עיקר תוי"ט על מנחות ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מנחות ו: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) נקמצות כו'. יליף לה בברייתא מקרא:

(ב)

(ב) (על המשנה) כהנים כו'. גמרא ותו ליכא, והאיכא עולה, עורה לכהנים. והא איכא עולת העוף, איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכים, לשיתין אזלי:

(ג) (על הברטנורא) דברי תימה. דכלום כח מזבח יפה אלא באש, דכל הנך דתנינן כולם כליל לאשים. וכן הוא מפורש בגמרא שהבאתי בסמוך. ובגמרא איתא לאפוקי מדשמואל דאמר לאשים, קמ"ל דוקא אלו למזבח, אבל יין לשיתין. עתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) כלומר עד התהום. ובגמרא, שיתין מחוללין ויורדין עד התהום:

(ה) (על המשנה) ב' הלחם כו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף. איכא דמה. והאיכא לוג שמן של מצורע, איכא מתנותיו. וכתבו התוס' דאע"ג דאיכא כבשים בהדי שתי לחם, ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים, מגופו מיהא ליכא למזבח:

(ו) (על הברטנורא) וסתמא כר"ע מ"ג פ"ד:

(ג)

(ז) (על הברטנורא) שאין כל מעשיה בכלי, שהרי נאפית בתנור. רש"י. וכתבו התוספ' דקסבר אין התנור מקדש:

(ח) (על הברטנורא) יליף לה בברייתא. דגבי יציקה כתיבא תרי מעוטי, עליה והיא, ואין דבר שצריך שני מיעוטים אלא מנחת מאפה שיש בה ב' מינים כו'. ומשמע דמנחת עומר נמי נתרבה ליציקה. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וז"ל רש"י, וחוזר ונותן שמן דבלולה בשמן כתיב:

(י) (על הברטנורא) ואע"ג דבמתניתין תני יציקה ברישא, אפ"ה אינה אלא באחרונה. והכי משמע מתניתין, בשעה שעושה יציקה צריך שתהיה הבלילה נעשה כבר, וקודם בלילה תהא נותן שמן בכלי קודם לעשייתה. רש"י. ורבינו גור אריה כתב דלפי שנותן שמן בכלי ולא בגוף המנחה לכך שנאה באחרונה:

(יא) (על הברטנורא) הר"מ. ומשום רקיקים הוא שפירשו כן, דליתנהו בשאר המנחות. אבל ה"ה בכל חלות דמנחות, דשייכא פלוגתא דרבי ורבנן. ולשון רש"י, חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפיה. וכתב עוד, מנחת הסולת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת:

(יב) (על המשנה) החלות כו'. שמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. רש"י:

(יג) (על המשנה) כי. לשון רש"י, שבלשונינו קורין לכ"ף שלהן כי:

(יד) (על הברטנורא) רש"י. ובפירוש חומש צייר גימ"ל. וי"מ כמין נו"ן או כמין כ"ף. ועתוי"ט:

(ד)

(טו) (על הברטנורא) שאין נאפות בכלי אלא נאפות בתנור. רש"י. וממעטינן מדכתיב אותה. עתוי"ט:

(טז) (על המשנה) ואינו כו'. דכיון דאין צריך קמיצה אין צריך הבדלה. רש"י

(יז) (על המשנה) מנחת כהנים. מנחת נדבה של כהנים. רש"י:

(ה)

(יח) (על המשנה) כל כו'. בגמרא ילפינן לה מלחמי תודה דנפישין מילי דדמיין אהדדי:

(יט) (על הברטנורא) אע"ג דלעיל משנה ג' כתבתי בשם רש"י דמנחת סולת לא היה בה חלות כו', י"ל קודם קמיצה, אבל לאחר מיכן אע"פ שאין עוד לגבוה בה כלום מ"מ לא חילק הכתוב באפייתן, שכן מצינו בפירוש בכתוב בפרשת צו, לענין חימוץ שאסרה התורה בשיריים כמו קודם הקמיצה. ועתוי"ט:

(ו)

(כ) (על המשנה) משלש סאין. למצוה ולא לעכב:

(ז)

(כא) (על הברטנורא) ומסיים בברייתא, וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין, תחתונה קולטת סולת. פירש"י, כל אהד עבה מחברתה, עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכללן ולא היתה קולטת כי אם סובין, והיו הקמה והסולת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסולת בתחתונה בדקה הימנה, והיא היתה קולטת הקרטין סולת, והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסולת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסולת כלל, שתהיה הסולת ברורה:

(כב) (על הברטנורא) הוה ליה למימר גם כן שאם לא ניפה בשלש עשרה נפה, וכמ"ש הר"מ כו'. אבל דעת רש"י, דש, לש עשרה נפה ה. לכה למשה מסיני, וא"כ אפשר דמעכבי. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) ולקחת כו'. שתהא מנופה כל צורכה, שתהא סלת ברורה בשעת אפיה. רש"י: