אברהם גוטליב על משלי טו

פסוקים א-ה

א מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף. ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת. ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים. ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ. ה אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם. (משלי טו, א-ה)

הפסוקים שלפנינו עוסקים בנושאים הקשורים בדיבור והקשבה ומתארים את התגובה האופטימלית לדיכוי כעס, את מעלתה של לשון חכמים, את השגחת ה' על כל הנעשה בעולם, את מעלתה של הלשון הרכה והנוחה ואת מעלת האדם החכם המקשיב למוסר אביו ומיישם את הדברים בתיקון התנהגותו.

"מענה רך ישיב חימה, ודבר עצב יעלה אף" - פסוק זה מהווה מאז ומעולם אימרת כנף ליחד ההתנהגות החיובית. תגובה רכה, באדיבות ובנימוס, תשקיט כעס. יש בכך שבירת הכעס וצמצום בכעס העתידי. אם אדם צועק עלינו ואנו עונים לו בשקט ובשלווה, אנו מנטרלים אותו ושוברים את מעגל הכעס הנוראי להשלכותיו הרעות. יתרה מזאת, יתכן שנזכה בכך ליישוב סכסוכים. לעומת זאת, עלינו מאוד להיזהר, שהרי דיבורים הגורמים לשומע עצבות, רוגז ואי נעימות, מגבירים את הכעס. ניתן גם לפרש את "ישיב חימה" ככעסו של העונה. כאשר אדם מרגיש שהוא עומד לכעוס, כדאי לו לדבר ב"מענה רך" - בעדינות וברכות, אפילו באופן מלאכותי, וכך יינצל מהכעס, כדברי הרמב"ן: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם" (איגרת הרמב"ן).

"לשון חכמים תיטיב דעת, ופי כסילים יביע איוולת" - לשון חכמים, האדיבה והשקולה היטב, מיטיבה עם הדעת, התבונה ומשפרת אותה ומעשירה אותה. לעומת זאת, השטות - חסרת התבונה - היא לדאבוננו נחלת הכסילים-טיפשים, שזו דרך הבעתם בשטף בלי מעצור ותוך מחשבה בטוחה שאמרו דברי חוכמה.

"בכל מקום עיני ה', צופות רעים וטובים" - השגחת ה' בעולמו היא בכל מקום ועל כל אחד. ה' משגיח מלמעלה על כל הבריות, על אנשים רעים וגם טובים כדי לשלם להם כגמולם.

"מרפא לשון עץ חיים, וסלף בה שבר ברוח" - לשון בריאה, מוסרית ורכה, היא נוחה לגוף ולנפש כמו עץ חיים - סם המופק מעצים המרפא חולים. טון הדיבור ותוכנו מרגיעים, מנחמים ומשמחים את האדם האומר והשומע ומיטיבים עימו. לעומת זאת, אם יש בלשון עקשנות וויכוחים, היא גורמת לאומר ובמיוחד לשומע ייסורי נפש וכאב גדול, העלולים לפגוע גם בנפשו. חשוב במיוחד להיזהר כשמדברים עם אנשים שנמצאים במצב נפשי קשה - מיואשים ומדוכאים. מלה אחת יכולה להציל חיים, אבל מלה לא זהירה עלולה לשבור את התקוה היחידה של השומע ואף לייאש ולהרוס.

"אוויל ינאץ מוסר אביו, ושומר תוכחת יערים" - בעוד שהאדם חסר התבונה מואס ומזלזל במוסר אביו, בדברי התוכחה שתכליתם לעורר אותו לתיקון ושיפור מידותיו, האדם בעל התבונה מרוויח ומצליח. האדם אשר שומר את תוכחת המוסר של אביו לשיפור מידותיו באופן מעשי הוא יהיה פיקח ויצליח בדרכיו תוך שהוא מתגבר על קשיים קיימים.

מסקנה:

יש לפנות לזולת בסבר פנים יפות, בשקט, בנחת ובנימוס ולשקול כל מלה לפני אמירתה, כדי שלא לגרום חס וחלילה צער לזולת. האדם החכם והנבון יודע להתבונן ולחשוב היטב וליישם זאת באופן מעשי וחיובי. השגחת ה' בעולמו היא בכל מקום ועל כל אחד ואחד, רעים וטובים. על כן, עלינו לתקן ולשפר דרכנו. יש לדבוק ולהשתמש בשפת דיבור נעימה, רכה, נוחה ומנומסת שבריאה היא לגוף ולנפש ולא בדברים קשים וחזקים. בעל התבונה מבין כיצד להפיק תועלת מעשית מתוכחת המוסר של אביו, לטובתו.

פסוקים ו-יא

ו בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת. ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן. ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְהוָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. ט תּוֹעֲבַת יְהוָה דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב. י מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְהוָה אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם. (משלי טו, ו-יא)

לפנינו תקבולת ניגודית המדגישה את ברכת הבית השורה בבית הצדיק שעושה מעשי צדקה וחסד למען הכלל והפרט, את המעלה הקיומית של דברי החכמים, מדגישה שתפילת האנשים הישרים היא לרצון לפני ה', את מעלת הרודף צדקה שה' אוהבו לעומת ההולך בדרך השלילה ואת העובדה שכל המתרחש בכל העולמות גלוי וידוע לפני ה'.

"בית צדיק חוסן רב, ובתבואת רשע נעכרת" - בביתו של הצדיק יש אוצר גדול, כי ברכת ה' שורה בביתו. לעומת זאת, בתבואתו של הרשע, שהשיג את אוצרו שלא ביושר, יש עכירות - קללה בדמות ריקבון.

"שפתי חכמים יזרו דעת, ולב כסילים לא כן" - דברי המורים החכמים, בעלי ההיגיון והתבונה, יפזרו ויפיצו דעת. לעומתם, מחשבות הכסילים - חסרי הדעת והתבונה - הם הפוכים משל החכמים. הם מפיצים דברי איוולת שטותיים שאין להם אחיזה במציאות.

"זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו" - הקורבן שמביאים לה' אנשים רעים חסרי יושר ומוסר ערכי, לא רצוי לפני ה' ושנוא עליו. לעומת זאת, תפילתם האמיתית של אנשים ישרים גם בלי קורבן מתקבלת לרצון לפני ה' אדון כל.

"תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב" - התנהגותו מחשבותיו ומעשיו של הרשע הם תועבה, שנואים הם לפני ה'. ה' אוהב את האדם הישר והאמיתי שהוא רודף צדקה, משתדל ומצליח לעשות תמיד צדק בחיי היום יום.

"מוסר רע לעוזב אורח, שונא תוכחת ימות" - עונש וייסורים הם מנת חלקו של מי שעוזב את הדרך הראויה להתנהגות הולמת שהיא דרך הצדק והיושר, והולך בדרך שלילית שהיא דרך הרֵשע. שהרי, מי שלא מוכן לחשוב וליישם מוסר השכל, לתקן ולשפר את דרכו, לא יהיה לו קיום עלי אדמות. שכן, לשלילה אין בסיס קיומי.

"שאול ואבדון נגד ה', אף כי לבות בני האדם" - הכל גלוי לפני ה' - הגורל של הרשעים והמסתתר בלב בני האדם - מקור החיות והרגש.

מסקנה:

הצדק באופן מעשי הוא הבסיס הקיומי לחיים. כך שהברכה שורה בבית הצדיק. דברי חיים הם דברי תוכן, אימרות של חכמים, דברי טעם והיגיון למימוש מעשי. היושר ונגזרותיו מהווים את הבסיס היסודי הקיומי עלי אדמות. רצוי וכדאי להשתדל ולעשות בעולם מעשי צדקה וחסד, שרצויים ואהובים הם לפני אלוקים ואדם. יש לשמוע להערות ולהארות, לערוך חשבון נפש אישי ולהסיק את המסקנות הנכונות, על דרך החיוב.

פסוקים יב-יד

יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ. יג לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה. יד לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת ופני [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת. (משלי טו, יב-יד) (חסר)

פסוקים טו-יט

טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טז טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ. יז טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ. יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב. יט דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה. (משלי טו, טו-יט)

לפנינו תקבולת ניגודית בדבר החשיבות של טוב לב בחיים, החשיבות של פרנסה מתוך אמת ויושר, העדיפות של סעודה סטנדרטית ואחווה וידידות בין הסועדים, בדבר מעלתו של האדם המתון, היודע ומצליח לשמור על שלוות נפש ובדבר חשיבותה וכדאיותה של דרך הישר.

"כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד" - בגלל מחסורו, אין העני שרוי במצב רוח טוב. אין הוא עושה ימים טובים ואירועי שמחה במאכל ובמשתה. לעומתו, אדם שהוא רציונלי, בעל תבונה, יודע להיות טוב לב. הוא שמח בחלקו ומסתפק במה שיש לו, גם אם הוא דל אמצעים. הוא עורך משתה תמיד - אם הוא עשיר, הוא עורך סעודה מגוונת ועשירה, ואם הוא דל אמצעים הוא עורך משתה מצומצם ושמח בחלקו תמיד.

"טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו" - טוב ועדיף להשיג מעט פרנסה ביגיע כפיים באמת וביושר, וליהנות ממנו בשלווה בנחת. מאשר רכוש גדול שנלווה אליו חוסר שלוה ונחת עם קנאה ושנאה.

"טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו" - טוב לאדם לאכול ארוחת ירק, שהיא מאכל דלים, כשבין הסועדים שוררת אחווה וידידות. מאשר סעודה דשנה ויקרה המורכבת מבשר שור מפוטם ושמן, שהוא מאכל מלכים, ושנאה השוררת בין הסועדים.

"איש חימה יגרה מדון, וארך אפיים ישקיט ריב" - אדם רגזן שנוח לכעוס, ומתחמם מהר, הוא מעורר מדון, מריבות ומלבה את אש המחלוקת השורפת כל חלקה טובה. אולם לעומתו, אדם הממבליג על כעסו, מתון ושומר על מידות נורמטיביות הוא ישקיט ריב - ישכך מריבה שכבר פרצה.

"דרך עצל כמשוכת חדק, ואורח ישרים סלולה" - דרכו של האדם העצל הפועל לאִטו, היא כמשוכת חדק, כמו סבך של קוצים שקשה להתקדם בו. לעומתו, דרכם של האנשים ההולכים בדרך הישר, בדבקות ובנחישות מתוך חריצות, היא דרך סלולה - הראויה לילך בה, כי אנשים אמיתיים אלה משתדלים בעשייתם ומתגברים על מכשולים. מעניין ש"ואורח ישרים" מובא כאן בניגוד לדרך עצל. היינו מצפים שלעומת דרך עצל יופיע "ואורח חרוצים". אלא, ששלמה המלך, החכם מכל אדם, מעביר לנו כאן מסר חינוכי נעלה: שהיושר הוא היפוכה של עצלות. שהרי העצלות פוגעת במהלך עבודה תקין וסדיר ומביאה לידי עשייה לא הוגנת, בעלת הספק איכותי נמוך.

מסקנה:

טוב לב נמדד בתבונה ובמעש ובהכרת הטוב על מה שיש מתוך שמחה. העושר האמיתי בחיים מושג ביושר ובתבונה, באהבה ובאמונה. בעולמנו הגשמי והחומרי הנאה אמיתית אינה תלויה בחומר אלא ברוח ובאווירה החיובית. שקט ושלווה מתוך תבונה וחוכמה, משככים מריבה ושנאה. אורח ישרים הוא דרך חיים של עשייה נבונה ויעילה, מתוך חריצות, נאמנות ודבקות במטרה.

פסוקים כ-כד

כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ. כא אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת. כב הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם. כג שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. כד אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה. (משלי טו, כ-כד) לפנינו תקבולות המציינות שבן חכם מעניק נחת להוריו, שהתייעצות היא חשובה ונחוצה כתנאי מקדים להצלחה, ומדגישות את מעלתו של איש התבונה, את חשיבותה של תשובה נכונה בזמן הנכון ואת עליונותו של האדם המשכיל.

"בן חכם ישמח אב, וכסיל אדם בוזה אמו" - בן צעיר, שקנה חכמה, גורם שמחה לאביו המתכבד בו. ואילו אדם לא חכם אפילו כשהוא מבוגר הוא ביזיון לאמו. הלשון פיוטית, אך כוונה לשני ההורים. שכן, שמחת האב היא גם שמחת האם, וביזיון לאם הוא גם ביזיון ובושה לאב. היות שהאב מלמד את בנו תורה, הצלחתו של הבן היא הצלחתו הישירה של אביו, מורו ורבו, וכמובן גם של אמו. לעומת זאת, כשאין הצלחה אלא בושה וכלימה, האם יולדתו חשה ביותר בביזיון וכמובן שגם האב.

"איוולת שמחה לחסר לב, ואיש תבונה יישר לכת" - הטיפשות, שהיא החכמה המזוייפת והלא אמיתית, גורמת לאשליה לאדם כזה, שהוא חסר לב מבין, רגיש וחושב ומעניקה לו שמחה מדומה. אולם לעומתו, האדם הנבון, ההגיוני והשקול בדעתו, ידע ללכת בדרך הישר והטוב תוך שהוא מתקן ומשפר את דרכיו.

"הפר מחשבות באין סוד, וברוב יועצים תקום" - יבוטלו תוכניות שנעשו באופן סודי ועצמאי ללא התייעצות ושמיעת חוות דעת נוספת. לעומת זאת, תוכנית אשר תתקיים, היא תוכנית שלובנה על ידי יועצים רבים, במסגרת שמיעת חוות דעת שונות. לא תמיד כל אחד חושב על כל דבר, מכאן חשובה לעתים התייעצות עם אדם מבין ורציני.

"שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב" - אדם שהתייעץ עם חברו וזכה למענה אמיתי ונכון, מתמלא בשמחה על שקיבל מענה הוגן לשאלתו. ועוד יותר, במיוחד כאשר התשובה ניתנה בזמן הנכון, ערכה עצום, בעלת טובה כפולה: עצה טובה ובעיתה.

"אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה" - דרך החיים הטובה והחיובית המוליכה למעלה - לעליונות ולהצלחה לחיים טובים, היא נחלתו של האדם המשכיל, המתבונן, חושב ובוחר בדרך השכל וההיגיון המעשי. כאשר המטרה הנעלית היא להימנע מ"נפילה" אל השלילה והכישלון.

מסקנה:

חכמה ובינה מקנים המשכיות דורות נאותה, מתוך ברכה, הצלחה, שמחה ונחת. התבונה - הבינה, שהיא יישומה המעשי של החכמה, מהווה יסוד קיומי חשוב לברכה והצלחה. כדי להצליח כדאי לעתים להתייעץ עם אדם ישר ומבין עניין בטרם עשייה. יש להשתדל מאוד בעזרה לזולת ובמיוחד במתן עצה טובה ונאמנה בזמן הנכון. כדאי ורצוי להשתדל ולפעול בשכל ובתבונה, לברכה ולהצלחה, באורח חיים טובים.

פסוקים כה-כט

כה בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה. כו תּוֹעֲבַת יְהוָה מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם. כז עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. כח לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת. כט רָחוֹק יְהוָה מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. (משלי טו, כה-כט) לפנינו פסוקים המציינים את חיזוק החלשים ע"י הקב"ה, את החשיבות שבאמירת דברי נועם, את מעלת הצדיק ודרכו בעולם לעומת השלילה שבלוקחי השוחד למיניהם.

"בית גאים יסח ה', ויצב גבול אלמנה" - ה' יהרוס את הגזלנים והאלימים, המתגאים בכוחם ובעושרם, וחומסים ועושקים את החלשים בכוח הזרוע, וימנע מהם קיום. החזקים יושבים בבתים בנויים ולאלמנה יש רק "גבול" שאפשר לפרוץ. אך ה' יחזק וייצב את שדה האלמנה החלשה - המבטאת בפסוק זה את כל החלשים בחברה. הפסוק בא להדגיש שאין להתגאות בהישגים חומריים כי החזקים והגאים לא יישארו לנצח חזקים והחלשים הנחמסים בידי גזלנים גאים לא יישארו לנצח חלשים.

"תועבת ה' מחשבות רע, וטהורים אמרי נועם" - מחשבות שיסודן עשיית רע לזולת, הן תועבה לפני ה' - שנואות ע"י ה'. לעומת זאת, דברים טובים ונעימים הנאמרים בנועם הם ברוכים לפני ה' - הם זכים וטהורים בעיני אלוקים ואדם. ה' יודע את מחשבות האדם וכשאדם אומר דברי נועם עליו לומר אותם מתוך מחשבה טובה ונקיה מכל רע.

"עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה" - האיש הרודף אחר הממון, אשר כל הדרכים להשגתו כשרות בעיניו, כולל קבלת שוחד, מביא אסון על משפחתו. לעומתו, מי שרודף צדק ושונא מתנות פסולות, דהיינו שוחד, יחיה חיים טובים ושלווים. המתנות כאן, הן מתנות פסולות ולא ראויות. הן לא ניתנות לשמח את האדם אלא למטרה פסולה ביותר: טובת הנאה.

"לב צדיק יהגה לענות, ופי רשעים יביע רעות" - הצדיק, שיש לו לב רגיש ומבין, יחשוב כיצד לענות ולא ימהר לתת מענה. לעומתו, הפה של הרשעים הנמהרים, שהם בעלי חשיבה שטחית, יזרוק דברים רעים ללא שיקול דעת ומחשבה.

"רחוק ה' מרשעים, ותפילת צדיקים ישמע" - ה' לא ישמע לתפילות ובקשות הרשעים - אלה העושים מעשים שלא ייעשו בין אדם לחברו ולא הולכים בדרך הישר. אולם, לאנשים אמיתיים, הפועלים ביושר ובצדק כלפי הבריות ה' ישמע וייענה לתפילותיהם.

מסקנה:

יש לעזור ולסייע לזולת בכלל ולנזקקים בפרט. יש לשאוף להשמיע ולשמוע אמרי נועם, שיסודם טוּב וטוהר לב. בעולמנו החומרי והגשמי, יש להקפיד להנות רק ממה שמושג בצדק וניתן מתוך אהבת חינם. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להתקרב למעלת לב צדיק, לנהוג בצדק וביושר כדי להיות רצויים וראויים בעיני אלוקים ואדם. יש לחשוב היטב לפני הוצאת מלים מהפה, שהרי את הנעשה אין להשיב.

<< · אברהם גוטליב על משלי · טו · >>