ביאור:משלי יד לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי יד לד: "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת."

תרגום מצודות: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, כי המה יתרוממו בעבור הצדקה; וחסד מעשה הצדקה של האומות יחשב עוד לחטאת, כי גוזלים מזה ונותנים לזה.

תרגום ויקיטקסט: עשיית צדק ומניעת עוול כלפי עמים אחרים תביא רוממות, כבוד וגדולה לכל גוי שיעשנה; אולם עשיית חסד (ותרנות, לפנים משורת הדין) לאומים אחרים עלולה להיות חטאת כאשר היא באה על-חשבון העם שלנו.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לד.


דקויות[עריכה]

לפי ההבנה המקובלת, צדקה וחסד הם מילים נרדפות, ולכן אין זה ברור מה הפסוק בא ללמד - האם הצדקה היא טובה (תרומם גוי), או רעה (חטאת)?

בתלמוד הבבלי (בבא בתרא י:) מובאים שישה פירושים שונים לפסוק זה:


תניא: אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני! מהו שאמר הכתוב ( משלי יד,לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת?

1. נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב (שמואל ב ז,כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"; וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר (עזרא ו,י) "די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי "...


  • [ודעביד הכי - לאו צדקה גמורה היא? והתניא: האומר "סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא" - הרי זה צדיק גמור ( על דבר זה ומחשבה זו)! לא קשיא: כאן – בישראל, כאן - בעובד כוכבים ( ישראל דעתן לשמים, בין יחיה בין לא יחיה - אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו - מתחרט). ]

2. נענה רבי יהושע ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב " ומי כעמך ישראל גוי אחד "; וחסד לאומים חטאת: כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר ( דניאל ד,כז) " להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'".

3. נענה רבן גמליאל ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד; וחסד לאומים חטאת: כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר - נופל בגיהנם, שנאמר ( משלי כא,כד) "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", ואין 'עברה' אלא גיהנם, שנאמר ( צפניה א,טו) "יום עברה היום ההוא" ( ביום הדין משתעי, בנבואת צפניה).

4. אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי: רבי אליעזר המודעי אומר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד; וחסד לאומים חטאת: כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר ( ירמיהו מ,ג) " ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה" ( נבוזראדן קאמר ליה לירמיה כשהיה מגלה את ישראל לבבל).

5. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד – לישראל; ו לאומיםחטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולאומות העולם חטאת.

6. מכלל דהוא נמי אמר! מאי היא? - דתניא: אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל - כך צדקה מכפרת על אומות העולם.


אגב, נראה שרבן יוחנן בן זכאי שינה את דעתו באופן קיצוני: מפירוש 6 (המתייחס באופן חיובי למעשי הצדקה והחסד של אומות העולם) הוא עבר לתמוך בפירוש 5 (הטוען שאין כל צדקה וחסד אצל אומות העולם). אפשר להבין את השינוי הקיצוני הזה אם ניזכר שריב"ז חי בזמן חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים:

  • ייתכן שפירוש 6 נאמר לפני חורבן הבית, כשריב"ז עוד חשב שיש אפשרות לחיות בשלום עם הרומאים, ולשתף איתם פעולה במעשי צדקה וחסד;
  • אך לאחר חורבן הבית, כשראה ריב"ז את הזוועות שעשו הרומאים בשם ערכי החסד והמוסר שלהם, הוא שינה את דעתו ושלח את תלמידיו לחפש פירוש אחר.
  • רוב התלמידים טענו שאכן יש מעשי חסד בגויים, אלא שהם נובעים מאינטרסים אישיים;
  • אך הפירוש שהתקבל ביותר על דעתו של ריב"ז הוא פירוש 5, שלפיו אין שום צדקה וחסד בגויים, גם לא חסד שנובע מפניות אישיות.

חמשת פירושיהם של תלמידי ריב"ז, וכן חלק ממפרשי המקרא, מיישבים את הקושי שבפסוק על-ידי הבחנה בין מעשי ישראל לבין מעשי הגויים - אצל הגויים אין חסד אמיתי אלא רק חטאת: "שגוזלים מזה ונותנים מזה" (רש"י, מצודות, ודומה לזה רמ"ד ואלי), ובכיוון דומה: "כשהגוי עושה צדקה - אותו הגוי יתרומם... וכשעושים חסד, אז לא די שהם מתרוממים, אלא שהוא גם חטאת לשונאיהם של ישראל, שמחמת זה תחסר זכותם של ישראל..." (הגר"א).

  • אולם, על-פי הפשט, הפסוק אינו מבחין בין עם ישראל לבין הגויים, ולכן לענ"ד אין זה פשוטו של מקרא.

פירושו הראשון של ריב"ז מסביר שהמושג חטאת בפסוק זה הוא חיובי - מכפר כקרבן חטאת. וכן חלק ממפרשי המקרא: "צדקה תרומם כל אומה... וחסד... תכפר על השגגות כחטאת" (ר' יונה);

7. מצד שני, יש שפירשו שהמושג חסד בפסוק זה הוא שלילי - חרפה: "כשהולכים בדרך הצדקה יתרוממו משפלותם... ו...החטאת היא להם חסד שהיא החרפה היותר גדולה" (מלבי"ם).

8. ולענ"ד, אפשר לפרש את המושגים חסד, חטאת כפשוטם: חסד הוא אכן שלילי - כשהוא נעשה בין עמים ופוגע בצדק:

צדקה היא עשיית צדק, לתת לכל אחד את המגיע לו; צדקה תרומם גוי - כשעם פועל כדי לעשות צדק עם עמים אחרים, הדבר מרומם אותו מבחינה רוחנית וחומרית, כמעשיהם של העמים שהצילו לקוחים למוות בזמן השואה, וכמו שציוותה התורה גם על עם ישראל היושב בארצו, (דברים כג טז): "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" - מצוה לספק מקלט לעבדים נכרים הנמצאים בסכנה ורוצים להינצל ממוות שאינו צודק*.

חסד הוא מעשה שלפנים משורת הדין, מעבר למתחייב על-פי הצדק; וחסד לאומים חטאת - כשעם עושה חסד עם עמים אחרים, במקרים רבים הדבר מביא לחטאת וחיסרון, לדוגמה, כששולחים רופאים לטפל בחולים במדינות אחרות, שאינם בסכנת חיים (דבר שהוא מעשה של חסד ולא של צדק), הדבר פוגע בחולים שנמצאים אצלנו ואינם זוכים לקבל טיפול רפואי הולם.

אנשים פרטיים צריכים להשתדל לעשות גם צדקה וגם חסד, אבל בין עמים יש להסתפק בצדקה, כי חסד לעם אחר עלול להיות חטא כלפי העם שלנו.

הקבלות[עריכה]

החסד פסול במיוחד כאשר הוא נעשה כלפי עמים אויבים, שכן הוא מאפשר להם לפגוע באנשים חפים מפשע מהעם שלנו.

זה היה אחד מחטאיו העיקריים של אחאב מלך ישראל: לאחר מלחמת-מגן נגד ארם, שבה הצליח צבא ישראל להביס את הארמים, החליטו הארמים לבקש את חסדו של מלך ישראל, (מלכים א כ לא): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו 'הִנֵּה נָּא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם, נָשִׂימָה נָא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל - אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ'".

מלך ישראל אכן עשה עמו חסד והחיה אותו למרות שהיה חייב מיתה. הנביא הוכיח אותו על כך ואמר לו, (מלכים א כ מב): "כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד - וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ"; עשיתָ חסד עם האויב, במקום לעשות עמו צדק ולהחרים אותו. זמן קצר לאחר מכן, במלחמה נוספת בין ישראל לארם, הכה חייל ארמי את אחאב מלך ישראל והרגו - וחסד לאומים חטאת.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/14-34