. ועל זה סומכין במבצרות שרובן ישראל שלא לתת בשעריה מזוזה:


תני רב שמואל וכו':    יש גורסין ושער מדינות ולאו שער מדינה ממש דא"כ היכי אמר ליה דשער מדינה תנאי היא שאין לך שער מדינה שאין רגליה גבוהין עשרה ברוחב ארבעה שחייבין במזוזה לדברי הכל אלא הכי פירושה שער בית שהוא כעין שער מדינה שהוא עשוי כיפה ויש שגורסין ושער המדי וכן מצאתי בפירושי' מדוייקי' לרש"י ז"ל שער המדי שהוא עשוי ככיפה:


ושער שאינו מקורה:    פרש"י ז"ל שהוא פרוץ למעלה ואין בו תקרה ואין בו משקוף ויש מקשי דהא פשי' דהיינו פתחי עראי ולאו קושיא היא ויש שפירשו שער שאינו מקורה שאין על עובי הפתח למעלה שום קרוי דכי הא לא חשיב פתח ופי' זה צריך ראיה למעשה:


דתני' כיפה ר' מאיר מחייב במזוזה וכו':    כבר פרשתיה בפ"ק דעירובין בסד"י:


גרש"י ז"ל והא דקתני ושוין שאם יש ברגליה עשרה שחייבת:    פי' שרגלי הכיפה העומדים ישרים קודם שיתעקמו גבוהין עשרה והוא שיש ביניהם רוחב ארבעה שזה שיעור פתח ולא איצטריך ליה לפרושי דהא פשיט' דבלאו הכי לא חשיב פתח. ועוד דמסתמא הכי איתנהו והרי יש כאן מזוזות פתח גמורין ואע"פ שהמשקוף הוא מעוקם ואינו ישר איכא למימר דלא חיישי' להכי דהא מקורה הוא מיהת אי נמי שדרך כל בנין כיפה שיש על הכיפה בנין ישר וההוא חשוב משקוף ואע"פ שאין המזוזות נוגעות בו אתיא כמאן דאמר בפ"ק דעירובין אינן צריכין ליגע? וכן נר' שם לפום חדא גרס' דמייתי תלמודא סייעתא מהא למ"ד אינן צריכין ליגע אי נמי לפום גרס' אחריתי דהתם דאפילו מאן דאמר צריכין ליגע ואם לא נגעו אינו חשוב פתח הכי מפרשא היכא דאיכא אוירא בנתים אבל הכא דליכא אוירא כמאן דנגעו דמו וכדפרי' התם בסד"י.

אמר אביי וכו':    הא דאביי מילתא באנפי נפשה היא לפרושי מתנייתא גופה למדע במאי פליגי תנאי וממילא מתפרשא לגמרי מאי דאמרי' לעיל דכיפה תנאי היא ומיהו בלאו מימרא דאביי ידעי' מגופה דמתנייתא דכיפה תנאי היא וכל היכא שאין ברגליה עשרה פליגי רבנן. ולא כדברי אביי אלא מאי דמודה ר' מאיר לרבנן:


גשר"י ז"ל והיא ברוב הספרים דכולי עלמא גבוה עשרה ואין ברגליה שלשה אי נמי יש ברגליה שלשה ואין גבוה עשרה פטורה:    פי' וכולה מיירי בשיש בין רגליה רחב ארבעה טפחים כדפרש"י ז"ל ולא איצטריך אביי לפרושה מטעמא דכתיב לעיל וקאמר כי אע"פ שגובה חלל הפתח יש בו עשרה כשיעור פתח וגם יש בו רוחב ארבעה אם אין ברגליה העומדים ישרים שלשה טפחים לא חשיב פתח דכל פחות משלשה כלבוד דמי ואין כאן מזוזה עומדת כלל וברייתא אפילו ר' מאיר מודה דלא אמרי' חוקקין לעשותה ישרה ועומדת וכן אע"פ שיש ברגליה ג' גובה ברוחב ד' טפחים אם אין בחלל הכיפה גובה עשרה מודה ר' מאיר דלא אמרי חוקקין להשלים שאין אומרי' חוקקין להשלים בגובה שאין בו עשרה לא לחוק למעלה ולא לחוק למטה וכאותה שאמרו בפ"ק דשבת בית שאין בה עשרה וקרויו משלימו לעשרה על גבו מותר להשתמש בכולו בתוכו אין משתמשין בו אלא בד' אמות וההיא דכולי עלמא היא שאין אומרין חוקקין להשלים לגובה עשרה לא נחלקו אלא בגבוה עשרה פי' שיש גובה עשרה בחללה של כיפה ויש ברגליה שלשה פי' ברחב ארבעה פי' דלמעלה מרגליה אין ברחב אויר הכיפה ד' טפחים שהכיפה מתעקמת וממעטת רחב הד' שהוא למטה בין רגליה ויש בה לחוק להשלימה לעשרה פי' כי צידי הכיפה רחבים בענין שאם היה אדם חוקק בשפתם כלפי פנים להשוות הרגלים עד כדי גובה עשרה הי' יכול לחוק וישאר מצידי הכיפה עדיין קיים להיות למזוזה. ר' מאיר סבר חוקקי' להשלים כלומר רואין אותו כאלו הוא חקוק ורבנן סברי אין חוקקין להשלים והלכתא כרבנן ויש אומרים שאף ר' מאיר לא אמר אלא בשיש למעלה רחב שלשה שיצא מתורת לבוד וכבר כתבתיה בעירובין ובפ"ק דשבת בסד"י:


ואימא הכי נמי:    כלומר וכיון דגלית לי האי דרשא מנא לך דלא דרשי' הכי:

אלא ביתך למה לי הקשו בתוספות אמאי לא קאמר דאתא למעוטי בית שאינו שלו שהוא פטור מן המזוזה מן התורה כדמוכח בפרק ר' אליעזר דמילה דאמרי' מזוזה וציצית מתוך שבידו להפקירן ותירצו דתרתי ביתך כתיבי חד למעוטי בית שאינו שלו וחד למדרש דרך ביאתך כדאמרי' הכא ומיהו מדרבנן מיחייב במזוזה בהשוכר בית לשלשים יום כדאיתא התם ואפילו בביתו בשאינו משתמש בו פטור ממזוזה אפילו מדרבנן ואע"פ שעשוי לדירה. וכדאמרינן בפרק השואל דחובת הדר היא והשוכר חייב לעשות שם מזוזה מדרבנן והא דאמרי' בפרק ר' אליעזר מתוך שבידו להפקירן הכי נמי מצי למימר שיש בידו שלא לדור בו ובטלית דאי בעי לא לביש בה למאן דאמר טלית חובת גברא אלא דמשום דאיכא למאן דאמר חובת טלית היא נקט הטעם השוה במזוזה וטלית לדברי הכל זו שטת ר"י הידוע בעל התוספות זצ"ל שאמר בסוף ימיו. והיא הנכונה דכזקנותו דר' קימא לן.

אלא לו למה לי שיחד ביתו:    פרש"י ז"ל ואתא קרא לאשמועינן שעל צרות העין נגעים באים ולפי פשטיה דקרא אתא למעוטי בית דהפקר שאינו מטמא בנגעים וכדאי' בספרי והכא חדא מינייהו נקט דאיד' פשי' ובלאו הכי ידעי' לה:


יצאו אלו שאינן מיוחדין לו:    ודוקא אלו אבל בית השותפין חייב דרבייה רחמנא מדכתיב בבית ארץ אחוזתכם וא"ת ומאי שנא בית השותפין מאידך י"ל דבית השותפין עשוי לדירתם והוא מיוחד להם לדירה מיוחדת מה שאין כן באלו. ויש שפירשו דבית השותפין ממש נמי פטור והכא מיירי בבית השותפין שמכר כל אחד חלקו אלא שנכנסין בפתח אחד ואצטריך קרא לרבויי כיון דשותפין הם בפתח ובכניסה. ולא נהיר דבייחוד בית תלה רחמנא ולא בייחוד פתח וכניסה והנכון כמו שפי':


הא רבי מאיר והא רבנן:    כו' דתניא כו' וא"ת מה ענין נגעי' אצל מזוזה י"ל דתרוייהו חד טעמא אית להו בהאי ענינא דיחוד בית דהכא כתיב ביתך והכא כתיב ובא אשר לו הבית ובחדא דרשינן להו לעיל:


בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה:    פי' ואע"ג דאין עיקר בית הכנסת לכך וא"ת ובלאו הכי נמי תיפוק לי דאית ביה דירה לאורחין דאכלו ושתו בבי כנישתא למאן דמפרש התם דבבי כנישתא ממש קאמר וכדאמרינן מאי בי רבנן ביתא דרבנן י"ל דכיון דההוא תשמיש לאו קבוע וזימנין דאיתיה וזימנין דליתיה לא חשיבא דירה לחיוביה במזוזה כי האוכלים שם אינם אלא כאכסניא בעלמא ולמאן דמפרש התם דההיא ליתא אלא בבתי כנסיות שבבבל שהן עשויות על תנאי אתיא הא בבתי כנשתי דעלמא והראשון נכון וחכמים פוטרין והלכתא כרבנן וכן המנהג.


דף יב עמוד א[עריכה]

אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד:    פי' דבית המקדש דקתני לאו דוקא אלא כל מקום מקודש כדכתי' ואהי' להם למקדש מעט והא פרישנא לעיל אמאי לא אמרינן לעיל דמהאי טעמא פטר רבי יהודה לשכה ממזוזה.

ור' יהודה סבר ירושלם נתחלקה לשבטים:    פי' לשבט יהודה ובנימן פרש"י ז"ל ודוקא ירושלם אבל מקום המקדש לכל ישראל היה כי דוד כשקנה הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל ישראל שיהא לכל ישראל זכות בו. ומאי דאמרינן בסמוך מה היה בחלקו של יהודה ושל בנימין לומר והיה מובלע בחלקו ונפל בגורלו.

מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות:    פי' להר הבית והחיל והסורג של צד מזרח קרי הר הבית והלשכות והם י"ג לשכות שהיו בחיל. והעזרות הם עזרות נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים שהיא אחת עשרה אמה. היה בחלקו של בנימין מצד מערב:

אולם היכל ובית קדשי הקדשים:    והא דלא חשיב בין האולם ולמזבח משום דההוא כאכסדרה דאולם חשיב:

ובכלליה כייל ליה וממקום המזבח לא איירי והשתא הדר ומפרש לה דקתני ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ורצועה זו אינה אלא במקום אמה של יסוד דרום. והא דקתני ובה מזבח בנוי על מקום היסוד הדרומי קאמר ושם אמרו כי מפני זה קרן דרומי מזרחי אמה על אמה לא היה לו יסוד וכדמפורש במס' מדות והיה בנימין הצדיק מצטער צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על כן שנאמר חופף עליו כל היום כלומ' מתחכך ומצטער על זה:

לכך זכה בנימן נעשה אושפיזכן לגבורה לומר שהיתה שכינה במערב כדי שיהא קדש הקדשים ששם ארון בחלקו שהוא לצד מערב.

והאי תנא סבר לא נתחלק' לשבטים:    פי' והאי תנא דבעי לאתויי סבר לא נתחלק' לשבטים דתניא אין משכירין בתים בירושלים פי' לעולי רגלים דוקא:


לפי' עורות קדשים:    פי' של שלמי חגיגה ושלמי שמחה של עולי רגלים. והוא הדין של תודות ושלמים שלהם וכיוצא בהם שהם לבעלים:

בעלי אושפיזין נוטלין אותו בזרוע משום שכר מטות:


אמר אביי ש"מ אורח ארעא למשבק גולפא ומשכה לאושפיזא:    פי' וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין אמור רבנן הכא שיטלו אותן בזרוע כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות ותו לא מידי:


פשי' אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכי' אותו בתמיד של שחר:    פי' דתמיד של שחר קרב בשמנה בגדים ובזה יהא ניכר שהוא כהן גדול כשיבא אחרי כן לעבוד עבודת היום שאינה אלא בארבעה בגדים וכדפרש"י ז"ל. אירע בו פסול בתמיד של שחר כלו' וזה השני יש לו להתחיל לעבוד בעבודת היום שהיא בארבע בגדים בלבד ככהן הדיוט. במה מחנכין אותו שצריכין אנו שיהא ניכר לכל כי עבוד' היום בכהן גדול וא"ת והלא ניכר במשיחתו בשמן המשחה י"ל דסוגיין לאחר שנגנז שמן המשחה שאין כאן אלא ריבוי בגדים ומכאן נשמע כי אעפ"י שהיו מתקנין כהן אחר תחתיו לא היו עושין בו אלא הזמנה בעלמא ולא היו מחנכין אותו במינוי כהן גדול לעבוד עבודה עד שאירע בו פסול בכהן גדול:

אמר רב אדא בר אהבה באבנט. פי' כי בשאינו אבנטו יהא ניכר שמשמש בכהן גדול:

גרש"י ז"ל הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט במה מחנכין אותו. ופי' הוא ז"ל אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה שהוא של כלאים לדברי הכל זהו אבנטו של כהן הדיוט לעולם שאין חילוק ביניהם שאף שלהם של כלאים. אבל יש נוסחאות שגורסין בהפך הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו' ופרשוה באבנטו של כהן גדול ביום הכפורים שהוא של בוץ לדברי הכל וכדכתיב ובאבנט בד יחגור ושתי הגרסאות עולות לענין אחד ומיהו גרש"י ז"ל יותר מחוורת משום דכל היכא דאיתמר האי לישנא סתם פירושה באבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה כההיא דמייתי' לעיל גבי שבעת ימי המלואים:

אמר אביי לובש שמונה ומהפך בצנורא באיברי תמיד שעל המזבח לקרב עיכולם דהא חשיבא עבודה ובעיא בגדי כהונה דקרובי עבודה עבודה וכדרב הונא דאמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב פי' וכיון דלענין זרות חשיבא עבודה ה"ה דחשיבא עבודה לענין בגדי כהונה.

דף יב עמוד ב[עריכה]

ה"ג וכן גרש"י ז"ל כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט. רבי ורבי אליעזר ב"ר שמעון חד אמר של כלאים וחד אמר של בוץ. ומאן דגריס אבנטו של כהן גדול טועה דהא בשל כהן גדול ליכא פלוגתא ומקרא מפורש הוא דביום הכפורים הוא בשל בוץ ובשאר ימות השנה של כלאים ושבוש הוא בנוסחאות שגורסי' כך אלא ודאי כדאמרן ומיהו אף בזה לא גריס רש"י ז"ל בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה דלענין כהן (גדול) [הדיוט] מה לי יום הכפורים מה לי שאר ימות השנה הא ודאי אפילו תמצא לומר שיש שום עבודה לכהן הדיוט ביום הכפורים אינה אלא בבגדיו של שאר ימים אלא כך הוא ז"ל גורס אבנטו של כהן הדיוט ר' ור' אליעזר וכו'. ומיהו ברוב הנוסחאות גורסי' כגרסא ראשונה ולקמן נמי אשכחת בכולהו נוסחי על מימרא דרבין לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכפורים ובין בשאר ימות השנה ובתוספות כן גורסי' אלא דקשי' להו שהרי כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כדאיתא בהוריות ובכמה דוכתי ויש שתירצו דמשכחת לה כגון להפך בצנורא וכיוצא בו מדברים שאינן עיקר עבודה אלא קרובי עבודה ודכותה דבעי בגדי כהונה ואפשר בכהן הדיוט אי נמי משכחת לה בתרומת הדשן שכשרה בכהן הדיוט לפי שהיא עבודת לילה כדאיתא לקמן ותדע דלקמן מנינן דעשרה קדושין כהן גדול עושה ביום הכפורים והני בר מתרומת הדשן נינהו ומדלא חשיב קדושין דתרומת הדשן מכלל שהיא כשרה בכהן הדיוט וכן תירץ ר"י ז"ל ורבי' שמשון משנץ ז"ל הוקשה לו על זה מהא דתנן לקמן באידך פירקא בכל יום ויום היו תורמין את הדשן מקריאת הגבר וביום הכפורים מחצות ופרישנא טעמא משום חולשא דכהן גדול דאלמא אף תרומת הדשן אינה אלא בכהן [גדול] דסוף סוף הכשר עבודת היום היא. והא דלא מני לקמן אלא עשרה קדושין היינו משום דלא חשיב אלא קדושין דעבודות היום בלחוד הלכך לא משכחת עבודת כהן הדיוט ביום הכפורים אלא כגון להפך בצנורא. ואיכא למידק לפום האי שטת דהא לקמן במכילתין קתני תנא ד' פייסות שהיו במקדש וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים. ומורי הרב ז"ל תירץ דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לענין שאר ימות השנה ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימנהו לכולהו ארבע פייסות:

ובשם רבי' הגדול רבו ז"ל אמ' לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבוד' היום ממש אבל תמידין ועבודו' של כל יום ויום כשרו' אפי' בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברי' שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבוד' תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין:


תסתיים דר' הוא דאמר של כלאים:    כו' לא לעולם כו' תמיהא מלתא דהא לקמן בהדיא תניא ר' אומר שתי תשובות בדבר חדא אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו של כהן הדיוט:

דאלמ' ר' סבר של כלאים וי"ל דה"ק דמהכא ליכא למשמע מינה אי נמי דההיא דלקמן מתניתא היא ולא שמיעא להו ולקמן הוא דמייתי לה רב נחמן ב"ר יצחק לסייעתא דרבין מכלל דמעיקרא לא שמיעא להו.

כי אתא רבין אמ' וכו':    היינו דרב דימי דלעיל אלא דרבין מסיים דר' אמ' של כלאים ורבי אליעזר אמר של בוץ וכדפרש"י:


על בשרו מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה:    פי' גבי תרומת הדשן כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. והאי ילבש מיותר הוא לדרשא ומה ת"ל ילבש לרבות את השחקין יש שפירשו לרבות שלא יעשה תרומת הדשן אלא בשחקין משום דבגדים שמזיג בהם כוס לרבו אל יבשל בהן קדרה לרבו. ורש"י ז"ל דחה פי זה שלא אמרו כן אלא בהוצאת הדשן שהבגדים מתעפרין ומתלכלכין דאלו בתרומת הדשן שאינו אלא הרמת מחתה א' בלבד ליכא למימר הכין. ופי' הוא ז"ל לרבות את השחקין שכשרין לתרומת הדשן. וא"ת מאי איריא תרומת הדשן אפי' שאר עבודות נמי דהתניא בפ"ב דזבחים היו בגדיו מרושלים מסולקי' משוחקי' עבודתו כשרה. מטושטשין מקורעין עבודתו פסולה. ואמרינן לקמן בההיא שמעתא בד שיהו של פשתים בד שיהו חדשים בד שיהו שזורין ואמרינן עלה והתניא שחקים כשרים. ופרקי' יש מהם למצוה ויש מהם לעכב ופרש"י ז"ל דהא דקתני בד שיהו חדשים אינו לעכב אלא למצוה משום נוי בעלמא אבל מטושטשין או מקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הוא. מ"מ שמעינן מינה דשחקים כשרים. וי"ל דהתם איכא מצוה שלא לעשות בשחקין ולגבי תרומת הדשן אפילו מצוה ליכא.

שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא להדיוט:    פי' לאו דוקא אינו ראוי אלא לומר שאינו משמש לא בזה ולא בזה וכדפרש"י ז"ל:


לכהן הדיוט לא משום דמעלין בקדש ולא מורידין:    פי' וכיון שאין אנו רשאין להורידו אם בא לעבוד ככהן הדיוט הוה ליה מחוסר בגדים שעבודתו פסולה הא אלו היה בנו כח להורידו היינו מורידין אותו להיות כהן הדיוט וכשעבד בד' בגדי כהונה בלבד אין כאן משום מחוסר בגדים וזה ברור לך ובזה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בכאן דתיפוק לי דהוה ליה מחוסר בגדים וכן תירץ השר ז"ל.


דף יג עמוד א[עריכה]

הלכה כר' יוסי:    הקשו בתוספות דהא במסכת סנהדרין גבי שריפת בת כהן דפסקי' הלכתא כדשלח רבין פריך תלמודא הלכתא למשיחא וכן בזבחים גבי כהן שפגל בעבודת חוץ דפסקי' הלכתא כר' שמעון והכא לא פרכי' הכי וכן בפרק בתרא דקדושין פסקי' הלכה כרבי יוסי דאמר עתידין ממזרין ליטהר ולא פרכינן מידי וכן בפסח שני פסקינן הלכה כרבי עקיבא דאמר גבי פסח שכל מלאכה שאי אפשר לה לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וגו' ולא פרכינן מידי. ותירץ רבינו חיים כהן ז"ל דלא פריך תלמודא הלכתא למשיחה אלא בדבר שיש בידו עבירה ולא תנהיג לימות המשיח כדכתי' ועמך כולם צדיקים כההיא דזבחים וסנהדרין דאית בהו עבירה. ויש להקשות על זה דהא לעיל פרכינן כיצד מלבישין לעתיד לבא לכשיבאו אהרן ובניו משה רבינו עמהם וההיא קושיא כהלכת' למשיחא היא וי"ל דהתם דאיכא לפרושה כיצד הלבישן לשעבר למסבר קראי הכי עדיף טפי מלאוקומה הלכתא למשיחא ומשום הכי [לא] מתמה עלה תלמודא. ור"י ז"ל תירץ בעיקר קושיין דכל הני דלא פרכינן עלייהו הלכתא למשיחא היינו משום דאית בהו שום נפקותא בזמן הזה כגון האי דרבי יוסי דהכא דנפקא לן מינה למי שהיה ממונה בשום מינוי כנשיאו' וכיוצא בו ונאנס והוצרכו להעבירו ומנו אחר תחתיו שאם עבר מאונסו חוזר למנויו ואין נוהגין בזיון בשני ועושין בענין שלא תהא שם איבה ושלא יורידו לשני וכענין ר"ג ור' אלעזר בן עזריה וכההיא דמסכת קדושין טעמא דרבי יוסי משום ממזרין שנטמעו נטמעו ונפקא מינה שלא לחוש בזמן הזה כ"כ למשפחה שנטמעו בה פסולין וההיא דפסח שני נפקא מינה לענין מכשי' מילה שאין דוחין שבת כדאמר ר' עקיבא גופיה בפר' המילה ואפסיק נמי הלכתא כוותי' התם וכי הדרי איפסיקא הלכתא כתרוייהו. ורבינו הגדול ז"ל היה אומר שכל אלו פלפולין ולא פירכי נינהו דבתלמודא פריך הלכתא למשיחא בתרי דוכתי ואתמהי' עליה דא"כ סדר קדשים לא נגמור אלא דרוש וקבל שכר. וכיון דכן תו לא חש תלמודא למיהדר למפרך הכא.

ומודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה:    פרש"י ז"ל בשעבד בשמנה בגדי כהונה שאין איסורו אלא משום איבה אבל אם עבד בד' בגדים עבודתו פסולה דמחוסר בגדים הוא. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז"ל הא דאמרינן ורבנן נמי הא חיישי לשמא כלומר וכי היכי דחיישי לטומאה אמאי לא חיישי למיתה כרבי יהודה ק"ל דהא טעמא דרבנן מפרש במתני' דא"כ אין לדבר סוף והשתא לא פרכינן אמאי לא אמרי לנפשיהו הכי דהא לקמן פרכינן לה. ונראה דטעמא דמתני' לדבריו דרבי יהודה אמרו ליה וזהו שפרש"י ז"ל בלשון המשנה א"כ דחיישת למיתה ולא כתב אי חיישינן למיתה כנ"ל).

מיתה לא שכיחא:    פירוש ולא חיישינן לה הקשו בתוספות דבריש פרק ד' אחין תנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו נשותיהן חולצות ולא מתיבמות. והוינן בה ש"מ יש זיקה דאי ס"ד אין זיקה האי ליבם חדא והאי ליבם חדא ומהדרינן לעולם אין זיקה והכא היינו טעמא די"ל אדמיבם חד מאית אידך וקא בטלה מצות יבמין ותירצו דהתם דאיכא זמן מרובה שאין מיבמין אלא לאחר שלשה חדשים הלכך חיישינן למיתה אבל הכא דחד יומא הוא לא חיישי רבנן למיתה ועובדא דסבתא דבפרק המפקיד דחיישינן דלמא שכיבא היא או ברתה שאני שביה כולהו איתנהו ביה.

א"כ אין לדבר סוף:    פי' דכי היכי דמתה חדא מתה אידך נמי שפיר קאמרו ליה רבנן אמר לך ר' יהודה למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן. הקשו בתוס' דבההיא שמעתא דבפ' ד' אחין פרכינן אי הכי אפילו חמשה אחין נמי ניחוש למיתה דתרי ופרקי' דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן. והיינו דר' יהודה ואלו התם אמרינן לה אפי' לרבנן ותירצו דהתם כיון דזמן מרובה הוא למיתה דחד איכא למיחש ולא לתרי אבל הכא דלמיתה דיום אחד חיישינן כך הוא אחד כשנים ושנים כאחד פירוש לדבריהם דהכא דהאשה בריאה וחיישינן למיתתה משום שמא מזל או עון דכהן גורם שלא יכפר על ביתו כך יש לחוש שימותו שתיהן כמו אחת מהן. וא"ת והתם היכי פרכינן מעיקרא אי הכי אפילו חמשה נמי דהא רבי יהודה מפליג בין חד לתרי. וי"ל דקושיין התם לרבנן דהלכתא כוותיהו הכא. אי נמי אפילו לרבי יהודה ושאני הכא דמעלה עשו לכפרה לתקוני מאי דאפשר לתקן. ואם אתה אומ' אין לדבר סוף לא נתקן כלום. מה שאין כן התם דאפשר בחליצה.

ומי סגי ליה בתקנתא והא לאו אשתו היא ופרקינן דמקדש לה מבעוד יום:    וא"ת ולמה לן כולי האי דשקלי' וטרי' בסוגיין דהא בתקנתא סגי. ולכי מתה קמייתא קנית ליה לאידך וי"ל דאין ה"נ אדינא דאורייתא אבל סוגיין אדינא דרבנן שאסרו משום שבות לכנוס אשה בשבת אי יום טוב משום דמיחזי כקונה קנין בשבת וכדאי' בפ' בתר' דביצה וכן בפ"ק דירושלמי דכתובות בהלין דכנסין ארמלין. עוד י"ל דאפילו מדאורייתא איכא למיחש שמא תמות באמצע עבודה בענין שלא יוכל לצאת לחוץ ולכונסה.

דכניס לה הוו להו שני בתים ורחמנ' אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים:    הקש' רבינו שמשון ז"ל דהא כתיב וישא לו יהוידע נשים ויולד בנים ובנות ותירץ דשמא זו אחר זו נשאן או שמא היה מגרש את אחת מהן ערב יום הכפורים על תנאי כדלקמן וכל זה נראה לו שהוא דוחק.

אי דמגרש לה הדרא קושיא לדוכתה:    כלומר דליחוש רבי יהודה למיתה דאידך.

דמגרש לה על תנאי דאמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תמותי:    פי' הרי זה גיטיך מעכשו אם לא תמותי שכל האומר על מנת כאומר מעכשו הלכך בין תמות זו ובין תמות זו ובין שלא תמות זו אין בכאן אלא אשה ראשונה. ולמיתה דתרוייהו הא לא חיישינן ופרכינן ודילמא היא לא מתה והויא מגורשת וכו' וזו הקושיא קלה היתה להבין ומאן דקא עביד אוקמת' שפיר ידע לה אלא שהתלמוד עביד כולהו אוקמתי דאפשר לומר להגדיל תורה ולהאדיר. וכן פרש"י ז"ל ובכולהו אוקמתי דעבדי' איכא לעיוני בחד מתלתא חששות דאפשר שלא תמות חדא מינייהו. או דמתה קמייתא לחודה או בתרית' לחודה דאלו למיחש למיתה דתרוייהו לא חיישי' לכולי עלמא כדאי' לעיל ובהני אוקמתי דעבדינן בסוגיין זימנין דליכא למיחש אלא לחדא כדפריך תלמודא בלחוד וזימנין דאיכא למיחש לתרתי ותלמודא לא פריך אלא חדא מינייהו כדבעי' לפרושי קמן. ובהני תלת אוקמתי קמייתא ליכא למיחש אלא למאי דפריך תלמודא.

אלא דאמר לה ע"מ שתמותי:    פי' ביום הכפורים שאם תמות תהא מגורשת למפרע ונמצא שאין כאן עבודה למפרע אלא בבית אחד. וכן אם תמות חברתה ולא היא ליכא למיחש אלא מאי דפריך תלמודא דדילמא לא מתה חדא מינייהו ויש כאן שני בתים.

ה"ג הרי זה גיטיך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי:    ולא גרסי' כל ימי חיי וחייכי וכדפריש' לה במסכת גיטין בסד"י. והא דאמרי כל ימי חיי פלו' הרי זה כריתות פרש"י ז"ל דאפילו הכי לא תנשא עד שימות אותו פלוני שמא תשתה יין ונמצאת א"א למפרע. נראה שדימה רבינו ז"ל לזו לההיא דתניא הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ולאחר לא תנשא עד שתתן. אבל רבינו ז"ל אומר דלא דמו דהתם הוא שהתנאי בקום עשה ושמא לא תוכל לעשות אבל תנאי זה וכל כיוצא בו שהוא בלא תעשה אין חוששין לשמא יתבטל בידים וכן כתבו בתוספות.

אלא דאמר לה על מנת שלא תמות חבירתיך:    פי' הלכך אם לא תמות אחת מהן או אם תמות זו ולא תמות חברתה הרי זו מגורשת ואין כאן אלא אשה ראשונה ואם לא תמות זו ותמות חברתה הרי זו אשתו בלבד ופרכי' ודילמא מתה חברתה בפלגא דעבודה והוא הדין אם תמות (היום) לאחר עבודה אלא דחדא מנייהו נקט תלמודא מפני שעל הרוב אין שהות ביום שתמות לאחר עבודה שהרי היום נשלם בעבודה. וכל התנאין הללו שהוא מתנה כולן תלויין במיתה דיום הכפורים לבדו וכדפרש"י ז"ל.


דף יג עמוד ב[עריכה]

אלא דאמר לה הרי זה גטיך על מנת שתמות חברתיך:    ופרכי' ודילמא מתה חברתה וקם ליה בלא בית ובהא ודאי הכי נמי דאיכא למיפרך דדילמא לא מתה חדא מינייהו ואיכא שני בתים אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו. אלא דמגרש להו לתרוייהו ללאה אמר הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך רחל ביום הכפורים ולרחל אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תכנסי לבית הכנסת ביום הכפורים הלכך אם לא תמות רחל הרי לאה מגורשת ואם תמות רחל הרי כאן לאה שאינה מגורשת ואין לו אלא אשה אחת ואם לא תמות אחת מהן אין כאן אלא רחל ותכנס רחל לבית הכנסת כדי שלא תהא מגורשת ואין כאן אלא רחל ופרכינן ודילמ' לא מתה רחל ותהא לאה מגורשת ולא עיילא לבית הכנסת רחל ותהא לאה מגורשת וקם ליה בלא ביתא שהרי שתיהן מגורשות. וא"ת מאי קושיא דהא אי איהי לא עיילא מעיילי' לה בעל כרחה דהא אשה מתגרשת בעל כרחה י"ל דכיון דאמר לה על מנת שתכנסי האי לישנא דעיילא מדעתה משמע. ובדין הוא דיכול לאתנויי תנאה דליהוי בעל כרחה אלא דניחא ליה לתלמוד' לאשמועי' אידך אוקימתא דבסמוך וק"ל דבלאו הכי נמי איכא בהאי אוקימתא פירכא אחריתי דדילמא עיילוה בצפרא לבי כנישתא ובטיל גיטא דידה ובתר הכי מתה בפלגא דיומא ובטלן גיטא ואשתכח דעבד למפרע בצפרא עבודה בשני בתים אלא שיש לו' בזו כדפרשי' לעיל דאין ה"נ וחדא מינייהו נקט תלמודא וכמו שרמז לנו רש"י ז"ל לעיל דוק ותשכח.

אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שאכנס אני לב"ה:    פי' לישנ' קלילא נקט וה"ק דלחד' דהיינו לאה אמר לה על מנת שלא תמות רחל חבירתיך ולחדא דהיינו רחל אמר לה ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת הלכך אם לא תמות אחת מהן הרי לאה מגורשת ואם תמות לאה יכנס לבית הכנסת ובטיל גיטא דרחל. ואין לו אלא אשה אחת דהיינו רחל. מאי איכא למימר דילמא מתה חברתה דהיינו רחל בפלגא דעבודה פי' ואשתכח דגיטא דלאה לאו גיטא. ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא לממת קדים הוא ועייל לבית הכנסת הקשו בתוספות למה לן למימר דקדים ועייל לבית הכנסת מקמי דתמות רחל אפילו לבתר מיתתה מצי עייל ומקיים תנאה והוה ליה גיטא למפרע כאותה שאמרו הרי זה גיטיך מעכשו אם לא באתי לאחר י"ב חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט ולא חשיב גט דלאחר מיתה. ותי' דהתם ודאי הוא דאיקיים תנאה מחיים אבל הכא לא איקיים תנאה מחיים ולא חלו עליו גירושין מחיים ולא נהירא דהא כיון דאמר מעכשו הרי מתקיים התנאי וחל הגט למפרע מחיים דהא אם אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז למ"ד לי ואפי' ליורשי משמע נותנת לאחר מותו לאביו או לאחיו כדאי' במ' גיטין. וה"ה לאומר על מנת שאתן ליך שנותן לאחיה וליורשי' לאחר מותה דמאי שנא אבל הנכון דהכא ה"ה דמצי עייל לאחר מיתה אבל כדי שלא יהא התנאי תלוי ועומד ושמא מתוך אנינותו לא יוכל ליכנס לאחר מותה עבדי' מעלה בכפרה ומקיים תנאה מקמי דתימות.

אלא מעתה שתי יבמות מבית אחד לא יתיבמו:    כלומר דנימא את בית אחיו אמר רחמנא מי שיש לו בית אחד ולא מי שיש לו שני בתים. ואנן קיימא לן שמיבם את אחת מהם: ופרקי' יבמתו ריבה וק"ל ולמאן דדריש ליה התם לאתויי חייבי לאוין שחולצות ולא מתיבמות כדאיתא בפרק כיצד מאי איכא למימר וי"ל דלדידיה כוליה יבמתו מיותר. ומדלא כתב רחמנא יבמה וכתב יבמתו ש"מ תרתי:


אלא מעתה ארוסה לא תתיבם:    פי' דהא אמרת דכל כמה דלא כניס ליה לא קרינא בית אחיו אבל משום דכתיב לא תהיה אשת המת לא ממעטי' ארוסה דאשת המת אפילו ארוסה במשמ' וכדפרי' בפ"ק דיבמות בס"ד:


החוצה לרבות את הארוסה:    וא"ת לא ליכתוב רחמנא בית אחיו ולא מצטרי' למיכתב החוצה ולאו רבויא דיבמתו דאמרי' לעיל י"ל דאיצטריך למכתב בית אחיו למדרש בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים:

דתניא היה עומד ומקריב פירשה רש"י ז"ל בכהן הדיוט והיינו קושיין דלענין אנינות ר' יהודה לחומרא ור' יוסי לקולא. ותמי' מילתא דמאי קושיא דבכהן גדול דאקיל רחמנא ואמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אקיל ר' יהודה לומר שמביאין אותו מתוך ביתו ובכהן הדיוט דאחמיר רחמנא שלא יקריב אונן ואם הקריב חלל מחמי' ר' יהודה לומר שאפילו התחיל לא יגמור וי"ל דמ"מ כי מעיינת בה סתרי אהדדי דהא לית לן אסורא בכהן הדיוט שלא יקריב אונן אלא מדיוקא דכהן גדול דכתיב ביה ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ודרשי' הא אחר שלא יצא חלל וא"כ לר' יהודה דאמר דכהן גדול מביאין אותו מתוך ביתו משמ' ליה קרא דמן המקדש לא יצא אף במי שלא התחיל בעבודה שלא יצא מקדושתו ויבא לעבוד עבודה ודכוותה אית לן למידק בכהן הדיוט שיצא מקדושתו ולא יתחיל עבודה אבל שאם התחיל קודם אנינות שלא לגמור אותה מנין לנו כן נראה מפי' רבי' ז"ל ובתוספות הקשו על פירושו דאי בכהן הדיוט היאך יאמר ר' יוסי יגמור דהא ליכא שריותא בכהן הדיוט להקריב אונן וזו אינה קושיא גדולה דדילמ' ר' יוסי משמ' ליה דמאי דאמרי הא אחר שלא יצא חלל בשלא יצא מקדושתו והתחיל לעבוד לאחר שהיה אונן ור"י ז"ל פיר' הברייתא בכהן גדול וא"ר יהודה שלא יגמור והשתא פריך שפיר דהשתא לר' יהודה אפוקי מפקי' ונראה דרש"י ז"ל לא פירשה כן משום דקתני מתנייתא סתמא היה עומד ומשמ' בכהן הדיוט:


דף יד עמוד א[עריכה]

גזרה שמא יאכל:    פי' שמא יאכל באנינות שהוא איסור תורה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:

וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשה פרש"י ז"ל מאי מקשי' מעיקרא ביום הכפורים דכי האי גונא בכהן גדול ביום הכפורים אפילו היה בחול דכולי עלמא אכלי מי איכא למיחש למידי והא מיגרשה כדאוקי' לעיל ואין כאן אנינות ליאסר בהקרבה ולא באכילה ופרקי' דנהי דאנינות לא חיילה עליה מיטרד מי לא טריד וקיימא לן למשחה בהם לאכול קדשים בדרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין והקשו עליו בתוספות חדא דלא אסר רחמנא אכילת קדשים למצטער שאינו אונן אטו טבעה ספינתו בים הכי נמי דאסור בקדשים ועוד דהא דכתיב למשחה בהם לא דרשי' ליה אלא לומר שיאכל קדש בצלי ובחרדל וי"ל לפי שטת רש"י ז"ל דמצטער בעלמא אינו אסור בקדשים אבל זה שהצער בא לו מחמת מיתת שארו שהיתה כבר כיון שלבו דוה עליו שהרי מחמת הצורך גירשה שפיר קרינא ביה אנינות והא דכתיב למשחה בהם לא צלי וחרדל כתיב ביה אלא למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלין ומה לי לאכל צלי וחרדל או שלא לאכל בצער אנינות כך יש לומר לשטה זו. אבל בתוספות פירשו למה לי לתרוצי דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו לא אכיל וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות דאפילו תימא דהיכא דכולי עלמא אכלי איכא למיחש דילמ' אכיל הכא בכהן גדול ליכא למיחש דהא גרושה היא ואין כאן אונן. ופרקינן דנהי דאנינות ליכא איטרודי מי לא טריד וחיישינן מתוך צערו לא יתן דעתו ויאכל ביום הכפורים דאית ביה כרת ולהכי אצטריכינן לומר דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו נמי לא אכיל. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז"ל) מה שתמצא כתוב בגליון התוספות שיש שבוש בפירוש רש"י ז"ל במה שכת' על מה שאמ' הספר וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מגרש' בהא שבושא כי פרש"י ז"ל וז"ל והא מגרשא דהכי אוקימנא דכי חזי לה דמיתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי' לה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע עכ"ל. וזה שבוש כי זה הלשון נאמר לעיל כשתמות רחל השניה שהתקין והספר הקשה כאן ממיתת אשתו ראשונה וההיא לא מבטל גיטא בעיולי לבי כנישתא וכך היה לו לפרש והא מגרשא דהא כל היכא דאמרת דמתה לאה אשתו הראשונה לא תמות רחל דלמיתה דתרתי לא חיישי' כדאיתא לעיל וכל שרחל קיימת הויח לאה מגורשת למפרע דהא אמר לה הרי זה גיטיך אם לא תמות חברתיך רחל ודוק ומיהו רש"י ז"ל מפרש דהא אמרינן לחדא אמר לה ע"מ שלא תמות חברתיך שאמר כן לרחל וללאה הוא דאמר על מנת שאכנס אני לבית הכנסת).

דאי רבי עקיבא כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טמאתו היכי עביד עבודה כו':    והקשו בתוספות ודילמא האי תנא סבר דטומאה הותרה בצבור שאין מזין על כהן בשבעת ימי פריש' דיום הכפורים. ותירצו דכיון דסתם מתני' ר' מאיר מסתמא מתני' רבי מאיר היא דסבירא ליה במתניתא דלעיל שמזין עליו כל שבעה.

גרש"י ז"ל נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה:    ופי' הוא ז"ל נתכון להזות על הבהמה שאינה בת הזאה והזה על האדם אם יש באזוב שיורי מימי חטאת ישנה להזותו על אותו אדם כי המים לא נפסלו מפני הכונה שנתכון לבהמה ומ"מ אותו אדם לא נטהר בהזאה ראשונה כיון שהיתה הזאתו שלא בכונה וצריך הזאה אחרת. ובלשון שני פי' ז"ל כי האדם ההוא יצא ידי הזאה אע"פי שהזה עליו בלא כונה. וה"ק ישנה על אחרים שצריכין הזאה לומר שלא (כפר) פסל לו שיורי האזוב. ובלשון הא' יותר נכון אף לפי שטה זו חדא דלישנא דייק כוותיה ועוד דהא קי"ל במס' פרה שהמזה צריך להתכון ולהזות על הטמא ואם אין שם דעת מזה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אינו צריך כונה אלא מזין עליו בין מדעתו בין שלא מדעתו וסיפא דקתני נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה פירש רש"י ז"ל לא ישנה כלל לא הוא ולא אחרים מפני שנפסלו השיריים במלאכה ומלאכה פוסלת בין בפרה בין במי חטאת. והקשו בתוספות דהא בהדיא תנן במסכת פרה שאין מלאכה פוסלת במי חטאת אלא קודם קדוש אבל לאחר קדוש שנתן בהם האפר לא. ובספרי מייתו לה מדכתיב למשמרת למי נדה וכבר הם למי נדה והנכון כגר"ח ז"ל שגורס בהפך נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה. על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה וה"פ דרישא כיון שנתכון במזיד להזאת על הבהמה הוה ליה נושא מימי חטאת שלא לצורך והוא טמא כדאיתא לקמן וכיון שהוא טמא אף מימי חטאת נפסלו ולא ישנה לא הוא ולא אחרים. ואחרים פרשו כי הוא לא ישנה מפני שהוא טמא והכתוב אומר והזה הטהור אבל אחרי' מזין בו. והלשון הראשון יותר נכון וכן פר"י ז"ל. וסיפא דקתני שאם נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה ישנה וכיון שנתכון להזות על האדם אין כאן נושא מימי חטאת שלא לצורך ולפיכך לא נפסלו וכן אמרו בתוספתא דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזאת והזה על דבר הראוי להזאת הואיל ותחלת טבילתו פסולה הזאתו פסולה ואם תחלת טבילתו כשרה הזאתו כשרה:


ועוד מזה בעי כבוס בגדים וכו':    פי' אפילו תימא דסיפא פירושא דרישא הוא מ"מ זה אי איפשר דבמזה טעון ככוס בגדים ולא בנוגע אלמא תרי מילי נינהו:


אלא מאי מזה נושא:    תמי' מילתא מנא לן לאפוקי קרא מפשטא ולומר דמזה ממש [טהור] (טמא) ואי משום ק"ו [הא] גזרת הכתוב הוא כי היכי דהוי גזירת הכתוב בהא דאמרי' דנושא או נוגע טמא ומזין עליו טהור תירץ ר"י ז"ל דדייקי לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא שאין צריך לומר הטהור דהא פשי' דטהור בעי כדכתיב ואסף איש טהור. אלא ודאי הא קמ"ל שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה ואם כן על כרחי' אית לן לומר דמזה היינו נושא שיעור הזאה כדק' מפרשי' וכן פרש"י ז"ל.


דף יד עמוד ב[עריכה]

אביי אמר אפי' תימא ר' עקיבא דעביד עבודה:    כו' ובירושלמי אמרו דהא תנן במס' פרה כיצד מטמאין אותו וכו' דלא כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה כי לפי דבריו לא היו צריכין לטמאו שהרי מזין עליו כל שבעה ואפשר דר' עקיבא היה סובר שלא היו מזין עליו או דלית ליה ההיא מתני' ולית הלכתא כר' עקיבא.

הא דתנן ומטיב את הנרות דעת כל המפרשי' ז"ל שאף בשחרית היה חייב לדשן ולהטיב את הנרות ולהדליקם ואע"פ שלא כבו אבל דעת רבינו ז"ל דלהכי כתב רחמנא ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וכתיב בבוקר בהטיבו את הנרות משום דבערב חייבין להדליק ולדשן על כל פנים ואפי' נר מערבי בזמן הנס וכדתניא ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים אבל בבוקר אין כאן לא חובת הטבה ותקון כשמצאן שכבו חוץ משתי נרות מזרחיות למ"ד צפון ודרום היו עומדי' וכדאיתא במסכת תמיד אבל באחרות אין לו ליגע אם לא כבו ואם כבתה אחת מהן ביום זה הוא ששנינו נר שכבתה נתדשן נתדשנה פתילה ומיהו בלישנה דרבנן קרו הטבת נרות אף לשל (בין הערבים) [שחרית] אבל עיקר הדין אינו אלא כמו שאמרנו וזה דעת רבינו הרמב"ן ז"ל וכבר כתבתיה בפרק במה מדליקין בס"ד:


מאן תנא תמיד שמעון איש המצפה:    פי' דשמעי' ליה דפליג בסדר התמיד וכי היכי דפליג עלה בחדא בהדיא פליג נמי באידך ומשנת מס' תמיד נשנית לדעתו. ופרכי' והא איפכא שמעי' ליה דפליג על סתמי דמס' תמיד אלא אמר ר' יוחנן מאן תנא משנת מס' יומא דהכא ר' שמעון איש המצפה ורמי סדר יומא אסדר יומא כו' עד פייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו פי' כי הקטרת מעשרת כדכתיב ברן ה' חילו ולפי' מי שהקטיר פעם אחת אינו נכנס בפייס פעם אחרת עד שיקטירו כל הכהנים וכדאמרי' מעולם לא שנה בה אדם יש או' שלא שנה בה אדם ממש כי הכהנים היו מרובים כנגד כל הקטרה והקטרה וזה רחוק והנכון שלא הוצרך לשנות בה אי נמי שלא שנה עד שיקטירו כל הכהנים ופעמים שמת קודם לכן ולא שנה כלל ומיהו דוקא בהקטרת עבודת שחרית בענין חדשים לבקרים אבל בין הערבים אף מי שהקטיר שחרית חוזר ומפיס בו ערבית וכן מוכיח במסכת מנחות וכן כתבו בתוספות מ"מ קשיא סדר יומא אסדר יומא דאלו בפרקי' דהכא תנן דמקטיר והדר מטיב ולקמן באידך פירקא מני בפייס שני דשון המנורה ובפייס השלישי מני הקטרה אלמא ברישא מטיב והדר מקטיר. וא"ת ודילמא אע"ג דבנרות מפייסין תחלה כשבאין לידי מעשה הקטרה היתה קודמת ותדע דהא קתני בפייס שני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח פנימי ואלו במעשה דשון מזבח הפנימי קודם לשחיטה וזריקה כדאיתא בהדיא במס' תמיד וכדמסדר אביי לקמן בסדר מערכה וי"ל דבפייס גופיה פעמים שהמאוחר במעשה מוקדם בפייס אבל ודאי כל הכתוב בפייס ראשון קודם למה שכתוב בפיים שני וכן בכולם.

וא"ת מ"מ מתני' גופה דלקמן תקשי כיון דדישון מזבח קודם במעשה למה מאוחר בהפסה. תירץ רשב"ם ז"ל דמשום דעיקר עבודת תמיד היינו שחיט' וזריק' מקדימין להפיס עליו והיו מקדימין להפיס עליו והיו מקדימין לדשן שלא להפסיק בין עבודת חוץ לעבודת פנים. ור"י ז"ל פי' דאע"ג דדישון מזבח קודם לשחיטה. בקור טלאים קודם לדישון כדאיתא התם שפעמים שמבקרי' אותו לאור האבוקות וכיון דכן קדים שחיטה בפייס לדישון מזבח:


אמר אביי לא קשיא כאן בהטבת שתי נרות כאן בהטבת חמש נרות:    פי' דתנא דמסכת יומא סבירא ליה דנרות מזרח ומערב היו עומדין ושתי נרות מזרחיות השני הוא המערבי שהראשון עושה אותו מערבי ולא היו מטיבין שבעתן כאחד אלא שמפסיק ביניהם בקטורת או בזריקת הדם כדמפרש ואזיל. והאי תנא סבר דבקטורת מפסיק ביניהן. ובתחלה מטיב חמש נרות מקטיר וחוזר ומטיב השתים. והקשו בתוס' אמאי לא משנינן הכי לעיל כדרמי' מתני' דתמיד אמתניתין דסדר יומא. ונימא דההיא דתמיד בהטבת חמש נרות והא דהכא בשתי נרות. ותירץ דסתמא דמסכת תמיד סביר' ליה דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסיק ביניהן אלא מדליק שבעתן כאחד: וי"ל עוד דלא משמע דליפסקינהו תנא לנרות בתרתי מכילתא וליכ' לשנויי הכי אלא היכי דתני תרויהו בחדא מסכתא:


דתניא לא ייטיב ואחר כך יקטיר:    כו' פרש"י ז"ל לא ייטיב כולן ואח"כ מטיב לשתים כלומר שיפסיק בהקטרה בנתים אבא שאול אומר מטיב ואחר כך מקטיר. לומר דלאו בהקטרה מפסיק בינייהו אלא בזריק' דמים כדמפרש ואזיל:


דף טו עמוד א[עריכה]

תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר:    פרש"י שהיה נותן בה בכל ערב חצי לוג כמדת לילות של טבת שהם ארוכים ואם היה מותיר בלילות הקצרים יותיר. והתוספות פירשו בשם ר"י ב"א ז"ל כי כן בבא שהיה ממונה על הפקיע כדאי' במס' שקלים הוא היה עושה הפתילות והוא היה יודע לכוין בעובי הפתילות ודקותם בענין שלא יותיר כלום. וקשה על זה דהא בפר' דלקמן אמרי' אמר אביי מעיקרא הוה אמינא מאי פקיע פתילת' כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעין כו' כיון דשמעת' להא ולא עוד אלא שהיה לוקח מן הממונה כפקיע אמינא מאי פקיע נגודא. ומיהו אפשר כי אדם אחר היה ממונה על הפתילות כדרך שפי' ר"י ב"א ז"ל.

אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו:    כלומר שהטבת נרות של בין הערבים היתה מאוחרת לכל העבודות. ודייק לה מדכתיב יערוך אותו מערב עד בוקר אותו בלבד אתה מטיב מערב באחרית הכל והיינו דכתיב בסמוך שאני התם דכתיב אותו.

ואביי א"ל אורויי בעלמא הוא דקא מורי הכא:    כלו' דלא נחית תנא הכא אלא לומר דברים שהיה עוסק כהן גדול כל שבעה ונקט אגב אורחיה דקטורת קודם לשתי נרות אבל סדרא דענינא לקמ' תני לה.

עביד בה מעשה חטאת:    פי' דבכל עולות דעלמא נותן שתי מתנות שהן ארבע חד כמין גם בקרן צפונית מזרחית וחד כמין גם בקרן דרומית מערבית ובעולת התמיד אמר רחמנא שיעשה בה כמעשה חטאת להפסיק מתנות קרן דרומית מערבית לשתים.

התם פסוק מתנות בעלמא הוא:    פי' דלהפסיק מתנה אחת לשתים לא חשיב שינוי וחדוש בעולת כ"כ.

וניתיב חדא שהיא שתים:    כו' פי' דכיון דמשנה במתנות של קרן דרומית מערבית לעשותם כדין חטאת היה לו לעשותם למעלה מחוט הסקרא כדין חטאת שהזאותיה למעלה. והתנן הזה ממנו א' למעלה ושבע למטה פי' גבי הזאות הפר שעושה ביום הכפורים על פני הכפורת בין הבדים תנינן לה לקמן. וקס"ד שלא היו כלם זו תחת זו אלא אחת למעלה מכנגד חצי עובי הכפורת ולמעלה והשבע מכנגד חצי עובי הכפורת ולמטה. או לאורך הכפורת או לרחב עובי הכפורת דאלו בגופו של כפורת לא ס"ד כלל דהא על פני הכפורת כתיב אלא כולן היו בארץ מ"מ מקצתן היו למעלה ומקצתן למטה:

ופרקינן דלא יהיב להו אלא כמצליף ופריש רב יהודה כמנגדתא כלו' כשליח ב"ד המלקה מלקות ארבעים פרש"י שאינו נותן כולם במקו' אחד אלא זו למטה מזו תכופות וסמוכות. והאי דקתני א' למעלה ושבע למטה אינו אלא לענין תכונת ידיו כדתניא שהיה באחת מצדד פני ידיו כלפי מעלה וגבו למטה ובשבעה היה מצדד גבי ידיו למעלה כאלו פונין למטה והקשו בתוספות דכיון דקתני כמצליף משמע דכולה מלתא הות כמצליף ועוד לא מצינו בשום מקום שלא יהא המלקה נותן ההלקאות במקום אחד והנכון כמו שפר"שי ז"ל דכולה מלתא כמצליף להכות הן במקו' אחד ממש או זו סמוכה לזו ובלבד שתהא עד טיבורו ומיהו פעמים שהלוקה ידיו כלפי מעלה ופעמים כלפי מטה כי כשמכין אותו לפניו היו ידיו ואצבעותיו פונות למטה וכשמכין אותו לאחוריו היו פונין למעלה. וכן הכהן המזה אינו מתכוין אלא שלא יצאו ההזאות מחוץ עובי הכפורת וכשיפלו לארץ אינו מקפיד אם כולן נופלות במקום אחד או זו סמוכה לזו אלא שבאחת יצדד ידיו למעלה ובשבע יצדד ידיו למטה כדפרש"י ז"ל וכדתניא עלה לקמן. והקשו בתוספות בשם הרב ר' אלחנן ז"ל מעיקרא מאי מקשי תלמודא דהא בפי' תנינן לה לקמן במתני' גופה לא היה מתכוין לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וי"ל דאיהו קס"ד דלעולם ההזאות א' למעלה ושבע למטה כפשטה אלא שהוא לא היה מתכוין להזאה אם תהיה כלפי מעלה או תפול למטה אלא שיתכוין כמצליף שלא יצא מטבורו הכא נמי ההזאות יתכוין כי לא יצאו מחוץ לעובי הכפורת וההזאות ממילא נופלות כמצדד ידיו זו למעלה ואלו למטה ואי נמי דמעיקרא לא הוה ידעי' מאי כמצליף ותלמודא תריץ דפירושא כמנגדנא וכדאמ' ותו לא קשיא מידי ודכותה בתלמודא. והתנן הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים מאי לאו אפלגא דמזבח כדאמרי אינשי טהר טיהרא פרש"י ז"ל דקס"ד דטהרו של מזבח ר"ל בכנגד חצי גבהו מבחוץ מלשון נהרים שהוא חצי היום וכיון שנותן שבע הזאות במקום זה לא סגיא שלא יהו מקצתם למטה ומקצתם למעלה. והקשה ריב"א ז"ל דמאי קושיא דהא ודאי כיון דכונתו לתתם כולם בכנגד חציו אע"פ שמקצת' מתפשטי למעלה ומקצתם למטה וכולם סמוכות זו לזו לא חשיב הא מקצתם למעלה ומקצתם למטה. לכך פי' ז"ל דהכי פריך דהא מלבד הזאות הללו היה מזה למעלה בקרנות כדכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וכדתנינן לקמן וכיון דכן כי הדר מדי למטה כנגד חצי גבהו הוה ליה מקצת דמים למעלה ומקצת דמים למטה ופרקינן דכולהו למעלה ומאי טהרו של מזבח אמצע גגו של מזבח וקרי ליה טהרו מפני שהיה לו לסלק משם כל עפר הקטורת והגחלים שנשארו שם שיהא המקום צח ונקי להזות עליו:


Daf 15b

דף טו עמוד ב[עריכה]

וקרן דרומית מזרחית לא הוה לה יסוד:    פרש"י ז"ל כי כל רוח מזרחי היה בלא יסוד חוץ מאמה אחת סמוך לקרן צפוני ואחרים מן הגאו' ז"ל פירשו כי לכל הי' יסוד חוץ מקרן מזרחי' דרומי' ממש אמה מכאן ואמה מכאן ודברי רש"י ז"ל עיקר וכן מוכח בזבחים.

ג"ה כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח:    פרש"י ז"ל דלא גרסי' הכא למזרח דהבא ממזרח הוא בא והולך דרך ימין לצפון ולא נאמר כאן אלא לענין שכשעולה מן הכבש למזבח שילך דרך ימינו למזרח וכדפרי' במסכת סוכה ובאשגרת לישן דהתם הכא נקט למזרח:


דילמא בחטאת הוא דאמר רחמנא שיעביד מעשה עולה:    פי' דגזרת הכתוב הוא בחטאת ראש חדש שיעשה בקרן מערבית דרומית מתנה אחת שהיא שתים כדין עולה ופרקי' דכיון דכתיב לחטאת לה' על עולת לישנא דעל עולת משמע דמעשה חטאת לישדי על עולת התמיד:

תנן התם במסכת תמיד אמר להם הממונה וכו' והלא לשכת טלאים היתה וכו' כך הגרס' במקצת הספרים ויש גורסי' והרי לשכת וכו' והכל ענין אחד כי לשון והלא כמו והרי וכתיב הלא היא ברבת בני עמון ואחריני טובא וכן פרש"י ז"ל:


היתה במקצוע צפונית מערבית:    פי' במקצוע צפונית מערבית של לשכה גדולה הנקרא' לשכת בית המוקד והיא מצד העזרה של מקום המזבח חציה בעזרה וחציה בחיל וכדאמרי' לקמן מקצת בקדש ומקצת בחיל. והיו בלשכה זו ד' לשכות קטנות כדתנינן לקמן ובתוך מילואה של לשכה גדולה פרש"י ז"ל שהיו עושין מדורות גדולות לכהנים שמהלכין ברצפה וכן בלשכת בית המוקד הקטנה להתחמם שם הצנועים והקשו על זה מהא דאמרי' בפ"ק דשבת במושבותיכם אי אתה מבעיר ואתה מבעיר במדורת בית המוקד וכיון שאין במדורה זו צורך קרבן למה מבעירין בה יותר משאר מקומות ותירצו דכיון דאי אפשר לעבודה בלא כהנים והבערה זו לצורך כהנים הרי הוא כצורך עבודה. ואחרים פירשו דבלשכת בית המוקד הקטנה היו עושין בו מדורה לצורך קיום האש שבמערכה מעצי המערכה שאם יכבו גחלים שבמערכה יוסיפו עליהם מגחלים שבמדורה זו לאכול האברים שבמזבח ועל זו אמרו אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד וכן פר"ח ז"ל. ובעל הערוך ז"ל פי' כי משם היו מדליקין האש במזבח החיצון וזה נכון דאלו לקיום האש מערכות אחרות היו שם ולא שכיח שיכבו אותן מערכות לגמרי שהרי לא כבו:


דף טז עמוד א[עריכה]

שבה יורדין לבית הטבילה:    פי' דמחילות לא נתקדשו כדאיתא במסכת מדות מ"מ קשיא סתמא אסתמא דאלו במשנת תמיד אמרו דלשכת טלאים מערבית צפונית ובמשנת מדות אמרו שהיא מערבית דרומי' הקשה ריב"א ז"ל אמאי לא משנינן דלגבי עזרה קרי ליה צפונית ולגבי לשכת בית המוקד הגדולה קרי ליה דרומית שכן הוא באמת. ותירצו דכיון שזו הלשכה מן הצד כנגד מקצת העזרה ועדיין נשאר הרבה מארך העזרה שבצפון כלפי מערב לא הוה ליה למימר שהיא צפונית מערבית של עזרה כ"ש הלשכה שהיא צפונית של לשכה שהיא צפונית לעזרה ומאי קרי ליה צפונית מערבית טפי מאידך וזו היא צורת: לשכת בית המוקד כדי שיתבארו ענייניה למראי' העין.

אמר רב הונא מאן תנא מדות ר"א בן יעקב היא:    פירו' דאשכחן במסכת מדות חדא סתמא בסדר בנינא כר' אליעזר בן יעקב. ומדההיא ר"א בן יעקב אידך נמי אמרי' דר' אליעזר בן יעקב היא ופליג על סתם משנת תמיד והא דמיא לסוגיא דלעיל דאמרי' מאן תנא מדות ר' שמעון איש המצפה. ומשום הא מייתי' לה להאי סוגיא הכא כדפרש"י ז"ל. וא"ת ולמה לא אמרו מאן תנא מדות ר' שמעון איש המצפה כדאמרי' לעיל. וי"ל דר' שמעון לא איירי אלא בסדר התמיד ולא בצורת הבנין הלכך נקטי' ר' אליעזר דאיירי בסדר הבנין כדמפרש ואזיל:


א"ר אלעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת וכו':    פרש"י ז"ל ומדסיפא רבי אליעזר רישא נמי ר' אליעזר וש"מ דסתמי מדות כוותיה:


הכי נמי מסתברא דר' אליעזר בן יעקב היא דתנן כל הכתלים שהיו שם וכו':    וא"ת ומאי אולמיה דהאי סתמא מאידך קמייתא דקאמ' הכי נמי מסתברא דהא דכותה דהכי פרכי' בפ"ק דיבמות ובדוכתי אחריני. וי"ל דבסתמא דלעיל לא אשכחן לרבנן דפליגי על ר' אליעזר כי היכי דנימא דפליגי נמי בלשכת הטלאים אבל באידך סתמא דכתלים פליגי רבנן ומסתמא כרבי אליעזר ויש רגלים יותר לומר דפליגי נמי בלשכת הטלאים כי היכי דאמרינן לעיל בדרבי שמעון איש המצפה:


כל הכתלים שהיו שם:    פי' בהר הבית היו גבוהין חוץ מכותל מזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזיית הדם פי' כותל מזרחי שבהר הבית לא היו מגביהין אותו אלא עשרים אמה בלבד כשיעור הפתח מפני שהכהן השורף את הפרה בהר הזתים היה צריך לראות פתח ההיכל בשעח הזיית הדם וכל השערים שבמקדש היו מכוונין זה כנגד זה ואלו היו עושין שום בנין גבוה על פתח מזרחי שבהר הבית לא היה יכול הכהן העומד בהר המשחה לראות פתח ההיכל וגם דרך חלל הפתח עצמו שבהר הבית לא היה יכול לראותו מפני שהר הבית היה עומד נמוך בתחתית ההר וההיכל גבוה מאד יותר מגובה פתח מזרחי של הר הבית וכדמפרש ואזיל אליבא דר' אליעזר בן יעקב דלדידיה מקום ההיכל גבוה מהר הבית עשרים אמות חצי אמה ואלו פתח הר הבית לא היה גבוה אלא עשרים אמה אבל לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב לא היה ההיכל גבוה מהר הבית אלא תשע עשרה אמה וחצי ועדיין נשאר מחלל פתח הר הבית חצי אמה גובה שהיה יכול לראות דרך שם פתח ההיכל וזה חשבונו מן החיל לעזרת נשים י"ב מעלות שהם שש אמות ומעזרת נשים לעזרת ישראל ט"ו מעלות שהם ז' אמות וחצי אמה בין האולם ולמזבח י"ב מעלות שהם שש אמות הרי כאן י"ט אמות וחצי זהו לרבנן הוסיף עליו לר' אליעזר בן יעקב מעלה של אמה הרי כאן עשרים אמה וחצי אישתכח דר' אליעזר מיכסי פיתחא דהר הבית אבל לרבנן הא מגלי חצי אמה וכדכתי':


רב אדא בר מתנה אמר הא מני ר' יהודה היא דתניא כו':    פרש"י ז"ל בחדא לישנא הא מתני' דמדות דכל הכתלים גבוהין ר' יהודה היא דלדידיה מיכסי פיתחא דהר הבית דהא סבי' ליה שהמזבח היה מכוון כנגד ההיכל וכותליו כי ההיכל רוחב פתחו עשר אמות ועוד בתוכו חלל חמש אמות מכאן וחמש אמות מכאן כי רחב ההיכל עשרים אמה וכותל ההיכל רחב שש אמות מכאן ושש אמות מכאן נמצא ההיכל וכתליו ל"ב אמות כשיעור המזבח במקום היסוד טול מן הרחב הזה שתי אמות מכאן ושתי אמות מכאן משום אמה של כניסת היסוד ואמה של כניסת הסובב נשאר עדיין פתח ההיכל מכוסה וגם כנגד כל ההיכל וגם ד' אמות מכל כותל וכותל וגובה העיר וגובה המזבח ט' אמות וקרקע עזרה שבו המזבח גבוה מהר הבית י"ג אמות וחצי כדאי' לעיל וט' אמות של גובה מזבח הרי כ"ב אמות וחצי נמצא דפתחא דהר הבית מכסי ובתר הכי פריך תלמוד' לרב אדא בר מתנא דודאי סתמי' דמדות לאו ר' יהודה דאי ס"ד ר' יהודה היכי משכחת לה שתהא מזבח מכוין כנגד ההיכל וכותליו והתנן כל העזרה כו' דמוכח מינה דמזבח בדרום קאי חוץ מה' אמות ועל כרחיך האי סתמא דלא כרבי יהודה. ואם כן לא מצי לאוקומי כולהו סתמי דמדות כוותיה ואע"גב דההיא דכותל מזרחי אתיא כוותיה דילמא כי היכי דפליג בהא דמקום המזבח פליג נמי בההיא דלשכת הטלאים. אלא לאו ש"מ כדאמרינן מעיקרא דסתמא דמדות רבי אליעזר בן יעקב דלדידיה אתיא שפיר ההיא דכותל מזרחי כדאמרן ואיהו נמי סבירא ליה במסכת זבחים דכוליה מזבח בדרום קאי כאידך סתמא דמזבח זו שטת רש"י ז"ל בקוצר. ואינה מחוורת חדא דהא דאמר תלמודא ואי ס"ד מדות ר' יהודה היא כו' לא משמ' שתהא זו התחלת קושיא דנפרוך לרב אדא אדרבא משמ' דהוי מלישנא דרב אדא גופיה כפי סוגיית הלשון הזה בכל מקום ועוד דשמעינן ליה לרבי יהודה במסכת זבחים שאין המזבח גבוה אלא שלש אמות וא"כ הא לא מכסי פתחא דהר הבית וההיכל יותר גבוה הוא מן המזבח והנכון כלשון האחרון דפרש"י ז"ל דהכי פירושא רב אדא בר מתנא אמ' מתני' דתמיד דלשכת הטלאים רבי יהודה היא דאשכחן ליה דפליג אסתמי דמדות דלרבי יהודה מזבח מכוון כנגד היכל וכותליו ואלו סתמא דמדות סבירא ליה דכוליה מזבח בדרום קאי וכדמפ' ואזיל. הלכך כיון דפליג רבי יהודה אסתמא דמסכת מדות בבנין המזבח נימא דאיהו דפליג עליה בההיא בלשכת הטלאים וסביר' ליה כסתמא דמדות. וכתב ז"ל דלהאי פירו' לא גרסינן בסמוך אלא לאו ש"מ ר' אליעזר היא. ויש להלום אותו דה"פ כיון דאשכחן דרבי יהודה פליג אסתם מדות שמעינן מינה דההיא דסתם מדות רבי אליעזר בן יעקב כדאמרינן לעיל וסתם תמיד רבי יהודה:


דף טז עמוד ב[עריכה]

והתנן כל העזרה וכו' עד והמותר מן הכבש לכותל ומקום הננסין:    פי' רחב העזרה קל"ה אמות והנה פרוס ממנה ק' ועשר אמות ונשארו כ"ה אמות תן מהם ד' אמות לד' שולחנות נשארו כ"א אמות תן מהם מחצה לננסין שהם עשר אמות וחצי ועשר אמות וחצי מכותל הדרום ועד הכבש. ובזה תמצא כי המזבח עומד בדרום כיצד חצי רחב העזרה ס"ז אמות וחצי פרוס אותם לדרום בין הכותל ולכבש עשר אמות וחצי. והכבש והמזבח ס"ב אמות הרי ע"ב וחצי טול ס"ז אמות וחצי של חצי עזרה נשארו חמש אמות מן המזבח לצד צפון. נמצא סוף היסוד מגיע למזוזת פתח ההיכל הצפוני כי בחצי פתח ההיכל חצי העזרה והחמש אמות של פתח הנותרים לצפון הם כנגד החמש אמות הנותרים מן המזבח לצד צפון ומ"מ אכתי לא מכסי פתחא דהא שתי אמות של כניסת היסוד והסובב שהיו מגולין כנגד חלל הפתח הצפוני ובדידהו מיחזי דלא מפייסי לרבנן והיינו דלא מוכחי' מהא דהכא דסתם מתני' דכותל מזרחי רבי אליעזר ואע"גב דהא דמזבח רבי אליעזר דאמר התם דמזבח בדרום קאי. משום דהא דמזבח לא מוכחא דמכסי פתחא דהר הבית וזה ברור וא"ת מ"מ הא סתמא דמדות דמזבח מני דהא כרבי יהודה לא אתיא כדאמרן ולא אתיא נמי כרבי יוסי דאמר התם דכוליה מזבח בצפון. ולא כרבי אליעזר בן יעקב דאמ' כוליה מזבח בדרום ולא אשכחן בשום דוכתא שום דעת רביעית דלימא דרובו בדרום ומיעוטו בצפון. וי"ל דאתיא כרבי אליעזר בן יעקב והמותר הזה לא נחלק אותו חציו לננסין וחציו בין הכבש לכוחל הדרומי אלא נותן חמשה אמות ומחצה בלבד בין הכותל ולכבש והשאר בין הננסין והשולחנות נמצא כל המזבח בדרום. כיצד ס"ב אמות של מזבח וכבש וחמש אמות ומחצה בין כבש לכתל דרום הרי ס"ז אמות וחצי כשיעור חצי רחב העזרה וא"ת א"כ לרבי יהודה נמי לא נחלוק כל המותר בשוה ונתן מהם כ"א אמות וחצי בין הכבש והכותל ונמצא מזבח מכוון כנגד היכל וכותליו כיצד כ"א אמה וחצי בין הכבש ולכותל. ול' של כבש וי"ו של חצי המזבח הרי ס"ז וחצי כחצי רחב העזרה נשארו מן המזבח י"ו אמות כנגד חצי פתח ההיכל וכנגד חמש אמות של חלל ההיכל לצפון וכנגד שש אמות של עובי הכותל ואתיא שפיר כר' יהודה. י"ל דהא לא אפשר דא"כ לא נתתה (לכל) מקום השולחנות והננסים כי אם ג' אמות וחצי וזה אי אפשר שהרי השולח' לא סגיא להו בלא ד' אמות לכל הפחות כי ד' שולחנות היו. ובתוספתא קתני דמקום השולחנות שש אמות. ואפילו תימא דננסים ושולחנות חשיב כחדא אכתי לא אתי חושבנא לר' יהודה הלכך על כרחין ר' אליעזר היא וכדאמר' מכיון דלא אשכחן במזבח דעת רביעי. כל זה מיסודו של רש"י ז"ל ושל ר"י ז"ל בעל התוספות:


דף יז עמוד א[עריכה]

האי לשכה אקצויי מקצייא:    פי' שלא היה כלה ברוח צפונית מערבית ולא בדרומית מערבית אלא שתופסת מן הצפון והדרום של לשכה ואמרינן דמסתברא דרובא בדרום ומערבית דרומית היא ממאי מדרמינן במסכת תמיד מלשכת לחם הפנים דמסכת תמיד ללשכת לחם הפנים דמדות דאלו במסכת מדות קתני שהיא דרומית מזרחית ואלו מסתמא דתמיד משמע שהיא צפונית מזרחית שהרי לשכת הטלאים קתני שהיא צפונית מערבית. ורביעית לה לשכת לחם הפנים וכי אזלת בלשכאו' אלו מימין לשמאל. תהא לשכת לחם הפנים בקרן צפונית מזרחית ומשנינן מר קא חשיב דרך ימין ומר קא חשיב דרך שמאל. פי' דמתניתין דמדות חשיב להו דרך ימין כדקתני בה בהדיא. ותנא דתמיד חשיב דרך שמאל. ואי אמרת בשלמא דלשכת טלאים מערבית דרומית היא. כי אזלת דרך שמאל הויא לשכת לחם הפנים מזרחית דרומית כמתני' דמדות אבל אי אמרת דלשכת טלאים מערבית צפונית אפילו תיזיל לדרך שמאל לא מיתרץ לחם הפנים ולא הוי אלא בלשכה שהיא מערבית דרומית אלא ש"מ דלשכת טלאים מערבית היא. וידוע כי המחשב דרך ימין הולך ממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום. והמחשיב דרך שמאל הולך בהפך ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון. והקשה ריב"א ז"ל כי רמינן לחם הפנים אלחם הפנים אמאי לא אמרי' דאקצויי מקצייא לרוח מזרח בין צפון לדרום ומאן דאתי מדרום קרי לה צפונית מזרחית ומאן דאתי מצפון קרי לה דרומית מזרחית וכדמתרצינן בלשכת הטלאים ותירץ ז"ל דליכא לשנויי הכי אלא בלשכת הטלאים דקתני בה תנא שהיא במקצוע צפונית מערבית ולהכי נקט לישנא דמקצוע לומר דאקצויי מקצייא. ועוד י"ל דכל היכא דאפשר לאוקומה כפשטה בדרומי' מזרחית דוקא כדקתני הא עדיפא טפי מלמימ' דאקצויי מקנייא. דההוא שינויא דחיקא מה שאין כן באידך דחושבנא בעלמא הוא וזימנין דחשיב להו דרך שמאל כדמפר' תלמודא (הגהה לאחד קדוש ז"ל קשיא לי ואמאי לא תריצנא בלשכת טלאים דמר קא חשיב דרך שמאל ומר קא חשיב דרך ימין ועוד דאי דרך שמאל אזיל תו לא אצטריכינן לטעמא דאקצויי אקצייא ובין לשכת טלאים ובין לשכת לחם הפנים מתרצי בהני ודוק. ואולי אומר דמאן דאמר אקצויי מקצייא הכי גמיר ליה מרביה ולא מסבר' דנפשיה אמרה אלא דקשיא לי עוד דאי קימ' במקצוע דרומית מערבית פירושה דטפי קימ' בדרומית מערבית מבצפונית מערבית אם כן מאי האי דאמרי' דמאן דאתי מדרום חוי לה בצפון וכי תימא דמ"מ הואיל ולא קימ' ממש במקצוע מערבי דרומי חזי לה בצפון אם כן לא מתריץ לחם הפנים דהא חזי לה במקצוע דרומית מערבית מאן דאזיל דרך שמאל לכך יש לי לפרש דמאי דאמרי' ומסתברא לאו על תירוצא דאקצויי מקצייא קימ' אלא דנדינן מנה ואמרינן דמסתברא דלאו אקצויי מקצייא אלא דקימ' במקצוע דרומית מזרחית ממש ומר קא חשיב דרך שמאל ומר קא חשיבי דרך ימין כתירוצ' בלחם הפנים ובהכי מתרצי כולהו דאי אמרת דאקצויי מקצייא אפילו אי תימא דטפי איתה לדרומית מערבית היכי מתרצא ההיא דתמיד דאף אם ילך לשמאלו היתה צפון העולם דרומו והדרום צפונו לא משכחת לה תירוצא ודוק ובמאי דתרצי' בלחם הפנים איתרצא ממילא לשכת טלאים בהכרח ותו לא מידי ודע דלשכת בית המוקד דמשנת תמיד היא היא לשכה שגנזו בה אבני מזבח כו' דמשנת מדות ולשכת החותמות במסכת תמיד היא היא שיורדין בה לבית הטבילה דמס' מדות ודע עוד דצפון בדרום ודרום בצפון מחלפי לפי הילוכו של אדם אם לשמאל אם לימין אבל מזרח ומערב לא דהא חזי איניש זריחת השמש ומערבו ובדרך זה יתבאר לך כל זה).


דף יז עמוד ב[עריכה]

ונוטל חלה אחת משתי חלות:    פי' משתי חלות של עצרת.

אתאן לרבנן דאמרו לא שקיל פלגא:    פי' דלית להו דרשא דר' ומיהו מודו רבנן דיהבי' ליה מנה יפה ובמבצר חדא מפלגא סגי להו כדאיתא בסמוך ואפשר דגמ' גמי' לה ולא ממשמעי' דקרא ולא ילפי מינה לעלמא לאומר נכסי לפלוני ולבניו כדאמרי' אליבא דר' כדאיתא בפרק מי שמתו וסוגיין דעלמא דהלכתא כר':


ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא:    פי' וכיון דכן לא סגיא דלא למיתן לו חלה משתי חלות:


דף יח עמוד א[עריכה]

לרבנן דאמר נכנס נוטל שש ויוצא שש:    פי' וכהן גדול חולק עם כל אחד מהן שכר הגפת דלתות פי' ולא חשיבי ממנין החלוקה כלל וכאלו אין באין לחלוקה אלא עשר חלות בלבד. רבא אמר כולה ר' היא וא"ת והא מדסיפא ר' רישא לאו ר'. י"ל דהכי קאמר שר' אומר לעולם חמש. הא דאיתא משמר המתעכב פירוש המתעכב מרצונו מפני כבוד השבת או כבוד הרגל כגון שהרגל בשני בשבת ורצה להקדים לבא לרגל מערב שבת ואע"פ שהיה אפשר לו לבא באחד בשבת אי נמי שעבר הרגל בחמישי בשבת והיה אפשר לו למשמר ללכת לביתו בששי בשבת ולא רצה דכל כי האי גוונא נותנין לאותן משמרות המתעכבות שתי הלחם מלחם הפנים בין שהם מרובים או מועטים והשאר מתחלק למשמרה הנכנסת ולמשמרה היוצאה מה שאין כן בשבת שבתוך הרגל או בשבת הסמוכה ליום טוב מלפניה או מלאחריה שכל המשמרות שוות בלחם הפנים וכדאי' התם אי איכא משמרה מתעכבת משמונה הוא דבעי למשקל פי' דהא משמר המתעכב שקיל שתי לחם ושכר הגפת דלתות שתי הלחם פשו להו שמנה שקיל כהן גדול ארבע ומשמרה הנכנסת והיוצאה ארבע. ליכא משמר המתעכב דהיינו כל שאר שבתות השנה מעשר בעי למשקל שקיל חמש ושתי המשמרות חמש. וש"מ דמקמי דלישקלו משמרות חלקם פליג כהן אתרוייהו כחדא ושקיל פלגא כולהו דאי לא לבתר דשקיל כל משמרה חמש חלות היכי יהיב ליה תרתי ופלגא דהא לאו אורח ארעא למשקל כהן גדול פלגא אלא ודאי כדאמרן והא דאמרי' לעיל משמר' הנכנסת נוטל שש והיוצאת שש חשבי' מאי דנפיל לכל חדא וחדא מקמי דלישקיל כהן גדול חולקיה:


אי הכי מאי ר' אומר לעולם חמש ואסיקנא בקשיא:    פי' דקשיא כל דהוא דמ"מ הא איכא למימר דהאי תנא אחרינא הוא דנסיב לה אליבא דר' וסבירא ליה דליכא שכר הגפת דלתות א"נ חד תנא הוא ואליבא דר' וקתני כי פעמים נוטל חמש ופעמים נוטל ארבע מפני המשמר המתעכב ולמה נוטל מחצה משלם שר' אומר לעולם נוטל חמש כל היכא דליכא משמר המתעכב.

תרקבא דדינרי עיילה ליה מרים בת ביתוס לינאי מלכא:    פי' אין זה ינאי מלכא שבפ' האומר דקדושין שהיה ממלכי חשמונאי כי אותו ינאי הוא עצמו היה כהן ולא נתן כהונתו לאחרים אלא תרי ינאי הוו:

על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואיכא דקשיא ליה דהכא משמע שזה לא היה כשר ואלו בפ' שני דב"ב קתני שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל ויש לתרץ כי אחרי כן הכשיר עצמו ואחרים תירצו דתרי יהושע בן גמלא והכא גרסי' ליהושע בן גמלא עוד י"ל דחסיד וכשר היה אלא שהיה שם כהן אחר שהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין ובעושר או באחד מהן.

זב תולין לו במאכל:    פי' בראיה שניה ושלישית שבודקין אותו בשבעה דרכים שלא תהא ראיה באונס דמבשרו אמר רחמנא ולא מחמת אונסו לאפוקי ראיה ראשונה שאינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב דלא בעיא בדיקה: אין מאכילין אותו פי' בין ראיה לראיה שהוא חושש שמא יגמור ראיותיו:


דף יח עמוד ב[עריכה]

תבעוה לינשא וכו':    כבר פרשתיה במס' נדה בס"ד.

איבעית אימא יחודי הוו מייחדי להו שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו':    גם לזו פירשתיה במסכת יבמות בפרק החולץ בס"ד.


דף יט עמוד א[עריכה]

ללמדו חפינה:    פי' שהיא קשה בעבודות שבמקדש כדלקמן.

לשכת הפרוה:    פירוש מגוש אחד היה שמו פרוה והיה חופר מחילות תחת המקדש שיראה עבודת יום הכפורים לפני לפנים והרגישו אותו כשהיה חופר בעזרה והרגוהו שם ועשו שם לשכה שקרויה על שמו ועל גגה בית הטבילה פי' שהיה שם מקוה שמשכו לו מים מעין עיטם.

לשכת הגזית:    פי' שהיתה בנויה מאבני גזית שנגררו בחוץ שלא נאסר אלא במזבח אבל בשאר מקומות מותר ובלבד שיגררוהו בחוץ כדכתי' כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ויש שפירשו שנקראת לשכת הגזית מפני ששם דנין את הכהנים כדאמרינן בסמוך ומסלקין הכהנים הפתולים מלשון ויגז שלוים ומלשון גזי נזרך והשליכי וכן פירשו בתשובות הגאוני ז"ל:


לשכת הגולה:    פרש"י ז"ל שנקראת כן לפי שעשאוה בני גולה והראב"ד ז"ל פי' שהוא מלשון וגולה על ראשה ונקרא כך מפני הגלגל הנתון עליו. (הגהה לאחד קדוש ז"ל).

בדרום דתנן שבעה שערים וכו':    וא"ת והא במתני' דלעיל נמי אמרו דאיכא לשכה לכהן גדול בדרום וי"ל דההיא אבא שאול בלחוד היא אבל ר' אליעזר בן יעקב פליג עליה וקאמר לשכה למה היתה משמש' כלומר ויודע בבירור שלא היתה משמשת למה שאמר אבא שאול ולהכי איצטריכינן להא מתני' אחרינא דקתני ליה סתמא דבצד לשכה היתה ודע דרב פפא לאו מתני' אתא לאשמועי' אלא לאשמועי' דלשכת פרהדרין בדרום כו' אתא והכי קאמר שתי לשכות שהיו לכהן גדול כדתנן במתני' מסתברא דלשכת פרהדרין בדרום כו').

ובהדי פניא מדו עליה והדר אזיל לדרום וטביל:    פי' מדו עליה כדקתני שהיו מזין עליו כל שבעה. והדר ואזיל לדרום וטבל אליבא דרבי עקיבא דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טומאתו וכדפרש"י ז"ל:

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וק"ל דבמסכת נדרים איבעיא לן אי שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא ולא איפשיטא. תירצו בתוספות דהתם לגבי קרבנות של כהן דאיהו מצי עביד הוא דאיבעיא לן. והא דרב הונא לגבי של ישראל ולא נהירא דהא סתמא איתמר הכא והתם ועוד תירצו דהתם בעינן למפשטא ממתניתין או ממתנית' ולא מממרא דאמוראי דהא איכ' דכותה גבי התורם משלו על של חברו. ובר מן כל דין טובא איכא בגמרא דהוו בעיא ולא איפשיטא בחדא דוכתא ומיפשטי להדיא בדוכתא אחרינא ומ"מ הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע הלכך אומרים בברכת כהנים האמורה לאהרן ובניו כהני' עם קדושך וכן הגיהו רבותינו הצרפתים ז"ל.


דף יט עמוד ב[עריכה]

ה"ק משביעים אנו עליך על דעתינו:    פי' דלאו שלוחנו להקרבה קאמרי' אלא שלוחנו לשבועה זו שאתה נשבע אותה על דעתנו שהוא במקום דעת ב"ד שאנו שלוחיהם:


והיו תולעין יוצאין מחוטמו:    פי' רש"י ז"ל כי מפני שחוטמו נכנס שם בתחלה לפיכך נדון תחלה ואחרים פי' לפי שהריח מריח הקטורת חוץ לקדש הקדשים:

ומצאו רגל עגל בין כתיפיו שנאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל. ההשו בירושלמי דהכתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לשרת בקדש ודרשי' אפילו אותם שנאמר עליהם ודמות פניהם פני אדם ותירצו דשניא הא דהכא שלא נעשה הקטורת כמצותו. עוד הקשו כן על מעשה דשמעון הצדיק שבשלהי מסכת מנחות ולקמן בפרק טרף בקלפי שהיה רואה שם ביום הכפורים כאיש לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמו ויוצא עמו. ותירצו דכבוד שכינה היה נראה שם כעין איש לבוש לבנים. ה"ג וכן גרש"י ז"ל מתני' רב נחמן בר חייא לחייא בר רב קפוטל בפ"ה ומחזי ליה רב קבוטל בבי"ת. ויש שגורסי' דמתני ליה קבוטל ואחוי ליה קפוטל:

ולא נהירא דא"כ בכל המשניות שאנו גורסי' קבוטל בטעות' גרסי' ליה. וכי האי גוונא מי שרי והתניא הקורא את שמע כו' ושמעינן מהא שאסו' לקרוץ ולרמוז אפילו בדבר מצוה ומיהו לאפרושי מאיסורא דלית ליה תקנתא מותר לרמוז ואפילו להפסיק ולומר לו. דלא גרע מן המפסיק לקרוא שלום מפני היראה או מפני הכבוד דכבוד שמים עדיף.

הא בפרק ראשון הא בפרק שני:    יש שפי' דהא דנקטינן פרק ראשון היינו לרב דס"ל דבעי כונה בפרק ראשון. אבל אנן דקיימא לן כרבא שאין חובת כונה מעכבת אלא בפסוק ראשון הכא נמי בפסוק א'. ויש אומרים דלענין דלא לשוויי עראי בקריצה וברמיזה אפי' רבא מודה דכוליה פרק ראשון אסור וזה דעת הגאונים ז"ל וכבר פריש' לה בפר' מי שמתו בס"ד:


בם ולא בתפלה:    פרש"י ז"ל בם הדבור בקול מותר ואריך. ולא בתפלה שהתפל' צריכה בלחש כדכתיב וקולה לא ישמע. ואחרים פירשו לענין שאלת שלום. דבק"ש מותר להפסיק אבל לא בתפלה שאפילו נחש כרוך על כתפו לא יפסיק וכן פי' בירושלמי ואחרים פירשו שזה לענין אותה שאמרו בפ' יציאות השבת חברים העוסקים בתורה מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה. אי נמי שלא יאריך בתפלה יותר מדאי שיתבטל הרבה מתורתו שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה.

מאי צרדא אמר רב הונא צרתא דדא:    פרש"י ז"ל האצבע שהוא סמוך לגודל והוא שני לו אבל ר"ת ז"ל פי' כי היא האצבע הארוכה שהיא כנגד הגודל ובו נשמע הקול יותר. וכן יסד הפייט הקלירי תבל וכל עפרה בצרדה הכילו וזה לפי שדורש וכל בשליש עפר הארץ כי באצבע שלישי בראו וקורא לאצבע שלישי צרדה וכן הוא בתוספתא איזו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. וכן בילמדנו בס' בוא אל פרעה ושיעור רצועה של יד אמ' ריש לקיש עד אצבע צרדה. ומאי אצבע צרדה אמצעית פי' אצבע צרודה וכן פירש בעל הערוך ז"ל.

עמוד והפג אחת על הרצפה:    פי' הפג וסלק שינה מעיניך והלך על הרצפ' שמצננת הרגלים ומנדדת השינה.

אמר רבי יצחק (עוד) על חדת:    כלומר עוד עושה דבר אחר על הרצפה מאי היא אמרו ליה אחוי קידה פי' ולזה רמז התנא כשאמר הפג אחת על הרצפה.


דף כ עמוד א[עריכה]

גרש"י ז"ל תנן התם איברים שפקעו מעל גבי המזבח כו' ולא גרסינן אהיכא קיימי' דהא מפורש במשנה אהיכא קיימי'. וקודם חצות יחזיר פירוש דלא חשיבי מאוכלין ולפי' מועלין בהן דתורת בשר עליהן ומכאן ואילך חשיבי כמעוכלין ואין בהם מעיל' וכדשן בעלמא חשיבי דחצות לילה עושה עכול כשמשלה בהן האור.

כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר:    פירוש דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה דהיינו הקטרה וכתוב אחר אומר כל הליל' והרים פירוש דהא דכתיב ולבש והרים אכל הלילה דאיירי' ברישא קאי וקס"ד דלהכי כתב רחמנא והרים אח הדשן אשר תאכל האש שאפילו הבשר שתאכל האש חשוב כדשן כשמשלה בו האור.

מתיב רב כהנא בכל יום היו תורמין:    כו' ואי מדאורייתא היא כלומר דמחצות ואילך זמן הרמת הדשן היכי מקדמי' מאשמורת הראשונה.

דף כ עמוד ב[עריכה]

אלא אמר רבי יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר ומה ת"ל עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה פירש רש"י ז"ל דסתם בקר היינו מעמוד השחר וכשכתב עד בקר בא להקדים בקר אחר וכיון שלא פי' לך הכתוב שיעורו מסתמ' היינו מחצות והיינו בשמשלה האור ברובו. ואם לא משלה האור ברובו היינו דאמ' קרא כל הלילה והקטיר ואם משלה האור בכולו הרי הוא חשוב מיד כאפר והיינו דכתי' כל הליל' והרים מאשר אכלה האש כבר ועל הרוב כבר משלה האור ברובו בחצות ויש שנתאכל לגמרי ואפילו מאשמרת הא' ודכולי עלמא מצות הרמת הדשן מאיכול בשר העולה וכן שנינו במס' תמיד נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופנה הגחלי' אילך ואילך וחתה מן הגחלי' המאוכלות וירד ופי' רבי' חיים כהן ז"ל דאאיברי עולה המאוכלין קאי שנ' והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכן כל הסוגיא.

מעלין בקדש ולא מורידין:    פי' ואין כאן אדם חשוב כמותי להיות עומד תחתי לסיים דרשא שלך. והיה קולו נשמע לשלש פרסאות איכא למידק דהא תנן במסכת תמיד כי מיריחו היו שומעין קול גבני כרוז. ויש שתירצו דאין הכי נמי אבל הכא כך היה המעש' שאגריפס שמע קולו ג' פרסאו' כי לא היה יוצא ממקום רחוק יותר. ולא נהיר חדא דהא כיון דרישא קתני והיה קולו נשמע שלש פרסאות מכלל דדוק' הוא ועוד א"כ מאי האי דכהן גדול דקאמר משובח ממנו ויש מתרצים כי הברת הקול היה נשמע ביריחו אבל תכונת דברים לא היו שומעין אלא עד ג' פרסאות וכהן גדול משובח ממנו ששומעין קול דבריו עד יריחו. ולא נהיר דא"כ הוה ליה לתלמודא לפרושי דהא נמי איכא בינייהו כדקא' דאיכא בינייהו חולשא ויממא. ור"י ז"ל פירש דפליגן אהדדי דהכי נמי פליגן אהדדי סוגיא דלקמן פרק טרף בקלפי בענין קול שער גדול שנפתח. בהדי סוגיא דתמיד דאלו בתמיד אמרי' שהיה נשמע עד שמנה תחומי שבת וכדבעינן למימר קמן בסד"י.


דף כא עמוד א[עריכה]

וי"א אף קול רידייא:    פי' במסכת תענית אמרי' לה לענין גבורת גשמים ושם מפורש דדמי לעיגלא תליתא והיינו וקול התור נשמע בארצנו וכדמתרגמי' לשור תורא ולהכי קרו ליה רידיא כשם שור החורש:


ה"ק אע"פ שעומדין צפופין ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי הכפורת כשהן משתחוין משתחוין רוחין:    פי' אע"פ שכשעומדין בלא השתחואה היתה עזרה קטנה מהכיל אותה ועומדין בדוחק גדול עד שצפין ונגבהין רגליהם מן הקרקע והיו צריכין לצאת משם מקצתם להתרחב בחיל שבצידי העזרה עד שנכנסין דרך בית החליפו' לי"א אמה שאחורי הכפורת מ"מ בשע' תפל' והשתחוא' היה נעשה להם נס יכולים באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב ומשתחוין רווחין שיש לכל א' ד' אמות כשיעור מקום תפלה שלא ישמע אחד וידויו ושאלת צרכיו של חבירו:


לא הפילה אשה מריח בשר הקדש:    פי' מתאות בשר הקדש שהיה מוטל על גבי גחלים שבמערכה ונצלו שם:


ולא הסריח בשר הקדש מעולם:    פי' כשלא היה להם פנאי להקטיר כל הלילה כל האברים שנותרו מבערב שבת מעלין אותן בראשו של מזבח והיו עומדי' שם שנים או שלשה ימים עד שהיו פנויין לפי שאינה מועלת בראשו של מזבח ואעפ"כ לא הסריח מעולם:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו שולחנות של שיש שהיו מדיחין בהן את הקרבנות:

ולא אירע קרי אבל שאר טמאות אירעו לפי שהקרי היה מגונה ומכוער שפורש מגופו מה שאין כן בשאר טמאות דשרץ ונבלה וטמא מת וכגון יוסף בן אלפס שניתזה צינורא של עם הארץ על בגדיו:


ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים:    פי' לפי שאלו היה בהם שום פסול של טומא' או לעשותם שלא כהלכה לא היה לדבר תקנה שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשין שהוא ליל י"ו כדאיתא במנחות ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם ובפסחים וכן לחם הפנים ואלו היה בו פסול היה נדחה עד שבת הבאה שהרי אין סדורו אלא בשבת וא"ת ולמה אין תקנה לפסול העומר והא תניא לעיל שאם נטמאת אומר ואם יש שם אחרת מביאין תחתיה. י"ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי"ג נפה וטורח גדול היה בו כדאי' במנחות.

איכא תרתי אחרנייתא דהוו במקדש דתניא וכו':    בכמה נוסחאות במשנת אבות גורסי' במשנה עצמה הני תרתי ומכאן נראה דטעותא היא וליתנהו במתני' דתנא דמתני' קצר בה ולא תני להו משום דהוו ידיעי טובא:


שברי כלי חרס נבלעי' במקומן:    פי' דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ושבירתן במקום קדוש דהיינו עזרה ובגמ' גמירי לה שאין להוציאן לחוץ לאחר שנשברו וכדי שלא תהא עזרה כאשפה נעשה בהן נס שנבלעין במקומן:


ואמר אביי מוראה ונוצה של קרבן העוף:    ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן וא"ת והא אמרי' במעילה פרק ולד חטאת שיש איסור הנאה בדישון מזבח הפנימי וי"ל דההיא קודם בליעה או קודם דישון ומכאן קשה למה שפי' רש"י ז"ל במשנתינו וכן יוסי וקצת הגאו' ז"ל כי תרומת הדשן היתה נבלעת במקומה. א"כ אמאי לא מני לה אביי. ור"ת ז"ל פי' שלא היתה נבלעת ותדע דכתיב ושמו בנחת כדי שלא יתפזר דאיכא איסור הנאה ואם נבלעה מה איסור הנאה יש בה ולמה טעון גניזה ואחרי' פירשו דפעמים נבלעת ופעמים לא יארע בה נס ולא היתה נבלעת כלל או שלא היתה נבלעת לאלתר אלא אחר זמן ויש בה איסור הנאה ולהכי לא מני לה הכא.

פסולי תלתא הוו אחשובינהו בחד:    פי' דפסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים אע"ג דתלתא מילי נינהו לא חשיבי אלא בחד דשם פסול אחת הוא.

שסלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו:    פירוש שהיה חם בשעת סילוק ולקיחה כמו בשעת שימה. ונראה כי בשעת שימה ולקיחה היה חם הרבה עד שהיה הבל יוצא ממנו כלחם היוצא מן התנור והיינו דאמרינן לקמן שמגביהין את השולחן עם הלחם שעליו ומראין אותו לעולי רגלים שיראו הנס הזה ואי אפשר להם לראות מרחוק שהיה חם אלא על הדרך שאמרנו.


דף כא עמוד ב[עריכה]

כלי עץ העשוי לנחת הוא:    ובפרק חומר בקדש פריך תלמודא דתיפוק לי' דמצופה זהב היה והרי הוא כלי של מתכת שמקבל טומאה ואפילו עשוי לנחת דבכלי עץ הוא דבעי' דומיא דשק ומסיק התם דאפילו לרבי יוחנן דאמר שאין הציפוי בטל לגבי העץ שאני הכא שהכתוב קראו עץ דכתיב והמזבח עץ ואיצטריך האי טעמא דכלי עץ העשוי לנחת למ"ד מסגרתו למעלה היתה דלמאן דאמ' למטה היתה בלאו הכי נמי טהור דפשוטי כלי עץ הוא וכדאי' בפ' הקומץ.

אלא שמגביהין אותו לעולי רגלים:    פירוש שאי אפשר לחלק הלחם מעל השולחן אלא ביום שבת ורוב הרגלים אינם ביום שבת עצמה.

ותו ליכא והא איכא הא דאמר ר' אושעיא בשעת שבנה שלמה וכו':    הקשה הר"ר אלחנן כיון דמקשין מארון ובגדים שלא היו אלא בבית א'. אמאי לא פריך ממאי שהיה הגורל עולה בימין דהא תניא לקמן שאפי' בבית שני כל מ' שנה של שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין וכ"ש בבית א' שהיו הכהנים חשובין יותר ותירץ ר"י כי אולי גם בבית א' פעמים שלא היה עולה והר"ר אלחנן תירץ דלא פריך מנסים דמקדש ראשון אלא מאותן שלא היו הדברים שהנס נעשה בהם בבית שני. אבל גורל שהיה נוהג בבית שני ולא היה נעשה בו נס לא פריך מיניה דלא מני אלא נסים שהיו תדיר ומהאי טעמא לא מני הכא מה שאמרו בפרק תמיד נשחט דאיכא מאן דאמר כי פעמים שהיתה עזרה ננעלת מאליה על ידי נס אבל לא היה זה תמיד:


כי קאמרי' בהדיוט:    פי' במה שהובער באש של הדיוט כדמפרש ואזיל וש"מ דמה שהודלק מאש היורד מן השמים לא היה מעלה עשן.

מצוה להביא מן ההדיוט:    פי' ממדורת בית המוקד. ודוקא במזבח החיצון אבל במזבח הפנימי אין מוליכין ואין מקטירין אלא בגחלי קדש ממערכה העשויה לכך במזבח החיצון כדאי' לקמן ובזה טעו בני אהרן שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. כן פירש הראב"ד ז"ל.

אלו חמשה דברים שיש בין מקדש:    כו' פי' ולא חשיב שמן המשחה שלא היה בבית שני מפני שאף בבית ראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו.

אוכלת לחין ויבישין דמערכה:    פי' ששולטת אף בבשר הקדש ועושה אותו כגחלים.

האי מרבה דידיה:    פי' רוח צפון מרבה הלחם לשולחן שהוא בצפון ורוח דרום מרבה השמן למנורה שהיא בדרום.

הא לן והא להו:    פי' לבני ארץ ישראל רוח מערבית יפה ולבני בבל רוח מזרח יפה ותו לא מידי: