עם טעמים:
עֵ֣ד אֱ֭מוּנִים לֹ֣א יְכַזֵּ֑ב וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"עד אמונים" - העד אשר יתמיד לדבר אמונות, בודאי לא יכזב בדבר העדות; אבל הרגיל לדבר כזבים, ואם המה בדברים של מה בכך, מכל-מקום, הואיל ורגיל בכך יעיד גם-כן שקר, ויש לחקור הרבה בדבריו.
"עד אמונים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר", יש הבדל בין שקר ובין כזב, השקר הוא השקר הגלוי תיכף והכזב נראה אמת בתחלתו ולבסוף נגלה שהוא שקר, שכזב הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים, והנה "עד שקר צריך להפיח כזבים", כי לא יגיד דבר שהשקר גלוי לכל, וצריך לכזב היינו שיאמר דבר שלא יכירו שקרו, ואח"כ יוכר שהיה שקר וזה נקרא כזב, אבל "עד אמונים לא יכזב", כי יאמר האמת שנשאר אמת לעולם כמ"ש שפת אמת תכון לעד, ואמר יפיח כזבים, שההפח בא על הדבור הבלתי שלם כי לא יוכל להשלים דבורו שאז יוכר שקרו, רק להפיח במרמה דבור בלתי שלם, ויש לזה מליצה, המעיד על חקי החכמה והאמונה לא יכזב כי דבריו יכונו לעד, כי חקי האמונה הוא האמת הקיים לעד, והאויל המעיד שקרים לחלוק על חקי החכמה ע"י ספיקותיו יפיח כזבים והיקשים מתעים אשר אחרי הצירוף והבחינה לא יתקיים ויהיה כמו אכזב:
