משנה מעשר שני ג ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ג · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים, יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים.

ושלא נגמרה מלאכתן, סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה, בית שמאי אומרים, יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים.

ובית הלל אומרים, יפדה ויאכל בכל מקום.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, שיפדה מעשר שני שלהם ויאכל בכל מקום.

ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן.

שבית שמאי אומרים: יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים.
ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום.

והדמאי, נכנס ויוצא ונפדה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם,

יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם.
וְשֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן,
סַלֵּי עֲנָבִים לַגַּת וְסַלֵּי תְּאֵנִים לַמֻּקְצֶה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי:
לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל פֵּרוֹת שׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן,
שֶׁיִּפָּדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.
וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ? עַל פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן;
שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.
וְהַדְּמַאי, נִכְנָס וְיוֹצֵא וְנִפְדֶּה:

נוסח הרמב"ם

פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם וייאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן כסלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה בית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהם וייאכל בירושלים בית הלל אומרים ייפדה וייאכל בכל מקום רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן שייפדה מעשר שני שלהן וייאכל בכל מקום ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן שבית שמאי אומרים יחזור מעשר שני שלהן וייאכל בירושלים ובית הלל אומרים ייפדה וייאכל בכל מקום והדמאי נכנס ויוצא ונפדה.

פירוש הרמב"ם

כבר קדם לנו כי פירות מעשר שני כשנכנסו לירושלים אסור להוציאם אלא שנאכלות לשם וכל זמן שלא יגיעו לירושלים יכול לפדותם ויעלו המעות לירושלים ועוד אצלנו עיקר אחר ושמרהו והוא שאין פודין מע"ש בירושלים וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהן מע"ש החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה אלא יאכל בירושלים ולפיכך יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן כסלי ענבים לגת שעדיין נשאר לגמר מלאכתן הדריכה והסחיטה או סלי תאנים למוקצה שנשאר ג"כ ליבשן ב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום כדין פירות מעשר שני שלא נכנסו לירושלים:

והדמאי נכנס ויוצא ונפדה. ענינו כי מעשר שני של דמאי נכנס לירושלים ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו וזה אסור לעשותו במעשר שני של ודאי וכבר נתבאר לך זה בתחלת מסכת דמאי ואין הלכה כר' שמעון בן יהודה במה שפי' מחלוקת ב"ש וב"ה:

פירוש רבינו שמשון

שנגמרה מלאכתן. כדתנן בפ"ק דמעשרות (מ"ה) איזהו גורנן למעשרות:

ועברו בתוך ירושלים. בעודן טבל:

יחזור מעשר שני שלהן. קסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאשכחן בריש הזרוע (דף קל:) והרי קלטוה מחיצות:

ושלא נגמרה מלאכתן. כגון סלי ענבים לגת סלי תאנים למוקצה לעשותן קציעות אבל סלי תאנים וענבים לאכילה גמר מלאכתן הן:

ר' שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי. [ס"ל] מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמר מלאכתן ואמרו ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפרק בתרא דמכות (דף כ:):

והדמאי. כלומר טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר של דמאי לא ונקט הך סיפא דאפי' תנא קמא מודה. תניא בתוספתא (פ"ב) רבי שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי כך אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות אמרו להן בית הלל אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותם תרומה ומעשר עד שירימו פי' יכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר כגון תרומה ומעשר ראשון דלא בעו חומה והוא הדין דמצי למימר דממקום אחר יכול לעשר על אלו ונמצא אלו כולן חולין ובירושל' יש גירסא אחרת אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וטעות סופר בירושלמי דתנן בסוף פ"א דפאה (מ"ו) ונוטל משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח משמע הא מירח חייב ולא מסתבר למימר דתיתי מתני' כב"ש ומיהו אין כל כך תימה דהא רישא נמי סתמא כב"ש דקתני לעיל נותן פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ואמרי' עלה בירושלמי (הל' ה) דב"ש היא דאמרי הפקר לעניים הפקר ושם פירשנוה במקומה ועוד יש ליישב ההוא דנוטל משום הפקר לפי גירסת ירושל' דהכא אף כב"ה ואיירי התם כשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שנגמרה מלאכתן - למעשר, כדתנן בפ"ק דמעשרות איזהו גרנן למעשר:

ועברו בתוך ירושלים - בעודן טבל:

יחזור מעשר שני שלהן - דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, וקלטוהו מחיצות למעשר שני:

ושלא נגמרה מלאכתן - כגון סלי ענבים לגת וכו'. אבל סלי ענבים לאכילה נגמרה מלאכתן:

למוקצה - מקום ששוטחין בו תאנים ליבש קרוי מוקצה:

רבי שמעון בן יהודה אומר וכו' - סבר דלב"ה מתנות ש, לא ד. ו מו לאו כמי שהורמו דמיין. אי נמי אפילו כמי שהורמו דמיין הני מילי [לענין] שאר דברים, אבל לענין קליטת מחיצות דרבנן, מקילין ב"ה. ואין הלכה כר"ש בן יהודה, שלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא על פירות שלא נגמרה מלאכתן כדברי ת"ק:

והדמאי - טבל של דמאי:

נכנס - לירושלים:

ויוצא ונפדה - חוץ לירושלים אחר שיצא, ואין צריך לחזור ד. והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל ה:

פירוש תוספות יום טוב

יחזור מעשר שני וכו'. פירש הר"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ד:

והדמאי. פירש הר"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר"ב בפ"ק דדמאי מ"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ"ב סי' ט' וסי' י"א פסק כהך ירושלמי:

נכנס ויוצא ונפדה. כתב הר"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ"ש דאצטריך. ולשון הר"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) דאילו מעשר שני של דמאי, לא, שכבר תפסתו מחיצה, וכן הוא בירושלמי. והשתא הא דפירש הר"ב בפרק קמא דדמאי משנה ב' הדמאי נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש, קשיא מירושלמי דהכא:

(ה) (על הברטנורא) כלומר דאילו לר' שמעון בן יהודה לא איצטריך כלל, אבל פשיטא דלתנא קמא אליבא דבית שמאי כל שכן דאיצטריך:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ועברו בתוך ירושלם יחזור וכו':    מפ' בירוש' א"ר יונה בדין היה דאפי' בתים שבירושלם לא יטבילו שהן של כל ישראל וקיימא לן דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים שבירושלם לא טבלן וכ"ש העיר גופה אלא זאת אומרת ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו מה חצר בית שמירה שלו טובלת אף זו טובלת וכל העומד ליעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוהו מחיצות:

ר' שמעון בן יהודה אומר וכו':    ובירוש' מייתי ברייתא אליבא דר"ש בן יהודה מאי אהדרו ב"ש לב"ה וב"ה לב"ש ע"ש. והביאה רבינו שמשון ז"ל בלשון אחר כדאיתה בתוספתא וז"ל ר"ש בן יהודה אומר בשם ר' יוסי כך אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן א"ל ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות א"ל ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר פי' דתרומה ומעשר לא בעו חומה ע"כ בקיצור. וכתב שהוא יותר עיקר וחזר ויישב גם גרסת הירוש' ע"ש:

שיפדה מעשר שני שלהן:    עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות:

יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירוש':    דקסברי ב"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה:

יפדה ויאכל בכל מקום:    דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות מדרבנן היא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן:

בפי' ר"ע ז"ל אי נמי אפי' כמי שהורמו דמיין ה"מ וכו'. אמר המלקט לשון הר"ש ז"ל ר"ש בן יהודה בשם ר' יוסי סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמרה מלאכתן ואמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפ' בתרא דמכות ע"כ:

והדמאי נכנס ויוצא:    מפ' בירוש' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר שני של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות והכי תנן נמי בפ"ק דדמאי ואיתה נמי בפ' הזהב ומכאן נראה כגרסת הרמב"ם ז"ל בפ"ק דדמאי דגריס ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד ולא גרסי' ויוצא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש שם פ"ק דדמאי סימן ב' דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה מפ' דהא דקתני מתני' והדמאי נכנס ויוצא ר"ל מע"ש של דמאי הפך ממה שפירש בחבורו שם ע"ש:

בפי' ר"ע ז"ל לת"ק איצטריכא הך ואליבא דב"ה פי' וכ"ש לת"ק אליבא דב"ש ולא אתא למעוטי אלא אליבא דר"ש בן יהודה דלא איצטרי' למתנייה דהשתא ומה טבל גמור קאמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום כ"ש דמאי והאי דמאי מיירי אף בשנגמרה מלאכתו:


פירושים נוספים