רמב"ם על מעשר שני ג

<< · רמב"ם · על מעשר שני · ג · >>

מעשר שני פרק ג

• ראו גם: נוסח המשנה מעשר שני ג רמבם

משנה א

אמרו בתלמוד מהלכות עימעום הוא, עניינו שאין שם שינוי בעניין אלא נקיות לשון, בין שאמרו ש"נאכלם" שיורה שהוא יתן לו חלק מהם, או בין אמרו "לחלק שיורה" שהוא יתן לו חלק, אבל ברחו מאמרם "לחלוק" מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם, וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם:

משנה ב

מפני שהוא ממעט באכילתו - עניינו שימעט באכילתו לפי שהתרומה אסורה לזרים ולטבול יום, והמעשר מותר לזרים ולטבול יום. וכמו כן ממעט באכילת תרומה, כי התרומה מותרת לאונן ותאכל בכל מקום, ומעשר שני אסור לאונן למאמר השם "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד), וגם כן אסור לאכלו אלא בירושלים כמו שנתבאר בתורה.

וכבר קדם לך כי מעות מעשר שני קונין בהם בהמות, ומקריבין אותן זבחי שלמים, והשלמים בלי ספק קודש יתפסלו כשהן פגול או נותר או טמא ואסור לאכלן, והתרומה אין בה לא דין פגול ולא דין נותר. ועוד כי לא כל הדברים המטמאין את הקודש, הם מטמאין את התרומה, כמו שיתבאר בפרק שני ממסכת טהרות (משנה ב).

ופגול - עניינו שתהיה מחשבתו בשעת הזביחה שיאכל ממנו אחר הזמן הקצוב לאכילתו, הוא מה שאמר השם "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו, פגול הוא לא ירצה"(ויקרא ז, יח).

ונותר - הוא מה שאמר השם "והנותר באש תשרופו"(ויקרא ז, יז).

ואמר בבשר טמא, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף"(ויקרא ז, יט).

ועוד יתבארו דיני הפגול והנותר בפרט במסכת זבחים.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ג

אלו המעות הם מעות ממעשר שני, והפירות שהם אצל חברו חולין והם גם כן בירושלים.

וכשחילל מעותיו על פירות חברו יצאו המעות לחולין, ומותר לו למכור ולקנות בהן, ואותן הפירות חוזרין פירות מעשר שני ואוכלן בטהרה כדין מעשר שני, ויהנו הבעלים בדמיהן שהם מעות מעשר שני. ואסור לו לעשות זה עם עם הארץ, לפי שהוא חשוד על הטומאה ושמא יאכלנו בטומאה.

ואם היו אותן מעות של מעשר שני של דמאי הרי זה מותר, לפי שזה ספק אם הוא מעשר שני ודאי או לאו, ואסור לטמאים או לא. וכבר בארנו כי הדמאי חייב במעשר שני בתחילת מסכת דמאי (פרק ב, משנה ב):

משנה ד

מדינה - נקרא כל מדינה ומדינה ממדינת ארץ ישראל, לבד מירושלים.

והכוונה כי כשיהיו הפירות או המעות חוץ לירושלים אפשר לו לחללם, אבל השמיענו שאין מתנאי החילול שיהיו נמצאות הפירות והמעות במקום אחד. ועוד השמיענו שחילול מעות מעשר שני מותר בירושלים. אבל פדיית פירות מעשר שני בירושלים אל יעלה על דעתך, כאשר יתבאר בזה הפרק. ועוד נתבאר לך לקמן ההפרש שיש בין הפירות והמעות:

משנה ה

ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל:

משנה ו

כבר קדם לנו, כי פירות מעשר שני כשנכנסו לירושלים אסור להוציאם אלא שנאכלות לשם, וכל זמן שלא יגיעו לירושלים יכול לפדותם ויעלו המעות לירושלים.

ועוד אצלנו עיקר אחר ושמרהו, והוא שאין פודין מעשר שני בירושלים, וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים, והוציאו מהן מעשר שני החייב להם ונכנסו לירושלים, שאין שם שום דרך שיפדה אלא יאכל בירושלים, ולפיכך יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים.

ושלא נגמרה מלאכתן כסלי ענבים לגת - שעדיין נשאר לגמר מלאכתן הדריכה והסחיטה, או סלי תאנים למוקצה שנשאר גם כן ליבשן.

בית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום - כדין פירות מעשר שני שלא נכנסו לירושלים.

והדמאי נכנס ויוצא ונפדה - עניינו כי מעשר שני של דמאי נכנס לירושלים ויוצא ממנה, ויפדה אחר יציאתו, וזה אסור לעשותו במעשר שני של ודאי, וכבר נתבאר לך זה בתחילת מסכת דמאי.

ואין הלכה כרבי שמעון בן יהודה, במה שפירש מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

משנה ז

אמרם לפנים - רוצה בו לפנים מחומת ירושלים.

ובחוץ - חוץ לוחמת ירושלים.

ואמרם מכנגד החומה ולפנים כלפנים - לעניין אכילת מעשר שני, וזה שאם היה האילן עומד בפנים ונופו נוטה לחוץ, שאסור לו לאכול המעשר תחת הנוף אלא לפנים מן החומה. ואסור לו לפדותו, רוצה לומר למעשר שני, כיון שנכנס תחת הנוף, וכאילו נכנס בירושלים לעניין שלא יפדה. וזהו עניין אמרם בפרק שלישי מן המסכתא הקודמת לזו, "בירושלים, הלך אחר הנוף", וכבר ביארנו זה לשם.

אבל לעניין אכילתו, אסור לאוכלו עד שיכנס לפנים מן החומה, וזה לחומרא משני פנים.

בתי הבדים שפתחיהן בפנים וחללן חוץ - "חללן" ידוע, מלשון חלול, וזה הוא דמיונם:

ומאמר בית שמאי הכל כלפנים - לחומרא. וכן נתבאר בתוספתא רוצה לומר שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו.

ובית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים - מותר לאכול בהם המעשר והקודשים, ולא יפדה בו ממעשר שני.

ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ - שמותר לו לפדות בו מעשר שני, ואסור לו לאכלו לשם.

ואמרו בתי הבדים - לפי שהבתים הידועים לעולם שהם על זו הצורה, רוצה לומר בחומות המדינה, הם בתי הבדים:

משנה ח

הלשכות - שם לדיורי העזרה.

ואמר גגותיהן קודש - בתנאי שיהיו גגותיהן כגג אחד, שווה עם קרקע העזרה, וזה אפשר כי העזרה בנויה בהר, ועוד יתבאר זה במסכת מידות.

ותועלת היותם קודש - כדי שיהיה מותר לאכול בהם קדשי קדשים, ולשחוט בהם קדשים קלים, ומי שנכנס טמא שם חייב קרבן, כמו שיתבאר בשבועות. ואילו היו חול היה דינם ודין ירושלים שווה, ולא היו הם חייבות בדין מאלו הדינין:

משנה ט

אב הטומאה - הוא אחד מאבות הטומאות המנויות בתחילת סדר טהרות (פרק א, משנה א דכלים) והם כולם פסוקי התורה, כמו שרץ ושכבת זרע וטמא מת ונדה וזב ומצורע וזולתם שמנאם לשם.

וולד הטומאה - הוא מי שנטמא באב הטומאה. ועוד יתבאר אלו וחילוקיהן ושינוי דיניהם במקומות רבות מלבד זה, ובפרט בסדר טהרות.

וכבר זכרנו שאסור לפדות מעשר שני בירושלים אלא אם נטמא, והוא אמרם בתלמוד "מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים, שנאמר "לא תוכל שאתו"(דברים יד, כד) ואין שאת אלא אכילה, שנאמר "וישא משאת מאת פניו אליהם"(בראשית מג, לד) וגו'. והראיה מזה מה שאספר לך, והוא כי מעשר שני אסור לאכלו אלא בירושלים, ואמר השם יתברך כי אם נמנע מלאוכלו, ואין שם דבר מונע אכילתו אלא שנטמא.

ואומרים בית שמאי, כיון שנכנס בירושלים ואף על פי שהוא נפדה אסור להוציאו אבל יאכל בירושלים, מלבד מה שנטמא באב הטומאה חוץ לחומה ואחר כך נכנס לירושלים שמותר להוציאו, לפי שבשעת כניסתו לא היה ראוי לאכילה ולא היתה בו קדושה כלל, לפי שכבר נטמא בטומאה חמורה דאורייתא.

ובית הלל אומרים, יאכל בחוץ כשנפדה מלבד מה שנטמא בולד הטומאה לפנים מן החומה, לפי שעדיין נשאר בו קצת מקדושת מעשר, לפי שלא נטמא טומאה חמורה דאורייתא, ולפיכך יאכל בפנים אחר פדייתה:

משנה י

הלקוח בכסף מעשר - הוא דבר הנקנה במעות מעשר שני.

ואמר שכן הוא נפדה טהור ברחוק מקום - מבואר מאד, לפי שמעשר שני מותר לפדותו ולהוציאו לחולין אפילו היה טהור, כשהיה מקומו רחוק מירושלים, וזהו מאמר השם יתברך "וכי ירחק ממך המקום"(דברים יד, כד). אבל הדבר הנקנה בכסף מעשר שני, כשהוא טהור שאסור לפדותו אפילו רחוק מירושלים, וזה לדברי הכל.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה יא

תנא קמא אומר, אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

ורבי שמעון אומר, פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכשנטמא אחר שחיטתו יפדה.

ורבי יהודה לא חלק בהם, לפי שכשקנאו חי היה דינו ודין מעשר שני שווה, וכמו שיפדה מעשר שני כשנטמא כן יפדה זה כשנטמא, שבהיותו חי אין לו ריחוק מקום כי יכול להוליכו לאיזה מקום שירצה.

ורבי יוסי מחמיר יותר מרבי יהודה, ואמר יקבר כיון שהוא לקוח בכסף מעשר.

לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות - כל מה שחלקו בו תנא קמא ורבי יהודה בהלכה שלפני זו, רבי יהודה אומר לא יפדה ותנא קמא אומר יפדה.

וכבר אמרנו אין הלכה כרבי יהודה, וכמו כן בזו ההלכה הלכה כתנא קמא:

משנה יב

כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני, ופירש שהם מושאלים, אפילו שסתם פיות הקנקנים לא קנה מעשר, עניינו שאין אותם קנקנים חוזרות ממון מעשר.

ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם, ולא פירש שנתן אותם הקנקנים בתורת שאלה, כל זמן שלא סתם פי הקנקנים אותן הקנקנים ברשות המשאיל, אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר, ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלים כדין מעשר שני.

ואחר כך הביא כל הדינים המשתנים בין סתימות פי הקנקנים או היותם פתוחות, ואמר עד שלא גפן עולות באחד ומאה - עניינו שאם היו מאה קנקנים חולין ונתערב עמהם קנקן של תרומה, אם היו הקנקנים כולם פיהם פתוחות, נחשוב שכולם מעורבות ותעלה באחד ומאה, כדין התרומה שנתערבה בחולין כמו שבארנו. ואם היו (מעשר) הקנקנים כולם פיהם סתומות נאסר הכל ויהיה דינם כדין התרומה, ואפילו יהיה קנקן תרומה באלף קנקנים חולין, וזהו עניין אמרם מקדשות כל שהן.

וממה שבארנו יתבאר היטב אמרם תורם מאחת על הכל, ומכל אחת ואחת. ואמרו בתוספתא (פרק ב) " במה דברים אמורים בשל יין, אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש, בין שגפן בין שלא גפן, לא קנה מעשר קנקן":

משנה יג

עיקר ההלכה, כי כשמכר אדם יין בירושלים וקנה ממנו במעות מעשר שני, בית שמאי אומרים שפותחין הקנקנים, ומערין אותן מה שבהן לגת ומוכר לגת, ואז יצאו הקנקנים לחולין, אבל אם מכר היין והוא בקנקניו, לא יצא קנקן לחולין.

ואמרו בית הלל שאם היה דרכו למכור אותם הקנקנים סתומות ומוכרן פתוחות, יצא קנקן לחולין, ואינו צריך לערות ואז ימכור, לפי שכיון שפתחם גלה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. ואם מכר במידה, ואמר מידת כך וכך בכך וכך דמים, יצא קנקן לחולין אפילו היו סתומות.

ודברי רבי שמעון אמת ואין עליו חולק:

משנה מעשר שני, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב