קטגוריה:משלי יד ה

מכזב = מבטיח ולא מקיים. הפסוק נותן סימן לשופט להבחין בין עד אמת לעד שקר:

• עד אמונים (אמת) הוא אדם ישר ואמין גם מחוץ לבית המשפט, ולכן הוא מקיים את הבטחותיו ולא מכזב.
• עד שקר הוא אדם בלתי אמין גם מחוץ לבית המשפט, והוא מבטיח הבטחות-שווא - מפיח כזבים.

למשל, אם אחד העדים באופן קבוע מבטיח לבוא בשעה מסויימת ומאחר - הוא מפיח כזבים, ולכן יש מקום לחשוד בו שהוא עד שקר; כך גם אם הוא מפר הבטחות בנושאים אחרים (מצודות, ע"פ המאירי; וכן דעת מקרא).

הדבר נכון לא רק בבית המשפט אלא גם בחיי היום-יום. כששוקלים אם לעשות שותפות עם מישהו, כגון לשכור אותו לעבודה או להלוות לו כסף, יש לבדוק את ההתנהגות שלו בחיים האישיים. אם תופסים אותו בכזבים, כלומר הוא מבטיח הרבה ואינו מקיים, יש לחשוד בו שהוא עד שקר ויטעה גם את שותפיו.

עֵד נשמע כמו הֵד - הכזבים ששומעים ממנו עכשיו הם רק הד של השקרים שנשמע ממנו בעתיד... (ע"פ גליה).

אחת המטרות העיקריות של ספר משלי היא ללמד את האדם איך לשפוט בצדק, (משלי א ג): "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים"*. הפסוק שלנו כולל הנחיה אחת שמטרתה לעזור לשופטים לשפוט בצדק, והיא - לבחון את אישיותם של העדים מחוץ לבית המשפט.

פסוקים נוספים מתארים מבחני-אישיות נוספים לעדים:

(משלי יט כח): "עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט, וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן" - עד בליעל מזלזל ועושה צחוק מהמשפט, בעיניו המשפט הוא רק משחק לא רציני, וכל מטרתו היא להפיק כמה שיותר רווחים ממשחק זה; עדים רשעים מכניסים דברים רעים בהבלעה בתוך דבריהם - הם אומרים דברי גנאי בדרך אגב, כאילו שזו עובדה ידועה, וכאילו שהם מדברים לפי תומם*.

(משלי כט כד): "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ, אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד" - אדם שנהנה ממעשה של איסור, למשל קונה סחורה גנובה, יהיה מוכן לעבור על שבועה כדי להגן על הגנב, ולכן אי אפשר לסמוך עליו כאשר הוא מדבר בזכותו של הנאשם*.