שבועות מד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורב יוסף אמר אכשומר שכר דמי לימא דרב יוסף תנאי היא לא בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף והכא במלוה צריך למשכון קא מיפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה באף על פי שאינו שוה אלא פלגא אינו משמט דברי רבן שמעון בן גמליאל רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קא מיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קמיפלגי גתנא קמא סבר כנגדו ורבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא:
מתני' כל הנשבעין שבתורה דנשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו.
השכיר הכיצד? אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת דינר זהב
ונגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות הוא אומר כליי נטלת והוא אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד.
זנחבל כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת
חשכנגדו חשוד על השבועה כיצד?
רש"י
[עריכה]כשומר שכר דמי - שכר מצוה ומלוה על המשכון נמי מצוה עבד:
לימא דרב יוסף תנאי היא - דמילתא דרבה ודאי תנאי היא דרבי עקיבא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא מי מצי לאוקמה לרבי אליעזר כוותיה:
צריך למשכון - להשתמש בו ומנכה לו מן החוב דמי שכירות המשכון רבי אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה ולהנאתו נתכוין והוי כשומר חנם ורבי עקיבא סבר כיון דפוחת עליו והולך מצוה היא ולא הוי עליו אלא כשומר שכר:
לימא כי הני תנאי - הא דשמואל:
המלוה על המשכון - אין שמיטה משמטתו דאין כאן משום לא יגוש שהרי אינו נוגשו:
אינו משמט - לקמן מפרש אי בההוא פלגא קאמר אי בכוליה חוב קאמר:
אי נימא כנגדו - הוא דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון:
מכלל דרבי יהודה - דפליג עליה דאמר אם אין משכון כנגד חובו משמט אכנגדו נמי משמע דאפי' ההוא פלגא דכנגדו לא חשיב משכון ומשמטא ליה שביעית:
אלא משכון - דתפס למאי תפסיה אי לאו למשכון מיהת דההוא פלגא:
אלא לאו כנגד כולו - קאמר תנא קמא אינו משמט דאע"פ שאינו שוה אלא פלגא הוי משכון כנגד כולו ואינו משמט כלום מן החוב והיינו כשמואל ואתא רבי יהודה הנשיא למימר דאם אין משכון כנגד הלוואתו אינו משמט כולו אלא כנגדו:
לא לעולם כנגדו - קאמר רבי שמעון דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון ולית ליה דשמואל ואההוא. פלגא גופיה פליג ר' יהודה הנשיא למימר דלא הוי משכון:
כנגדו נמי משמט - דלא הוי משכון אלא לזכרון דברים תפסיה: מתני'
מתני' כל הנשבעין - כל המחויבין שבועה מן התורה נשבעין ולא משלמין כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע לתובע ולא ישלם ובגמרא יליף לה:
ואלו נשבעין ונוטלין - שתיקנו להם חכמים לישבע וליטול:
השכיר והנגזל כו' - כולהו מפרש להו במתני':
ושכנגדו חשוד על השבועה - התובע שהנתבע שכנגדו חשוד על השבועה ונתחייב הנתבע שבועה מן התורה ע"י הודאה במקצת נשבע התובע ונוטל:
וחנוני על פנקסו - על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליה הקפות שהוא מקיף ולקמן מפרש היכי דמי:
הרי זה נשבע ונוטל - ובגמרא מפרש מאי שנא שכיר דתיקנו ליה רבנן:
עד שתהא מקצת הודאה - לרבי יהודה לא תיקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע והפכוה חכמים על התובע באלו השנויות כאן:
הרי זה נשבע ונוטל - שהדברים מוכיחים שהרי עדים מעידים שמשכנו שלא ברשות:
תוספות
[עריכה]ורב יוסף אמר כשומר שכר. וא"ת דאמרינן בר"ה (דף כח) . המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה והמודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי ' הא מיתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר ויש לומר דשאני שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה:
במלוה צריך למשכון. פירש בקונט' להשתמש ומנכה מן החוב דמי שכירות המשכון כי הא דאמר בפ' האומנין (ב"מ דף פ:) שוכר אדם משכונו של עני מפני שאינו אלא כמשיב אבידה לבעלים ור"ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון וקשה דאטו משום הכי לאו מצוה קא עביד:
אלא לאו כנגד חובו ובדשמואל קמיפלגי. ואע"ג דלמאן דלית ליה. דשמואל גבי אבד המשכון אינו מפסיד אפי' כנגד המשכון הכא מכל מקום נגד המשכון אינו משמט דגבי אבידה ודאי כיון דלית ליה דשמואל לא נקיט למשכון לענין שיפסיד:
מתני' כל הנשבעין. ואלו נשבעין ונוטלין כו'. תימה דלא חשיב ההיא דתנן לעיל (דף מג.) מי נשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקי לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין (דף מה.) הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף טז: ושם) ויש לומר דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדן ראויין לישבע:
התקבלת מהן דינר זהב. משמע שהוא כ"ה דינר כסף וה"נ מוכח בהדיא בריש הזהב (ב"מ דף מד:) וקשה לר"ת דאיך נשתנה כל כך דעכשיו אין זקוק של זהב יותר מי' זקוקים של כסף ואומר ר"ת דדינר זהב עב משל כסף והיה שוקל כפליים וכן משמע באלו טריפות (חולין דף נה:) שהיה משונה בעביו מדנקט אם נשתייר כעובי דינר זהב גבי ניקב הטחול לפיכך שוה כ"ה שהזהב שוה י"ב של כסף כדמוכח באגדת שמואל דפריך קראי אהדדי דבספר שמואל (ב כד) כתב גבי גורן ארונה כסף חמשים שקלים ובדברי הימים (א כא) כתיב שקלי זהב שש מאות ובפ' בתרא דזבחים (דף קטז: ושם) משני עלה שגבה מכל שבט נ' אבל במדרש משני שנתן לו שש מאות שקלי כסף שהם נ' של זהב וקרא דשמואל ה"פ כסף כל כך שהם נ' של זהב ודברי הימים שש מאות מכסף שהן נ' שקלים זהב דהיינו י"ב חלקים ודינר היתר אור"ת שהיו נותנין אותו להכרע כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נ. ושם) גבי פדיון הבן דקאמר יהיב ליה דינר דמזבנן בכ"ה זוזי דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן והשתא אמאי לא קאמר דל חומשא דזוזא ושתותא היינו חומשא אלא משום דההוא זוזא שלא היה אלא להכרע מזכיר אותו בפני עצמו וכן מוכיח בפ"ק דשקלים (דף ב.) דהכרע אחד מכ"ה דמפרש במתני' כמה הוא קולבון חכמים אומרים חצי מעה ומחצית השקל הוא י"ב מעות דשקל דקרא הוא סלע ומה שאמרו חכמים ליתן סלע ופונדיון לכל שנה לפודה בית זרע חומר שעורים שהוא פונדיון יותר על נ' שקלים הכתוב בקרא למ"ט שנים אותו פונדיון לא בא להכרע אלא נקט סלע ופונדיון משום דאי אפשר לצמצם ולומר סלע ופונדיון חסר משהו שלא היה עולה אותו חסרון יותר פחות משליש פרוטה.:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ו (עריכה)
פד א מיי' פי"ג מהל' אבידה הלכה י', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ט"ז:
פה ב ג מיי' פ"ט מהל' שמיטין הלכה י"ד, סמג עשי' קמט, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ב ועיין בכסף משנה:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ז (עריכה)
א ד מיי' פ"א מהל' טוען הלכה ב', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף א':
ב ה מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ו', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ב':
ג ו מיי' פ"ד מהל' גזילה הלכה ב', סמ"ג עשין פג, טור ושו"ע חו"מ סי' צ' סעיף א':
ד ז מיי' פ"ה מהל' חובל ומזיק הלכה ד', סמ"ג עשין ע, טור ושו"ע חו"מ סי' צ' סעיף ט"ז:
ה ח מיי' פ"ב מהל' טוען הלכה ב' והלכה ד, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ב סעיף ז':
ראשונים נוספים
רב יוסף אמר כשומר שכר. ואסיקנא לא כולי עלמא אית להו דרב יוסף דאמר כשומר שכר [דמי] דקיימא לן המתעסק במצוה פטור מן המצוה. וזו היא פרוטה דרב יוסף. ומפורש בנדרים פרק [אין בין המודר] ובמלוה צריך למשכון פליגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד:
לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע"פ שאינו שוה אלא פלג. פירוש חצי המלוה אינו משמט דברי רשב"ג. ר' יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט:
ואוקימנא אע"פ שאין שוה המשכון אלא חצי המלוה אינו משמט מאי איני משמט דקתני רשב"ג אכולה מלוה וכדשמואל. רשב"ג אית ליה דשמואל. דאע"ג דלא שוה משכון שיעור זוזי קא מקבל ליה לפיכך תני אינו משמט.
ור' יהודה נשיאה לית ליה הא דשמואל:
ודחינן לא לעולם כולי עלמא לית להו דשמואל ובהא פליגי. רשב"ג סבר כנגד כולו הוא קונה מיהו מסר לו מקצת ונשאר לו מקצת לתת לו ונסתלקה תורת הלואה כיון שנכנס בינייהו תורת המשכון וחלה עליו תורת משא ומתן לפיכך אין בהן דין השמט. ור' יהודה הנשיא סבר משכון כנגדו קונה. פירוש שיעור דמי המשכון קנהו בחובו והשאר עליו במלוה לפיכך משמט:
איבעי תימא בנשאר מדמי המשכון כולי עלמא לא פליגי דמשמט. כי פליגי בדמי המשכון. רשב"ג סבר קנאו ואינו משמט וזכה המלוה במשכון שבידו אבל השאר משמט. ור' יהודה הנשיא סבר משמט הכל ומחזיר המשכון ללוה דהא לא קנאו. ואי לא קני ליה למשכון אמאי נקיט ליה לזכרון דברים בעלמא:
ירושלמי א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עליו. ומניתא אמרה אף הלוה נאמן. דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו'. חד בר גש קם חבריה בשוקא ארים סביגתיה [אמר] לית הדין סבינתא נפקא מתותי ידי עד דאת יהיב לי מה דאית לי בידך. אתו קמי שמואל א"ל זיל הב ליה סבינתיה ואזל דון עימיה מה שמואל כדייני נהרדעי אמרי תמן הוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון בידו. ובהא דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר כו' קי"ל לא שנא משכנו בשעת הלואה. ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואה. ולא שנא הלוהו מעות ולא שנא הלוהו פירות בכולהו שומר שכר הוי. ואם נגנב או אבד והוה המשכון שוה יתיר מחובו מגרע דמי החוב והתוספת משלם המלוח ללוה ואם אבד המשכון בלסטים מזויין או בשביה וכיוצא בהן שהשומר שכר פטור בהן גם המלוה פטור בהן וחוזר חובו על הלוה ואם אין לו ראיה נשבע המלוה על זה ופורע הלוה למלוה חובו:
הדרן עלך שבועת הדיינין..
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כו'. מנא לן שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם.
מתניתין: ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל כו'. א"ל ולתני פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים ואשה כיוצא בהן כדקת' להו לקמן (מה,א).
וי"א כי קתני הני דמדינא לית להו ורבנן הוא דאמור נשבעין ונוטלין אבל אינך מדאוריית' בלא שבועה שקלי ורבנן אחמירו עלייהו ואין זה מספיק לכשנגדו תשוד על השבועה דמדינא בלא שבועה שקיל משום דה"ל מחוייב שבועה שא"י לישבע ומשלם כדרבי אבא ואפשר משום דרבי יוסי קתני לה דקאמר יחלוקו דלא ס"ל מחוייב שבועה שא"י לישבע משלם הילכך אי לאו משום תקנת חכמים חשוד פטור מכלום.
ואי ק"ל שכיר דאמרי' בגמרא וליתן ליה בלא שבועה משום דהו"ל מנה לי בידך והלה אומר לא ידעתי אם פרעתיך שהוא חייב לא קשי דרבנן הוא דאמו' בעל הבית טרוד בפועליו לפי שראו בדורות האחרונים דאמרי בדדמי אבל מדינא דאורייתא כיון דאמר ברי לא חיישינן לטרוד בפועליו משום דבעל הבית מידק דאיק ואלו מספקא ליה לא הוה אמר ליה אין לך בידי. ותנוני על פנקסו נמי לית ליה מדינא לחנוני ולא מידי ופועלים הוא דשקלי מדינא דאורייתא כיון דאמרי ברי לי אבל חנוני לא וכי קתני תנוני קתני ולא פועלים דהא לא תנן וחנוני על פנקסו ופועלים והוא הטעם למה ששנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול דלא קתני לה במתני' משום דמדינא בלא שבועה שקיל והכי אית' בירושלמי ובעי' למכתבא קמן.
ור"ח ז"ל כתב במסכת כתובות בהאשה שנפלו (עט,ב) בלשון הזה ואי ק"ל אמאי לא תני להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול בכלל הנשבעין ונוטלין הני כולהו דתניא במתני' הנתבע מכחיש התובע והאי נתבע לא ידע והויא ברי ושמא ברי עדיף. ומשום דלא דמי להו לא שנאן בכלל מיהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ לר"ח ז"ל. וזה קרוב למה שכתבנו דהתם ברי ושמא ומדינא ברי עדיף כיון שהוציא ברשות והשביח ורבנן אחמור עליה שישבע אבל הכא מדינא אפי' בשבועה לית להו ולא מידי.
ולי נראה דאלו נשבעין ונוטלין אכולה מתני' קאי והפוגמת כתובה דסיפא וחברותיה בכלל נשנו אלא משום דתנינהו התם קתני הכא כשם שאמרו כו' והא דלא קתני מכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו וכן מוציא הוצאות ממה שהשביח בלבד הוא נוטל.
והוי יודע שרבותינו הגאונים ז"ל אמרו ששבועת המשנה כעין שבועה דאורייתא היא בנקיטת חפץ אבל שבועת היסת שתקן רב נחמן בלא נקיטת חפץ אלא שמחרימין אותו משביעין בשם או בכינוי אם יש לו ואינו פורע ובמשנה לא הוזכרה שבועת היסת כלל.
אבל רש"י ז"ל כתב גבי שלחני דתנן ישבע בעל הבית שבועת היסת וכן כתב גבי הא דאמרינן בדרבנן הוי תקנת' היכא דאין ההודאה במקצת דלא רמיא אב"ה אלא שבועת היסת היא גופא תקנתא היא כדרב נחמן.
ונראה מדבריו דכל שבועה שאינה של תורה שבועת היסת היא קרויה כלומר שהסיתוהו חכמים לישבע שלא מן הדין וכלן תכסיס אחד יש להן לענין אנקוטי חפצא בידיה ובודאי שהאומר מנה לי בידך אין לך בידי פטור היה לגמרי עד שבא רב נחמן ותקנה וכך כתב הרב עצמו בשילהי פרקין כשנשנית משנה זו עדיין לא תקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תקנוהו פי' לפירושו לא תקנוה במנה לי בידך אין לך בידי כלום אבל תקנוה בבעל הבית ושולחני ושאר כל הנשבעין ונוטלין שבמשנתנו וכן כתב רש"י בפרק הכותב גבי ההיא דאמרי' אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא שהיא בשם או ככינוי ואוחז ספר בידו כדאמרינן בשבועות וחמור' היא עד מאד אבל שבועה דרבנן קללה בעלמא בענין שלנו.
