ברטנורא על מנחות ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

אלו מנחות נקמצות - מנחת סולת נקמצת עיסה, ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא, ובאינך כתיב אזכרה, ואזכרה היינו קומץ:

מנחת גוים או נשים - שהתנדבו אחת מאלו:

מנחת העומר - אזכרה כתיב בה:

מנחת חוטא וקנאות - כתיב בהו קמיצה:

מנחת חוטא של כהנים נקמצת - אע"ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (ויקרא ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה, מכל מקום בעיא קמיצה:

והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן - אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. והלכה כתנא קמא:

(ב)

בזה יפה כח המזבח - לא הוי צריך למיתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האישים על האש והוא נשרף וכלה ואין כח מזבח יפה בזה , קמ"ל דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד , כדי שיהיה כח המזבח יפה:

ובזה יפה כח הכהנים - לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותם, קמשמע לן דבזה יפה כח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה:

(ג)

הנעשות בכלי - כגון מנחת מרחשת ומחבת שהן נעשות בכלי:

טעונות שלש מתנות שמן - למעוטי מנחת מאפה תנור שאינה טעונה יציקה :

ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן - תחלה נותן שמן בכלי שרת ונותן סולת עליו, דכתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב) סולת בשמן תעשה, כלומר תנתן, אלמא דטעונה מתן שמן קודם לעשייתה, ובמנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן בכלי תחלה, ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בה יציקה ובלילה, וגמרינן הך מהך, נאמר קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת, וכיצד הוא עושה נותן שמן תחלה בכלי שרת ונותן עליו את הסולת, [וחוזר] ונותן עליה שמן ובוללן , הרי מתן שמן בכלי ובלילה, ולשה במים ואופה בתנור ופותתה ויוצק עליה שמן אחר פתיתה , וזו היא יציקה, הרי שלשתן, וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים:

והחלות בוללן דברי רבי - השתא מיירי במנחת מאפה תנור שהיא באה חלות או רקיקים , וכתיב בה (שם) סולת חלות מצות בלולות בשמן. רבי סבר חלות בלולות כתיב, שבוללן כשהן חלות. ורבנן סברי סולת בלולה כתיב מלמד שנבללת כשהיא סולת. והלכה כחכמים:

חלות טעונות בלילה והרקיקים משוחים - דכתיב חלות בלולות, ולא רקיקים בלולים. רקיקים משוחים, ולא חלות משוחות:

כיצד מושחן כמין כי - יונית, שהיא כמין ט' שלנו, כהפרשת גודל [של שמאל] מן האצבע [כזה C]:

(ד)

כל המנחות הנעשות בכלי - הכא לאו למעוטי מנחת מאפה תנור אתא, דכתיב (ויקרא ב) פתות אותה פתים וגו' מנחה, לרבות כל המנחות לפתיתה. אלא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה:

כופל אחת לשתים - דכתיב פתות אותה פתים. פתות היינו שנים, דכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, פתים מרבינן שתהא החתיכה לשתי חתיכות דהיינו ארבעה. יכול יעשנה פירורים, תלמוד לומר אותה פתים, ולא פתיתיה לפתיתים. וכולן פתיתין כזיתים, דסיפא דמתניתין לאו ר' שמעון קאמר ליה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתין כזיתים כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה:

מכפלה - לא היה מכפלה לארבעה, אלא לשנים. דלא כתיב בה אלא מנחת פתים ולא פתות:

רבי שמעון אומר כו' - ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

שיפה - שמשפשף החטה בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר קליפתה:

בעיטה - שבועט בעובי אגרופו או בעובי פס ידו. והיה שף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלש, וחוזר ועושה כסדר הזה עד שגומר חמש מאות בעיטות לשלש מאות שיפות:

ה"ג ר' יוסי אומר בבצק - כלומר, שיפה ובעיטה בבצק ולא בחטין. ואין הלכה כר' יהויה:

עשר עשר חלות - ומנחת סולת נמי אע"ג דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות היא באה :

לחם הפנים - בהדיא כתיב ביה י"ב חלות:

וחביתי כהן גדול - נאמר בלחם הפנים חק עולם ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם, מה להלן י"ב חלות, אף כאן י"ב חלות, ומקריבין מהן שש ח, לות בבוקר ושש חלות בערב:

חוץ מחלות תודה שהן באות עשר - כדבעינן למימר טעמא לקמן באידך פרקין. ואין הלכה כר' מאיר:

(ו)

העומר היה בא עשרון משלש סאין - מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנין אותו, ומניפין אותו בנפה י"ג פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה. וטעמא דבעי עשרון של עומר שלש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלש סאין:

שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין - כיון דמחטים קאתו. אף על גב דמתבואה חדשה אתיין, דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא. אפ"ה שתי עשרונים מובחרים אתו משלש סאין:

לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים - דהכי כתיב (ויקרא כד) שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת:

מעשרים וארבע סאים - כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה:

(ז)

היה מנופה בשלש עשרה נפה - זו למעלה מזו . וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין או שהביאו משני סאין, לא פסל :

רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה - דאפילו לכתחלה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כר' שמעון: