ביאור:תוספתא/חגיגה/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֲגִיגָה פֶּרֶק שֵׁנִי

מיסטיקה

(א)אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל דּוֹרְשִׁין בִּשְׁנַיִם,

וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם, אֲבָל דּוֹרְשִׁין בַּיָּחִיד,

וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם - מֵבִין מִדַּעְתּוֹ.

עריות – ויקרא יח. מעשה בראשית – בראשית א. המרכבה – יחזקאל א.
היה אפשר להבין מהמשנה ב, א שמדובר במספרי מינימום. התוספתא מסבירה שהמספרים הם מקסימום.
המילים "מבין מדעתו" אינן חלק מתיאור החכם אלא דרך המדרש, כפי שמודגם בהמשך: החכם דורש בעצמו את מעשה המרכבה ואינו לומד אותו מרבו. תפקיד הרב הוא להשגיח על המדרש ולוודא שאינו חורג מהנורמה. במשנה הן חלק מתיאור החכם שיכול ללמוד במרכבה.
בתחילת הסיפור ר' יוחנן יושב על החמור, ור' אלעזר הולך ברגל. בהמשך שניהם יושבים על האבן. בכך מועלה המעמד של ר' אלעזר.
השאלה על מעשה מרכבה נובעת מהרכיבה על החמור.
השבח לר' אלעזר מסביר את דברי ר' יוחנן באבות ב, ח.
המילה "מקיים" מנוגדת לביטוי שיופיע בהמשך "מקצץ בנטיעות": ר אלעזר דורש ואינו הורס את מושא המדרש שלו, ובכך הוא מכבד את האל. והשוו לביקורת על בן עזאי בתוספתא יבמות ח, ז. שם נדרש החכם לבצע את תוכן המדרש, וכאן רק לא לפגוע בו.

מַעֲשֶׂה בְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי, שֶׁהָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר,
וְהָיָה רַבִּי לְעָזָר בֶּן עָרָךְ מְחַמֵּר אַחֲרָיו.
אָמַר לוֹ: "רַבִּי! שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה!"
אָמַר לוֹ: "לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ מִתְּחִלָּה, שֶׁאֵין שׁוֹנִין בַּמֶּרְכָּבָה בַּיָּחִיד,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם - מֵבִין מִדַּעְתּוֹ?"
אָמַר לוֹ: "מֵעַתָּה, אַרְצֶה לְפָנֶיךָ!" - אָמַר לוֹ: "אֱמֹר!"
פָּתַח רַבִּי לְעָזָר בֶּן עָרָךְ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה.
יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטַּף בְּטַלֵּיתוֹ,
וְיָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת, וְהִרְצָה לְפָנָיו.
עָמַד וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: "בָּרוּךְ יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
אֲשֶׁר נָתַן בֶּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלִדְרֹשׁ בִּכְבוֹד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם, נָאֶה מְקַיֵּם וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ.
לְעָזָר בֶּן עָרָךְ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם!
אַשְׁרֵיךָ, אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עָרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ,
שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלִדְרֹשׁ לִכְבוֹד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם!"

(ב)

כאן מוצג ר' יהושע כמי שדורש לפני ר' יוחנן, בניגוד להלכה א.
מסורת שעוברת בדרך הפוכה מהרגיל: מתלמיד לרבו!

רַבִּי יוֹסֵה בֶן יְהוּדָה אוֹמֵר: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִרְצָה לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי.
רַבִּי עֲקִיבָה הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי הִרְצָה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָה.

(ג)

הפרדס מופיע בשיר השירים, שהוא שיר אהבה הנדרש על הקשר שבין הקב"ה לעמו, ולכן הוא מייצג הן את העריות הן את המרכבה. כיוון שטכנית לא מדובר על מדרש בספר יחזקאל, הרשה לעצמו ר' עקיבא לדרוש בשיר השירים לפני שלושה מתלמידיו. התוצאות היו קשות.
שלושת התלמידים של ר' עקיבא נקשרים לשלושה מספרי הכתובים, אבל רק ר' עקיבא נקשר לשיר השירים.
כאן נראה שהסכנה בדרשות אלו היא לא רק לכבודו של האל אלא גם לדרשן בעצמו, וראו גם בהלכה ו לקמן.
בן עזאי מכונה כאן "חסיד", ומותו נראה כשיא מיסטי, ולא כתאונה.
בן זומא כנראה לא רק הציץ אלא זן את עיניו מהפרדס, וראו לקמן הלכה ה.
אלישע בן אבויה הצליח לצאת בשלום, אבל עקר מעצי הפרדס, כלומר פגע בחשיבות של המקרא ושל שיר השירים, ו"לא חס על כבוד קונו", בניגוד למשנה ב, א.

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס: בֶּן עַזַּי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָה.
אֶחָד הֵצִיץ וָמֵת, אֶחָד הֵצִיץ וְנִפְגַּע,
אֶחָד הֵצִיץ וְקִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, וְאֶחָד עָלָה בְשָׁלוֹם וְיָרַד בְּשָׁלוֹם.
בֶּן עַזַּי הֵצִיץ וָמֵת. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (תהלים קטז טו) "יָקָר בְּעֵינֵי יי הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו."
בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(משלי כה טו) "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ."
אֱלִישָׁע הֵצִיץ וְקִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(קהלת ה ה) "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא,
לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ."

(ד)

הפסוק של ר' עקיבא מדבר על מי שנכנס להיכל המלך. הפרדס מתחלף בדימוי של היכל.

רַבִּי עֲקִיבָה עָלָה בְשָׁלוֹם וְיָרַד בְּשָׁלוֹם. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(שיר השירים א ד) "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ, נָּרוּצָה! הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו".

(ה)

מותר להציץ, אסור ליהנות ולבהות (וראו מידות ד, ה); והנמשל: מותר לעסוק בדרשה מקוצרת, אבל אסור לשקוע בדרשה לחלוטין. וראו בסיפור על בן זומא בהלכה ו.
צריך לשמור על איזון: לא להמנע מדרשה אבל לא להגזים בה, וגם לא לפגוע בטקסט ולהחליף אותו, אלא לייחס לו כבוד כמקור מדרשי.
וראו גם מכילתא בחדש תחילת פרשה ד.

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפַרְדֵּס שֶׁלַּמֶּלֶךְ וַעֲלִיָּה מגדל שמירה בְנוּיָה עַל גַּבָּיו.
מָה עָלָיו עַל אָדָם? - לְהָצִיץ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִין אֶת עֵינָיו מִמֶּנּוּ.
וְעוֹד מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאִסְטְרָטָא  strata via: דרך סלולה באבנים הָעוֹבֶרֶת בֵּין שְׁנֵי דְּרָכִים, אֶחָד שֶׁלָּאוּר וְאֶחָד שֶׁלַּשֶּׁלֶג.
הִטָּה לְכָן, נִכְוֶה בָאוּר, הִטָּה לְכָן, נִכְוֶה בַשֶּׁלֶג.
מָה עָלָיו עַל אָדָם? - לְהַלֵּךְ בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא נוֹטֶה לֹא לְכָן וְלֹא לְכָן.

(ו)

האיסטרטא חוזרת כאן ובהלכה הקודמת, ומלמדת על הטעות של בן זומא.
הדרשה של בן זומא במעשה בראשית אינה רעה כשלעצמה, אבל הוא שקע בה: הוא ראה מולו את המים העליונים בתוך העולם הזה, כמו בדרשה שלו, והתעלם מר' יהושע.
מותו לא היה עונש אלא תוצאה: הוא עבר בעצמו לעולם העליון.

מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאִסְטְרָטָא, strata via: דרך סלולה באבנים וְהָיָה בֶן זוֹמָא בָּא כְּנֶגְדּוֹ.
הִגִּיעַ אֶצְלוֹ, וְלֹא נָתַן לוֹ שָׁלוֹם. בן זומא היה צריך לכבד את ר' יהושע שהיה מבוגר ומכובד ממנו בשלום, אבל הוא לא שם לב שר' יהושע לידו
אָמַר לוֹ: "מֵאַיִן לְאַיִן, בֶּן זוֹמָא?"
אָמַר לוֹ: "צוֹפֶה כמו "חלום בהקיץ": סוג של "ראיתי" את זה, ולכן לא צפיתי - כלומר לא ראיתי - שאתה פה הָיִיתִי בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בפסוקים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה... ורוח אלהים מרחפת על פני המים". כלומר, בבריאת העולם היה רק שמים וארץ: השמים עשויים ממים, והארץ הייתה מוצפת במים, ובחלל הדק שביניהם הייתה רוח ה' מרחפת, וְאֵין בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים השמים עשויים ממים לשיטתו לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים המים שכיסו את הארץ אֲפִלּוּ טֶפַח,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א ב) "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם."
וְאוֹמֵר: (דברים לב יא) "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף". גזירה שווה ריחוף-ריחוף.
מַה נֶּשֶׁר זֶה טָס עַל קִנּוֹ, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ - כָּךְ אֵין בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים אֲפִלּוּ טֶפַח."
אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְתַלְמִידָיו: "כְּבַר בֶּן זוֹמָא מִבַּחוּץ." ההלכה הקודמת באה כנראה לפרש שהסיבה היא כי מותר "להציץ, ובלבד שלא יזין את עיניו ממנו", אבל הוא הזין את עיניו ב"חלום בהקיץ", או כלשונו "צופה הייתי". לעומת זאת, המשנה הבאה באה כנראה לפרש הסבר אחר שזה כי הוא דרש במה שהיה לפני בריאת האדם, שזה אסור
לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁנִּסְתַּלַּק בֶּן זוֹמָא הוא "הציץ ונפגע" כאמור לעיל בהלכה ג'.

(ז)

מותר לעסוק בהיסטוריה (מן היום אשר ברא אדם) ובאסטרונומיה (מקצה השמים), אבל אין לעסוק במטאפיזיקה (למעלה ולמטה) באסכטולוגיה (לאחור) וביצירת העולם (לפנים).

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאתוּי ראוי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָא לָעוֹלָם:
מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, מה היה לפני העולם מַה לְּאָחוֹר. מה יהיה אחרי העולם
יָכוֹל קֹדֶם למַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים ד לב) "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ",
יָכוֹל עַד שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ סִדְרֵי תְקוּפוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים ד לב) "וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם".
מַה תִּלְמֹד לוֹמַר: "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ"?
מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ - אַתָּה דּוֹרֵשׁ,
וְאֵי אַתָּה דּוֹרֵשׁ מַה לְּמַעְלָה וּמָה לְּמַטָּה, מַה הָיָה וּמָה עָתִיד לִהְיוֹת.

מחלוקות והיחס אליהן

(ח)

הנשיאים שהתנגדו לסמיכה הם יוסי בן יועזר, יהושע בן פרחיה, ויהודה בן טבאי, ושתמכו בה - שמעיה והלל. ר' יהודה טוען ששמעון בן שטח, שתמך בסמיכה, היה נשיא. וראו גם משנה ב, ב.

מִימֵיהֶן לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל הַסְּמִיכָה.
חֲמִשָּׁה זוּגוֹת הֵן: שְׁלֹשָׁה מִזּוּגוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ,
וּשְׁנַיִם מִזּוּגוֹת הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁאָמְרוּ לִסְמֹךְ - הָיוּ נְשִׂיאִים,
וּשְׁנַיִם - אֲבוֹת בֵּית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח נָשִׂיא, יְהוּדָה בֶן טָבַי אָב בֵּית דִּין.

(ט)

ר' יוסי מתאר אידיליה של הסכמה על נהלים קבועים ושל הימנעות משיקול דעת עצמאי. הביטוי החוזר "אם שמעו אמרו להם" אומר שאין לבתי הדין אלא מסורת, ולא שיקול דעת.
רק בבית הדין הגדול עומדים למניין, וגם שם מוכרעת המחלוקת מייד.
לדעתו המחלוקת היא הרסנית הן בגלל עצם הפילוג שלו היא גורמת בעם ("הרבו מחלוקות בישראל"), הן בגלל שהיא פוגעת בדימוי של התורה כמסורת אחידה ולאומית ("נעשו שתי תורות"). והשוו תוספתא עדיות ב ג, המציעה דרכים לחיים עם מחלוקת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כַּתְּחִלָּה, לֹא הָיְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל,
אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁלְּשִׁבְעִים וְאֶחָד הָיָה בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית,
וּשְׁאָר בָּתֵּי דִינִין שֶׁלְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה הָיוּ בַעֲיָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
שְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁלִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אֶחָד בְּהַר הַבַּיִת וְאֶחָד בַּחַיִל.
נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶן - הוֹלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ;
אֵין בֵּית דִּין בְּעִירוֹ - הוֹלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין הַסָּמוּךְ לְעִירוֹ.
אִם שָׁמְעוּ - אָמְרוּ לָהֶן; וְאִם לָאו - הוּא וּמֻפְלָא שֶׁבָּהֶן בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת.
אִם שָׁמְעוּ - אָמְרוּ לָהֶן; וְאִם לָאו - הוּא וּמֻפְלָא שֶׁבָּהֶן בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁבַּחַיִל.
אִם שָׁמְעוּ - אָמְרוּ לָהֶן; וְאִם לָאו - אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁלְּשִׁבְעִים וְאֶחָד - אֵין פָּחוּת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
נִצְרַךְ אֶחָד מֵהֶן לָצֵאת – רוֹאֶה: אִם יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה - יוֹצֵא,
וְאִם לָאו - אֵין יוֹצֵא, עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
הָיוּ יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם.
וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים בָּאִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּהַר הַבַּיִת. נִשְׁאֲלָה הֲלָכָה,
אִם שָׁמְעוּ - אָמְרוּ לָהֶם; וְאִם לָאו - עוֹמְדִין בְּמִנְיָן.
אִם רַבּוּ הַמְטַמְּאִין - טִמְּאוּ; רַבּוּ הַמְטַהֲרִין - טִהֲרוּ.
מִשָּׁם הֲלָכָה יוֹצָא וְרוֹוַחַת בְּיִשְׂרָאֵל.
מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָן,
הִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶעֱשׂוּ שְׁתֵּי תוֹרוֹת.
וּמִשָּׁם הָיוּ יוֹשְׁבִין וּבוֹדְקִין:
כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וְעָנָו וְשָׁפוּי, וִירֵא חֵטְא וּפֶרֶק בגרות, אופי טוֹב, וְרוּחַ הַבִּרְיוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,

עוֹשִׂין אוֹתוֹ דַּיָּן בְּעִירוֹ.

ר' יוסי מצרף לתאור גם את דרך מינוי הדיינים ואת בדיקת הייחוס של הכוהנים, שהו מתפקידי בית הדין הגדול, וראו גם מידות ה, ד.
לפי דבריו היו חכמי לשכת הגזית שולטים על הכוהנים, בדומה למתואר ביומא א, ג. כל כהן צעיר היה נדון לפניהם, ואם לא נמצא בו פסול היה מקריב מנחת חינוך ומתחיל לעבוד.

מִשֶּׁנֶּעֱשָׂה דַּיָּן בְּעִירוֹ - מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְּהַר הַבַּיִת,
וּמִשָּׁם מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַחַיִל, וּמִשָּׁם מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
וְשָׁם יוֹשְׁבִין וּבוֹדְקִין יֹחָסֵי כְהֻנָּה, יֹחָסֵי לְוִיָּה.
כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְסוּל - לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִין וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִין, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ,
וְשֶׁלּא נִמְצָא בוֹ פְסוּל - לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.
וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂין, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן.
וּמֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּשְׁמָר שֶׁלּוֹ.
אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט
שֶׁעָבְדוּ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלָּהֶן - עֲבוֹדָתָן כְּשֵׁרָה.

(י)

ראו משנה ב, ג: ב"ש לא הביאו שלמים בלי סמיכה, אלא דרשו לסמוך עליהם מעיו"ט. עולות, שאין בהן הנאה לבעלים, היו באות לדעתם רק בחוה"מ או בימי הטיבוח, וביו"ט היה המקדש שמם.
ב"ה מנסים להוכיח שניתן להביא עולות ביו"ט מקרבנות המוספים של שבת, אבל גם הם מודים שאין להביא נדרים ונדבות של שלמים ביו"ט, אלא רק קרבנות חגיגה.
וראו גם מכילתא פסחא ט.

אֵי זוֹ הִיא סְמִיכָה שֶׁנֶּחְלְקוּ עָלֶיהָ?
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אֵין סוֹמְכִין בְּיוֹם טוֹב,
וּשְׁלָמִים, הַחוֹגֵג בָּהֶן - סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת, וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. ביו"ט
אָמְרוּ בֵית הִלֵּל: וּמָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֵי אַתָּה מֻתָּר לַעֲשׁוֹת לַהֶדְיוֹט, אַתְּ מֻתָּר לַעֲשׁוֹת לַגָּבוֹהַּ,
שָׁעָה שֶׁאַתָּה מֻתָּר לַעֲשׁוֹת לַהֶדְיוֹט, אֵי אַתָּה מֻתָּר לַעֲשׁוֹת לַגָּבוֹהַּ?!
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ!
שֶׁאַתָּה מֻתָּר לַעֲשׁוֹת לַהֶדְיוֹט, וְאֵין אַתָּה מֻתָּר לַעֲשׁוֹת לַגָּבוֹהַּ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא! אִם אֲמַרְתֶּם בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת, שֶׁאֵין זְמַנָּן קָבוּעַ,
תֹּאמְרוּ בַּחֲגִיגָה, הכוונה לעולת ראיה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ?!
אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי: אַף חֲגִיגָה, עולת ראיה פְּעָמִים שֶׁאֵין זְמַנָּהּ קָבוּעַ,
שְׁמִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג, חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁלֶּחָג!
אַבָּא שָׁאוּל הָיָה אוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִשֵּׁם בֵּית הִלֵּל:
וּמָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁכִּירָתָךְ סְתוּמָה כִּירַת רַבָּךְ פְּתוּחָה,
שָׁעָה שֶׁכִּירָתָךְ פְּתוּחָה, לֹא תְהֵא כִּירַת רַבָּךְ פְּתוּחָה?
דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא יְהֵא שֻׁלְחָנָךְ מָלֵא, וְשֻׁלְחָן רַבָּךְ רֵיקָן.

(יא)

מַעֲשֶׂה בְהִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁסָּמַךְ עַל הָעוֹלָה בָּעֲזָרָה, וְחָבְרוּ עָלָיו תַּלְמִידֵי שַׁמַּי.

אָמַר לָהֶם: "בֹּאוּ וּרְאוּ שֶׁהִיא נְקֵבָה, ולמעשה היה זכר וְצָרִיךְ אֲנִי לַעֲשׂוֹתָהּ זִבְחֵי שְׁלָמִים." שלמי חגיגה

הדרך של הלל, שעשה עצמו כאילו הוא מסכים לדעת בית שמאי, הביאה כמעט לפסיקת הלכה כמותם. רק בבא בן בוטא, שעשה כדעת הלל בגלוי, הציל את המצב.

הִפְלִיגָן בִּדְבָרִים, וְהָלְכוּ לָהֶן.
מִיָּד גָּבְרָה יָדָן שֶׁלְּבֵית שַׁמַּי, וּבִקְשׁוּ לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן.
וְהָיָה שָׁם בָּבָא בֶּן בּוֹטָא, שֶׁהוּא מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּי,
וְיוֹדֵעַ שֶׁהֲלָכָה כְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל בְּכָל מָקוֹם.
הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת כָּל צֹאן קֵדָר, וְהֶעֱמִידָן בָּעֲזָרָה
וְאָמַר: "כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, יָבֹא וְיִטֹּל וְיִסְמֹךְ!"
בָּאוּ וְנָטְלוּ אֶת הַבְּהֵמָה, וְהֶעֱלוּ עוֹלוֹת וְסָמְכוּ עֲלֵיהֶן.
בּוֹ בַיּוֹם נִקְבְּעָה הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל,
וְלֹא עִרְעֵר אָדָם בְּדָבָר

(יב)

הפסיקה כבית הלל נגררת כאן לאלימות – בשלב זה מילולית בלבד.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵית הִלֵּל, שֶׁסָּמַךְ עַל הָעוֹלָה.
מְצָאוֹ תַּלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּי, אָמַר לוֹ: "מַה זֶּה, סְמִיכָה?"
אָמַר לוֹ: "מַה זֶּה, שְׁתִיקָה?" - שִׁתְּקוֹ בִנְזִיפָה.

(יג)

ראו משנה ב, ד. ר' טרפון סבר כבית שמאי, וראו גם ברכות א, ג, שאין מספידים גם ביום טיבוח.

עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי, אוֹ בַחֲמִישִׁי, אוֹ בְאֶחָד מִכָּל יְמֵי הַשַּׁבָּת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: יוֹם טְבוֹחַ בְּיוֹם שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לָהּ יוֹם טְבוֹחַ.
וּמַעֲשֶׂה שֶׁמֵּת אַלֶכְּסָא בְלוֹד, וּבָאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְהַסְפִּידוֹ. ביום הטיבוח
אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: "צְאוּ! אֵין מַסְפִּידִין בְּיוֹם טוֹב."