אבל בפרק השולח בגיטין פי' האמת (ע"ש בדף ל"ח ע"א בד"ה חוץ לב"ד) וכבר נהגו כל ישראל להשביע שבועת משנה חפץ ביד ושבועת היסת בלא חפץ שסמכו על קבלת רבותינו הגאונים ז"ל ולישנא דמתני' נמי דיקא דשבועת הנוטלין כעין כל הנשבעין שבתורה היא.
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין: דהיינו שלשת הנשבעין שחייבה התורה שבועת השומרין ומודה מקצת ועד אחד מעידו.
ואלו נשבעין ונוטלין: כלומר מתקנת חכמינו ז"ל וכדמני ליה ואזיל וכדאמרי' בגמרא תקנות קבועות שנו כאן, ושבועת הנוטלין דמנו כאן בנקיטת חפץ היא כעין דאורייתא דכעין דאורייתא תקנום, תדע מדקתני כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין ומדקתני הכי ש"מ דכעין שבועת הנשבעין ולא משלמין תקנוה, והדין נותן אם להפטר חייבה תורה והחמירה לישבע בנקיטת חפץ כי תקינו רבנן ליטול אינו בדין שיחמירו שלא ליטול אלא בשבועה כעין דאורייתא, ותדע לך עוד דשבועת היסת דשלא בנקיטת חפץ רב נחמן תקנה וכדאיתא בפ' שבועת הדיינין ובימי חכמי המשנה עדיין לא נתקנה וכדאמרינן בהדיא בקדושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו (מ"ג ב') גבי הן הן עדיו הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע ומשתבעי.
השכיר והנגזל והנחבל כו': איכא למידק אמאי לא מני הכא נמי הנך דמתני' לקמן דלא יפרעו אלא בשבועה דהיינו פוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהוא פרועה והבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים, וי"ל משום דלא דמו אהדדי דהנך מדינא נוטלין בלא שבועה ורבנן הוא דאחמור עלייהו שלא ליטול אלא בשבועה אבל הני אדרבה אקילו רבנן בהו ואמרו ליטול בשבועה אע"ג דמדינא מפסדו לגמרי ואפי' נתבע אינו צריך שבועה, והיינו דקתני הכא ואלו נוטלין בשבועה ובהנך קתני לא יפרעו אלא בשבועה.
וא"ת אמאי מני בהני שכיר דהא אוקימנא בשכרו בעדים והא דשדו רבנן אשכיר אמרי' טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו כלומר ואינו זוכר אם פרע או לא משום טרדתו וכיון שכן מדינא הוה לי' לשלם בלי שישבע השכיר דהוה ליה כהלויתני מעות ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בפרק הגוזל (קי"ח א') שהוא חייב, וי"ל דמאי דאמר בעה"ב טרוד בפועליו רבנן הוא דחשו לכך אבל בעה"ב ברי הוא טוען שפרעו והוה ליה מדינא ככופר בכל דפטור.
וא"ת עוד שכנגדו חשוד על השבועה מיהא לא לימני דמדינא שכנגדו נוטל בלא שבועה דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם מן הדין בלי שישבע שכנגדו מדר' אבא, וי"ל דהן'נ כיון דאיהו טעין ברי ובעי לאשתבועי אלא דאנן לא שבקינן לי' הוה ליה כאלו החמירו עליו שיטול שכנגדו, אלא דקשיא לי דא"כ מאי שנא מנסכא דר' אבא דבעי לאשתבועי דדידיה שקל ואפי' הכי שקיל תובע בלא שבועה וכדכתיבנא בפרק שבועת העדות, אלא נ"ל יותר כדברי הרמב"ן ז"ל דאמר אפשר דר' יוסי קתני לה דתניא ברב הושעיא דר' יוסי אומר יחלוקו כלומר נששניהם חשודים ולית ליה חזרה שבועה למחויב לה, וא"ת עוד אכתי חנוני על פנקסו לא ליתני דהא פועלים אגרייהו גבי בעה"ב הוא ובעה"ב מודה ששכרם ואינו יודע אם פרע חנוני או לא וה"ל כאלו אמר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו, וי"ל דאין ה"נ והכא לא קתני אלא משום חנוני דלגבי חנוני אינו יודע אם הלוהו ומדינא לא יטול כלום כיון דהפועלים מכחישין אותו.
וא"ת אמאי לא קתני הכא המוציא הוצאות על נכסי אשתו דתני בכתובות (ע"ט ב') דישבע כמה הוציא ויטול, ור"ח ז"ל כתב דלא דמי להני דבכל הני הנתבע טוען ברי כנגד התובע להבחישו אבל הך דאשה אינה יודעת אם הוציא כמו שאמר אם לאו אבל אינה מכחשת אותו וכל דהדין ידע והדין לא ידע דינא הוא דישתבע הדין דידע ויטול, וכן כתב הרב ז"ל דבכל כי הא בעלמא ישבע ויטול, וה"מ בעושה ברשות כבעל בנכסי אשתו.
וא"ת אכתי ליתני במתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר דתנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול, ולא היא דהתם מדינא הוה ליה ליטול בלא שבועה אלא תקנה הוא שהתקינו שלא ליטול אלא ישבע כמה הוציא ויטול כדי שלא ירגילו בעלי בתים עצמן ליטול מן הגנבים ותקנת העולם היא, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הכי אמר ר' אבא בדין הוא דלא ישבע ומפני מה אמרו ישבע שלא ירגילו בעה"ב להיות מטופלין עם הגנבים.
הא דתנן בכל הני דמתני' דנשבעין ונוטלין: כתב הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו דאפי' אין בהם שתי כסף, אבל הוא ז"ל אינו מודה להם דלעולם אינן נשבעין עד שתהא ביניהם כפירת שתי כסף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן לקמן ואלו נשבעין שלא בטענה השותפים והאריסים וכו' ואוקמי' בגמ' בדאיכא כפירת טענת שתי כסף, והראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי רבותיו שאם לא כן מה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו בפרוטה ילך לו בפחי נפש אלא כל היכא שתהא הטענה פרוטה ישבע ויטול, ואני אומר שהראיה שהביא הרב ז"ל מהנך דנשבעין שלא בטענה ודי בכך ולא החמירו (נ"א שיחמירו) יותר בשלא בא בטענה משבא בטענה אבל כאן תקנות הן אלו שתקנו בבאין בטענה ובטענת ברי.
לימא כתנאי וכו' עד לא לעולם כנגדו ור"י וכו' פירוש דכ"ע לית להו דשמואל באבד ובהא פליגי הכא פי' לפי שהמשכון בענין שמטה מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה פי' דמ"ס דכנגד שיוויו בלחוד תפיס לי' שלא להיות משמט ושיהיה בו הלוה נגוש ועומד ומ"ס כנגד כל החוב תפיס לי' לענין זה שלא יהא כל החוב משמט ולשון קונה ואינו קונה דנקטי' אשגרת לישן הוא דנקט ממאי דאיפליגו רב ור"י בפ' הזהב לענין הנותן ערבון על המקח דרב סבר כנגדו בלבד הוא קונה פי' בקרקעות קנין גמור ובמטלטלין לענין מה שפרע ור"י סבר כולו הוא קונה והתם אייתי' עלה הא מתניתא בשמיטה ואתינן לומר כי הכא כהני תנאי מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה ובאשגרת לישן דהתם נקטיה הכא האי לישנא ומשום דטעמא דמלוה על המשכון אינו משמט הוא כדאמרי' בספרי ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא במה של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון דהוי של אחיך בידך והוא כאלו קנוי לך שאינו משמט ואי בעית אימא דלעולם כדאמרי' מעיקרא דלא פליגי ר"ש ורבי אלא כנגד ההו' פלג חובו דשוה ודקשי' לך וכו'. ולענין פסק הלכה בדשמואל כבר הארכתי בפ' השוכר שהגאונים ז"ל פסקו דלית הלכתא כדשמואל משום דסוגיין דלא כוותיה דאמרי' לעיל בדלא שוי שיעור זוזי דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוה שיעור זוזי קמפלגי ובדר' יצחק קמפלגי ובתוס' דחו ראיה זו דהא לא הוה יכיל תלמודא למימר דכ"ע (לית) [אית] להו דשמואל דהא עביד אוקימתא דפליגי בדשוה שיעור זוזי ואפ"ה סבר ר"א ישבע ויטול מעותיו דלא קביל עליה אחריות וכי אבד לא אבדו מעותיו וא"כ היאך יודה בדלא שוה שיעור זוזי שאבדו מעותיו אבל י"ל לדברי הגאונים ז"ל דשפיר ה"מ למימר דכ"ע אית להו דשמואל דאע"ג דכי שוה שעור זוזי לא מקבל עליה אחריות שאני התם דכיון שלא רצה להלוות מעותיו אלא על משכון שוה שיעור מעותיו דאגלי אדעתיה דמצוה הוא דניחא ליה למיעבד אבל אינו רוצה שיפסיד משלו כלום ולא להיות ש"ש אבל בשמואל שהלוה אלף זוז על שו"פ הא גלי אדעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי ומקבל עלי' נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו והרמב"ן ז"ל תי' בענין אחר שם כמ"ש שם משמו ז"ל אבל תירוץ זה יותר נכון בעיני ושם הארכתי בענין זה כל הצורך ומ"מ דעת התוס' דהלכתא כדשמואל כיון דליכא אמורא דפליג עליה וסוגיא דגמ' לא מכרעא לדידהו דלא כשמואל וכן היה נראה אלא שרבינו הרמב"ן ז"ל הסכים לדעת הגאוני' והרמב"ם ז"ל. ובהכי סליק לן פ' שבועות הדיינין בס"ד:
פרק שביעי
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין פירשו כל הגאוני' ז"ל דשבועה זו בנק"ח כעין דאורייתא תקנוה ואפילו למאי דס"ל דשבועת היסת היא שלא בנק"ח משים דהויא דרבנן ההיא בתקנת אחרוני' אבל זו שהיא תקנת חכמי המשנה כעין דאורייתא היא וכן נראה ודאי מפשטה דמתני' דמייתי לה על הנשבעין ולא משלמין דאורייתא דאלמא תרווייהו חד טכסיסי נינהו וכן נראה דמאי דנוטלין כעין ולא משלמין הוא שלא תקנו אלא בשיש שם כפירת שתי כסף דומיא דרוב שבועות של תורה דהיינו מודה במקצת ושבועת השומרים וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בשם רבותיו ז"ל כתב דכולם נשבעין ונוטלין על כפירת פרוטה חשוב ממון והרב אב ב"ד ז"ל כתב שנראין דברי רבותיו והראיה משכיר כי מה יעשה השכיר העני הזה שהשכיר עצמו בפרוטה וכי ילך בפחי נפש אבל רבותי ז"ל הסכימו לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמדאוריית' אינו נוטל כלום דיו לעני זה שיתקנו לו לישבע וליטול כשיש שם שתי כסף כעין דאורייתא וכן נראה עיקר. וק"ל לרבנן ז"ל דמדקתני אלו נשבעין ונוטלין משמע אלו דוקא ותו לא והא איכא הא דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים אלא בשבועה וכן הפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע כדאיתא בכתובות ואיכא נמי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה יוציא ויטול ותנן בפ' הגוזל המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול והנכון בתירוץ קושיא זו דהכא לא קתני אלא קולי דשבועה כלומר דמדינא לא הי"ל ליטול ואפי' בשבועה וחכמים הקילו שיהיו גובין בשבועה וכולהו אידך חומרי דשבועה נינהו שהי"ל לגבות שלא בשבועה והחמירו חכמים עליהם שלא יהו גובין אלא בשבועה ואילו הנפרע מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים והפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע פשיטא מילתא דהו"ל למגבי בלא שבועה כיון דנקטי שטרא בידייהו וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו כיון דברשות ב"ד ורבנן עבד שעשאוהו בנכסי אשתו כעין אפטרופוס בזה כדי שלא ישתבעו מכיון דלית ליה שירי בגווייהו דהיינו נכסי אשתו דקתני בכל דוכתא כמו ששנינו אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כדאוקימנא בדוכתא בדלא אכיל פירי שורת הדין היה שיהא נאמן בלא שבועה כיון שהוא ברי ואידך שמא אלא דרבנן אחמור עליו בשבועה וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר בדין הוא שאין לבעל הכלים עליו כלום שהרי ברשות לקח בשוק בכלים העשוים למכור ואי בעי למעבד ליה תקנתא לפי שיצא לו שם גניבה בעיר ילקח ללוקח הזה דמים שנתן בהם בלא שבועה או כדי שויים ואחמור רבנן על הלוקח שישבע ויטול מעותיו ומן הטעם שאמרו בירושלמי כדי שלא יהו בעלי בתים מוטפלים לגנבים דלאו עכברא גנב אלא חורה גנב אבל משנתינו כולה קולי דשבועה דאע"ג דאמרי' גבי שכיר טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא ונראית טענתו דטענת שמא וכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך זו היא תקנה לשכיר שאלו מן הדין הא טעין דברי שפרעו ודרמא אנפשיה ואדכר אלא דכיון דבעי למיעבד תקנתא לשכיר משוה כדי חייו ושיהא עסק שבועה כאן לא' מהם (שדינה) [שדינא] אשכיר דהוי ברי טפי כדבעי לפרושי בגמ' בס"ד וכן חנוני על פנקסו בדין הוא שלא יגבה אפי' בשבועה עד שיברר שנתן לפועליו ול"מ למ"ד מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע פטור אלא אפי' למ"ד חייב שאני הכא דהא חנוני כשלוחו והו"ל למיתן בסהדי אלא דעבוד רבנן תקנתא לחנוני מפני שמקיף לבעלי בתים לגבות בשבועה מאי אמרת משום פועלים דהו"ל למגבי בלא שבועה דהוי בעל הבית לגבייהו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כדאיתא בפ' הגוזל אה"נ ואנן לא מנינן הכא אלא החנוני דהא לא קתני רישא הכא החנוני והפועלים ואע"ג דלקמן גבי החנוני על פנקסו כיצד קתני בהדיא שבועה דפועלים משוה דבחדא אתקין שיהא חנוני ופועלים נשבעים ונוטלים מבע"הב ויפסיד בע"הב עם א' מהם דכיון דאיכא חנוני דטעין דפרעינהו והוי שלוחו של בע"הב אחמור על פועלי' שבוע' ועיקר התחנה דמנינן הכא לא היה אלא מפני החנוני שהקילו עליו והרי זה מבואר יפה. השכיר וכו' גרסינן בירושלמי דכל היכא דשכיר חי ומת בעל הבית דינו עם היתומים כדינו עם אביהם אבל אם מת השכיר לא תקנו ביתומיו כלום ואינו מוריש שבועתו לבניו שישבעו שפקדם אביהם שלא נפרע כי דיים שתקנו לשכיר עצמו בעודו חי והיינו דקתני תנא השכיר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה