אברהם גוטליב על משלי יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברהם גוטליב על משלי · יד · >>

פסוקים א-ה[עריכה]

א חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ. ב הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא יְהוָה וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ. ג בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם. ד בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר. ה עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר. (משלי יד, א-ה)

לפנינו תקבולת ניגודית בדבר מעלתה של האשה החכמה, אפיונו של ירא ה' ומה שומר על חיי החכמים, בדבר מעלתו של עד נאמן ותקבולת משלימה בדבר חשיבות עבודתו של השור לעבודת האדמה למען האדם.

"חכמות נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו" - האשה החכמה מבין הנשים, בנתה בחכמה וביעילות את ביתה - הקימה משפחה לתפארת. אולם לעומתה, האשה האיוולת נטולת החכמה המעשית, תהרוס במו ידיה את הדבר הטוב שנעשה בחכמה. שכן, אין לה את ההבנה היסודית להבחין, להתבונן ולחשוב מה לעשות אם בכלל.

"הולך בישרו ירא ה', ונלוז דרכיו בוזהו" - מי שמתנהג ביושרו האישי והמצפוני כאשר הוא מתהלך בעולמה המוסרי של ההלכה, הוא ירא ה' -בעל יראת שמים, המכבד את הבריות ואת ה' בורא העולם. לעומתו, מי שלא הולך בדרך הישר, אלא מזלזל בעצמו ובכולם, מעקם את דרכו והוא בז לדבר ה', שציווה: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו'/יח').

"בפי אוויל חוטר גאווה, ושפתי חכמים תשמורם" - האוויל, נטול החכמה, עושה שימוש לא נכון בפיו. הוא מוציא מפיו דברים לא ראויים תוך שהוא מתפאר בכוחו ובשלטונו. המסר שלו לציבור הוא: חוטר גאווה - שבט רועים, כמו מקל רועים שבאמצעותו הם מנחים בדרכם את הצאן. כך האדם הלא חכם, מוציא מפיו שבט גדלות - המכה בסביבתו ופוגע בסובבים אותו בדבריו. הוא פוגע ועולב באחרים כמו להכות במקל ללא רחם, מה שנקרא: אלימות מילולית. אולם לעומתו, דווקא השפתיים השומרות על חיי החכמים המתבוננים ומבינים את דברי החוכמה הבוקעים משפתי חכמים, ישמרו אותם מכל פגע רע ובמיוחד מדברי הבלע של חוטר הגאווה של האוויל.

"באין אלפים אבוס בר, ורב תבואות בכח שור" - כשאין בקר המכונה בשם 'אלפים' - אין גם בר (דגן נקי) באבוס (כלי שבו נמצא מאכל הבהמות). זאת, משום שתבואה רבה לסוגיה כתוצר האדמה שממנה מפיקים לאדם ומשמשת כמספוא לבהמה, כל זה בזכות כוח השור, אשר מושך את המחרשה המכשירה את האדמה לזריעה. השוורים מכונים בשם "אלפים" - מלשון מאולפים, המלומדים לחרוש. מי שמפעיל, מכוון את השור ומאלף אותו לחרוש כראוי, זה האדם. אבל העוצמה וכוח העבודה הם של השור בעשיה.

"עד אמונים לא יכזב, ויפיח כזבים עד שקר" - עד נאמן באישיותו, הוא אדם אמין ואמיתי, הדובר אמת בפיו ובלבבו ואינו רגיל לספר דברי כזב - שקרים - גם לא מחוץ לכותלי בית המשפט. לעומתו, מי שרגיל לשקר ולהפריח כזבים, בוודאי שהוא עד שקר ואין להאמין לדבריו במשפט.

מסקנה: החכמה בונה ומטיבה עם מי שמיישם אותה ועם הדורות הבאים כדרך הנהגה חינוכית-ערכית. האדם החכם חושב היטב לפני שמוציא הגה מפיו ובכך מיישם את המסקנה המופיעה בהמשך: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א/כג'). אמירת אמת ראשיתה בחינוך בבית - בסביבה הקרובה, בכוחו של הרגל. עבודת האדמה של השור היא המביאה את הלחם, שהוא מזונו הקיומי החשוב של האדם.

פסוקים ו-יג[עריכה]

ו בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל. ז לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת. ח חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה. ט אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן. י לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר. יא בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ. יב יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. יג גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה. (משלי יד, ו-יג)

הפסוקים שלפנינו עוסקים באדם הנבון היודע כיצד להתנהג בחיים בחכמה ובדעת, בחשיבות להתרחק מאדם כסיל, בעובדה שרק האדם עצמו מרגיש ומבין היטב את עמו יותר מכל אחד אחר ומדגישים את היושר ככח קיומי בעולם.

"בקש לו חכמה ואין, ודעת לנבון נקל" - הלץ המתלוצץ הוא אינו רציני ואין לו יראת שמים, שהיא יסוד החוכמה, לא יצליח למצוא את החוכמה גם אם יבקשנה. לעומת זאת, האדם הפיקח הוא בעל תבונה, המבקש חכמה ודעת, יהיה לו קל למוצאה, כי הוא ילך אל החכמים וילמדנה.

"לך מנגד לאיש כסיל, ובל ידעת שפתי אמת" - התרחק מאיש כסיל, החסר תבונה מעשית כדי שלא תהיה מושפע ממנו. אולם אם לא תעשה כן ותתקרב אליו. - זה מראה שלא ידעת את דברי החכמים.

"חכמת ערום הבין דרכו, ואיוולת כסילים מרמה" - האדם הפיקח יודע לחשוב בעורמה על דרך החיוב, כאשר הוא מבין את דרכו. הוא חושב היטב לפני שהוא פועל והוא מבין מה עליו לעשות. לעומתו, הכסילים בבורותם חושבים שהבינו בחוכמה, וזו בעצם מרמה עצמית וכללית כאשר הם מרמים את עצמם וגם את הכלל. כל זאת, בגלל ההבדל התהומי העמוק בין המרמה לבין היושר.

"אווילים יליץ אשם, ובין ישרים רצון" - בין האווילים חסרי התבונה יחבר הפשע. אולם, בין האנשים הישרים - ברי ההבנה - מחבר ומקשר הרצון החיובי והדברים רצויים לפני ה'.

"לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר" - רק לב האדם עצמו הוא זה שיודע ומרגיש בעת צרה את מרירות לבו ועצבונו בדרך כלל. כך גם בעת שמחה - גם כאשר האדם שמח, לא יחוש זאת מישהו אחר כמוהו.

"בית רשעים ישמד, ואוהל ישרים יפריח " - בעוד שהאיש ובני ביתו שאינם הולכים בדרכים ישרות יכרתו ויאבדו, משפחת הצדיקים הדבקים בהליכה בדרך הישר, יזכו שהאמת והצדק יהיו תמיד מנת חלקם, עם פריחה ושגשוג - ברכה והצלחה.

"יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות" - ישנה דרך הנראית דרך ישרה בעיני האדם והוא בוחר לילך בה ומצליח זמן מה, אבל סופה אבדון. דרך זו אינה ישרה, אלא היא רק נראתה ישרה בעיני האדם הלא ישר.

"גם בשחק יכאב לב, אחריתה שמחה תוגה" - יש לעתים, שגם בעת רוגע, שמחה וצחוק, יכאב לבו של האדם, המראה עצמו שמח כלפי חוץ, כאשר בלבו פנימה הוא עצוב מאוד. אבל, סופה של חגיגה זו הוא יגון. מה שמעיד שהיתה זו שמחה מדומה ולא אמיתית.

מסקנה: כדי להתנהג בחוכמה ובתבונה, על האדם לשקול בכובד ראש את מעשיו. לא די לחשוב ולהתנהג באופן חיובי, אלא יש גם להתחבר רק עם אנשים טובים ומבינים. האדם קרוב אצל עצמו ורגשותיו הם אישיים. לכן עליו להקפיד בכבוד חברו, כי אף אחד לא יכול להרגיש את הרגשת השני. היושר הוא כוח עצום של יסוד קיומי עלי אדמות, לכן יש לדבוק בדרך הישר, האמת והצדק כדי לזכות בברכה ובהצלחה.

פסוקים יד-יז[עריכה]

יד מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. טו פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ. טז חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ. יז קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא. (משלי יד, יד-יז)

לפנינו תקבולת ניגודית המציינת את העובדה שהאדם עצמו קובע בהתנהגותו את מצבו בחיים, מסבירה את עליונות האדם הפיקח על ה"פתי", ועליונותו החכם - היודע לשמור את עצמו ולהתגונן בפני הסכנה, ומדגישה את השלילה אשר במעשים הנעשים מתוך כעס.

"מדרכיו ישבע סוג לב, ומעליו איש טוב" - מהתנהגותו הקלוקלת יסבול אדם לא ישר, שמחשבתו מסוגסגת בסיגים, בפסולת של מחשבה מעוותת. לעומתו, ממעלליו - ממעשיו - ישבע ויהנה איש טוב טהור לב, אמיתי וישר. הכלל הוא כפי שנאמר: "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (מסכת מכות דף י'/ע"ב). במסגרת ההשגחה הפרטית שבעולם, ניתנה לאדם זכות הבחירה החופשית, תוך המלצת התורה לבחור בטוב ככתוב בפרשת "ניצבים": "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל'/טו'-כ').

"פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו" - הפסוק שהפך לאמירת כנף: "פתי מאמין לכל דבר". הפתי, האדם הנוטה להתפתות, הוא צעיר, "ירוק" וחסר ניסיון. הוא מאמין באופן גורף ותמים-נאיבי, לכל מה שאומרים לו, מבלי לבדוק, לאשר ולאשש את הדברים לאשורם. לעומתו, האדם הפיקח, במיוחד כשהוא בעל ניסיון, יבין לאשורו - יתבונן לדרכו לפני שילך בה ולא יסור מדרך הישר. הוא יתבונן ויחשוב כהפעלה מעשית של החכמה אשר הוא ניחן בה. הוא לא יעשה דברים שאומרים לו לפני שיחשוב, יבדוק ויגיע למסקנה אם הדבר כדאי לו.

"חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח" - האדם החכם בעל התבונה, היודע להבחין במצב סכנה, מפחד ונזהר מפני הסכנה הצפויה ומתרחק ממנה. ולעומתו, האדם חסר התבונה, מתמלא בכעס ובגאווה, הוא בוטח בעצמו ונופל ברע. בעוד שהחכם קורא נכון את המצב המציאותי, מי שלא ניחן בתבונה בוטח בעצמו ללא סימוכין.

"קצר אפיים יעשה איוולת, ואיש מזימות ישנא" - האדם הפזיז והנמהר, שהוא ההיפך מ"ארך אפיים", הוא חסר סבלנות, הפועל מתוך כעס ולכן הוא גורם לעצמו לעשות מעשים לא חכמים והוא נאלץ לשאת בתוצאות השליליות של מעשיו. גם האדם המביא את מחשבותיו הרעות לידי ביצוע באופן מתון יותר הוא שנוא לשמים ולבריות, כפי שאומר ר' חנינא בן דוסא: "...וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו" (מסכת אבות ג'/ט'). מכאן, שכל מעשה הנעשה מתוך כעס הוא לא טוב, בין אם נעשה בפזיזות ובין אם במתינות.

מסקנה:

ישנה סבירות גבוהה שמי שמתנהג בעולם ביושר ואמת, חייו מתנהלים באופן חיובי וטוב. אסור להאמין לדברים שאנו שומעים באופן גורף וללא בדיקה. יש לחשוב, להתבונן, לבדוק ולהסיק מסקנות. יש לבדוק ולבחון כל דבר בקפידה ולהיזהר מסכנות העלולות להוביל לכישלון, וכמובן - לא להגיע לידי כעס, שהוא יסוד הדברים הרעים עלי אדמות.

פסוקים יח-כג[עריכה]

יח נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת. יט שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק. כ גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים. כא בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עניים [עֲנָוִים] אַשְׁרָיו. כב הֲ‍לוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב. כג בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר. (משלי יד, יח-כג)

לפנינו תקבולת ניגודית ותקבולת משלימה המסבירות את יתרון הפיקחים בעולם ומדוע לאדם עשיר יש בדרך כלל הרבה ידידים, את הצלחת האנשים העושים מעשים טובים וחושבים מחשבות טובות וחיוביות, ואת יתרון היגיעה והעמל בעולם.

"נחלו פתאים איוולת, וערומים יכתירו דעת" - האנשים התמימים, שמקבלים כל דבר כמובן מאליו, מבלי לבודקו לאשורו, הם אוחזים בחוסר חכמתם כאדם בנחלתו, כאילו קיבלוה בירושה. לעומתם, הפיקחים - שיש להם כבר ניסיון, סופם שיתעטרו בכתר דעת וחכמה. הפיקחים לא מקבלים כל דבר כמובן מאליו, אלא בוחנים, חושבים ובודקים. "שחו רעים לפני טובים, ורשעים על שערי צדיק" - הרעים שלא חשבו לפני מה שעשו, יהיו כפופים לפני הנוהגים בטוב. הדבר בא לידי ביטוי מעשי בכך שהרשעים יסבבו על שערי בית הצשיקים לבקש אוכל. הפתאים - התמימים - יבינו בדרך הקשה, לאחר מעשה, שיש לחשוב ולפקוח עיניים כדי להבין מה עושים ולא להגיע עד פת לחם. "גם לרעהו ישנא רש, ואוהבי עשיר רבים" - אפילו לחברו הקרוב אליו יהיה האיש דל האמצעים שנוא. זה בגלל מצבו הכלכלי הירוד, שגורם לו להיות למשא ולמעמסה על קרוביו ומשום שרואים בו איש לא יוצלח. לעומתו, ידיד העשיר הם רבים כי הם מצפים לחסדיו ולעזרתו. זוהי, לדאבוננו, המציאות הקיימת - שאנשים יוצרים קשרים בגלל שיקולי כדאיות ורווחיות ולא בגלל אהבת אמת. "בז לרעהו חוטא, ומחונן ענווים אשריו" - מי שבז ומזלזל בחברו בגלל שהוא דל אמצעים, הוא חוטא לה' שגזר עליו להיות עני. לעומתו, מבורך בברכת ה' זה שחונך ומרחם, תומך ועוזר לעניים שבלשון נקיה הם ענווים - המנסים שלא להבליט מצבם. אדם זה שעוזר לעניים מתוך שהוא מסביר להם פנים, מקיים את מצוות ה', כפי שנאמר: "וכי ימוך אחיך...והחזקת בו" (ויקרא כ"ה/לה') כלומר: אם תראה עני בקרבתך, תתמוך בו ותסייע לו. "הלא יתעו חורשי רע, וחסד ואמת חורשי טוב" - כידוע, לפי טבעו של עולם רק מי שחושב בלבו מחשבות טובות וחיוביות זוכה לטוב, וכל מי שזומם מחשבות רעות ושליליות ילך לאיבוד ויכשל במזימתו. מי שחושב ומתכנן דברים טובים וחיוביים הוא מצליח להשיג וליצור חסד ואמת.

"בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתיים אך למחסור" - בכל טורח, יגיעה ומאמץ יש יתרון ומעלה לעושהו. אולם, מי שמרבה לפטפט בשפתיו, במקום לעשות, יש לו חיסרון גדול ומשמעותי.

מסקנה:

יש לפקוח עיניים, להתבונן ולחשוב בדעת ובתבונה, ולעשות מעשים טובים של צדק ויושר. עלינו לשאוף להיות אמיתיים וחברים טובים, שלא על מנת לקבל פרס (כמצוין בפרקי אבות א'/ג'). טוב מביא לטוב ועל כן עלינו להשתדל ולעשות מעשים טובים ולחשוב רק טוב מתוך אמת וצדק. העמל והיגיעה גורמים לאדם להעריך ולהוקיר את מה שהצליח להשיג ביגיע כפיו, מאשר אם הדבר היה ניתן לו חינם אין כסף וללא כל מאמץ.

פסוקים כד-ל[עריכה]

כד עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת. כה מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה. כו בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה. כז יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת. כח בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן. כט אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת. ל חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. (משלי יד, כד-ל)

לפנינו תקבולת ניגודית המדגישה את העושר האמיתי של החכמים, את חיוניותו של עד אמת כמציל נפשות, את התבונה שבמתינות, את העובדה שעם רב משדר ביטחון וכבוד למדינה ולעומד בראשה ואת חשיבות הלב השקט לבריאות הגוף. בנוסף, לפנינו תקבולות משלימות בדבר הביטחון שביראת ה'.

"עטרת חכמים עשרם, איוולת כסילים איוולת" - כתר החוכמה הרוחני, המתבטא בידיעות הרבות ובמידות הטובות של החכמים, זה עושרם האמיתי של החכמים. החכמה היא עושר שלא יסולא בפז בעולמנו הגשמי והחומרי. לעומת זאת, המציאות השטחית נטולת החוכמה והתבונה המינימליים בדמות "איוולת" - שטות, היא האיוולת של אנשים אלה, ככתר כל הזמן: הפסד בלתי הפיך של חלון הזדמנויות לחיים טובים ויעילים. החכמה עדיפה על האיוולת, השטות, השטחיות נטולת התבונה, והיא העושר האמיתי עלי אדמות לחיים נוחים ובטוחים. "מציל נפשות עד אמת, ויפיח כזבים מרמה" - החכם בצדקתו וביושרו מעיד עדות אמת ומציל בעדותו נפשות ממוות. אולם לעומתו, האדם שאינו חכם מספר כזבים שאינם אמת הוא איש מרמה שבעדותו מסוגל לפגוע בנפשות. "ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה" - האדם החכם והמבין אשר מיישם בהתנהגותו את יראת ה', יש לו ביטוח חזק ואיתן. ההשלכה החיובית לצאצאיו: לבניו של ירא ה' יהיה מקום לחסות בו בעת צרה ומצוקה. "יראת ה' מקור חיים, לסור ממוקשי מוות" - יראת ה' כדרך חיים היא כמו מקור מים חיים, שהשותה ממנו יחיה. יראת ה' מלמדת אותנו להתרחק ממוקשים מזדמנים בנפתולי החיים בדמות מלכודות הטמונות בדרכי החיים שסכנתן מוות. "ברוב עם הדרת מלך, ובאפס לאום מחיתת רזון" - כבוד המלך, חוסנו וביטחונו הוא העם הרב והעצום ההולך אחריו כגדודיו במלחמה והדבר משקף ששלטונו הוא יציב ומיטיב עם העם. ולהיפך, כאשר התומכים בו הם מיעוט מצומצם, זה משדר לאויב חולשה וחוסר ביטחון, ויביא למפלת השליט. "ארך אפיים רב תבונה, וקצר רוח מרים איוולת" - האדם היודע להאריך אפיו, להבליג בכעסו ולהתאזר בסבלנות הוא רב תבונה - בעל תבונה רבה ואיכותית, הוא לא פזיז ונמהר, אלא חושב בסבלנות כיצד להגיב. והיפוכו, הרגזן הוא נמהר ופזיז אשר מרומם את האיוולת - חוסר החוכמה, בכך שהוא "נדלק" מהר - מתרגז בקלות. "חיי בשרים לב מרפא, ורקב עצמות קנאה" - בריאות האדם בגופו, באיבריו, בכל חלקי הגוף, הוא לב מרפא - כשהאדם רגוע הלב שקט ולא רוגז כמו לבבו של קצר הרוח, חסר הסבלנות. לעומת זאת, אם מקננת בלבו קנאה, היא שורפת את לבו מרוב צער כמו רקב עצמות - ממאירוּת העצם, שהיא מחלה חשוכת מרפא (ראו לעיל, י"ב/ד').

מסקנה:

החכמה כדרך תבונה היא ברכת שמים שיש לעשות הכל למען השיגה. אמת היא דרך חיים שלעתים היא גם מצילה חיים. יראת ה' כדרך חיים היא ערובה לברכה ולהצלחה. התבונה העילאית בחיים היא להיות מתון, שקול וסבלן, תכונה קיומית ומתבקשת. מתינות ורוגע טובים ללב, לאדם ולעולם.

פסוקים לא-לה[עריכה]

לא עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן. לב בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק. לג בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ. לד צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת. לה רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ. (משלי יד, לא-לה)

הפסוקים הנ"ל מסבירים שמי שמסייע לדל אמצעים הוא מכבד בזה את ה' ומדגישים את מעלתו של הצדיק העושה מעשי צדקה וחסד. עליו שורה החכמה המעשית, והוא יודע מה כוחה של תשובה. המשל מדגיש עד כמה חשוב וכדאי לשכיר להיות נאמן למעבידו.

"עושק דל חרף עשהו, ומכבדו חונן אביון" - מי שמונע את המתנות המגיעות לו על פי מצות התורה, כמו עוללות ולקט שכחה ופאה (ויקרא י"ט/ט'-י'), מבזה את ה' יוצרו שציווהו לסייע למעוטי יכולת (דברים ט"ו/ יא'). לעומת זאת, מי שנותן לאביון מזון וממון וביגוד בסבר פנים יפות, הוא מכבד את ה' שציווה לסייע למי שזקוק. "ברעתו ידחה רשע, וחוסה במותו צדיק " - הרשע בהתנהגותו הרעה, דוחה את עצמו מן החברה ופוגע בעצמו. לעומתו, מי שבוטח בה' וחוסה בצלו באמצעות התנהגות נאותה במעשים טובים עם יראת שמים, ברגע מותו נשאר צדיק עם זכויות לעולם הבא. "בלב נבון תנוח חכמה, ובקרב כסילים תיוודע" - חכמת החיים, פירוש המציאות בתבונה וביעילות, שורה באדם שיש לו לב נבון - תבונה עם רגש, מצפון ואכפתיות. בלב אדם חכם זה החוכמה תימצא מנוחה, תשרה בו ותתחבר אליו כי הוא יודע ומבין כיצד להשתמש בה ולקרוא ולפרש את המציאות. לעומת זאת, מה שבתוך לב הכסילים הוא דבר ידוע ומפורסם, כפי שנאמר: "ולב כסילים יקרא איוולת" (משלי י"ב/כג'). לכסילים אין הערכה לדבר חכמה ואצלם היא שטות ושטחיות חשיבתית. אין להם את התבונה לבדוק דבר לאשורו. "צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים חטאת" - מעשי צדק ויושר יכבדו כל אדם, כל בן אנוש בעולם. מעשי חסד של אנשי אומות העולם הם כמו כמו קורבן חטאת ומהווים כפרת עוונות. מפני שגדול כוחה של תשובה וחרטה בצדה מכל אדם עלי אדמות. מה שמלמד שהתשובה ניתנת באופן אוניברסלי. "רצון מלך לעבד משכיל, ועברתו תהיה מביש" - המלך נמשל למעסיק והעבד המשכיל נמשל לעובד הנבון. אהבת המלך -המעסיק, נתונה לעבד-בעל השכל, העושה מלאכתו נאמנה לרצון אדונו והוא מצליח בתפקידיו. לעומת זאת, זעמו, כעסו של המעביד, המעסיק, תהיה מנת חלקו של העובד השכיר שלא עובד כנדרש ומביא עליו בושה והפסד כספי.

מסקנה:

יש לסייע לנצרך ככל האפשר ויש בזה כבוד ה' וגם כבוד עצמי. כדאי לעשות מעשים טובים ולסייע לזולת, לבטוח ולהאמין בה'. כדי להעריך, להוקיר ולזכות בחכמה, צריך לב נבון. החרטה, הסליחה והכפרה במסגרת התשובה, מהוות הליך אנושי חשוב חובק עולם. על השכיר לעשות מלאכתו נאמנה כרצון מעסיקו, בשביל מעסיקו, בשביל עצמו ולשם שמים.

<< · אברהם גוטליב על משלי · יד · >>