ברטנורא על מעשר שני ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

לא יאמר - לחלק. שתטול חלק בהם. לפי שעליו מוטל להביא מעשרו לירושלים, ונמצא פורע חובו ממעשר שני:

העלם שנאכלם ונשתם - דנראה דמזמינו לאכול עמו, וזה מותר:

אבל נותנים זה לזה מתנת חנם - מפורש לעיל בריש פרק קמא:

(ב)

מפני שהוא ממעט באכילתו: דתרומה אסורה לטבול יום ולזרים: ורבי שמעון מתיר - דסבר מותר להביא קדשים לבית הפסול:

מה אם היקל בזבחי שלמים - שקונים שלמים בכסף מעשר שני ואע"פ שממעט באכילתו שיכולין לבא לידי פגול ונותר וטמא, לא נקל בתרומה לקנותה בכסף מעשר שני שאין בה דין פגול ונותר ולא דין טמא, שלא כל הדברים המטמאין את הקדש מטמאין את התרומה ואין הלכה כרבי שמעון:

(ג)

מי שהיו לו מעות - של מעשר שני, וצריך לקנות מהם דברים של חולין שלא לאכילה ושתיה וסיכה:

ולחבירו פירות - של חולין ורוצה לעשות עמו טובה שיתחללו מעות מעשר חבירו על פירותיו:

אוכל פירותיו בטהרה - שחלה קדושת מעשר על הפירות, וצריך לאכלן בטהרה:

ולא - אמר כן לעם הארץ. שהוא חשוד לאכול פירות מעשר בטומאה:

אלא בדמאי - כגון אם היו אותן מעות מעשר שני של דמאי, אז מותר לומר כן אפילו לעם הארץ, דשמא המעות אינן מעשר:

(ד)

ומעות במדינה - ומעות של מעשר שני חוץ לירושלים וצריך להן. קמ"ל שא"צ שיהיו הפירות והמעות במקום אחד. ועוד אשמועינן במתניתין דאע"ג דפירות מעשר אין יכולין ליפדות בירושלים, מעות מעשר מתחללין הן בירושלים :

(ה)

מעות - של מעשר שני:

נכנסות לירושלים ויוצאות - שאין המחיצות קולטות מעות כדרך שקולטות פירות:

אף הפירות נכנסים ויוצאים - ודוקא להוציאן כדי לטוחנן ולאפותן ולהחזירן אח"כ לירושלים שרי רבן שמעון בן גמליאל, לפי שיותר היו מוצאין לטחון ולאפות חוץ לירושלים מבירושלים עצמה. ותנא קמא אסר נמי בהא. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

(ו)

שנגמרה מלאכתן - למעשר, כדתנן בפ"ק דמעשרות איזהו גרנן למעשר:

ועברו בתוך ירושלים - בעודן טבל:

יחזור מעשר שני שלהן - דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, וקלטוהו מחיצות למעשר שני:

ושלא נגמרה מלאכתן - כגון סלי ענבים לגת וכו'. אבל סלי ענבים לאכילה נגמרה מלאכתן:

למוקצה - מקום ששוטחין בו תאנים ליבש קרוי מוקצה:

רבי שמעון בן יהודה אומר וכו' - סבר דלב"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין. אי נמי אפילו כמי שהורמו דמיין הני מילי [לענין] שאר דברים, אבל לענין קליטת מחיצות דרבנן, מקילין ב"ה. ואין הלכה כר"ש בן יהודה, שלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא על פירות שלא נגמרה מלאכתן כדברי ת"ק:

והדמאי - טבל של דמאי:

נכנס - לירושלים:

ויוצא ונפדה - חוץ לירושלים אחר שיצא, ואין צריך לחזור . והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל :

(ז)

בפנים - מן החומה:

ונוטה לחוץ - לחומת ירושלים:

מכנגד החומה ולפנים כלפנים - דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים, ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. ובין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, ופודין שם מעשר שני ולא אוכלין. והיינו דתנן במסכת מעשרות פ"ג ובירושלים הולך אחר הנוף . כלומר אף אחר הנוף:

בתי הבדים - שעוצרים בהם שמן, ורגילים היו לעשות בתים הללו בחומת המדינה:

שפתחיהן לפנים - מחומת ירושלים וחללן חוץ לחומת ירושלים:

מכנגד החומה ולפנים כלפנים - ואוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים , ואין פודין שם מעשר שני:

מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ - ואין אוכלים שם מעשר שני וקדשים, ופודים שם מעשר שני:

(ח)

הלשכות בנויות בקודש - בעזרה:

ופתוחות לחול - להר הבית:

וגגותיהן קודש - והוא שהיו גגותיהן שוות לקרקע העזרה, כגון שהיתה הלשכה בשפוע ההר. שאם אין גגותיהן שוות לקרקע העזרה קיימא לן דעליות וגגות לא נתקדשו:

תוכן קודש - לשחיטת קדשים קלים, ולאכילת קדשי קדשים, ולהתחייב עליהן משום טומאה :

(ט)

באב הטומאה - שרץ ונבילה וכיוצא בהן:

בולד הטומאה - האי ולד הטומאה דתנן במתניתין לאו ולד הטומאה שנגע באב הטומאה שהוא טמא מדאורייתא, אלא בולד הטומאה דרבנן, כגון שנגע בכלים שנטמאו במשקין:

יפדה - דמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים, דכתיב (דברים יד) כי לא תוכל שאתו, ואין שאת אלא אכילה כדכתיב (בראשית מג) וישא משאות מאת פניו אליהם:

ויאכל הכל בפנים - שלא יאמרו ראינו מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא, מפני שיש קול למעשר היוצא. אבל אין לחוש כשפודים אותו שמא יאמרו ראינו מעשר שני שנפדה בירושלים, שאין קול לפדוי:

חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ - שכיון שנכנס כשהוא טמא אין המחיצה קולטתו:

חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים - אבל נטמא בולד הטומאה בחוץ אע"פ שבולד הטומאה של דבריהם נטמא, ומן התורה טהור הוא, יאכל בחוץ. ובירושלמי מוקי לה כגון שהכניסו על מנת שלא יקלטוהו מחיצות, אבל אם לא התנה, הואיל ונכנס והרי הוא טהור דאורייתא יאכל בפנים:

(י)

הלקוח בכסף מעשר שני - פירות שנקנו מדמי מעשר שני:

יקבר - הואיל ונגמרה מצותו וקנה פירות ממעור, מעשר שני שוב לא יפדה:

שכן נפדה טהור ברחוק מקום - שמעשר שני פודין אותו כשהוא טהור חוץ לירושלים, כדכתיב (דברים יד) וכי ירחק ממך המקום וגו'. אבל הלקוח בכסף מעשר אינו נפדה חוץ לירושלים כשהוא טהור, דתנן לעיל בפרק קמא מזיד יעלו ויאכלו במקום. ואין הלכה כרבי יהודה:

(יא)

על ידי עורו - עם עורו:

ר' שמעון אומר יפדה - ובהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ורבי שמעון סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואין הלכה כרבי שמעון:

לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה - הכא לא פליג רבי יהודה כדפליג לעיל בפירות הלקוחים בכסף מעשר ונטמאו, דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום לפי שיכול להוליכו בכל מקום שירצה, הלכך הוי כמעשר שני עצמו. ונפדה כשנטמא, כדרך שנפדה מעשר שני כשנטמא:

רבי יוסי אומר יקבר - דמחמיר טפי מר' יהודה, וסבר דאע"פ שקנאו חי דינו כפירות הלקוחים בכסף מעשר:

לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות - וכי היכי דאיפליגו תנא קמא ור' יהודה לעיל בפירות הלקוחים בכסף מעשר, הכי נמי אפליגו בהא:

(יב)

המשאיל קנקנים למעשר שני - מי שמשאיל קנקניו להכניס בהן יין שקרא לו כבר שם מעשר שני:

אף על פי שגפן - שסתם פיהן במגופה אחר שמלאן:

לא קנה מעשר - לא נתפס הקנקן בקדושת מעשך:

זלף לתוכן סתם - שהכניס לתוכן יין של טבל קודם שקרא לו שם מעשר:

עד שלא גפן - אם קרא לו שם מעשר קודם שסתמן במגופה :

אם משגפן - אם לאחר שסתמן במגופה קרא שם מעשר:

קנה מעששר - נתפס הקנקן בקדושת מעשר, וטעון חלול כמו היין, אם בא לחללו על הכסף:

עולות באחד ומאה - בשל תרומה איירי, אם נתערב קנקן של תרומה במאה קנקנים של חולין, ולא היה פיהן סתום במגופה, חשבינן להו כאילו כולן מעורבות זו בזו, ועולות באחד ומאה כדין תרומה שנתערבה בחולין:

משגפן מקדשות בכל שהן - ואפילו אחד באלף אינן עולות, וימכרו כולן לכהן בדמי תרומה, חוץ מאחת שבהן שנוטלה הכהן בלא דמים:

עד שלא גפן תורם מאחת על הכל - דחשיב מוקף:

(יג)

מפתח ומערה לגת - אם בא לתרום מאחת על הכל אחר שגפן, צריך לערותן לגת:

ואינו צריד לערות - דסגי להו בפתיחה כדמעיקרא:

במה דברים אמורים - דאם לאחר שגפן קרא שם, קנה מעשר את הקנקנים:

במקום שדרכן למכור סתומות - דבכי האי גונא בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפרק קמא , הלכך בגבולין נמי קנה מעשר:

אבל במקום שדרכן למכור פתוחות לא יצא הקנקן לחולין - בירושלים, הלכך [בגבולין] נמי לא קנה מעשר:

אבל אם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה - הקונה יין ממעות מעשר שני בירושלים, וכשבא המוכר למכור רצה לדקדק על עצמו ואמר כך וכך יין במדה אני מוכר לך בכך וכך מעות:

יצא קנקן לחולין - ואפילו הקנקנים סתומות : הכי גרסינן רבי שמעון אומר אף האומר לחברו יין זה אני מוכר לר חוץ מקנקנים יצא קנקן לחולין. ובירושלמי מפרש לה דר' שמעון קאי אהא דתנא לעיל דאם משגפן קרא שם מעשר קנה מעשר. ואשמעינן ר' שמעון דוקא שקרא שם מעשר לכל היין שבקנקן, אבל אם אמר כל היין מעשר חוץ מרביעית, אף על פי שכשבא למדוד לחברו אותו וביעית, אמר לו יין זה אני מוכר לך חוץ מן הקנקן שאני רוצה לשייר בשביל מעשר שבתוכה, אפילו הכי לא נעשית הקנקן טפלה למעשר, ויצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר: