ביאור:משנה אבות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משנה מבוארת

מסכת אבות: א ב ג ד ה ו


כאמור לעיל, חטיבה I היא שכבת עריכה מאוחרת. באמצע משנה ד חוזרת המשנה להלל, ובחטיבה II היא חוזרת לשלשלת המסירה. תחילת הפרק בדברי רבי משקפת את חשיבותו של עורך המשנה, אבל בהמשך נמסרים לנו אף דברי בנו.

דברי הנשיאים מול דברי ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו[עריכה]

חטיבה I: דברי הנשיאים[עריכה]

(א) רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?

השאלה על הדרך הישרה והטובה חוזרת גם לקמן, משנה ט.

דברי רבי נערכו במבנה כיאסטי: בתחילה ובסוף הוא עוסק בדרך הישרה ובהימנעות מעבירה, ובאמצע הוא עוסק בשכר על המצוות.

כל אחת משתי הצלעות מכילה פרדוקס: אם אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, כיצד יכול אתה לחשב את השכר ואת ההפסד? ואם הדרך להימנע מעבירה היא היראה מפני הקב"ה, מה משמעות התפארת לעושה המצווה מן האדם?

לעניין התפארת מן האדם השוו לקמן ג, י.

לעניין החישוב ולשאלת היכולת לחשב את שכר המצות ראו המדרשים על שילוח הקן שבדברים רבה ו ב, חולין יב, ה, וכן בדברי ר' טרפון לקמן, טו-טז.

ראו לקמן ג, א: גם שם הסתכלות בשלושה דברים מונעת עבירה.

לעניין עיני ואזני ה' וספרו ראו תהלים צד ט, וכן דניאל ז י, וראו גם "הפנקס פתוח", לקמן ג, טז.

כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.
והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה.

והסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך:

עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין:


(ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ,

שיגיעת שניהם משכחת עוון.
וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון.

תלמוד ודרך ארץ - ראו קידושין א, י.

תורה שאין עמה מלאכה - ראו לקמן ג, יז.

הביטוי הנאמר על האבות, "צדקתם עומדת לעד" - ראו תהלים קיב ג.

מי הם "אתם"? – האם פונה כאן רבן גמליאל לתלמידיו, שלא עסקו במלאכה, אלא בצרכי הציבור? ואולי יש כאן ציטוט מפי הקב"ה, המופנה לעמלים עם הציבור, מעין דניאל יב יג?

וכל העמלים עם הצבור - יהיו עמלים עמהם לשם שמים,

שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד.
ואתם - מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם:


(ג) הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצרך עצמן.

רבן גמליאל חוזר כאן על דברי שמעיה ואבטליון, בפרק א משנה י-יא.

נראין כאוהבין בשעת הנאתן -
ואין עומדין לו, לאדם, בשעת דחקו:


האם "רצון אחרים" הוא לשון נקיה ל"רצונו", כפי שעולה מן התקבולת?

באמצע המשנה אנו חוזרים לדברי הלל, כנראה הלל הזקן – אבל יתכן שמדובר בהלל השני, נכדו של רבי יהודה הנשיא, שהיה נשיא במאה השלישית לספירה.

וראו תניא חלק א ל.

אל תאמר דבר וכו' - מקביל לעיל א, יא, וכן לקהלת י כ.

המימרה האחרונה שקולה לדברי הלל לעיל א, יד: אם לא עכשיו - אימתי?

(ד) הוא ← רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא היה אומר:

  • עשה רצונו כרצונך ← מצוותיו כאילו הן רצונך - כדי שיעשה רצונך כרצונו.
  • בטל רצונך ← לעבירה מפני רצונו - כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

הלל אומר:

  • אל תפרוש מן הצבור,
  • ואל תאמן בעצמך - עד יום מותך,
  • ואל תדין את חברך - עד שתגיע למקומו,
  • ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע - שסופו להשמע.
  • ואל תאמר "לכשאפנה אשנה" - שמא לא תפנה.


לא עם הארץ חסיד - עקיצה לחסידים שלא טרחו ללמוד תורה.

הביטוי "המרבה בסחורה" ניתן להתפרש כהתנגדות לביטול תורה כדי להרבות בעסקים, מעין דברי ר' מאיר לקמן ד, י. והיו שפירשו אותו כמשל לצורת הלימוד השטחית.

(ה) הוא היה אומר: אין בור - ירא חטא, ולא עם הארץ - חסיד,

ולא הבישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה - מחכים.

ובמקום שאין אנשים - השתדל להיות איש:


נושא המשנה הוא הנקמה. הלל אומר, כביכול, לאיש המת שגולגלתו צפה על המים: "אמנם, האנשים שהטביעו אותך עשו זאת כנקמה על כך שאתה עצמך הטבעת אחרים, אולם גם הם ייענשו וגם אותם יטביעו". כלומר, גם מי שעושה מעשה רע כנקמה על מעשה רע אחר, גם הוא ייענש על כך.

ויש שפירשו שנושא המשנה הוא הצדק, ללמד שעל כל מעשה רע יש עונש מידה כנגד מידה; אולם בגישה זו ישנו פרדוקס, שהרי האדם הראשון שהטביעו אותו, לא הטביע אף אחד! (ראו תוספות יום טוב).

פירוש שלישי הוא חברתי: בחברה שהנורמה בה היא רצח, אין פלא שהרצח פוגע בכולם.

יתכן לשמוע במשנה רמז למלך הורדוס, שהטביע את בני חשמונאי.

(ו) אף הוא ← הלל הזקן ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים. אמר [לה]:

"על דאטפת ← כנקמה על כך שהטבעת אנשים בנהר - אטפוך ← הטביעו אותך בנהר,
וסוף מטיפיך ← אולם בסופו של דבר, גם האנשים שנקמו והטביעו אותך - יטופון ← גם הם יטבעו, כי הנקמה גם היא מעשה רע".


(ז) הוא היה אומר: מרבה בשר - מרבה רמה. מרבה נכסים - מרבה דאגה.

מרבה נשים - מרבה כשפים.
מרבה שפחות - מרבה זמה. מרבה עבדים - מרבה גזל.
מרבה תורה - מרבה חיים.
מרבה ישיבה - מרבה חכמה. מרבה עצה - מרבה תבונה. מרבה צדקה - מרבה שלום.

קנה שם טוב - קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה - קנה לו חיי העולם הבא:

חטיבה II: רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו[עריכה]

(ח) רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי.

הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן:

רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.

חמשת התלמידים מסודרים בשני זוגות: ר' אליעזר ור' אלעזר מדומים למקורות מים, וההערכה אליהם נוגעת ליכולותיהם הקוגניטיביות. ר' יוסי ור' שמעון מוערכים על מעשיהם הטובים. ר' יהושע – שהיה לפי מבחן ההיסטוריה הגדול בין כל התלמידים – אינו מוערך באופן ברור. יתכן להסביר שאיחד את שתי התכונות.

יתכן שהאהדה הגדולה לר' אלעזר בן ערך, שאינו בולט במשנה, היא על הצטיינותו בתחום הסוד, ראו תוספתא חגיגה ב, א.

הוא היה מונה שבחן:

רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סוד ← בור מטוייח שאין מימיו מחלחלים, שאינו מאבד טפה.
רבי יהושע בן חנניה - אשרי יולדתו.
רבי יוסי הכהן - חסיד.
רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא.
ורבי אלעזר בן ערך - מעין המתגבר.

הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה - מכריע את כלם.

אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם,

ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה - מכריע את כלם:


(ט) אמר להם: צאו וראו, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין טובה. ← נדיבות
רבי יהושע אומר: חבר טוב.

השאלה האתית "איזוהי דרך ישרה..." נשאלה מאוחר יותר על ידי רבי, ראו לעיל משנה א.

ר' אליעזר ור' אלעזר תולים את הדרך טובה או הרעה באדם עצמו (עין או לב). האחרים - בסביבתו: החבר, השכן, או הלקוח.

ר' אליעזר לקה, לפי האגדה, בעינו (ראו "כל מקום שנתן בו עיניו נשרף" בבא מציעא נט א) ור' אלעזר - בליבו ("החרש היה ליבם", שבת קמז ב).

לדברי ר' יהושע ראו לעיל א, ו. לדברי ר' יוסי ראו לעיל א, ז.

היחיד מבין התלמידים שמשנה את דבריו הוא ר' שמעון, ירא החטא, שלדידו החטא נראה כאי תשלום חוב, ואילו הדרך הישרה לדעתו היא ראיית הנולד המאפשרת לו להתכונן לכל מצב ולא להגרר לחטא עקב אילוץ לא צפוי.

הסבר נוסף: הלווה ואינו משלם מכונה בתהילים "רשע", וחטאו הוא בכך שלא צפה בשעת ההלוואה שלא יוכל לעמוד בתשלומיה. מכאן שהחטא העיקרי הוא בהתנהלות בין בני אדם, והוא נחשב כחטא כלפי הקב"ה.

רבי יוסי אומר: שכן טוב.
רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד.
רבי אלעזר אומר: לב טוב.
אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

אמר להם: צאו וראו, איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין רעה.
רבי יהושע אומר: חבר רע.
רבי יוסי אומר: שכן רע.
רבי שמעון אומר: הלוה ואינו משלם.
אחד הלוה מן האדם - כלוה מן המקום ברוך הוא,
שנאמר (תהלים לז כא) "לווה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן".
רבי אלעזר אומר: לב רע.
אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם:


(י) הם אמרו שלושה [שלושה] דברים.

רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך,

עד "לפני מיתתך" אלו שלושת הדברים של ר' אליעזר, וראו אדר"נ טו א. ההמשך "והוי מתחמם..." הוא מדברי ר' אלעאי בסוף הפרק הנ"ל, ואולי יוחס לר' אליעזר לאור הסיפור התלמודי על נידויו, וכן על הדרך שבה גרם למות רבן גמליאל (ראו בבא מציעא נט ב).

הביטוי "לחישתן לחישת שרף" מרמז לפרשת הנחשים השרפים שפגעו בעם ישראל כעונש על שדברו "באלוהים ובמשה", וכן על נחש הנחושת שריפא אותם. כנראה מבקש התנא לרמז לנו על הסכנה בפגיעה בכבוד חכמים המדומים למשה, וראו במדבר כא, ה-ט וכן ערובין סג א.

ואל תהי נוח לכעוס.
ושוב יום אחד לפני מיתתך.
והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה,
שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף,
וכל דבריהם כגחלי אש:


וראו לקמן ג, י. ר' דוסא בן הרכינס חי בדורו של ר' יהושע, ואמר דברים כנגד עמי הארץ. האם יתכן שר' יהושע משיב לו כגמולו?

שלושת העוונות הללו נרמזים גם לקמן ד, כא.

(יא) רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות,

מוציאין את האדם מן העולם:


ראו משנה י, שם הדגיש ר' אליעזר את "כבוד חברך". ר' אליעזר גם לא היה צריך להתקין עצמו ללמוד תורה, כי היא היתה ירושה לזכרונו.

(יב) רבי יוסי אומר: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך.
וכל מעשיך יהיו לשם שמים:


השוו לדברי ר' אליעזר, בברכות ד, ד. אם גורסים בשורה הראשונה "ובתפילה" - הרי שיש להסביר גם את ר' אליעזר כתומך ברעיון של תפילה קבועה, ואולי מתנגד להיבטים אחרים שלה; אבל לפי כ"י קויפמן אין לגרוס כך.

ר' שמעון מדגיש את הרגשת הנוכחות לפני ה', בכל רגע בחיים. לכן הוא ירא חטא, וכך הוא גם מעצב את תפילתו "לפני המקום". כיוון שהאל שומע את התפילה יש מקום לצפות לכך שהיא תועיל, והאל ינחם על הרעה, ולכן אין לעשותה קבע כמילוי חובה גרידא. מסיבה זו גם אין ר' שמעון חוטא אפילו כשהוא לבדו, וראו גם ברכות כח ב.

(יג) רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ← יש להקפיד על קיום מצוות קריאת שמע [ובתפלה].

וכשאתה מתפלל - אל תעש תפלתך קבע,
אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא
שנאמר (יואל ב יג) "כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה."
ואל תהי רשע בפני עצמך ← אפילו כשאתה לבדך:


(יד) רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה,

ר' אלעזר עונה לשאלה של קהלת ד ח, וממשיל את האדם לפועל של הקב"ה. כך יעשה גם ר' טרפון במשנה טו-טז.

אפיקורוס כפר באתיקה ולא באלים, ולדעת ר' אלעזר התורה היא אתית.

[ודע] מה שתשיב לאפיקורוס.
ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך - שישלם לך שכר פעולתך:


ר' טרפון אינו מתלמידי ר' יוחנן בן זכאי, אבל דבריו הובאו כאן עקב דמיונם לדברי ר' אלעזר, וכן עקב עיסוקו בשכר המצוות, המחזיר אותנו לדברי רבי במשנה א.

(טו) רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה,

והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק:


(טז) הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה.

לא אתה בן חורין - מבוסס על דברי ריב"ז "כי לכך נוצרת", לעיל משנה ח.

לעניין "מתן שכרן" - השוו למשנה א, שם אי אתה יודע אותו, וכך דרשו גם בדברים רבה ו ב. וראו תוספתא חולין י, ג, לפיה יש שכר בעולם הבא, לעומת חולין יב, ה, הלומדת בק"ו על שכר המצוות.

אם למדת תורה הרבה - נותנים לך שכר הרבה.

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.
ודע: מתן שכרן של צדיקים - לעתיד לבוא: