תוספות יום טוב על מנחות ו
<< · תוספות יום טוב · על מנחות · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו מנחות נקמצות. לשון הר"ב מנחת סולת נקמצת עיסה וכן לשון רש"י וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תמידין במנחת העומר ועי' מ"ש במ"ג:
מנחת נכרים. עיין מ"ש במ"ה פרק קמא דשקלים:
רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת כו'. יליף לה בברייתא מדכתיב (ויקרא ה) והיתה לכהן כמנחה להקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא של ישראל לקמיצה אבל שיריה אין נאכלים דדרשינן לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה [*ופירש"י כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת. ולא לאישים כמנחה. לענין המזבח]:
מנחת כהנים כו'. גמרא ותו ליכא והאיכא עולה איכא עורה לכהנים. והאיכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכי' לשיתין אזלי [*ועי' בדבור דלקמן]:
בזה יפה כח המזבח. כתב הר"ב לאתויי המתנדב יין כו' דלא תימא מזלפו על האישים כו' ואין כח מזבח יפה כו' גם הרמב"ם פירש כן. ואינן אלא דברי תימה דכלום כח מזבח יפה אלא באש דכל הנך דתנינן כולם כליל לאישים ואין לומר דבניסוך איכא כח מזבח יפה בלא לאישים וכדאמרן בספ"ד דסוכה דף מ"ט בזמן שמנסכין יין על המזבח פוקקים השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כ"ה) בקדש הסך נסך שכר לשון שביעה לשון שכרות. דהא כי פריך בגמרא והאיכא נסכים משני ליה דלשיתין אזלי כמ"ש לעיל דש"מ דמאי דאזיל לשיתין ולא לאישים אין זה יפוי כח למזבח. ובגמרא. ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים קמ"ל דלשיתין אזלי. פירש"י לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפן לאישים דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין. ע"כ. ואין ספק אצלי דרהיטא דסיפא דמתניתין דמפרשים דבזה כו' לאתויי כו' הכניסום לפרש גם ברישא דלאתויי היא. ולא דייקו. ומ"מ בין כך ובין כך קשיא להרמב"ם והר"ב שבסוף פ"י דזבחים כתבו להלכה דמזלפים על האישים והוה ליה להזכיר כאן דלית הלכתא כהאי סתמא אבל בספי"ב דמכילתין כ' ג"כ הר"ב דלשיתין אזלי משמע דלהלכתא כתב כן. ואף הרמב"ם בחבורו פט"ז מהלכות מעשה קרבנות פסק דמנסכו לשיתין. ומיהו כבר כתבתי בספ"י דזבחים דבנא"י כתב ג"כ דלשיתין מתנסך. אבל הר"ב ודאי דהתם נמשך אחר נוסח פירוש הרמב"ם שבידינו וטעמא רבה איכא לאותו פסק דבגמרא דהתם מ"ד לאישים יליף ליה מדכתיב אשה ריח וגו' גבי יין לנסך בפרשה שלח. וברייתא פליגי משום לא תכבה. ומוקמינן כרבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ומש"ה איכא למפסק דלאישים כיון דאנן כר"ש קי"ל דדבר שאין מתכוין שרי. וכמ"ש הר"ב שם וכבר תמה הכ"מ מזה על הרמב"ם שפוסק דלשיתין. והא ההיא סברא אליבא דר' יהודה היא. ומ"מ מתרץ דכיון דסתמא דמתניתין דהכא ס"ל דלשיתין. איכא למימר דאף לר"ש לשיתין. ומיהו לאו מטעמא דלא תכבה אלא קבלה היתה כך ביד האומר לשיתין שכך מצותה ולא מטעמא דלא תכבה ע"כ [*וכתב רש"י וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא דאפשר דאזליף ליה בטיפין דקות מאוד. הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ע"כ]. ומ"ש הר"ב ויורדים למטה עד היסוד. כלומר עד התהום כדפירש הר"ב ברפ"ג דמדות. ובגמרא פ"ד דסוכה דף מ"ט שיתין מחוללין ויורדין עד התהום:
שתי הלחם וכו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף איכא דמה והאיכא לוג שמן של מצורע איכא מתנותיו וכתבו התוספות [אע"ג] דאיכא כבשים בהדי שתי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים. מגופו מיהו ליכא למזבח. ע"כ:
בזה יפה כח הכהנים. פירש הר"ב לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן וכו' וסתמא כר"ע דס"ל הכי במ"ג פ"ד ועמ"ש שם בס"ד:
כל המנחות הנעשות בכלי כו'. כתב הר"ב למעוטי מנחת מאפה תנור. פירש"י שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור ע"כ. וכתבו התוספות דקסבר אין התנור מקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב שאינה טעונה יציקה. יליף לה בברייתא דגבי יציקה כתיבי תרי מיעוטי עליה והיא. ואין דבר שצריך שני מיעוטים אלא מנחת מאפה שיש בה שני מינים ולהכי לא ממעטינן מנחת כהנים אע"ג דמאפה תנור כתיבא גבייהו בפרשה ומנחת כהנים אינה כתובה בפרשה. וכתבו התוספות דלא דמי למיעוטי דהגשה במ"ה פ"ה דהתם איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה. ע"כ. ומשמע דמנחת העומר נמי נתרבה ליציקה והכי תנן במ"ד פ"י ולא הבינותי דברי רבינו בגור אריה פרשת ויקרא שהקשה אמאי לא ממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים מיציקה כמו שממעטינן מפתיתה במשנה דלקמן ומאי קושיא כיון דהם אינן טעונים שמן כלל כדתנן במ"ג פ' דלעיל:
יציקה ובלילה כו'. פירש הר"ב נותן שמן תחלה וכו' ונותן עליו את הסולת ונותן עליה שמן ובוללם. וז"ל רש"י וחוזר ונותן שמן דבלולה בשמן [כתיב] ע"כ. ומ"ש הר"ב ולשה כו' ופותתה ויוצק כו' ל' רש"י ואע"ג דבמתניתין תני יציקה [ברישא] אפ"ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתניתין בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר. וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה ע"כ. ובג"א כתב דלפי שמתן שמן בכלי ולא בגוף המנחה לכך שנאה באחרונה ע"כ אבל לקמן פ"י מ"ד תנן מתן שמן בתחלה ואפ"ה תני בלילה בסוף ע"ש מ"ש בשם התו':
החלות בוללן דברי רבי. כתב הר"ב השתא איירי במנחת מאפה תנור וכו' וכ"כ הרמב"ם ומשום רקיקים הוא שפירשו כן דליתנהו בשאר המנחות אבל ה"ה בכל חלות דמנחות דשייכא פלוגתא דר' ורבנן. וז"ל רש"י חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה. וכתב עוד מנחת הסולת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת ע"כ [*וע' במ"ה בס"ד]:
החלות טעונות בלילה. החלות שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. רש"י:
כמין כי. לשון הר"ב יונית. לשון רש"י שבלשונינו קורין לכף שלהן כי ע"כ. ומ"ש הר"ב כמין ט' שלנו [*והתוספות כתבו כמין כי צייר בקונטרס כמין ט' ובפירש חומש פירש גימ"ל וי"מ כמין נו"ן או כמין כ' ובערוך פירש דתניא בכריתות [דף ה'] המלכים מושחין כמין נזר והכהנים כמין כ"י יוונית פירש יצק שמן [על ראש אהרן] ויורד אילך ואילך כמין ב' מרגליות וזה צורתו ע"כ. ואני ראיתי שתי האלפא ביתא של יונית המרובע ושם אין גם אחד כמין ט' אך בקטנה האות העשרים כזה ט']. ועיין עוד מזה במשנה ז' פ"ך דכלים *):
כל המנחות. הארבעה האפויות הרמב"ם פי"ג מה' קרבנות:
הנעשות בכלי. פירש הר"ב למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. ופירש"י שאין נאפות בכלי אלא נאפות בתנור. ע"כ. וממעטינן מדכתיב אותה וכתבו התוספות דהקשה בקונטרס דאימא להוציא מנחת כהנים (ותימה) [ותירץ] דמסתברא דמנחת כהנים ה"ל לרבויי בדין מנחת מחבת שכן פתיתה כתיבא ביה בהדיא ושתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ולמעט שתי הלחם [ולחם הפנים] דצבור הן. ע"כ. ובת"כ ראיתי יצאו אלו שאין מהן לאשים והקשה רבינו בגור אריה דהשתא דמנחה אתי לרבות לפתיתה א"כ היא דבתרא קאי נמי אפתיתה ומיעוטא דאותה הרי תרי מיעוטי ולמעט מאפה תנור כיון דאיכא תרי מיעוטי [*כמ"ש בריש מתניתין דלעיל] ותירץ דאע"ג דמרבינן מנחה לפתיתה אפ"ה מיעוטא דהיא ליכא לאוקמא אלא איציקה דבה קאי קרא ע"כ. ולי מעיקרא לאו קושיא דעד כאן לא ממעטינן מאפה תנור בתרי מיעוטי אלא ביציקה משום דמאי עבדת בשני מיעוטי. אבל הכא הא ממעטי שתי הלחם ולחם הפנים וצריכין ב' מיעוטין דחלוקים הם לענין לבונה. ומסתבר למעוטי הני ולא מאפה תנור הואיל ואין מהן לאישים כדברי ת"כ. א"נ שהן דצבור כדברי התוספות:
ואינו מבדיל. דכיון דא"צ קמיצה אינו צריך הבדלה רש"י בגמרא:
מכפלה. פירש הר"ב לא היה מכפלה כו'. ובגמרא גרסינן לא היה מכפלה וכן העתיקו רש"י והרמב"ם:
רבי שמעון אומר מנחת כהנים. לשון רש"י מנחת נדבה של כהנים ע"כ וע' בר"פ:
אין בהם פתיתה. כלומר שלא היה מכפלן. רש"י:
רבי יוסי אומר אף בבצק. כתב הר"ב ה"ג רי"א בבצק וכן גירסת התוספות. וכתבו דבתוספתא גרסינן אף בבצק ופליגא אהך. ובתוספתא דווקנית ל"ג אף ע"כ. ול' הרמב"ם ורי"א שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה. ר"ל שמקטפים אותו ביד דרך בעיטה. והשיפה תהיה בחטה. ובעסה ג"כ [במספר] הזה ע"כ. נראה שגירסתו היה רי"א הבעיטה בבצק והשיפה אף בבצק:
כל המנחות באות עשר עשר. בגמרא ילפינן לה מלחמי תודה דנפישין מילי דדמיין להדדי. [*ומ"ש הר"ב ומנחת סולת נמי כו'. אע"ג דלעיל משנה ג' [סד"ה החלות] כתבתי בשם רש"י דבמנחת סלת לא היה בה חלות כו' י"ל קודם קמיצה אבל לאחר מכאן אע"פ שאין עוד לגבוה בה כלום מ"מ לא חילק הכתוב באפייתן שכן מצינו בפירוש בכתוב בפ' צו לענין חימוץ שאסרה התורה בשירים כמו קודם הקמיצה וא"ת ומנליה להר"ב דלמא לא למדנו מלחמי תודה אלא הנך הנאפות קודם קמיצתן וכן פרש"י בחומש פ' ויקרא בפסוק וכי תקריב וגו' דשנינו במנחות כל המנחות [הנאפות] קודם קמיצתן ונ"ל דבפ' (אלו מנחות) [כל המנחות באות ד' נ"ט] איתא רב פפא אמר כל היכא דתנן עשר תנן. וכתב שם רש"י ב' פירושים ולפירש הראשון היינו שכולם יהיו י' חלות ויש שם עוד לשון אחר בפרש"י ולאותו לשון כתוב בפי' החומש הנאפות קודם קמיצתן ובזה מתישב תמיהת הרא"ם שעל רש"י ז"ל]:
והנזירות. כדבעינן למימר באידך פירקין במ"ב:
עשרון משלש סאין. למצוה ולא לעכב כדפירש הר"ב במשנה דלקמן והא דפירש הר"ב בכאן דמניפין בי"ג נפה כדתנן לקמן ועמ"ש שם בס"ד]:
בשלש עשרה נפה. לשון הר"ב זו למעלה מזו. מסיים בברייתא וזו למעלה מזו. עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סלת ופרש"י זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן. ולא היתה קולטת כי אם סובין. והיו הקמח והסלת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת. והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה ע"כ. ומ"ש הר"ב וכל זה למצוה אבל לא לעכב שאם הביא כו' לישנא קטיע הוא שה"ל לכתוב ג"כ שאם לא ניפה בי"ג נפה כו' וכמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות תמידין גבי לחם הפנים ואפשר לפי שבברייתא לא אמרו אלא ריבה ומיעט במדת סאין אבל לא הזכירו הנפות ואף הרמב"ם בפ"ח מה"ת לא העתיק אלא לשון הברייתא ולא זכר שאם מיעט בנפות כמו שהזכיר בלחם הפנים ואע"פ דבפ"ח קאי אכולהו. לכך גם הר"ב ה"ק וכל זה למצוה כו' שאם הביא כו' כלומר כשם שאם הביא כו' לא פסל דהכי מיתנייא. בהדיא בברייתא. ה"נ בנפות דמאי שנא. אבל ראיתי בפירש"י שכ' בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ע"כ. נראה טעמו דכיון דליכא בינייהו אלא נפה אחת א"א למימר דטעמא משום חדשות וישנות כדלעיל אלא דהל"מ היא. וא"ה דהל"מ היא יתכן לומר דאף לעכב הוא כמו שאר שיעורין דהל"מ כדאיתא בפ"ק דסוכה והם לעכב והשתא בדוקא נקטה הברייתא ריבה ומיעט בסאין בלבד:
שנאמר ולקחת סלת ואפית וגו' שתהא מנופה כל צרכה שתהא סלת ברורה בשעת אפייה. רש"י *):
משנה מנחות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב