קטגוריה:משלי יד ו

<< | ספר משלי • פרק י"ד • פסוק ו' | >>

מהדורת הכתיב:

בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל.

המהדורה המנוקדת:

בִּקֶּשׁ לֵץ חׇכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל.

המהדורה המוטעמת:

בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חׇכְמָ֣ה וָאָ֑יִן
וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

בִּקֶּשׁ בִּקֶּשׁ - פועל, פיעל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 1245
מורפ': HVpp3ms־לֵ֣ץ לֵ֣ץ - תואר, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 3887
מורפ': HAamsa חָכְמָ֣ה חָכְמָ֣ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 2451
מורפ': HNcfsa וָאָ֑יִן וָ - ו' החיבור
אָ֑יִן - מילית, שלילה

צורת יסוד: c/369
מורפ': HC/Tn וְדַ֖עַת וְ - ו' החיבור
דַ֖עַת - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: c/1847
מורפ': HC/Ncfsa לְנָב֣וֹן לְ - מילת יחס
נָב֣וֹן - פועל, נפעל, בינוני פעיל (הווה), זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: l/995
מורפ': HR/VNrmsa נָקָֽל נָקָֽל - פועל, נפעל, בינוני פעיל (הווה), זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 7043
מורפ': HVNrmsa׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ מונח (משרת, דרגא 5) חָכְמָ֣ה מונח (משרת, דרגא 5) וָאָ֑יִן אתנחתא (מלך, דרגא 2)

וְדַ֖עַת טרחא (משרת, דרגא 5) לְנָב֣וֹן מונח (משרת, דרגא 5) נָקָֽל סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

בִּקֶּשׁ לֵץ הלועג לאחרים

להרחבה חָכְמָה - וָאָיִן לא מצא מי שיסכים ללמדו

להרחבה, וְדַעַת לְנָבוֹן - נָקָל קל לו למצוא, כי הוא מתקבל בקלות לכל מקומות הלימוד.

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"בקש לץ חכמה" - כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו

רלב"ג

עריכה

• לפירוש "רלב"ג" על כל הפרק •

"בקש לץ חכמה ואין". הנה הלץ בקש חכמה ולא יוכל ללמוד ואולם הנבון נקל היותר עמוק שיהיה בעניני הבינה והוא ידיעת קדושים ר"ל ידיעת מלאכי השרת:

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת דוד

"ואין" - לא ימצא בלבו חכמה, כי השמן לבו; אבל לנבון נקל למצוא דעת, כי הורגל בה.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל", הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין על חקי החכמה מופתים, רק הם מקובלים, וצריך לקבלם בענוה ובאמונה, אבל הלץ שדרכו ללוצץ ילוץ על החכמה, אבל לא ילוץ על הדעת שהוא על דברים הנודעים במופת או ע"י החושים, והנה החכם קשה לו לבוא לכלל דעת היינו שידע דרכי החכמה בידיעה ברורה כמו שיודע דברים המוחשים, כי דרכי החכמה הם רק מקובלים, אבל הנבון שהוא אחרי שחקר על חקי החכמה להשיג טעמם ולהוציא דבר מתוך דבר, "לו הדעת נקל", הוא ישיג חקי החכמה בידיעה ברורה ובקל, אמנם לץ א"א לו לבוא למדרגה זו, שאם היה מבין והיה משיג בקל חקי החכמה בידיעה ברורה הנקראת דעת לא היה מתלוצץ, כי הלץ אינו כסיל או אויל שחולקים על החכמה מפני המינות או מפני התאוה, רק מתלוצץ ובלתי מקבלם מפני שאינו מבין אותם, אמנם אי אפשר לו להבין אותם כי תחלה צריך לקבלם בדרך אמונה וקבלה, והלץ "כשבקש חכמה ואין", שלא רצה לקבל חקיה כי התלוצץ עליהם, אבל הנבון קבל חקי החכמה והבין דבר מתוך דבר עד שבא לכלל דעת:

ביאור המילות

(ו-ז-ח-) "ודעת לנבון". (עמ"ש למעלה ט' י', י"א י"ג).

" לץ, כסיל", הלץ לא יחלוק על הדעת, לא כן הכסיל, (כנ"ל א' כ"ב, ט' ז' ח'), ויש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהכסיל יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק בם רק שנלוז מהם מפני תאותו, והאולת היא לו רק למסוה במרמה, לא כן האויל שהוא מסתפק בחקי החכמה, כמו שהתבאר בכל הספר: