אברהם גוטליב על משלי טז

<< · אברהם גוטליב על משלי · טז · >>

== פרק טו, פסוקים ל-לג; פרק טז, פסוקים א-ב ==

ל מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. לא אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. לב פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב. לג יִרְאַת יְהוָה מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. (משלי טו, ל-לג)

א לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵיְהוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן. ב כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה. (משלי טז, א-ב)

הפסוקים שלפנינו מבטאים את חשיבות מאור העיניים והשמיעה הטובה לנפש האדם. אוזן שומעת היא נחלת האדם החכם והנבון, אשר שומע דברי תוכחה באהבה ומקבל את דברי המוסר בענווה. רק ה' הוא היודע את כוונותיו האמיתיות של האדם ולו התשובות לכל הקורה בעולם.

"מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם" - הכוונה לאדם שניחן באור בעיניים. אופטימיות, אהדה ושמחה, משמחים את לבו של האדם הזוכה בכך. כמו כן, בשורה טובה עושה טוב לאדם, מסיבה לו עונג ועידוד ומשמחת את לבו ונשמתו. בכלל זה גם מילה טובה שראוי מאוד, בלשון המעטה, לא לחסוך בה. כל זה כביכול מדשן את עצמות האדם ולמעשה עושה לו טוב על הנשמה.

"אוזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין" - אוזן השומעת, מפנימה ומקבלת מוסר מתקן מפי חכמים מביני עניין, היא מביאה חיים, ברכה והצלחה לשומע אשר מפיק לקח מהדברים ששמע. האוזן השומעת נמצאת תמיד בין חכמים, המבינים שיש צורך להקשיב, להפנים ולהפיק לקחים באופן מעשי.

"פורע מוסר מואס נפשו, ושומע תוכחת קונה לב" - מי שמתרחק מבית החכמים ומונע עצמו מלשמוע דברי מוסר וביקורת, הוא למעשה מואס בחייו. לעומתו, מי שמבין שיש לשמוע לדברי החכמים כביקורת בונה ומתקנת, הוא "קונה לב" - הוא רוכש לעצמו דעת ומפעיל היטב את הרגש ואת מצפונו החבויים עמוק עמוק בתוך הלב. הוא מתקן ומשפר דרכיו ומתנהג טוב יותר.

"יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענווה" - המוסר הערכי שנותנת החכמה לאדם מביאה אותו לידי יראת ה'. דהיינו: יראת ה' היא יישום המוסר החינוכי-ערכי. יתר על כן, הענווה היא תנאי מקדמי לכבוד אמיתי של ממש. הענווה של האדם מביאה אותו לכך שיזכה לכבוד.

"לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון" - לאדם יש כוונות ותוכניות שהוא עורך ומסדר לעצמו לפי לבו, לפי הרגש. אבל, ניסוח תשובתו, צורת דיבורו ואופן הבעתו של האדם, הכל בא מאת ה' כדי לסייע לאדם לא להיכשל בלשונו. כאן צריכים באופן מיוחד את ברכת ה' כי לעתים הפה לא מביע את מה שהלב חושב. דהיינו, אין ערך ל"מערכי הלב" - ל"חשיבה" הרגשית של האדם, אם הוא לא יודע להביע זאת במענה לשון נכון וראוי, וזה מאת ה'.

"כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה'" - כל מעשיו והתנהגותו של האדם נראים בעיני האדם זכים וטהורים, ישרים ומוצדקים. אולם, רק ה' הוא הבודק ומודד את רוח האדם ואת לבבו ויודע את כוונותיו האמיתיות.

מסקנה:

אופטימיות ואמונה, שמיעה טובה ומלה טובה, מטיבות עם האדם לגוף ולנשמה והן מצרך חיוני וחשוב. אשרי האדם החכם המבין את הצורך לשמוע ביקורת ולהסיק מסקנות חיוביות באופן מעשי. כדאי ורצוי להקשיב לביקורת עניינית, בונה ומתקנת, שתכליתה חיובית. להפיק לקחים ולהסיק מסקנות באופן מעשי.

המוסר והענווה הם תנאֵי יסוד מקדמיים להתנהגות חינוכית מוסרית ערכית. התוצאה: יראת שמים וכבוד והערכה מצד הבריות. מענה הלשון כמוצא פי האדם, חייב להיעשות בתבונה בקפידה, כך שהדיבור יהיה בהתאמה חיובית להרגשתו ולכוונותיו. רק ה' יודע את כוונותיו האמיתיות של האדם, לכן מוטלת על האדם החובה המוסרית-ערכית להיטיב ולשפר את דרכיו מתוך כוונה טהורה.

פסוקים ג-ז

ג גֹּל אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. ד כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. ה תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה. ו בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן וּבְיִרְאַת יְהוָה סוּר מֵרָע. ז בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ. (משלי טז, ג-ז)

לפנינו תקבולת משלימה המביאה עצה טובה לאדם לכוון מעשיו לשם שמים כערובה לברכה והצלחה, ומדגישה שאת הכל בעולם ברא ה' לתכלית ובכלל זה גם את הרשע והרשע. הגאווה המביאה לידי חטא וכישלון ואילו השילוב היעיל של חסד, אמת ויראת ה' מוביל לחיים טובים ולמעשים רצויים של האדם לחברה ולרצון ה'.

"גול אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך" - ה' מכוון את לשון האדם ואין דבר נעלם ונסתר ממנו. לכן, פונה החכם ומייעץ לתלמידו: גלגל את מעשיך אל ה' - תשדל ותעשה כל מעשיך באופן חיובי וראוי לשם שמים ובטח בה'. פועל יוצא מכך: אז תהיינה מחשבותיך נכונות וקיימות ותוכניותיך תתגשמנה מתוך ברכה והצלחה.

"כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה" - כל מה שעשה ה' בעולם זה לתכליתו, למטרה מסוימת. ה' ברא את הרשע גם לתכליתו כדי להשתמש בו לפגוע באלה שאינם הולכים בדרכו. הדבר יתבצע ביום הדין שהוא יום רעה. הכל למען ה', שכולם ידעו ויכירו בכוחו ובגבורתו.

"תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה רע" - תועבה היא לפני ה' גאוות לבו של האדם, שמצפונו הרגשי שבלבו לא מונע ממנו להתגאות ואף לצאת מדעתו. כך גם אם המתגאה הוא אדם טוב וחיובי העושה מעשים טובים ואפילו הוא חכם. יתר על כן, "יד ליד" - שבועה בהטחה תוך לחיצת יד - המתגאה עלול להטות מדרך הישר והוא לא יזוכה מרעה, שהרי הגאווה מסיחה דעתו של האדם ומביאה אותו לידי חטא וכישלון כפי שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח'/יא').

"בחסד ואמת יכופר עוון, וביראת ה' סור מרע" - על ידי מעשים טובים הנובעים מתוך חסד ואמת, יושר וכנות, יימחה ויסולח העוון שכבר נעשה. כאשר רק ביראת ה', יראת שמים מצד האדם, יושג "סור מרע" - ההתרחקות מן השלילה ומן המעשים הרעים. ירא ה' הוא ירא חטא המונע מעצמו עוון מלכתחילה.

"ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו" - כאשר דרכיו, מעשיו והתנהגותו של האדם רצויים ומקובלים לפני ה', גם האויבים ישלימו איתו ויתחברו עמו, ולא רק האוהבים והידידים שאינם אובייקטיביים. שהרי, דרכו של ה' היא דרך מוסרית של התהלכות חיובית ואנושית בעולמנו החומרי-גשמי הזה. התנהגות נאותה בין אדם לחברו היא תנאי מקדמי להתנהגות נאותה בין אדם למקום, שהוא ה' בורא העולם ומנהיגו הנמצא ומשגיח בכל מקום.

מסקנה:

יש לעשות כל מעשה בחיים בחכמה ובתבונה לשם שמים ולזכות לברכה ולהצלחה. לטוב ולרע, תכלית קיומית בעולם, ועלינו לכלכל מעשינו בתבונה וביעילות. הגאווה היא התנשאות מעל הכלל אשר גורמת להפרת האיזון האחדותי ועלולה להסיט את האדם מדרך הישר. לכן מוטלת חובה מאוד לא קלה על כל אחד ואחד - לעבוד על עצמו ולא להתגאות או לפרוש מהציבור. מעשים טובים בין אדם לחברו, מתוך חסד ואמת יחד עם יראת שמים, מונעים עשייה שלילית. התנהגות נאותה כלפי ה' היא גם נאותה בין אדם לחברו.

פסוקים ח-יג

ח טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט. ט לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ. י קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו. יא פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַיהוָה מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס. יב תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא. יג רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב. (משלי טז, ח-יג)

בפסוקים שלפנינו מודגשת העדיפות להכנסות המושגות בצדק וביושר וההכרה שה' מכוון את צעד האדם. על המלך מוטלת המחויבות לחרוץ בדבריו משפט צדק, אך ההדגשה היא שמשפט צדק הוא רק מאת ה'. מלכים נבונים יודעים שרק בעשיית צדק תחזיק המלוכה.

"טוב מעט בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט" - עדיף להרוויח מעט תבואות, הכנסות המושגות בצדק ובעמל, מאשר הרבה תבואות הכנסות המושגות שלא ביושר. הרצון להשיג כמות גדולה של רכוש יכולה לגרום לאדם לוותר על התנהגות ביושר, איכות הדרך והצדק.

"לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" - האדם לפי רגשותיו ומצפונו, מתכנן את עסקיו וענייניו ומאמין שיצליח בדרכו. אולם, רק ה' הוא זה שמכון מלמעלה את צעדי האדם, אם יצליח או לא.

"קסם על שפתי מלך, במשפט לא ימעל פיו" - בדרך כלל אמור להיות לדברי המלך כוח נפלא בדיבור קולח, שוטף, מוגדר, מנומק ומשכנע, המעלה קסם וחיוביות על פני שומעיו החשים את אמינותו. מכאן המחויבות של המלך הזה, שלא לעוות בדברו את הדין ולעשות ולפסוק במשפט דין צדק.

"פלס ומאזני משפט לה', מעשהו כל אבני כיס" - הפלס שהוא בית לשון המאזנים ומאזני המשפט שהם מאזני הצדק הם רק של ה'. שהרי, המשפט האמיתי הוא רק לאלוקים, והשופט בשר ודם עלי אדמות הוא שלוחו. ה' הוא זה שחונן את המלך הצדיק , המבין לעשות משפט צדק ולעשות ולהוציא את הצדק לאור, כי ה' יצר את כל אבני המשקולות הגדולים והקטנים. דהיינו: כל שיקוליו של השופט הם מאת ה'.

"תועבת מלכים עשות רשע, כי בצדקה יכון כסא" - מלכים חכמים, הנוהגים בצדק וביושר, יודעים לתעב מעשי רשע כי הם יודעים שרק בעשיית צדק, שהוא היפוך הרֶשַׁע, יהיה נכון וקיים כסא המלוכה. יש להם מוטיבציה להרבות בעשיית צדקה עם העם כי כך תהיה מלוכתם יציבה ותחזיק מעמד זמן רב.

"רצון מלכים שפתי צדק, ודובר ישרים יאהב" - רצונם של המלכים הנבונים הוא דברי אמת ולכן הם סוחפים אחריהם את האנשים הנוהגים ביושר ומדברים דברי אמת ואוהבים אותם

מסקנה:

הכנסה מעטה ביושר ובצדק היא הכנסה רבה, כי יש שכר לעמל והיגיעה של האדם. יש לעשות מעשים טובים מתוך יראת שמים, באמונה שלמה, שה' יכוון את צעדינו בחיים לטובה ולברכה, אם אכן זה לטובתנו. מהמלך דורש הציבור יותר וכן מכל מנהיג שיראה דוגמה אישית של יושר, אמת וצדק בכל עניין.

על השופט האנושי בין הבריות לעשות משפט צדק הניתן מה' למשתדל והמעוניין בכך. על המנהיג והמלך לנהוג ביושר וכנות בחיי היומיום, בכל תחום.

פסוקים יד-יט

יד חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. טו בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ. טז קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף. יז מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ. יח לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ. יט טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עניים [עֲנָוִים] מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים. (משלי טז, יד-יט)

לפנינו תקבולות המדגישות את מעלתו של האיש החכם הפועל בשיקול דעת, את הערך הנשגב כאשר המלך מאיר פניו לבריות ואת עליונות התבונה, ותקבולות בדבר דרך היושר ועדיפות הענווה על פני הגאווה המובילה לכישלון.

"חמת מלך מלאכי מוות, ואיש חכם יכפרנה" - כאשר תעלה חמת המלך המרוגז, תוצאתה תהיה מלאכי מוות, שהם שכירי החרב שהוא שולח להמית את אלו שמרגיזים אותו. לעומת זאת, איש נבון היודע לְרָצוֹת ולפייס את המלך, "יכפרנה" - ימחה ויבטל את חמתו, כעסו.

"באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש" - כאשר המלך, המנהיג בעל הסמכות, מאיר פניו לאיש ומראה לו סבר פנים יפות מתוך חום ואהבה, כל זה יוצר חיים - הרגשה טובה ונעימה המפיקה פרגון והערכה הדדיים. אהדתו לזולת היא כל כך אמיתית וחזקה - כעב מלקוש - כמו ענן המטר האחרון של ימות הגשמים שהאיכרים מייחלים ומצפים לו, מפני שהוא מניב את התבואה לפני הקציר.

"קנֹה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף" - לקנות חכמה זה טוב בהרבה מאשר לקנות חרוץ זהב טוב. ולקנות בינה - יכולת וכושר הבנה, עדיף מכסף. קנה חכמה = וקנות בינה, מה טוב = נבחר, מחרוץ = מכסף.

"מסילת ישרים סור מרע, שומר נפשו נוצר דרכו" - הדרך הסלולה והישרה שבה הולכים אנשים ישרים ומוסריים, היא דרך "סור מרע" - התרחקות מן הרע, המונעת השלכות שליליות. שהרי, כל השומר עצמו מצרות ונזהר להקפיד במעשיו, בודק היטב את הדרך שילך בה ומונע מעצמו סטיה מהדרך הישרה.

"לפני שבר גאון, ולפני כשלון גֹבה לב" - הגאווה היא אם כל חטאת. לפני שבר (קודם האסון) ישנה גאווה רבה. דהיינו: לפני הכישלון נמצא קודם גבה רוח - זחיחות הדעת. לפני שבר = ולפני כישלון, גאון = גבה רוח. נמצא שהגאווה של האדם בהתנשאותו והתפארותו מביאה אותו להשפלה הבאה בעקבותיה. ההצלחה מסחררת את ראש האדם ומעוורת כביכול את עיניו. הוא נמצא כאילו בעולם אחר והוא מאבד את הריכוז בַּאנרגטיות והביצוע הנמרץ והמדויק - ונכשל.

"טוב שפל רוח את ענווים, מחלֵק שלל את גאים" - לכן, מתוך מוסר השכל והסקת מסקנות, טוב לאדם לשאוף ולהשתדל להיות ענו ושפל רוח ולהיות בחברת ענווים מאשר להתחבר עם אנשים שליליים ואלימים שהם גם גאוותנים ולהשתתף איתם בביזת רכוש של אחרים.

מסקנה:

לגישה חיובית ואוהדת יש כח עז ליישם רצונות חיוביים בדרכי נועם באופן הדדי ולבטל רוגז וכעס. עושר בחכמה ותבונה עדיף על פני עושר בזהב ובכסף, והן מסייעות לאדם לכלכל את מעשיו לברכה והצלחה. "סור מרע" בתבונה ובקפידה יוצר דרך סלולה וטובה, בטוחה ויעילה לחיים טובים מתוך יושר ואמינות. הקפדה על חיים מתוך ענווה מונעת מהאדם את כל השלילה הנגזרת מן הגאוה.

פסוקים כ-כד

כ מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה אַשְׁרָיו. כא לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח. כב מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת. כג לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח. כד צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם. (משלי טז, כ-כד)

פסוקים אלה עוסקים במעלתו של האדם המשכיל והנבון, הבוטח בה' ומעלתם של אמרי נועם.

"משכיל על דבר ימצא טוב, ובוטח בה' אשריו" - המתבונן בשכלו בתבונה בדברים ואינו פזיז ונמהר בפעולתו, ימצא טוב - יצליח ויראה ברכה בעמלו. יתר על כן, מי שבנוסף להתבוננותו שם מבטחו בה' אשריו - הוא מאושר, שהרי בעולם העשיה האדם המשתדל בעשייתו באהבה ובאמונה, ה' מעניק ברכה והצלחה לעשייתו.

"לחכם לב יקָרא נבון, ומתק שפתיים יוסיף לקח" - האדם שניחן מאת ה' בחכמת הלב, ההבנה והרגש ועל ידי זה הוא מסוגל לקנות חכמה מפי חכמים יקרא נבון - בעל התבונה. הנבון, שהוא גם בעל שפה נעימה היודע בחכמתו להסביר ולבאר דברים ותופעות, יוסיף ללמוד לקח ולהסיק את המסקנות הנכונות.

"מקור חיים שכל בעליו, ומוסר אווילים איוולת" - חיי אושר מבורכים, המעניקים איכות חיים, הם תוצר שכלו והבנתו הברוכה של האדם. אולם, הדרך המוסרית של האדם חסר התבונה היא איוולת - שטחית וטיפשית ואינה ראויה. כי האיוולת מובילה את בעליה לכישלון וסבל.

"לב חכם ישכיל פיו ועל שפתיו יוסיף לקח" - האדם בעל הלב החכם, הנבון, בעל הרגש וההבנה האנושית, ישכיל ללמד את פיו לדבר בחכמה ובתבונה. באמצעות שפתיו האומרות ומביעות חכמה יוסיף לקח - יסיק את המסקנות, להשכיל וללמד זכות על אחרים במתק שפתיים.

"נועם צוף דבש אמרי, מתוק לנפש ומרפא לעצם" - כמו צוף, דבש הנוטף מחלת הדבש והוא מתוק מאוד וערב לחיך, כן הם אמרי נועם - הדברים הנעימים היוצאים מפי החכם. מוצא פי החכם הוא מתוק לחיך האדם, מרגיע ומשקיט את נפשו ואת מזגו, ומשמש מרפא לעצמותיו, לגוף האדם. אמרי החכם והנבון הם אמרי חכמה ותבונה, הנעימים לשומעם ומועילים לגוף ולנפש ומקנים שלווה, שקט ורוגע.

מסקנה:

האדם המשכיל, הפועל בתבונה ובאמונה, עשוי לזכות בברכה ובהצלחה. התבונה של האדם החכם והנבון מהווה עבורו מקור חיים, הבא לידי ביטוי גם במתק שפתיו - מוצא פיו החיובי והאמיתי. אמרי נועם מפי החכם והנבון הם דברי אמת הגונים ומוסריים, המועילים לבריאות של אומרם ושומעם, המפיק באופן מעשי את לקחם בהסקת מסקנות נבונה.

פסוקים כה-ל

כה יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. כו נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ. כז אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל שפתיו [שְׂפָתוֹ] כְּאֵשׁ צָרָבֶת. כח אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. כט אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב. ל עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה. (משלי טז, כה-ל)

לפנינו ראש פסקה המפרטת דוגמאות של אישים שאחרית דרכם רעה. להלן חמש דוגמאות לדרך שלילית והרסנית שראשיתה דרך הישר. האנשים השליליים רואים בדרך כלל בעשייתם השלילית כלפי אחרים דרך הישר והחיוב כלפי עצמם.

"יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות" - פסוק זה נזכר ונתפרש כבר לעיל (י"ד/יב') ונִשְׁנָה כאן כראש פסקה המפרטת דוגמאות על אישים שראשית דרכם "דרך ישר" ואילו לבסוף "דרכי מוות".

"נפש עמֵל עמְלה לו, כי אכף עליו פיהו" - האדם עלול לעתים בעמלו בשביל האחר לקבל "תיאבון" כאשר פיהו כופה עליו, ולקחת משל אחרים בשביל עצמו. פירוש נוסף: אדם אשר פיו לוחץ עליו ומתוך רעב הוא מחפש לעמול (עבודה) כדי שוכל לאכול, פעמים אינו מפעיל שיקול דעת נבון במציאת מקום העבודה. יתכן שיש שם אנשים רעים שיכולים להשפיע עליו לרעה, מבחינה רוחנית וזה גרוע מרעב. דרך הישר סטתה לדרך אחרת.

"איש בליעל כורה רעה, ועל שפתו כאש צורבת" - האדם הרע הזומם בלבו להרע לאחרים, אבל בשפתיו הוא משבח אותם בלהיטות, כמו אש צורבת. דרך הישר בקילוס, בדברי שבח לאחרים, סוטה מדרך הישר במזימות הלב הנסתרות, העלולות לפרוץ החוצה ולהתגלות. כבר אמר אביי, חברו של רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי (בשנת 340 לספירה): "שלא ידבר (האדם) אחד בפה ואחד בלב" (בבא מציעא דף מ"ט/ע"א). על האדם להיות אמיתי וישר. עליו להקפיד שיהיו פיו ולבו שווים באותה אחדות דעים (על פי שיטת חכמים במסכת פסחים דף ס"ג/ע"א).

"איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף" - אדם הפכפך, שנוהג לרמות ולשנות דעתו, פותח בדרך הישר אך סוטה ממנה בשולחו מדון - ליבוי ריב וקטטה בין בריות. הנרגן, הסכסכן, הלהוט בכל מאודו למצוא את הרע והשלילה בכל דבר, מרחיק אלוף - מפריד ידיד וחבר מרעהו. כל אלה בטוחים שדרכם ממשיכה להיות דרך הישר.

"איש חמס יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב" - אדם הנוהג לחמוס - לגזול ולשדוד מהזולת, מסוגל לפתות את רעהו ולשדלו בהבטחות שווא לעשות כמותו. השני, בטוח שהוא הולך בדרך הישר, מתפתה והולך איתו לבסוף בדרך לא טובה.

"עוֹצֶה עיניו לחשוב תהפוכות, קוֹרֵץ שפתיו כילה רעה" - האדם הרע, הזומם בלבו להזיק ולפגוע בשני, עוצם עיניו כדי להתרכז ולחשוב תהפוכות - מחשבות רעות, שהן בניגוד לדרך הישר. אחר כך הוא "קורץ שפתיו" - מכווץ שפתיו בשפת הרמזים, ומבצע את רעתו שזמם. בתחילה, הדרך היא דרך הישר הנהפכת לדרך רעה שאינה טובה לאף אחד.

מסקנה:

יש לדבוק בדרך הישר כלפי עצמנו וכלפי הזולת מתוך השתדלות בעשייה חיובית.

<< · אברהם גוטליב על משלי · טז · >>