שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מט עמוד א

ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ה"ג רש"י ז"ל ופי' ז"ל דאמתני' קאי דקתני מסר האב הרי היא ברשות הבעל ואימא היכא דהדרא וכו'. ולאו קושיא ממש היא דדילמא מתניתין בדלא הדרא למילתא קמייתא אלא בעיא בעלמא היא משום דמתניתין קתני סתם הרי היא ברשות הבעל ומשמע לכאורה אפילו היכא דהדרא לבי נשא ולא בעי אמתני' דתנא בסמוך מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק דאההיא ליכא בעיא כלל דאין במשמעה כלל דמיירי אפי' היכא דהדרא דאדרבה כפשטה משמע דבעודה ביד שלוחי הבעל זנתה ולא חזרה מן הדרך לבית אביה. ומיהו מהיכא דנפקא לן דבמסירת שלוחין הוי בחנק מינה נמי שמעינן למתני' דלכולהו אינך מילי נמי הויא ברשות הבעל ולא ברשות האב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והילכך כיון דלא נפקא לן מסירת שלוחין אלא מקרא יתירה דבית אביה אימא היכא דהדרא בית אביה קרינן בה ואם זנתה תהא בסקילה והשתא ניחא דנטר למבעי כה"ג עד הכא ולא בעא אמתניתין מיד דאמתניתין ליכא למבעי דדילמא משום דס"ל דמסירה זו היא כניסתה לחופה ופשיטא ודאי דלאחר שנכנסה לחופה לא הדרא תוב למילתא קמייתא אבל השתא דאמרינן דהיינו טעמא משום דכתיב לזנות בית אביה איכא למימר דכל דהדרא בית אביה קרינן בה ומיהו אברייתא זו לחודא אי לאו מתניתין ליכא למיבעי דאיכא למימר דאה"נ דדוקא היכא דלא הדרא וכו' ולכך תפס רש"י ז"ל החבל השני בשני ראשים אמתניתין ואההיא ברייתא דקתני הרי זו בחנק והיינו מדכתיב לזנות בית אביה כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל:

ומשני אמר רבא ההוא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל וכו'. פירוש ע"כ מלזנות בית אביה ממעטינן מסירה אפילו היכא דהדרא דהא ע"כ לענין הפרת נדרים כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל ומעתה היכא דהדרא לאו בית אביה קרינן בה דהא לא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה דהא ע"כ אהני בה מסירה לענין הפרת נדרים כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל. דלא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה. ע"כ. והתוספות ז"ל פירשו בענין אחר דפירכא אלימתא קא פריך ואפירכא קמייתא קא מהדר וה"ג ואימא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו' והכי פריך מנלן דאייתר בית אביה למעוטי מסר דילמא תרווייהו צריכי לנכנסה לחופה ולא נבעלה דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמי' לה היכא דלא הדרא אבל היכא דהדרא אימא תהדר למילתא קמייתא להכי אצטריך קרא אחרינא. ואכתי מסירה מנלן דאע"ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא דהא בחד מיעוטא סגי לן ולא בעינן תרי מיעוטי היינו משום דאשתני גופה אבל לא נבעלה דאכתי בתולה היא ולא אישתני גופה אימא תהדר ולהכי בעינן תרי מיעוטי ומשני אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל שאשמועינן דלא הדרא והיינו לכל הפחות בנכנסה לחופה ולא נבעלה וגלי קרא בנדרים וה"ה בכל מקום אם כן אייתר חד מהנך קראי למסר למפטריה מסקילה. ואם תשאל אם כן אכתי לפום קושטא דמלתא נימא דבמסר היכא דהדרא לבי נשא הדרא למלתא קמייתא. תשובתך הואיל ואשכחנא דלא הדרא מתנא דבי ר' ישמעאל סברא הוא דלא הדרא בכל הנך דאמעיט מסקילה כגון מסר והיינו דנקט תנא דבי רבי ישמעאל במילתיה מסר. והקשו התוס' לפי שיטתם דהיכי ילפינן מנדרים דלא הדרא למילתא קמייתא נהי דגבי נדרים לא הדרא היינו משום דגלי לן קרא דכיון דיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אין לו כח בה מ"מ לענין סקילה היכי שייך לומר דהא הדרא אע"פ שנכנסה לחופה כיון שלא נבעלה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה ונתארסה למה לא תהיה בסקילה כיון שהיא נערה בתולה מאורסה ואע"ג דיצאת מרשות האב מכל מקום תהא כמו יתומה שאין לה אב דהויא בסקילה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהא פרשינן דעיקר בעיין מעיקרא היינו דקרא דלזנות בית אביה דמינה נפקא לן מסירת שלוחין דילמא מיירי היכא דהדרא דקרינן בה בית אביה ומשני שפיר דכיון דלא הדרא למילתא קמייתא לענין הפרת נדרים כשנמסרה אין את קורא בה בית אביה מעתה למדת בע"כ דלא שנא הדרא ולא שנא לא הדרא לענין מסירה אבל לשיטת התוספות דבעיין היינו דקראי איצטריכו לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומנלן מסירה ולאו משום משמעות בית אביה קא פרכינן אלא דהדרינן לקושיין דמעיקרא דמנלן מסירה ומהדרינן דמתנא דבי ר' ישמעאל נפקא היכא דהדרא לבי נשא להיכא דלא הדרא ואייתר חד מהנך קראי למסר האב הלכך איכא לאקשויי דאכתי לא שמעינן מסירה דדילמא לענין סקילה שאני לן בין הדרא ללא הדרא אע"ג דלענין הפרת נדרים לא שאני לן ותירצו בתוספות דכי הוה פרכינן ואימא הני מילי היכא דלא הדרא וכו' לאו משום דהוה סברינן דלאחר שנכנסה לכלל נשואה תהדר למילתא קמייתא דהא פשיטא ודאי דאי שום פעם נקראת נשואה שוב לא תכרת שם זאת מעליה והרי היא לעולם נשואה דומיא דבעולה דכל שנבעלה שוב לא הדרא אלא הכי הוה סברינן למימר דכל שלא נבעלה ונתאלמנה ונתגרשה בטלו להו שם נשואין מינה והויא כלא נשאת מעולם. ומיהו בבעולה פשיטא דלא נתבטלו הנשואין כיון דאשתני גופה ואהכי משני שפיר דכיון דגלי לן קרא בהפרת נדרים דעל ידי אלמנות וגירושין לא נתבטלו הנשואין כאילו לא הוו ה"ה לענין סקילה. ולשיטת רש"י ז"ל כיון דמאי דתני דבי רבי ישמעאל אתיא למסר וכדכתיבנא הלכך בעי לפרושי נמי דאיצטריך למילף על מה שנדרה בדרך והבעל קיים אם הבעל מפר לבדו או האב כדין ארוסה אבל לשיטת התוספות לא איירי תנא דבי רבי ישמעאל במסר אלא דאנן ממילא שמעינן לה וכדכתיבנא הלכך ע"כ עיקר מלתא דרבי ישמעאל לא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא דהיכא דהדרא לבי נשא כגון שנתאלמנה דהרי היא חוזרת לבית אביה כיון שנתאלמנה דתיהדר למילתא קמייתא וכל שאר מילי נמי ילפינן מנדרים ואפילו לשיטתו של רש"י ז"ל קשיא להו לתוספות דכיון דבעינן דאימא לזנות בית אביה מיירי אפילו במסר וכגון שהדרא לבי נשא והלכך למה לי למגמר מנדרים על מה שנדרה בדרך והא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ורש"י ז"ל אזיל לשיטתו שכתב לעיל דשמואל דאמר לירושתה אתא לאפוקי הפרת נדרים אלמא בעינן קרא להפרת נדרים ומדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ולישנא דתנא דבי ר' ישמעאל הכי דייקא וכדבעינן למכתב בס"ד:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. ואימא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו' פרש"י ז"ל בעיא בעלמא היא ולאו קושיא כלל ואפשר לפרש דקושיא היא וה"ק מנא לך דלזנות בית אביה פרט למסר האב לשלוחי הבעל דילמא לחופה איצטריכא ואם תאמר חופה בהדיא כתיב אי מהתם הוה אמינא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא אבל אי הדרא תהדר למילתא קמייתא וה"ה איצטריך לזנות בית אביה לומר שהיתה בבית אביה לעולם ולא יצאה משם ומפרקי' להא לא איצטריך דמנדר אלמנה וגרושה נפקא דכל היכא דנפקא מרשות אב לא הדרא ליה והא דאמר תנא דבי ר' ישמעאל מסר האב לשלוחי הבעל אמסקנא דמילתין קאמר דכיון דכ' רחמנא לזנות בית אביה למסר האב לשלוחי הבעל ולמדנו שיצאה מרשותו נפקא לן מקרא דונדר אלמנה וגרושה שאינה חוזרת לרשותו דהא אמר רחמנא כיון שיצאת מרשות אב שוב אינה חוזרת לו ולשון הזה פר"ח ז"ל ואמר ליה רב אדא ה"מ אם לא חזרה לבית אביה אבל אם חזרה לבית אביה הייתי אומר ארוסה נקראת אתא קרא למעוטא ודחאה רבא להאי סברא דרב אדא מדפסק תנא דבי רבי ישמעאל. עד כאן. כתב הרב אב ב"ד ז"ל והלא מוצאת מכלל אב דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה מנלן משמע דבנעוריה בית אביה ואי תיקשי לפר"ח ז"ל מבנעוריה בית אביה נפקא דלא הדרא מנשואי חופה לבי נשא לא קשיא דאנן הכי קאמרינן אי בעלמא שאין לאביה רשות בה כגון בוגרת פשיטא אלא הא קמ"ל שאינה חוזרת לו ויש לפרש כדרך הרב אב ב"ד ז"ל דחופה לא כתיבא התם דהוה אמינא כל זמן שלא נבעלה חוזרת היא ובנעוריה קרינא בה כענין שנאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו. ואימא ה"מ היכא דהדרא לבי נשא וכו' פרש"י ז"ל דאמסר האב לשלוחי הבעל קיימינן דקי"ל מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק ואמרינן השתא מנלן דאילו הדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא ומיהו לאו קושיא היא דאימא הכי נמי ומאן אמר לך דהא אנן לא אמרי' אלא דכי מסר האב לשלוחי הבעל דינה בחנק אבל נתאלמנה או נתגרשה אחר המסירה והדרא לבי נשא לא אמרן אבל מסתברא ליה למקשה דהכי קושטא דמילתא דלא הדרא למילתא קמייתא ואפשר דקים ליה דודאי דהכי איתא אלא קשיא ליה אמאי ומנא לן הא אבל אנשואה לא קשיא דנימא דהיכא דהדרא לבי נשא דהדרא למלתא קמייתא דהא פשיטא לן דלא הדרא וכדתנא דבי ר' ישמעאל מה תלמוד לומר והלא מוצאת וכו' ופירש הרב אב ב"ד ז"ל דהיינו טעמא דפשיטא ליה משום דהא כתיב בה בנדרים בנעוריה בית אביה וכיון דנשאת תו לא קרינן בה בנעוריה אבל אפשר לומר דודאי גבי נדרים בנשואה הא פשיטא לן דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא דכיון דכבר נתרוקנה רשות האב ממנה לגמרי ובאת לרשות הבעל שהוא מיפר בלבד הא פשיטא לן דתו לא הדרא לרשות האב וגמרינן מינייהו אבל כי מספקא לן במסר האב לשלוחי הבעל דהא כל עיקר נתרוקנה רשות האב אינו אלא בשביל רשות הבעל וכיון דלא הספיקה לבא לכלל רשות הבעל עד שחזרה לרשות האב בזו אפשר לספק אם חזרה לרשות אביה אם לאו ואמרינן הא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמאל דממעט בהדיא אפי' במסר האב לשלוחי הבעל דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא אלא כיון שיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר אבל ר"ח ז"ל פי' דהאי קושיא היא ואנשואה מקשינן וקאי אמאי דמקשינן ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן חופה בהדיא כתיבא ואכתי קשיא לן אימא דלזנות בית אביה אנשואה קאי ואע"ג דנשואה הא כתיבא אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך דאי לאו לזנות הוה אמינא הני מילי בעודה נשואה אבל היכא דנתאלמנה והדרא לבי נשא תיהדר למלתא קמייתא קמ"ל לזנות דאע"ג דהדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא ומיהו ה"מ נשואה אבל ארוסה לעולם אימא לך אף על פי שמסר האב לשלוחי הבעל שהיא בסקילה עד שתכנס לחופה ולפום הא לית ליה לר"ח ז"ל האי טעמא דהראב"ד ז"ל דהא קא מצטרך ליה קרא דלזנות לנשואה אי נמי אפשר דאית ליה וקסבר דלא ממעיט מדכתיב בנעוריה אלא נשואה אחר שנבעלה דתו לא קרינא בה כנעוריה מלחם אביה תאכל ואכתי איצטריך לזנות למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשא ומהדרינן ההיא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל כלומר מה תלמוד לומר בבוגרת שהרי כבר יצאה מרשות שניהם א"נ מה ת"ל כשנשאת ונבעלה אפי' הדרא לבי נשא דהא פשיטא שהרי מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל ונפקא לן מבנעוריה דכיון דנבעלה תו לא קרינא בה בנעוריה אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו' והשתא דחוק הוא דלא הוה ליה למנקט לתנא דבי רבי ישמעאל אלא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשא אלא הכי נמי קאמר וקסבר תנא דבי רבי ישמעאל דכיון דנפקא לן מהכא אפילו להדרא לבי נשא בנשואה אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ומתרבה לן נמי מלזנות בית אביה ארוסה שמסר האב לשלוחי הבעל שדינה בחנק כנשואה ה"ה נמי דאמרי' בה דהיכא דהדרא לבי נשא לא הדרא למלתא קמייתא כנשואה והיינו דנקט מסר האב לשלוחי הבעל דעדיפא ליה ופירוש רש"י מחוור ממנו ותו לא מידי. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב דפרש"י ז"ל לא נהירא דאי אמתני' קאי אמאי המתין כל כך לפרשו ועוד דלשון ואימא משמע לשון קושיא ועוד מאי מספקא ליה לימא אין הכי נמי דאם חזרה לרשות האב שהיא ברשות האב דממתניתין לא משמע שהיא ברשות הבעל אלא לאחר שמסר ולא הדרא וכן הריטב"א ז"ל כתב דפירוש רש"י ז"ל דחוק ועוד דבכל הספרים גורסין כפי' ר"ח ז"ל וה"פ ודילמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואי משום מאורסה ולא נשואה ההוא לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה כשזינתה דלא הדרא לבי נשא אבל הדרא לבי נשא וזינתה הוה אמינא שהיא בסקילה במילתא קמייתא קמ"ל לזנות בית אביה ולעולם אימא לך דמסר האב וכו' ופרקינן דלהא לא איצטריך קרא מונדר אלמנה וגרושה נפקא דכל שיצאת מרשות אביה שעה אחת תו לא הדרא למילתא קמייתא וגלי בה רחמנא לענין נדרים וה"ה לענין זנותה דלא קרינא בה בית אביה הילכך כי איצטריך קרא למסר האב לשלוחי הבעל איצטריך:

והלא מוצאת מכלל אב וכו'. הקשה הרב אב ב"ד מנלן דמוצאת מכלל אב אי לאו ונדר אלמנה וגרושה ותירץ דכיון דכתיב בנעוריה בית אביה ממילא שמעי' דכיון דנכנסה לחופה אע"פ שנתאלמנה תו לא הדרא ולא קרינא בה בית אביה. אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל פי' דאלו להיכא דלא הדרא ועדיין היא ברשות בעלה הא ודאי הבעל מפר. ואילו להיכא דמסר האב ועדיין היא בדרך ולא הדרא א"נ לנכנסה לחופה ונתגרשה או נתאלמנה אפי' קודם שנבעלה לא צריך קרא דמבנעוריה בית אביה נפקא וכי איצטריך קרא היינו למסירה והדרא לבי נשא והיינו דמוכיחין שפיר לענין זנותה דמאורסה ולא נשואה למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה ולזנות בית אביה למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל וכי אמרת מנא לן דלא שני לן בין היכא דהדרא לבי נשא להיכא דלא הדרא ילפי' מהא דהפרת נדרים דגלי רחמנא דליכא הפרשא בינייהו ולגלויי בעלמא הוא ושפיר ילפי מהדדי כיון דבתרווייהו כתיב בית אביה ואין זה אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וכן פירשו בתוספות. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

דתנא דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה וכו'. הקשו בתוספות דהא איצטריך לכדפרש"י ז"ל בפרק בתרא דתנן התם ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום וכו' ודע דיש מי שפירש שם בנדרים דהא דקתני שם במשנה ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה לישנא דמתניתין הוא ולא אקרא קאי ולהך פירושא לא קשיא כולי האי ומיהו רוב המפרשים ז"ל פירשו שם דקרא קא דריש דכה"ג מיירי ויש לתרץ דקרא כתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה ואי לא אתא קרא אלא לההיא דפרק בתרא דנדרים לא הוה ליה למכתב אלא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה דהיינו נדר שנדרה בעודה אלמנה אף על פי שלא חל עד שנשאת כגון שאמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום ונשאת בתוך שלשים יקום עליה דבתר שעת הנדר אזלינן ומדכתיב כל אשר אסרה על נפשה משמע דאתא לאשמועינן מידי דאסרה על נפשה מיד דחל והיינו מסר האב כו' וכדדרשינן הכא והיינו דהתם בפרק בתרא דנדרים נקט מהאי קרא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה ודלג כל אשר אסרה על נפשה והכא נקיט קרא כמו שהוא. וזהו שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מה ת"ל דלא צריך למימר כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמאן בעי לבטולה הלא מוצאת מכלל אב משנשאת ומוצאת מכלל בעל משנתאלמנ' ע"כ. ועוד מדנקט אלמנה וגרושה ולא נקט אשה סתם פנויה או בוגרת דייקא דדרשינן הך דרשא דהכא ולהכי נקט נמי תרתי אלמנה וגרושה. כן נראה לי:

אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו'. פי' רש"י ז"ל כלומר לא בא הכתוב לאלמנה וגרושה מן הנשואין דהא כתיב בה אם בית אישה נדרה אישה יפירנו והרי אישה קיים אלא אלמנה על ידי מסירת שלוחין שעד עכשו לא פירשו לך הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך משמסרוה לשלוחין אין אני יודע איך אני קורא בה אם בית אביה אם בית אישה לפיכך בא כתוב זה ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר אלמא לא הדרא למילתא קמייתא דאילו נתאלמנה מן האירוסין עד שלא נמסרה לשלוחין תנן במסכת נדרים מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וילפינן לה מקראי. ע"כ. פי' לפי' מהאי קרא נמי שמעינן דלענין הפרת נדרים הרי היא ברשות הבעל ואם נדרה בדרך הבעל מפר ולהכי לא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל דאילו הות קרית לה ארוסה לאחר שנמסרה לשלוחי הבעל הוה לן למימר דנתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ואיצטריך למגמר מהכא לשיטתו של רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולא תיקשי מהכא לשמואל דס"ל דלענין הפרת נדרים לא מהניא מסירה לחופה וכדכתיבנא לעיל דהא במתני' דנדרים פרק בתרא משמע דלא הויא ברשות הבעל אלא ברשות עצמה וכדכתיבנא לעיל דתנן התם זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה וכו' ואמרינן עלה בגמרא זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי כו' וכבר כתיבנא לעיל שיטתו של רש"י ז"ל בזה ומיהו פירשו שם בשיטה וז"ל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל ונדרה ואח"כ נכנסה לחופה שאין הבעל מיפר בנדרים באלו הנדרים הקודמין לכניסת חופה דאף על גב דלענין חנק חשבינן לה כנשואה כדתנן בכתובות הרי היא ברשות הבעל הכא לענין נדרים חשבינן לרשות האב ולרשות עצמה באין כאחד כל זמן שלא נכנסה לחופה דהתם הוא דרבי קרא כדאמרינן התם מנא הני מילי אמר רמי בר חמא אמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל אבל לענין נדרים דלא רבי קא חשבינן לה רשות האב ורשות עצמה באין כאחד הלכך קודמין הוו ואף ע"ג דלענין נתרוקן רשות לא חשבינן לה רשות האב כדאמרינן התם מסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה שוב אינו יכול להפר דלא חשבינן לה כארוסה להתרוקן רשות לאב במיתת הבעל התם טעמא כדמפיק לה תנא דבי רבי ישמעאל מונדר אלמנה וכו' והכי משתמע לה ממתניתין כל שיצאה לרשות עצמה פי' כל שהיא ברשות עצמה שלא נכנסה לרשות הבעל לגמרי כגון מסר האב דהיינו קודם מסירת חופה אינו יכול להפר. ע"כ. אבל רש"י ז"ל השוה דין נדרה בדרך והבעל קיים לנתרוקן רשות לאב במיתתו של בעל וכדכתיבנא ולא רצה לפרש דרבי ישמעאל סבר דבדרך הרי היא ברשות עצמה דמרשות האב יצאה ולכלל רשות בעלה לא נכנסה והרי היא ברשות עצמה וכמו שפירשו קצת מפרשים וכדכתיבנא לעיל דמדקאמר היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלמא דאין לנו בשעת מסירתה אלא תרתי או רשות אב או רשות בעל אבל רשות עצמה אין לנו כנ"ל. ועוד יש לנו להאריך בלשונו ז"ל ליישב לשון הברייתא ואין הפנאי מסכים:

וז"ל הרא"ה ז"ל בחידושיו ליבמות בפ' יש מותרות דתנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה וגו' מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו'. ונתאלמנה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו כלומר לכך יצא המקרא הזה לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. ע"כ:

נכנסה לרשות הבעל בעלמא לא קתני נכנסה לחופה אלא נכנסה סתם דכל היכא דנכנסה לרשות הבעל לנשואה קא חשבי' לה ובחנק היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתניתין בכרם ביבנה בתוך הישיבה ביבנה משנה היא בפ' דייני גזרות ורבי אלעזר בן עזריה דריש לה הבנים יירשו והבנות יזונו. שתי תקנות הללו חכמים תקנו זו דומה לזו מה הבנים אינן יורשין וכו' דממקום אחד העמידו חכמים את שתיהן. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
גמרא הכי גרסינן אי ר"מ האמר בנים מצוה אי רבי יהודה האמר בנים נמי מצוה ויש לפרש דלהכי שינה תלמודא בלשונו דגבי רבי יהודה נקט בנים נמי מצוה לאלומי פירכיה גבי ר' יהודה וה"ק אם ר"מ האמר בנים מצוה וממתני' שמעי' דמזונות בנו חייב וכדדייקינן ואי רבי יהודה קשיא טפי דאפי' לגבי מצוה גריעא מצות הבן טפי ממצות הבת דמצות הבת עדיפא משום זילותא וממתניתין שמעי' דגבי הבן חובה נמי איכא והיינו דנקט תלמודא בנים נמי מצוה פי' הבנים טפלים לגבי הבנות במצוה זו כך היה נראה לפרש. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל האמר בנים נמי מצוה. ולא חובה. ע"כ. אלמא לא בעי לפרושי הכין והדין עמו דאי הכי הרי התירוץ מובן בלשונו של המקשן דכיון דגריעי הבנים במצוה לגבי הבנות אם כן בקל יש לתרץ דלהכי נקט בתו לאשמועי' דאפי' גבי הבת ליכא חיובא ומעתה איכא לאקשויי ודקארי לה מאי קארי לה לכך פרש"י ז"ל דה"ק בנים נמי מצוה פי' דגבי הבנים נמי הוצרך ללמדך דמצוה הוא דאיכא ולא חובה דה"א דחובה לזון הבן והבת קמ"ל דמצוה הוא דאיכא ולא חובה. כנ"ל:

דף מט עמוד ב

כשהן קטנים פי' רש"י ז"ל עד שיביאו שערות. ואיכא למידק דהאמורא דרכו לפרש והלכך הוה ליה למתני' למתני שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו עד שיביאו שערות ותירצו בתוספו' דלהכי נקט כשהן קטנים לדיוקי דקטני קטנים חייב לכ"ע כדאמרי' בסוף אעפ"י כנ"ל:
הלכתא כותיה כלו' יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי' ירוד תנין כדמתרגמי' מעון תנים מדור ירודיא ופי' בתוספות הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי שהקב"ה נותן לו רחמנות בלבו והופך פניו מלראותם כדי שלא יחשוב לאוכלם וחולץ שד ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן והיינו דקאמר הכא ירוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזרי יותר דשדי בניו אבני מתא והלשון הזה דחוק לפי' זה וכך י"ל אותו לפי' זה, זה האיש ירוד היולדת ואינה מניקה מה שאין כן ברוב הירודים שהם מרחמים בסוף על בניהם. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא יארוד י"מ שהוא עוף אכזר. תלמידי הר"י ז"ל וז"ל פירוש יארוד חיה טמאה ועל שם שהיא אכזרית כמו תנין שהוא אכזר קורא אותה כך, התרגום תנין יארוד ולפיכך אומרים לו זהו אכזר כמו היארוד שמטיל בניו על אנשי עירו. ע"כ:
הא בחיוורי הא באוכמי פרש"י כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדלין ממנו כסבורין שאינו שלו עד שמשחיר ובתוספות פירשו כי שני מיני עורב הם לבנים ושחורים והמין האחד אוהב את בניו וכדאמרי' בפרק אלו טרפות למינו זה עורב העמקי ומאי עמקי לבן כדאמרי' כמראה חמה עמוקה מן הצל ולשון הגמרא מוכח יותר כפירוש זה. הריטב"א ז"ל. פי' דלשיטת רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר אלא הא בזוטרי הא ברברבי דלשון בחיוורי באוכמי משמע דשני מינין הן ולי פירושו של רש"י נראה יותר דאי מיירי במין שאוהב את בניו מאי רבותיה דעורב דקאמר עורבא בעי בני וכו' והא הכי נמי הוי מצי למנקט כל עופות שבעולם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק עורבא בעי בניה אף ע"ג דמתחילה הרחיקן שוב מקרבן והאי גברא איפכא דבקטני קטנים היה זן אותם וכדאמרי' לעיל דלכ"ע חייב לזון אותם והשתא דהגדילו לא בעי אותם. כנ"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא הא בחיוורי וכו'. כשהן קטנים הן לבנים ושונאן דאומר לא שלו הם ולאחר שגדלו משתחרין ואוהבן והיינו דקאמרי' בעי בני מכי גדלי אע"פ שאכזר עליהם בקטנותם וההיא וכו' ע"כ. והיינו כדדייקנא וזכיתי לדעתו. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתב הא בחיוורי הא באוכמי יש מין עורב שבניו לבנים ושונאן ויש מין שבניו שחורים ואוהבן. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל עורבא בעי בני וכו'. פי' דרך העורב כי כשהם קטנים נראים לבנים והעורב מתוך שאינו רואה אותם שחורים כמותו מואס אותם שחושב שאינם בניו ומניחם והקב"ה מזמין להם פרנסתם ובאים יתושים ואוכלים אותם יתושים והיינו דכתיב לבני עורב אשר יקראו ואחר כך כשחוזרים שחורים העורב מרחם עליהם ולפיכך אומרים לו העורב אע"פ שנולד לו ספק בבניו חוזר ומרצה את בניו והאי גברא לא בעי בני. ורבא לא היה רוצה להלבין פניו בצבור אלא היה מפתה אותו בדברים והיה אומר ניחא לך דליתזנו בניך מצדקה. ע"כ:

אכפייה רבא וכו'. הקשו בתוספות והיאך אכפי' בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר [קי ב'] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ותירץ ר"ת ז"ל אכפייה בדברים ואם תשאל והא בשמעתין מיירי בכפיית דברים ועלה אמרי' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה אלמא דהיכא דאמיד בעי' כפייה טפי מדברים ואמרינן עלה כי הא דרבא כפייה לרב נתן וכו'. תשובתך רבא אפי' כפיית דברים לא הויא אלא פיתוי דברים בעלמא לומר ניחא לך דמיתזני וכו' הלכך היכא דאמיד אסקי' דרגא דכפינן ליה בדברים שוב מצאתי שהר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הקשה קושיא זו ולא תירצה. עוד תירצו בתוספות דבעירו של רבא היו מטילין קצבה ביניהם ליתן לחדש או לשנה כך וכך הלכך אכפייה בדין כדאמרי' רשאין להסיע על קיצתן. א"נ איכא לאו דלא תקפוץ וגו':
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אבל היכא דאמיד כייפינן ליה פי' מדין צדקה ואף ע"ג דהיא מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה וקי"ל דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצות כגון כבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואף על גב דההוא גבי נודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורם של עניים. ע"כ:

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם. ירושלמי בניו קטנים מהו רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם רבי יהודה בר חנינא הוא ואשתו ובניו קטנים נזונים מהם. עוד גרסי התם מהו מסבתיה אשה אמר ר' חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא פי' בתמיה ומנסבין ליה אתת כמן היא שמשא ע"כ. ומכאן ראיה דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו ולא התקינו ממש קאמר אלא שירדו לסוף דעת הבריות. הכותב נכסיו לבניו פי' כולן. הוא ואשתו נזונין מהם פי' אע"פ שכתבן מעכשו דאומדן הדעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב והוה ליה שכתבן לו מעכשו אם לא יצטרך הוא להם ולא עוד אלא אפי' אשתו נזונת מהם אע"פ שלא שייר בהן כלום לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב ואין מתנה זו אלא כירושה ולמה כתבן לו עכשיו שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן ודוקא לבניו אבל לאחרים לא משום דמתנת אחרים כמכר הוא דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפרש"י ז"ל ואקשי' גדול' מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואפי' מתה הבת דבעל כלוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפ"ה אלמנתו נזונת מנכסיו דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מבעיא דשויא כיורש. וא"ת א"כ מאי גדולה מזו הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נ"ל דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו וכל זמן שהנכסים ביד יורשים או ביד יורשי יורשים שתהא אשתו נזונת מהן ותדע לך דאילו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה נזונת מהן שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאילו מכרתן לבעל ואפי' אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שירצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה והיינו דקרינן לה גדולה מזו דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלי' בתר אומדן דעתו לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כ"ש ותדע לך דאל"ת הכי מאי גדולה מזו איכא אדרבה התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח ובמקום אלמנתו משום פסידתה אוקמוה לבעל אדיניה וה"ל יורש ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשין אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר וטובא קמ"ל. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאף כשת"ל דבעל לוקח הוי מדינא התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור דמ"מ רבי זירא היכי הוה ס"ד דזו גדולה מזו והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי ומשני אף כשת"ל דטעמא משום אומדן הדעת הוא צריכא למימר דהוה סד"א התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה אבל הכא דקאי הוא איהו טורח לדידיה ולדידה ומהשתא גמר ויהיב כנ"ל. ומה שפרש"י ז"ל הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי דאם כן מאי גדולה מזו אדרבא איפכא מסתברא. ואסקינא דלית הלכתא כר"ש בן לקיש אלא קנה הבן מעכשו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש ואפ"ה קי"ל דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואע"ג דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו הא דחינן דליתא דהתם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא דקאי הוא איהו טרח לדידיה ולדידה ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן וא"נ דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקס"ד דרבי זירא אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו אבל הכא דמדינא קני מהשתא לגמרי משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן. הרשב"א:
וז"ל הרמב"ן גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו פרש"י גדולה מזו היא משום דאמרי' שויוה רבנן כיורש משו' פסידא דאלמנתו אע"פ שהוא לוקח מן הדין כיון שלא לקח ממש בדמים חששו לפסידתא דידה ושויה כיורש ה"נ גבי בנו כיון דלא לקח ממש בדמים הוה לן למימר אלמנתו נזונת ולא היה צריך לומר הוא ואשתו ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד ה"מ מתנת אחרים דאי לא דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי הלכך כיורש הוי כי היכי דהוי הבעל בנכסי אשתו כיורש משום פסידא דאלמנתו זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ויפה פירש ומאי דאמרינן הוא ואשתו מבעיא לאו דוקא דהא ודאי צריך היה לאומרו דהא מ"מ מחיים קנה הבן אלא אפילו אלמנתו נזונת מהם והוה ליה למימר אלמנתו וכל שכן הוא ואשתו דלאו משועבדין הן דשויוה רבנן כיורש. ומיהו אכתי ק"ל כיון דקי"ל דליתא לתקנת אושא ובכותב כל נכסיו אינו נזון מנכסיו לא הוא ולא אשתו ולא אלמנתו גבי נשאת הבת היכי קי"ל דאלמנה נזונת מנכסיו דהא אמרי' בגמרא דגדולה מזו היא. ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה וה"ק כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא דלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו וכיורש משוית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותם שלא יקנו אחרים אבל הוא נזון אפילו מן הגוף אם כן אלמנתו נמי תזון מהם והיכי אמרת אשתו ומיהו אנן לא קי"ל הכי דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף ופירות. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן דהא התם מבעי לן הא מילתא דהיינו לותה כשהיא פנויה ונשאת בעל אי לוקח הוי אי יורש הוי ואסיקנא לבעל שויוהו רבנן כיורש וכלוקח כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוהו רבנן כיורש ומפרשי' דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויוהו כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיניה דמעיקרא דיניה יורש הוא וכיון דכן מאי ראיה איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה ועיקר הדין נותן (כל) שלא יזונו מהם ואיצטריכא ודאי להכי תקנת אושא ואילו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמור רבנן באלמנתו ה"ה בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנויה דגביא מבעל וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו דאילו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיניה דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שעבוד ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיון דשמעתא וקושיין לא קי"ל סברא דהתם דרב אסי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דיניה כלוקח גמור דעלמא דהא פשיטא דמלוה על פה לא גביא מיניה ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיניה ועבדוה כיורש אלמא דאחמור רבנן במזוני כל שכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלשויוהו כיורש גבי אשתו וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידיה דהא ודאי אע"ג דשמעי' בעלמא דאיהי נזונת לא שמועינן מינה לדידיה דשאני הוא דלא מחלה כלל אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא ומהדרינן מ"ד התם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קמ"ל ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיניה דאי מיניה הוה אמינא איהו דיהיב מדעתא דנפשיה ומסתמא שיורי שייר אבל איהי לא ואי איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות דמן הדין אבל איהו לא ופשטינן דליתא לתקנת אושא וסתמא קא אמרינן דליתא בין לדידיה בין לדידה ואע"ג דקי"ל דאיתא לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתא לההיא כל שכן הא דהכא י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם דרבנן ולא שויוהו לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמוה אדיניה ואילו מדינא בעל יורש הוי וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא דשאני הכא דאילו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני מוקמינן ליה אדיניה אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גביא איהי מיניה כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן ליה מדיניה ולא תיקשי לך א"כ מאי טעמא לא פירשו לה הכא במסקנא בהדיא לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן דאילו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימרא או משמעתתא בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי אבל הכא עובדא אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתא לתקנת אושא ותו לא פירשו עלה אי איתא להא דרבין או ליתא ואי שייכן אהדדי ואנן כיון דקי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנת אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרישנא וקי"ל הכי דהיינו נמי הוי סברא דרבי יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית ליה לרבין וכדאמרן והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונשאת דגביא מיניה דבעל דשויוה רבנן כיורש במקום פסידא וה"ה לוה האב ע"פ ואכל ומת והניח בת ונשאת ומכ"ש לותה בשטר ואכלה ונשאת ואיכא לעיוני היכא דלותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מידה דבעל משום דקדים קודם נשואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיניה דההוא ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מיניה דבעל משום דקדים ליה קודם נשואין ושויוה לבעל גביה כיורש והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מידא דמלוה ע"פ דמלוה בשטר ומע"פ מלוה בשטר קודם כדאיתא לקמן במכילתין והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבא תותי גברא והוה ליה בעל כלוה ואי אפשר לב"ח לטרוף כיון דאינו מוקדם לו ותו דלא חשבינן ליה זוכה מידה כדפרשי' לעיל והדר אתי מלוה על פה גביא מיניה דבעל וחוזרין חלילה ונראה בודאי דמלוה על פה זכה דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותיה גבי בעל והדר מע"פ גבי מיניה דבעל ול"מ למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות דאפילו ליתא לתקנת אושא דקי"ל דלקוחות זוכין ה"מ אחר מיתתה אבל בחייה ובחיי הבעל בעל אוכל פירות דכיון דכשנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחייה כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה כו'. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה ליה כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייה וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחייה שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין ומיהו ה"מ בשעבוד שנשתעבדה היא אחר נשואין שכבר זכה הבעל בנכסים אבל שעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה ודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחייה ומפסיד ממנו פירות שאין נכסיה אצל הבעל לשעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין לחיים בין לאחר מיתה וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דנזונת הבת מנכסיו בין אחר מיתת הבעל בין בחייו וסתמא קאמרינן בין בגופה של קרקע בין מן הפירות ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחייה טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי ומפרשים טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיניה דליהוי כיורש ואע"ג דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דבנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכא דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו וכ"ש בחייה דקליש זכותה לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ול"ש אלמנתו ול"ש מלוה אחריתי בעלמא דהתם בב"ב משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד כלומר שקדמה הלואתו לנשואין וכן בדין שלא ייפה זכותו בחייה מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנשאת וכו'. ע"כ הרא"ה ז"ל: