תוספות יום טוב על כלים טז

<< · תוספות יום טוב · על כלים · טז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

טהור. בשבירתו אם נטמא. ואם נשברו כשהן טהורין. שבריהן אינן מקבלין טומאה. הרמב"ם רפ"ו מה"כ:

והאפיפורין. פי' הר"ב כסא של פרקין. ועיין בלשון הרמב"ם שכתבתי במשנה ז פרק כד:

והעריסה. עריסת תינוקות. בריי"ץ. רש"י פ"ב דסנהדרין דף כ':

משישופם בעור הדג. כתב הר"ב דגולמי כלי עץ שעתיד לשבץ כו'. עיין מ"ש במשנה ג פי"א:

גמר שלא לשוף. פי' הר"ב גמר בלבו כו' שלא ישוף עוד. וכ"פ הר"ש. ומשמע דמיהו עכ"פ צריך שישוף. אבל למהר"ם פי' גמר בלבו להשתמש בו בלא שיפה טמאה מיד. נ"ל משום דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. א"נ י"ל גמר השיפה שא"צ עוד לשוף. עכ"ל:

משנה ב

משיחסום. פי' הר"ב כשאדם עושה קופה או סל וגומר את שפתו. אשר תחבר האריגה כולה ותמנענה מלהפסד ולהתפרד. והוא מענין לא תחסום שור (דברים כה). הרמב"ם:

משנה ג

משיעשה שני דורים לרחב שלהן. עד סוף מתני'. ומסיים בהו הרמב"ם ברפ"ה מה"כ. אע"פ שלא גמר גביהן. מקבלים טומאה שהרי נראו למה שנעשו. וצורת הכלי עליהן. הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו:

ים נפה וכברה. מפורשים בפ' דלעיל מ"ג ד:

וכף של מאזנים. הר"ב העתיק וכן. ופירשו מל' ויכוננך. אבל הרמב"ם העתיק וכף. גם בתוס' שהביא הר"ש כתב וכף. וכן גורס מהר"ם במשנה:

צפירות. פי' הר"ב סבובים. והוא מענין אמרו באה הצפירה יחזקאל ז (ז) ר"ל הגעת סבוב האדנות לאלה הפקידים. הרמב"ם:

והערק. מ"ש הר"ב כתיבה של רצענים. כך הוא בפי' הרמב"ם ומצאתי שם מוגה דומה לארון המתים:

משנה ד

התורמל. פי' הר"ב כיס של עור כו' ובילקוט מתרגמינן ובתורמילא. הר"ש:

משיחסום. ענין יחסום בכלי העור שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי ויקנב שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ. והן קצוות קטנות דומות לשער. הרמב"ם:

קיחותיו. פי' הר"ב מסגרותיו. כמו ולאסורים פקח קוח [ישעיה סא]. הר"ש:

קטבליא. פי' הר"ב עור שמציעים כו'. ובספ"ג דשקלים כתב שהוא עור שלוק. ומ"ש בשם הרמב"ם. כך כתוב בפירושו דהכא. אבל ברפ"ח דאהלות לא פירש כן כמ"ש שס בס"ד. וכן *)בסקורטיא:

הכר והכסת. פירש הר"ב כר קטן מכסת כו' וביש מקומות שפירש בהפך. ואכתבם במסכת מקואות פ"י מ"ב [ד"ה הכר]:

משנה ה

וחסינה. פי' הר"ב כמין קופה. תרגום ונהרסו ממגורות [יואל א] אתפגרו חוסניא הר"ש. והרמב"ם הביא גם הוא זה התרגום ומפרש חסינה קופה גדולה דומה לבית ויעשה מערבה ברוב ימלאו אותה מחטה כאשר ירצו [לאצור] אותה. ע"כ. וזה יותר נכון לענין המקרא דמיירי באוצרות תבואה כדמסיים כי הוביש דגן.

טהורה. שאין תורת כלי עליה. הרמב"ם פ"ה מה"כ. והראב"ד כתב מפני שאינה עשוי לטלטל כלל:

חותל. פירש הר"ב כלי שעושים מחריות כו'. והוא מלשון והחתל לא חותלת [יחזקאל. הרמב"ם:

משנה ו

קסיה. פי' הר"ב בית יד של עור וכו' כדי לאחוז כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ז מה"כ (הלכה ה). ואיכא למידק של הולכי דרכים למאי עבידתיה לקבלה. ויתכן בעיני לומר שעשוי ג"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. א"נ לפעמים הולך במקום ברקנים וקוצים. וצריך שידחה אותם מן הדרך שלא ישרטו בגדיו ופניו. ונמצא שהקסייה מועיל לו שלא יתחוב לו קוץ בידו. ושוב מצאתי להראב"ד בפי"ג מהל' טומאת אוכלים [הלכה יא] שמפרש קסייה. שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמין והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק. ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא [*מה שמנערים מן הפשתן. כך פירש"י בפ' לא יחפור דף כ"ו] וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת [ומבלאי] הבגדים. אבל של צבעים של נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה. ע"כ ואי הכי לא קשיא נמי בפרק כד משנה טו ע"ש. ופרק כו מ"ג. ומהר"ם כתב. וז"ל ול"נ שהוא כובע של קליפי עצים כעין אותן של כפריים וקסיא מלשון תרי קיסי רטיבי דפרק חלק. שמשימים זורי גרנות בראשן מפני שלא יזיק האבק לעינים. כן הולכי דרכים ועושי פשתן שלא תזיק להם הרקתא. וכן קסיא של שולחנות [*במשנה ח פרק ה דמכשירין] כשאדם מיסב על השלחן יש לו כובע של קש בראשו להנאתו. אבל של צבעים ונפחים אינו עשוי לכך וטהור וכדמפ' בסיפא בזה הכלל. עוד נ"ל קסיא שולחנות יש לו בראשו שלא יכאב לו לעינים מה שמונה מעות תדיר. העשוי לקבלה. פי' לקבל האבק שלא יזיקנו חשוב כלי. מפני זיעה. כגון של צבעים ושל נפחים ושל גרוסות שיש להן טורח נדול. ומזיעים מן המלאכה. ומשימים אותו בראשם להקר טהור. ע"כ:

משנה ז

המלקט. פי' הר"ב עור שמשימין כו'. וכן פי' הר"ש בשם הערוך. והרמב"ם פי' כלי מעור [ילקטו] בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החטה בעת הדישה. ע"כ. ובנוסחת מהר"ם כתוב המקלוט. וכן במשניות ישנים מנוקדים:

והמדף של דבורים. לשון הר"ב כלי שמשימים בו אש כו'. וכ"כ הר"ש. ולשון הרמב"ם בנא"י מדף הוא לוח פשוט משימין בו אש כו':

[*הרי אלו טהורים. שכל אלו אין עליהם צורת כלי. הרמב"ם פ"ז מה"כ [הלכה ב]]:

כסוי של קופסא טמא. שהוא משמש את הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*ככללא דר"י בסיפא דמתני']. הרמב"ם פ"ד מה"כ. [*ועיין בסיפא דמתני']:

כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה כסוי טני כו' הרי אלו טהורים. מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד. הרמב"ם. ועיין בפי' מ"ב פי"ח. ולשון מהר"ם כסוי קמטרא טהור. דכל הכסויין טהורים כיון דאין משתמשים בו אלא לכסוי. נ"ל ע"כ:

קמטרא. פי' הר"ב תיבה וכו'. ועי' עוד [בפי' הר"ב] במשנה ט"ו פ"ט דאהלות:

[*טני. פירשו הר"ב במשנה ג פי"ב]:

והקמרון. פי' הר"ב המכסה כו'. כעין קובה שש עגלות צב אמרו בספרי קמורות ר"ל קערורות. הרמב"ם. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב פי"ח:

ובית המזוזה. לשון הר"ב קנה של מתכות. צ"ע דאנן בשל עור ושל עץ קיימין. ולשון הרמב"ם בית מעץ כמין קנה יכניסו בו המזוזה וישימו אותו בשער:

ותיק נבלים ותיק כנורות. עיין מ"ש במשנה יד פכ"ה:

והמרכוף. במשניות ישנים מנוקדים והמרכיב [*והכף בצירי]:

זה הכלל אר"י כל משמשי כו'. לשון הר"ב והאי כללא דרבי יוסי אפשוטי כלי עץ כו'. וכן פשוטי כלי עור שדיניהן שווין. כמו שכתב הר"ב במשנה ד. והרמב"ם בנא"י מפרש אנגלים של ספר. וכל הנרתקים שהם של עץ:

משנה ח

[*הסיף. הוא הסייף דבריש פרק יג. וכן העתיק הרמב"ם בריש פ"ד מה"כ. אבל מפני שלא ראיתי כן בשום נוסח משניות לא שלחתי בו יד להגיהו]:

מספרת. מפורש רפי"ג:

תיק טבלא וסקורטיא. בערוך ערך סקורטיא מפרש כמו סקורטיא דלעיל מ"ד. וכ' בעל כף נחת וז"ל וא"א לפרש כן לפי שהתיק נעשה לשלא יפסד או יתלכלך הכלי החשוב שבתוכו ולא שייך תיק לדבר מאוס ומוסרח כסקורטיא לפי פירושו. אבל מה שנראה לפרש שזאת הטבלא היא שעושין בעלי חכמת התכונה ממתכות. ובה שרטוטין ורשמים שבהם מכירים מהלך החמה והכוכבים בגלגל המזלות. ונקראת היום אצל בעלי המלאכה אסטורל"ב(ג). ופעמים עושין אותה *)עץ וסוקרין בסיקרא ורושמין השריטות על הסיקרא ולרוב חשיבות זאת הטבלא עושין לה תיק. ויהיה פי' המשנה כך. תיק טבלא של מתכות. וסקורטיא או של עץ סקורה ושרוטה. עכ"ל. ואני מביא סעד לפירושו ממ"ח פ"ב דר"ה דמות צורות לבנות היו לו לר"ג בטבלא:

בית הפגושות. פי' הר"ב חצים רחבים. ומחי קבלו [יחזקאל כו] מתרגמי' ומחת פגושוהי. וכ"ה בפי' הרמב"ם. אבל בתרגום שלנו פגוזהי. ובחבורו פ"ד מהל' כלים העתיק ובית הפגוזות. [*והר"ש כתב וז"ל פגושות חצים רחבים. וי"א הפוגיות. ומחי קבלו תרגום ומחת פגזוהי עכ"ל. והוא מהערוך]:

הרי אלו טמאים. שהרי הכלי צריך להן בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*כדתנן במתני' דלעיל]. הרמב"ם שם:

תיק תלילין ר' יהודה מטהר. מפני שהוא נותן מצדו. ומשמע דלת"ק טמא ואע"פ שהוא נותן מצדו שא"א שיחלקו במציאות. וגם הרמב"ם העתיק בחבורו שם. תיק תלילין בין הטמאין. וצ"ע מאי שנא תיק חלילין שיהא טמא לת"ק. והרי ת"ק נמי מטהר בנותנו מצדו:

האלה. פי' הר"ש שבט של ברזל כו'. ובמ"ד פ"ו דשבת מפרש עוד פירוש אחר:

לחפוי טהור. עיין במשנה ו פכ"ו:

משנה כלים, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב