ביאור:בראשית יח כה
בראשית יח כה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יח כה.
אברהם מנסה להציל את הרשעים והצדיקים
[עריכה]להציל את הצדיקים
[עריכה]אברהם כבר ביקש להציל את הצדיקים, "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (ביאור:בראשית יח כג), וגם רמז שמקום לא צריך לסבול בגלל האנשים הרשעים ששוכנים בו, "הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם" (ביאור:בראשית יח כד).
אברהם מזהיר את אלוהים, "חָלִלָה לָּךְ", ומיד מהללו, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ", והנה אתה עומד "לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע" ללא "מִשְׁפָּט".
אברהם למעשה אומר: איך אוכל לספר בשבחך לאחר מעשה שכזה?
אברהם לא הזכיר בשם את לוט, כי הם לא נפגשו כבר זמן מה, וגם לאחר שאברהם הציל את לוט (ביאור:בראשית יד טז), לוט החליט לחזור לסדום הרשעה עם מלך סדום, לאחר שאברהם העליב קשות את מלך סדום באמרו: "וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (ביאור:בראשית יד כג).
החלטה בידי אלוהים
[עריכה]אברהם מותיר לאלוהים לשפוט את לוט כצדיק או רשע. לפי המשך הסיפור נראה שלוט קיבל זכות להציל אפילו את חתניו וכל מי שהוא רוצה (ביאור:בראשית יח יב). אחרי שלוט הלך לחתניו וראה שהם צוחקים עליו (ביאור:בראשית יט יד) הוא לא הלך לאחרים. ניתן להבין שלוט לא חשב שיש צדיקים בעיר שמגיע להם להנצל, או אנשים שיאמינו לו.
להציל את הרשעים
[עריכה]אלוהים שקל וקיבל את בקשתו של אברהם, ואמר: "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם" (ביאור:בראשית יח כו). בעבור הצדיקים המקום ינצל. אלוהים לא ענה מה יעשה לרשעים אם יהיו חמישים צדיקים בעיר. כמובן שאלוהים הגביל את הבדיקה למספר הצדיקים הגרים בסדום בלבד, הרי ייתכן שבכל חמשת הערים יחדיו היו יותר מעשר צדיקים. כלומר, אלוהים מעלה את האפשרות שבמידה ויש מספר מסוים של צדיקים בעיר, יש סיכוי שהעיר תחזור בתשובה.
לפי דברי אדוני, אם לא יהיו חמישים צדיקים בעיר, כל העיר ואנשיה ימותו. אלוהים מפעיל עונש קבוצתי לרשעים ולאנשים חפים מפשע, כולל נשים וילדים. עונש קבוצתי היה הנוהג המקובל,[1] וכך כל המשפחה או העם היו אחראים למעשיהם של שכניהם. משה קבע: "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יומָּתו"ּ (דברים כד טז), לפחות במקרה שניתן להפריד בין הרשע לאחרים.
- ^ ראה פקודת המן להרוג את היהודים (ביאור:אסתר ג יג).