ביאור:משנה ברכות פרק א
זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ר"ה תענית מגילה מו"ק חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: ב"ק ב"מ ב"ב סנהדרין מכות שבועות עדיות ע"ז אבות הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת ברכות כתעודת זהות של המשנה
פתיחות של ספרים מלמדות הרבה על כותביהם, ובספרים ערוכים כמו המשנה אינן מקריות. מסכת ברכות היא המסכת הראשונה של סדר זרעים - סדר העוסק במצוות התלויות בארץ - ועל פניו לא ברור מה הקשר בין המסכת לבין הסדר שהיא עומדת בראשה.
לפי המסורת המקובלת, סדר זרעים הוא הראשון מבין ששת סדרי המשנה, כך שהפתיחה של מסכת ברכות משמשת פתיחה לא רק למסכת, אלא גם לסדר זרעים וגם למשנה כולה. לא במקרה בחר העורך לפתוח את המסכת, הסדר וחיבור המשנה כולו בענייני קריאת שמע, ואף לא בכדי פתח נושא זה בזמני הקריאה, שכן הנושאים האלה רומזים לכמה יסודות מרכזיים בעולמה הרוחני של המשנה.
כיוון אחד של הבנת הפתיחה בנושאים האלה מעוגן בקשר בין המשנה לבין התורה שבכתב. בכך שהמשנה פותחת בדיון בזמני קריאת שמע של ערב, העורך מדמה את ספרו לספר התורה, שפתח אף הוא בערב, ככתוב "ויהי ערב ויהי בקר...". מה משמעות העובדה שהמשנה, הספר העיקרי והראשון של תורה שבעל-פה, מדמה את עצמה לתורה שבכתב? האם אין כאן רמז להשוואת החשיבות של שני הספרים הבסיסיים הללו?
הפתיחה בשאלת הזמן כוללת בתוכה את ההנחה שאכן חובה לקרוא את שמע. התפיסה המקובלת היא שמדובר במצווה מן התורה, ונהוג לקשור אותה לפסוקי קריאת שמע עצמם, שבהם הביטוי "בשכבך ובקומך". אבל עיון פשוט מוכיח שהפסוקים מתפרשים על-פי פשוטם בדרך שונה וסבירה יותר, שהרי ממש לצד הביטוי הנ"ל מופיע צמד ביטויים נוסף, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". הצמד "בשכבך ובקומך", בדומה לביטויים "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" מורה על החובה לשנן דברי תורה לאורך היום כולו, במהלך כל עיסוקיו. החובה לקרוא פרשות מסוימות, שיש בהן קבלת מלכות שמים, בזמנים מסוימים ביום, אינה מעוגנת בפשוטי המקראות, ואפשר שהיא חובה מדברי חכמים, כדברי הגמרא בדף כא. אמנם הזמן שבו נקבעה מצווה זו הוא קדום יחסית, שהרי מצאנו שבית שמאי ובית הלל דנים על אופן הביצוע שלה, ולפי המשנה בתמיד פ"ה משנה א ביצעו מצווה זו מדי בוקר כחלק מעבודת קרבן התמיד.
אם כן, הרי ההנחה המובלעת, שחובה לקרוא את "שמע", היא עצמה חידוש של חז"ל, אם בדרך דרשה (דאורייתא) אם בדרך תקנה הנסמכת על הכתובים. מסתבר איפוא שפתיחת המשנה במצוה של חז"ל אינה מקרית, אלא מלמדת על כוחם לחדש מצוות שאינן כתובות בתורה.
מבין מצוות רבות מסוג זה, נבחרה כאן "קריאת שמע" דווקא, אולי עקב הסמליות שלה כמצווה שבמרכזה לימוד וקריאה בתורה, כפי שעולה מסוף משנה ב בפרקנו (עיינו להלן) ובראש פרק ב. שהרי לימוד התורה הוא החידוש של חז"ל – החל מימי עזרא הסופר – לעומת תקופת המקרא. למעט עזרא, איש מבין גיבורי המקרא אינו תלמיד חכם, המקדיש את מיטב זמנו ללימוד התורה. במיוחד יש לציין את העמדה הפרושית, לפיה הלימוד הופך לאחת הדרכים המרכזיות בעבודת ה', ולכן הוא מצווה המוטלת על כל אדם. זאת בניגוד לעמדות אחרות, לפיהן לימוד התורה הוא רק דרך להשיג ידע נחוץ, ו"תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד". מצוות קריאת שמע משמשת איפוא הן כקריאה ללימוד תורה בכלל, הן כלימוד תורה בעצמה. בכך היא הביטוי המושלם לרעיון שכל אדם חייב בלימוד התורה, והיא משמשת בכך פתיחה ראויה לששת סדרי המשנה.
אפשר גם, כדברי ר"י נגן, שקריאת שמע נבחרה לפתוח את המשנה עקב תוכנה כקבלת עול מלכות שמים, שהיא הבסיס לכל המצוות האחרות. אופי זה של קריאת שמע יופיע במפורש בפרק ב, אבל כבר בפרק א ניתן למצוא רמיזות לאופי זה של המצווה. בכך ניתן גם להסביר מדוע נושא קריאת שמע נבחר לפתוח את סדר זרעים, שכן הרעיון המרכזי של מצוות התלויות בארץ הוא בעלותו של ה' על כל הארץ (דהיינו קבלת מלכותו), ובמיוחד על ארץ ישראל.
השאלה הבאה שבה נטפל היא מדוע בחרה המשנה בהצמדת זמן קריאת שמע בערב דווקא לזמן הכוהני, שבו הם טובלים עם סוף היום כדי לאכול טהרות. הרי פשוט היה יותר לקבוע את הזמן על פי צאת הכוכבים, או על פי סימן אחר הברור יותר לעין!
נראה ששוב אין כאן מקרה. עורך המשנה החליט להזכיר את הכהנים כדי לרמז על חשיבותו של לימוד התורה בעיניו, חשיבות המשתווה לעבודת הכהנים בבית המקדש. ואכן ב'ספרי' מופיעה הדרשה הבאה: "'ולעבדו', זה תלמוד. או אינו אלא 'עבודה' ממש? – כשהוא אומר 'ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה' – וכי מה 'עבודה' לשעבר, ומה שמירה לשעבר? הא למדת: 'לעבודה' זה תלמוד, 'ולשמרה' אלו מצוות. וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרויה עבודה" [ספרי עקב ה]. בכך נאבק עורך המשנה בתפיסה הצדוקית, המצמצמת את עבודת ה' בעיקר לתחום המקדש ולכהנים: הרי מעתה כל אדם פשוט מחוייב בקריאת שמע, שהרי נאמר בתורה "שמע ישראל", ולפיכך יכול להשוות עצמו לכהן.
מצוות לימוד התורה היא מצווה שאינה תלויה במוצא כוהני ולא במקום מסויים כמו המקדש. גם דיני הטומאה אינם נוגעים לה משבוטלה תקנת עזרא, וכך היא מתאימה לכל אדם בכל מקום. זאת המהפכה העיקרית של הפרושים, שהעמידו במרכז הגותם את מצוות לימוד התורה, ולפיכך את העם כולו. בכך הם שברו את המונופול שרצו לנכס לעצמם הצדוקים, על המקדש ועל עבודת ה'. אם נזכור שעריכת המשנה התקיימה לאחר החורבן, הרי נוכל להבין כי הניתוק הזה הוא שאיפשר את המשך קיומה של היהדות כולה.
המחלוקת לגבי סוף זמן קריאת שמע של הערב, המופיעה במשנה הראשונה – גם היא בעלת משמעות סמלית, שהרי מחלוקת היא אחת התופעות הנפוצות בתורה שבעל פה, בניגוד למצב בתורה שבכתב.
רבן גמליאל טוען שטעם דברי חכמים, שהגבילו את סוף זמן הקריאה לשעת חצות, הוא משום סייג. הסייג הוא שוב בעל משמעות סמלית, כאחד מהסעיפים החשובים בכרטיס הביקור של חז"ל, שהרי כבר אנשי כנסת הגדולה דרשו: "ועשו סייג לתורה".
הבחירה לשלב במשנה הראשונה "מעשה" מלמדת על חשיבות המעשה הנהוג כמקור לקביעת ההלכה: לאור התופעה הנפוצה של "מדרש מקיים" ניתן לומר שהמעשה, כלומר המסורת הנהוגה, הוא במקרים רבים קודם ללימוד, ומטרת הלימוד היא לעגנו בכתובים.
מבנה מסכת ברכות
מסכת ברכות מוקדשת למצוות הליטורגיה {חובות המתבצעות בדיבור טקסי]: קריאת שמע, תפילה, ברכות המזון וברכות אחרות.
בפתיחתה (פרקים א-ג) מוצגת קריאת שמע - ההצהרה על עיקרי האמונה. אחר כך (פרקים ד-ה) מוצגת התפילה, ולאחריה (פרקים ו-ח) ברכות המזון לפניו ואחריו. פרק ט מוסיף ברכות מיוחדות ומהווה מעין סיכום למסכת.
הסידור של התפילה בין קריאת שמע לבין ברכת המזון מיועד להדגיש את הרצף בינה לבין הקטעים הליטורגיים הקדומים באופן יחסי: קריאת שמע נקבעה במועדים קבועים ביום, אך אינה תפילה, שהרי אין בה פניה לקב"ה. ברכת המזון היא התפילה הקדומה ביותר הידועה לנו, אך אינה תלויה בזמנים קבועים אלא נגררת מהחלטת האכילה של האדם. תפילת הקבע, שהיא התקנה המאוחרת ביותר, משלבת את שתי התכונות הללו וכך מוקטנת החריפות של החידוש שבה.
הפרק התשיעי מחזיר את הדיון למקדש, ובכך הוא חוזר לנושא הנרמז בפרק א. כמו כן, שוב בדומה לפרק א, הוא כולל מדרש על פסוקי שמע. בסופו עוסקת המשנה בגלוי בסמכותם של חכמים לתקן תקנות ולגבור על מנהגי המקדש הקדומים, ובכך הוא מסכם את הנקודות העיקריות במסכת כולה, שבעבורן היא מהווה מעין מבוא לתורה שבעל פה בכלל.
[עריכה] השוואה בין היום ללילה בראי מצוות קריאת שמע
[עריכה] חטיבה I: קריאת שמע בערב ובבוקר
[עריכה] משנה א
|
כיצד לא קראו בני רבן גמליאל את "שמע" בזמנה? שמא יש בכך ללמד שקריאת שמע איננה בעיניהם מצווה הבאה לפגוע בסדר החיים, והמשתה (אולי משתה חתונה) אינו נדחה מפניה. יתכן שזו כוונת המשנה "אִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין" (משנה שבת א ב). יתכן גם לראות סיפור זה כדגם חינוכי, שבו מבליע רבן גמליאל את הביקורת שלו על בניו שהולכים לבית המשתה ומבלים חצי לילה בשתייה, ומנסה לקרב אותם בכל זאת לדרך החיים שלו ובכך מבליע את המסר שדרכי תשובה לא ננעלו. בכתב-יד קויפמן (ובעדי נוסח ארצישראלים נוספים) נוסף "אכילת פסחים - מצוותה עד שיעלה עמוד השחר". הבדלי נוסח אלו מלמדים אולי על הבדלי תפיסה - במשנה הבבלית קבלת עול מלכות שמים מקבילה להקרבת ואכילת הקורבנות במקדש ואילו במשנה הארצישראלית היא מקבילה גם לקורבן הפסח העממי והקשור לגאולה הלאומית והארצית. רב יוסף (בבלי ברכות ט ע"א) מייחס את ההבדל הזה למחלוקת הלכתית: ר' אליעזר, ואחריו ר' אלעזר בן עזריה, סברו שאכילת הפסח אחרי חצות אסורה, כי הם הבחינו בין חג הפסח העוסק במכה למצרים לבין חג המצות העוסק ביציאת ישראל ממצרים, ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אכן צירפו את אכילת הפסח למשנתנו. |
מאימתי קורין את שמע בערבית?
משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן,
עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: עד חצות.
רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.
מעשה שבאו בניו מבית המשתה. אמרו לו: לא קרינו את שמע.
- אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר – חייבין אתם לקרות.
- ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות – מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
- הקטר חלבים ואברים – מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
- וכל הנאכלין ליום אחד – מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
- אם כן, למה אמרו חכמים "עד חצות"?
- כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
[עריכה] משנה ב
מאימתי קורין את שמע בשחרית?
משיכיר בין תכלת ללבן.
רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי.
(וגומרה) עד הנץ החמה.
רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות.
הקורא מכאן ואילך – לא הפסיד; כאדם הקורא בתורה:
דעת תנא קמא קשה: ההבדל בין תכלת ללבן ניכר אפילו בלילה, במיוחד בלילה של ירח מלא. האם יתכן שלדעתו קוראים קריאת שמע אפילו בלילה, אם קם אדם משנתו? ואם כן, מה פשר הניסוח שלפנינו? יתכן שהוא מרמז על הקשר בין קריאת שמע לבין ראיית הציצית, שבה חוטי תכלת ולבן, שהרי בפרשה האחרונה של שמע מופיעה מצוות הציצית; ועדיין קשה מדוע דווקא מצוה זו נזכרת. אולי יש לפנינו רמז למשמעות הציצית, שהיא, כנזכר במדרשים, מרמזת לכסא הכבוד, וכן גם קריאת שמע עוסקת בייחודו של הקב"ה. ר"י נגן מציע שהציצית היא העדות לקשר שבין כל ישראל לכהנים, שהרי היא דומה לבגד כהונה. רעיון זה מתאים לתפיסת ר' יהושע, אבל קשה להלמו במשנת תנא קמא.
אפשרות נוספת היא שמדובר כאן בתכלת הרקיע, לעומת לובן העננים. כלומר, קריאת שמע סמוכה לזריחה, לאחר שהרקיע נראה בצבע תכלת. גם אפשרות זו קשה, שהרי מה עניין העננים?
ר' יהושע מקל ומאפשר לקרוא את שמע גם בזמן שבני מלכים קמים. נראה שטענתו מבוססת על התפיסה ש"כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם" (דעת ר' שמעון במשנה שבת סוף פרק יד), אולי כיוון שהם נחשבים כבני הקב"ה, כאמור "בני בכורי ישראל". מעניין להשוות את עמדתו לסיפור על בני רבן גמליאל שאחרו לקרוא את קריאת שמע של ערבית. אולי המסר הוא שהמעלה המיוחדת של ישראל מאפשרת להם להקל מעט במצווה שלפנינו.
בסוף המשנה מובאת התיחסות לאדם שהחמיץ לגמרי את זמני קריאת שמע. המשנה דורשת גם ממנו לקרוא את שמע, כדי שלא להפסיד ולפגוע במצוות הקריאה, ולא לאבדה לחלוטין. כלומר, זמני הקריאה אינם מעכבים אותה, ובדיעבד עדיף לקרוא מאוחר מאשר לוותר על הקריאה לגמרי. דבר דומה יאמר ר' יוחנן על מצוות התפילה ["שאין תפילה מפסדת"].
בנוסף בולט הקישור בין קריאת שמע לקריאת התורה, קישור החוזר שוב בפרק ב - "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא". קריאת שמע היא קודם לכל עיסוק בתורה, כפי שראינו גם במשנה א, בניגוד לדברי נגן.
[עריכה] משנה ג
בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו,
שנאמר (דברים ו ז): "ובשכבך ובקומך".
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו,
שנאמר (שם): "ובלכתך בדרך."
אם כן, למה נאמר "ובשכבך ובקומך"? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים.
- לשונם של בית שמאי אינה רגילה: מדוע הם נוקטים לשון עתיד ולא לשון הווה, כמו במשנה א' למשל, וכמו שמנסחים בית הלל? – יתכן שהניסוח הזה מושפע מלשון המקרא: במעשה מרכבה נאמר על אופני הקדש "בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ" (יחזקאל א כא). מכאן שאולי השוו אנשי בית שמאי את מי שקורא את שמע למלאך, כלומר הם דרשו ממנו לצאת מבחינה נפשית מחיי היומיום, כשם שהמלאכים מנותקים מעולם המעשה. נראה שבעניין זה חולקים עליהם אנשי בית הלל.
- בית שמאי מבחינים בין קריאת שמע של בוקר ושל ערב, ולדעתם בערב יש לבטא את החוויה של החרדה מהחשיכה והאמונה בעזרת הקב"ה לגבור עליה, ואילו בבקר יש לקרוא מתוך אוירה של בטחון יחסי בכוחו של האדם – ומתן כבוד לקב"ה. יתכן שהם רואים בשתי דרכי הקריאה הללו גם הד לדברי הפסוק "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", שניתן לראות בו שני מצבי קיום: להיות ולעשות. ואכן, בדרך כלל בערב יושב האדם בביתו, ובבוקר יוצא לדרכו ולמלאכתו. כך מבטאות הקריאות של שמע הן את האהבה לקב"ה ואת האמונה בכוחו להצילנו (בערב), הן את הכבוד והיראה מפניו (בבקר). קריאת הפסוק היא כשתי צלעות מקבילות: "בשבתך בביתך"-"בשכבך", "ובלכתך בדרך"-"ובקומך".
- בית הלל מנתקים את הצלעות הללו, ורואים בביטוי "בשכבך ובקומך" ציון זמן בלבד, והביטוי "ובלכתך בדרך" מסמן, לשיטתם, את ההפך מגישת בית שמאי: כל אדם קורא את "שמע" בדרכו, תוך כדי חייו ולא במנותק מהם. לכן מתנגדים בית הלל לראיית הקריאה כטקס המנותק מחיי היומיום, ודורשים לקרוא את שמע כחלק מאורח החיים ובתוכם, וכן ניתן לראות במשנה הקובעת "הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ".
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי,
וסכנתי בעצמי מפני הלסטים.
אמרו לו: כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.
- ר' טרפון נוהג כבית שמאי, והוא מספר שאפילו כשהתחלפו היוצרות, והוא הלך בדרך דווקא בשעות הערב, לא ויתר על שיטתו וקרא בדרך – בהטיה. הוא היה מוכן לסכן את חייו כדי לנהוג כבית שמאי. על פי חובב יחיאלי משלים ר' טרפון את דרשת הפסוק לפי בית שמאי: "'בלכתך בדרך' - אני הייתי בא בדרך".
- החומרה שבה מתייחסים לדברי ר' טרפון יכולה להתפרש בכמה דרכים:
- סיפורו של ר' טרפון עלול לגרום לשומעיו להבין שיש לנהוג כבית שמאי, בניגוד לפסיקה המקובלת שהלכה כבית הלל.
- הגאווה של ר' טרפון על שהוא מחמיר על עצמו אינה במקומה, והיא מבטאת זלזול בכבודם של מי שאינם מעיזים להחמיר כמוהו. ניתן למצוא בדברי הלל עצמו התנגדות ליהירות מעין זו, בביטויו "ודאישתמש בתגא חלף".
- אין שום טעם בהחמרה כמנהג בית שמאי, אחרי שנפסקה הלכה כבית הלל. כך עולה מדברי התוספתא "הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כדברי ב"ש וכדברי ב"ה עליו נאמר (קהלת ב) הכסיל בחושך הולך" (תוספתא סוכה ב ד). אמנם אמרו "וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות כב א), אבל ביטוי זה נאמר על תקנת עזרא, שחייב טבילה לבעלי קרי. ותקנה זו בוטלה לחלוטין מאוחר יותר – ויחד עימה גם השבח למחמירים. יש טעם בהחמרה רק כשקיים לחץ נגדי להקל, ואין טעם בהחמרה כשלעצמה.
- אין במעשהו של ר' טרפון משום החמרה, אלא אדרבא: היציאה מהדרך כדי לקרוא את שמע היא עיוות של דרך הקריאה הראויה בעיני בית הלל, המקפידים לקרוא דווקא בתוך הפעילות היומיומית. הסבר זה יכול להיתמך מהמשמעות הכפולה והמשולשת של הביטוי "היטיתי", הכולל הן את ההתכופפות של ר' טרפון – הן את סטייתו מדרך המלך – הן כסמל לסטייתו מדרך הישר.
- המיקום של הסיפור ושל התגובה עליו בפרק הראשון במשנה מעידה על חשיבותה של התגובה, שחורגת מעבר להלכות קריאת שמע. ארבעת ההסברים דלעיל מצביעים, כל אחד בדרכו, על ארבעה תחומים כלליים שאליהם עשויה לרמז העריכה במקרה זה: הפסיקה כבית הלל, ההתנגדות לגאווה, ההתנגדות לחומרות או ההצמדה של קריאת שמע לחיי היומיום.
[עריכה] חטיבה II: ברכות קריאת שמע בבוקר ובערב
[עריכה] משנה ד
|
סדר הדיון כאן משתנה, וברכות הבוקר נדונות לפני ברכות הערב. הברכות, בניגוד לקריאת שמע, הן בגדר תפילה; שהרי הן מופנות לקב"ה ולא לעצמנו. יתכן שזו סיבת השינוי: הערב הוא הזמן להתכנסות ולעיסוק באמונה, ואילו הבוקר הוא הזמן להתבונן בעולם ולשבח את בוראו. בכך יש משום הודאה במקצת בשיטת בית שמאי, שהבחינו בין שני הזמנים הללו. |
בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב - שתים לפניה ושתים לאחריה:
אחת ארוכה ואחת קצרה.
מקום שאמרו להאריך - אינו רשאי לקצר.
לקצר - אינו רשאי להאריך.
לחתום - אינו רשאי שלא לחתום.
ושלא לחתום - אינו רשאי לחתום:
- משנה זו עוסקת לכאורה בכל ברכה. היא מעגנת את נוסחי הברכות וקובעת אותם. הבעיה היא שמסורת הליטורגיה נוטה להאריך ולמזג נוסחאות שונות, לכאורה בניגוד למשנה זו. יתכן שחל בעניין זה שינוי מבחינה הלכתית, ויתכן לפרש את המשנה בדווקא, כלומר האיסור להאריך או לקצר הוא רק אם אמרו חכמים במפורש שיש לקצר או להאריך בהתאמה.
היו שקשרו משנה זו לאיסור החל על הזכרת שם שמים, וכך נימקו את המשנה, אבל ברור שפירוש זה אינו מתאים, שהרי המשנה אינה אוסרת רק להאריך, אלא גם לקצר. אמנם מופיע בתלמוד איסור המיוחס למידת חסידות, שלא להזכיר את השם לבטלה (למשל נדרים ח ע"ב), אך ללא ספק הורחב איסור זה בימינו באופן ניכר ביחס לנוסחו המקורי.
הרמב"ם הסביר את המונח "ארוכה" כברכה שפותחת ב"ברוך". לפי ההסבר שלו, אין המשנה מעגנת את נוסח הברכות אלא רק את המבנה שלהן, והיא קובעת כי הברכה השניה לפני קריאת שמע (ברכת אהבה), וכן ברכת השכיבנו הן ברכות קצרות כלומר אינן מתחילות ב"ברוך" אלא נסמכות על הברכות שלפניהן. בכך מוסרים רוב הקשיים על המשנה, אבל עדיין חסר הסבר שלם מה פשר הכינוי "ארוכה" או "קצרה", וכיצד הוא קשור לפתיחה ב"ברוך"?
[עריכה] משנה ה
מזכירין יציאת מצרים בלילות.
אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות,
עד שדרשה בן זומא, שנאמר (דברים טז) "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
"ימי חייך" - הימים.
"כל ימי חייך" - הלילות.
וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה.
"כל (ימי חייך)" - להביא לימות המשיח:
- דברי בן זומא על הזכרת היציאה בלילות, למרות שהיציאה עצמה היתה רק בבקר, תואמים את שיטת בית הלל, שאינם מבחינים בין שתי הקריאות. לעומתו ר' אלעזר, הנוהג כבית שמאי (על פי התלמוד) מטה וקורא את שמע, ואינו מודה בה על יציאת מצרים, אך הוא מחפש היתר להזכיר את יציאת מצרים כביטוי של תקווה אפילו בלילה, ואפילו במצב של השעבוד שלאחר החורבן. לכן מתאימה לו הדרשה של בן זומא למרות שהוא מבית מדרש שונה. ניתן לקשור לכאן את שחוקו של ר' עקיבא, שאמר "בידוע שדברי אוריה מתקיימים" אפילו כשראה את חורבן המקדש, ודווקא משום כך.
דברי חכמים נראים כמבטאים את ההבנה שהזכרת יציאת מצרים היא רק בדרך תודה, שהרי אינם כוללים את הזכרתה בלילה אלא בימים – ואף בימי המשיח, שתודה כפולה ניתנת להיאמר בהם (וראו בתלמוד הבבלי ובמכילתא בא טז). לפי תפיסתם ניתן לקשור את יציאת מצרים אף לימות המשיח, ובכך מתבטאת תפיסה של המשכיות ורציפות. יתכן לראות בכך התנגדות לתפיסת ימות המשיח כקטסטרופה, שתמחק לחלוטין את העולם הזה על יציאת מצרים שבו. הפרק מסתיים בענייני קריאת שמע בלילה, כשם שהתחיל בעניין זה.
בפרק נעשה שימוש בלשונות שונות כלפי זמני היום - ערבית ושחרית, ערב ובוקר, לילה ויום. משניות א-ד בנויות במבנה כיאסטי - ערבית-שחרית-ערב ובוקר-שחרית-ערבית. משנה ה לא מדברת על השינוי בזמן אלא על יחידות הזמן הכלליות השלמות - יום ולילה. משנה זו מעניקה משמעות מטאפיזית לזמנים אלו וקושרת אותם לגלות וגאולה, עולם הזה ועולם הבא.
