ביאור:משנה מסכת ערובין

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מסכת ערובין: עירובי חצרות ותחומין[עריכה]

מבוא לסדר מועד

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת עירובין[עריכה]

הרב א"י השל הציג את התיזה כי עיצוב השבת הוא כשל מקדש בזמן. במקדש הבנוי בירושלים, שהיה, כמובן, מקדש במקום, היתה גם נוכחות חזקה לזמן, בזמני הקרבת הקרבנות השונים. בדומה לכך, גם בשבת, שבעיקרה היא בזמן, יש גם נוכחות למקום.

בימי בית שני היו שהבינו את מצוות השבת כחובה לשבת בבית ולא להוציא ממנו דבר, על פי שמות טז כט. כך למשל נהגו האיסיים והצדוקים, ככתוב במגילת ברית דמשק (יא, 7-8) "אל יוציא איש מן הבית אל חוץ ומן החוץ אל בית", וראו גם ספר היובלים ב, מט-נ, וכן שם נ, י. גם הקראים והשומרונים סברו כך, ומכאן שכל עניין ההיתרים ליציאה ולטלטול הם מבית מדרשם של הפרושים. נראה שלדעת האוסרים נתפסת לשון ה"שבת" כנגזרת לא מ"שביתה" אלא מ"ישיבה" בבית.

חז"ל, שהניפו את דגל לימוד התורה וחיי הקהילה, התירו לצאת מהבית לבית הכנסת, ולכן לא יכלו להזדהות עם תפיסה כזו. הם העדיפו לפרש את איסור היציאה כאיסור הוצאת חפצים. אמנם גם הם הודו באיסור לצאת מתחום היישוב, אבל הרחיבו תחום זה ל2000 אמה לכל צד.

הקלה נוספת של חז"ל היא ההיתר לשאיבת מים בשבת: לשיטתם, בניגוד לספר היובלים שם, השאיבה עצמה מותרת, בתנאי שבעיית הטלטול של המים נפתרה. עם זאת, נראה שהם אינם שלמים לגמרי עם היתר זה, ולכן הם אוסרים לשפוך מים ישירות מהחצר לרשות הרבים (לקמן ח, ט-י,) וכן מגבילים את היתרי השאיבה בבור שבמקדש (פסחים ה, ח, וסוכה ד, י.)

למרות ההבדלים בין איסור ההוצאה ואיסור היציאה, הם נדונים במסכת ביחד, ולעיתים נראה שהעורך עירבב אותם בכוונה תחילה. ואכן, יש ביניהם קווי דמיון רבים: אם אדם נמצא ברשות הרבים בשבת, לדעת חכמים לא רק שאסור לו לטלטל יותר מארבע אמות, אלא גם אין לו רשות לצאת מארבע האמות שבמקומו - ראו פרק ד. מצד שני, התחום של 2000 אמה נמדד ממקום שבו מסתיימת החצר, ולכן גודלה של החצר שנמדדת לצורך הטלטול משפיע גם על מידת התחום שבו מותר לאדם להלך בשבת - ראו לקמן ה, א. איסור היציאה כולל גם איסור של הוצאה, ולכן אסור לטלטל אפילו ביו"ט, כתוצאה של איסור התנועה - ראו ביצה ה, ג ואילך.

לשני האיסורים מוצגים במסכת מעין "פתרונות", כלומר אמצעים שבהכנה מערב שבת מאפשרים לעבור עליהם לכאורה ולטלטל בשבת וכן לצאת ממקומו של האדם. הפתרון לאיסור הטלטול נקרא "עירוב חצרות", והוא כולל גם עירוב מבוי, דין קרפף, פסים לבארות ועירוב הגגות - והפתרון לאיסור היציאה נקרא "עירוב תחומין". בשני פתרונות אלו עוסקת המסכת שלפנינו.

בדיני עירובין יש מגמה מוצהרת להקל, דבר שאיננו בשאר תחומי ההלכה. בדרך כלל גם כשניתן לזהות מגמה כזאת היא איננה מוצהרת, וכאן - כן - ראו לקמן ד, ט, לקמן ה, ה, ולקמן ח, ב. המקל ביותר הוא ר' שמעון, ר' יהודה מקל מעט פחות, והמחמיר יחסית הוא ר' מאיר.

עירוב החצירות הוא שיתוף סמלי של כל החצירות והפיכתן למעין רשות של שותפים. הדבר נעשה על ידי גידור הרשות המשותפת, אם יש בכך צורך - ושיתוף של כולם במנות של מזון. למרות שמדובר בפיקציה משפטית, ניכר שעצם העיסוק בעירוב יצר מידה מסוימת של שיתוף בין המערבים, וראו תיאור יפה של הקשרים הללו בתנחומא נח טז. כאמור לעיל, כל מטרתו של העירוב היא ביסודה לאפשר פעילות משותפת בבית הכנסת, ולכן גם הנחת העירוב נשאה אופי של שיתוף פעולה קהילתי, וראו בעניין זה לקמן ז, ו-ח, וכן לקמן ח, א.

עירוב התחומים הוא מעבר סמלי של מניח העירוב ושל שולחיו למקום מסויים, שממנו ניתן למדוד מחדש את טווחי היציאה - 2000 אמה. גם כאן המעשה הסמלי הוא הנחת מזון במקום של עירוב התחומים.

שני סוגי העירוב כוללים אפוא יסוד של מזון המונח במקום מסוים מערב שבת [בעירוב תחומין יש אפשרות של "מערב ברגליו", כלומר על ידי נוכחות במקום העירוב ולא על ידי מזון], ובעירוב החצרות יש גם יסוד של סימון שטח או של גידורו. כמו כן, שני הסוגים כוללים התיחסות לאדם, או לקבוצת אנשים הקשורים לעירוב המסויים.

במידות המופיעות במסכת יש רמיזות לענייני הקדושה: גובה המבוי נלמד מגובה ההיכל במקדש, גודל הקרפף נלמד מגודל העזרה במשכן, וגובה המחיצה נלמד מגובה הכפורת במקדש.

שני הפרקים הראשונים עוסקים בעירוב חצירות ובניו - כאמור: עירוב מבואות, פסים לבארות ודיני הקרפף. כאמור, במידות המבוי והקרפף יש רמיזות לקשר שלהם למקדש. פרקים ג-ה עוסקים בעירוב תחומין, ובפרק ה יש לפתע איזכור נוסף של הקרפף, שהוא רלבנטי גם לעירוב זה. פרקים ו-ט עוסקים שוב בעירוב חצירות, אבל במרכז היחידה, בתחילת פרק ח - חוזרים לדיני עירוב התחומין. פרק י קושר בין עירוב החצרות לבין המקדש והקדושה, ומדגים במיוחד, באמצעות מבנה מדוקדק, את הרעיון העומד מאחורי כל המסכת - של עניין המקום בתוך המקדש שבזמן - השבת. לכן מוקדש בפרק זה מקום לדיני טלטול של חפצים מקודשים - כגון תפילין וספרי תורה (ובהקשר זה שוב מופיעה התיחסות לעירוב התחומין) - ולענייני טלטול במקדש בירושלים, המחבר את הלכות שבת כאן ובמסכת שבת, בהיותו מסגרת לשתי במסכתות.

וראו גם