ביאור:משנה מסכת בבא בתרא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת בבא בתרא: רכוש האדם הפרטי וזכויותיו[עריכה]
מבוא למסכת בבא בתרא[עריכה]
מסכת בבא בתרא עוסקת ברכוש האדם הפרטי ובזכויותיו.
הדינים השנויים בה מבוססים כמעט כולם על מנהגי המקום, ורק במקרים בודדים יש לה קשר ישיר לדיני התורה שבכתב - בדיני נקיון הכפיים שבפרק ה, ובדיני הירושה שבפרק ח.
יחד עם זאת גם חלק זה של מסכת נזיקין עוקב כשני חלקי המסכת הקודמים, אחר סדר ההוראות בפרשת משפטים שבספר שמות ובפרשת כי תצא שבספר דברים. לאחר שדנו בדיני נזיקין (וכי יגח שור את איש... וכי יפתח איש בור), הלוואות ומשכונות (אם כסף תלוה את עמי..., לא תשיך לאחיך..., כי תשה ברעך...), משכורות (לא תעשק שכיר...), השבת אבידה (...השב תשיבנו לו, ...השב תשיבם לאחיך). עתה מגיעים למכירת קרקעות (בארץ ישראל, כנאמר בפרשת כי תצא: כי תבנה בית חדש...) ולדיני ירושה (והיה ביום הנחילו את בניו... כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו...). אכן, הסדר אינו בדיוק הסדר שבתורה, וגם הדינים עצמם שונים, אבל הנושאים דומים.
מנהגי המקום עצמם מחייבים - מכוחה של הסכמת הציבור, הניכרת בעיקר בוותק שלהם. בלשון חכמים מכונה הוותק "חזקה".
חלק מרכזי במסכת עוסק בפרשנות השפה הנהוגה בציבור, שגם היא חלק מאותה הסכמה: בנושא זה עוסקים פרקים ד-ז וכן פרק י. בפרק י חולקים ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם עלינו "לדרוש לשון הדיוט", כלומר האם עלינו לקבל את לשון החוזה באופן מילולי או שעלינו להעמיק ולנסות להסביר אותה על פי הכוונה. המשנה נוטה לדעה שבמקרים של חוזה או שטר כתוב אין לדרוש את לשונם, וכאמור היא מקדישה הרבה מקום לקיבוע הפרשנויות למילים שבחוזים.
ניתן למצוא במבנה פרק ו רמז לדעתו של עורך המשנה על הרכוש הפרטי, שהרי הוא מעמיד את ביתו של אדם מול קברו, ומרמז לרעיון שפותח בתהילים מט ובקהלת, המעמיד את יצר הרכושנות מול עובדת המוות. דיני המכירה, והדרישה משני הצדדים לציית לנורמות החברתיות ולהיות אחראים עליהן - מבטאים את הטענה שאין אדם יכול להתנתק לחלוטין מחברו, ולכל בני האדם מידה של שותפות בנכסים.
גם בעריכת התלמוד הבבלי, שבחר לעסוק במצוות הצדקה ובכפייה עליה דווקא במסכת זו – ניתן למצוא ביקורת על הגישה הקפיטליסטית המנשבת מבין המשניות במסכת.
העיסוק בדיני הירושה בפרקים ח-ט חוזר וממחיש רעיון שנדון במסכת בבא קמא ובעיקר בבבא מציעא – העדיפות של מנהג "המדינה" על פני דיני הירושה שבתורה, הנשארים כפתרון למקרים שהנפטר לא הסדיר את חלוקת רכושו בעצמו.
מבנה המסכת:
פרק א עוסק במעבר מרכוש משותף לרכוש פרטי. בכך הוא משמש מעין כותרת למסכת כולה.
פרק ב עוסק בזכויות ובהגבלות החלות על האדם בשימוש ברכושו. פרק ג מטפל בנושא החזקה, הקשורה בין השאר להוכחת הבעלות על רכוש, ולזכויות השימוש בו.
פרקים ד-ה עוסקים בניסוח חוזי מכירה, מנדל"ן דרך ספינה, בהמה ובשר הבהמה עד לפירות. מאמצע פרק ה מתחילה המשנה לדון בשאלת האחריות ההדדית של המוכר ושל הקונה לעיסקה. בסופו נזכרת החובה המעוגנת בתורה שבכתב לנקיון כפים של הסוחרים.
פרק ו עוסק לסירוגין באחריות ההדדית של המוכר והקונה לאחר המכירה, ובמדידת בתים וקברים. כאמור לעיל, פרק זה נראה כתמצית הביקורת של העורך על המצב הרכושני המאפיין את המסכת. מצד שני יש בו גם ביטוי להשוואת הבית הפרטי למקדש, ויתכן שהרמז הוא לכך שבית יכול להיות כהיכל ויכול להיות כקבר.
פרק ז חוזר לניסוח של מכירת שדות ומדידתם. בסופו עולה שוב שאלת חלוקת הנכסים שנדונה בפרק א, וכך נסגר המעגל העיקרי במסכת.
פרקים ח-ט עוסקים בירושה ובעיזבון, כאשר יש בהם דיון בדרכי הניהול של רכוש משותף המובא כאלטרנטיבה לחלוקת הרכוש הפרטי.
פרק י עוסק בדיני חוזים ומחזיר אותנו לדיון על השפה.
מבנה המסכת בפירוט[עריכה]
פרק א: "השותפים" - חלוקת רכוש בין שותפים לשעבר
פרק ב: "לא יחפור" - הרחקות מהשכן ומרשות הרבים
פרק ג: "חזקת הבתים" - חזקות ומשמעויותיהן
פרק ד: "המוכר את הבית" - דיני מכירת נדל"ן הנובעים משימושי הלשון
פרק ה: "המוכר את הספינה" - דיני מסחר ושימושי הלשון
פרק ו: "המוכר פירות" - אחריות משותפת לאחר המכירה, בתים היכל וקברים
פרק ח: "יש נוחלין" - ירושה וצוואות