מלאכת שלמה על מעשר שני ג
<< · מלאכת שלמה · על מעשר שני · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
לא יאמר אדם וכו'. לחלק: בנקודת סגול גרסי' החי"ת והלמ"ד וכדפי' ר"ע ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל שאין שנוי בענין אלא נקיות לשון דבין שיאמר שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם ובין שיאמר לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל ברחו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ע"כ. ובירוש' קאמר שהוא מהלכות של עמעום כלומר שאין לו טעם. ועיין במה שכתבתי בפ"ח דשביעית סימן ד':
וְשנשתם בירושלם: גרסינן:
אבל נותנין זה לזה מתנת חנם: קשה לע"ד דהכא שייך למיתני או נותנין זה לזה מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להתרא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להתרא ונלע"ד דבקושיא אחריתי יתורצו שתיהן והוא דהכא שייך למיתני או נותן לו מתנת חנם אלא על כרחנו צריכין אנו לומר דאשגרת לישנא דתנא לעיל רפ"ק נקט נמי הכא:
מפני שהוא ממעט באכילתו: גרסי' והקפידא הוא משום מעשר שני דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר ובירוש' פריך אמאי לא חשו נמי דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ומתניתין חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובת דף ע"ו מייתי ברייתא דגרסי' בה באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפי' שם רש"י ז"ל. והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוס' שהקשו לרש"י ז"ל אינה קושיא דמתני' מודה לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעי' אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי נמי ברייתא דחייש לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. והרמב"ם ז"ל נראה קצת דגריס במתני' שהוא ממעט באכילתם שפירש שממעט באכילת מעשר וגם ממעט באכילת תרומה וכ"כ בחבורו ומהתם אין ראיה לומר דהכי הוה גריס במתני':
ונותר: כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהן כרת מה שא"כ במעשר שני:
ויוצא: גרסי' ול"ג וטמא דהא גבי מעשר שני נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל. ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפי' חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שא"כ במעשר שני דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בר"פ בהמה המקשה ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוס' דלא גרסי' וטמא. ור"ש אזיל לטעמיה דתנן התם פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול:
שכן מותרים לזרים: ולית בזה מיעוט אוכלין אע"ג דאית בהו מיעוט זמן:
נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים: ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל שלא כל הדברים המטמאין את הקדש וכו'. פי' כי השלישי פסול בתרומה והרביעי בקדש כדתנן בפ' חומר בקדש:
מי שהיו לו מעות וכו' וְצָרַךְ להם: גרסינן בלי יו"ד ודכוותה כתבתי ג"כ בפ"ז דשביעית סימן ד':
וחלה: יתכן שהוא מלשון הלאה וכן גם כן בלשון חכמים להלן וכמו שאתה אומר על המקום שהוא רחוק קצת ממקום זה לשון הלאה כך אתה אומר על אדם אחר נפרד מחברו שהרי הם שני גופים מוחלקין לשון הלה. כך נלע"ד:
ולא יאמר כן לעם הארץ: מפ' בירוש' דאין מוסרין ודאי לעם הארץ שאינו נזהר בו:
פירות בירושלם ומעות במדינה: כולה מתני' כשיש לו מעות וצרך להן ולחברו פירות. ה"ר שמשון ז"ל:
שיעלו הפירות: בנקודת ציר"י גרסי' לה ליו"ד כמו ויֵאכלו. אך ה"ר יהוסף ז"ל כתב בספר אחד היה נקוד שיֲעלו ע"כ:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ועברו בתוך ירושלם יחזור וכו': מפ' בירוש' א"ר יונה בדין היה דאפי' בתים שבירושלם לא יטבילו שהן של כל ישראל וקיימא לן דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים שבירושלם לא טבלן וכ"ש העיר גופה אלא זאת אומרת ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו מה חצר בית שמירה שלו טובלת אף זו טובלת וכל העומד ליעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוהו מחיצות:
ר' שמעון בן יהודה אומר וכו': ובירוש' מייתי ברייתא אליבא דר"ש בן יהודה מאי אהדרו ב"ש לב"ה וב"ה לב"ש ע"ש. והביאה רבינו שמשון ז"ל בלשון אחר כדאיתה בתוספתא וז"ל ר"ש בן יהודה אומר בשם ר' יוסי כך אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן א"ל ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות א"ל ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר פי' דתרומה ומעשר לא בעו חומה ע"כ בקיצור. וכתב שהוא יותר עיקר וחזר ויישב גם גרסת הירוש' ע"ש:
שיפדה מעשר שני שלהן: עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות:
יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירוש': דקסברי ב"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה:
יפדה ויאכל בכל מקום: דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות מדרבנן היא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן:
בפי' ר"ע ז"ל אי נמי אפי' כמי שהורמו דמיין ה"מ וכו'. אמר המלקט לשון הר"ש ז"ל ר"ש בן יהודה בשם ר' יוסי סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמרה מלאכתן ואמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפ' בתרא דמכות ע"כ:
והדמאי נכנס ויוצא: מפ' בירוש' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר שני של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות והכי תנן נמי בפ"ק דדמאי ואיתה נמי בפ' הזהב ומכאן נראה כגרסת הרמב"ם ז"ל בפ"ק דדמאי דגריס ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד ולא גרסי' ויוצא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש שם פ"ק דדמאי סימן ב' דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה מפ' דהא דקתני מתני' והדמאי נכנס ויוצא ר"ל מע"ש של דמאי הפך ממה שפירש בחבורו שם ע"ש:
בפי' ר"ע ז"ל לת"ק איצטריכא הך ואליבא דב"ה פי' וכ"ש לת"ק אליבא דב"ש ולא אתא למעוטי אלא אליבא דר"ש בן יהודה דלא איצטרי' למתנייה דהשתא ומה טבל גמור קאמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום כ"ש דמאי והאי דמאי מיירי אף בשנגמרה מלאכתו:
אילן שהוא עומד וכו': וצריך לדקדק בפירוש ר"ע ז"ל דגבי אילן פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול שם מעשר שני ולא הזכיר קדשים קלים וגבי בית הבדים פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול מעשר שני וקדשים קלים ומצאתי שכתוב בתי"ט משום דבשר אין רגילין לאכול כו'. אכן הרא"ש ז"ל קודם שהזכיר בבא דבית הבדים פי' כלפנים לענין קדשים קלים ומעשר שני ושלוח מצורעים ע"כ:
מכנגד החומה ולפנים כלפנים: מדאמרי' בירושלמי אבבא דבתי הבדים דהא דאמרי ב"ה מכנגד החומה ולפנים וכו'. דהוי לחומרא משמע דהכא ברישא דוקא קתני בין לקולא בין לחומרא לקולא דלפנים נאכלין בלא פדיון ולחומרא דאין פודין שם דגבי מחיצות איכא בעלמא בין בפנים בין בחוץ חדא לקולא וחדא לחומרא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותן בפנים אינו יכול לפדותן דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים דבחוץ אינו נאכל בלא פדיון ובפנים אוכלו בלא פדיון וא"כ פליגא אההיא דמסכת מעשרות בס"פ המעביר דתנן התם ובירושלם הלך אחר הנוף ואמרי' התם בירוש' דאי עיקרו לפנים והעלהו דרך עיקר דכבר קלטו עיקר ומוקי לה כב"ש דהכא. ובפ' אלו הן הגולין רמינן להו אהדדי ומשני דמתני' דהכא כרבנן ומתני' דהתם כר' יהודה ור' יהודה אית ליה גבי מעשר שני דבמערה הלך אחר פתחה ובאילן הלך אחר נופו [הגהה לשון החכם הר"ם ז"ל פירש ר"ע ז"ל והיינו דתנן במסכת מעשרות ובירושלם הלך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שם פי' דאזלי' לחומרא וע"ש בפירושו ז"ל וא"כ איך יצדק עם מה שפירש כאן דאזלי' בתר החומה ואין משגיחין לא בעיקר ולא בנוף בין לקולא בין לחומרא ור"ש ז"ל הביא בפירושו הסוגיא דפ' אלו הן הגולין ע"ש בפירושו וגם בפי' הרא"ש ז"ל ועיקר הדברים שיש שני תירוצים בגמ' תירוץ רב כהנא הוא שמשנה זאת היא רבנן וההיא דמעשרות היא ר' יהודה עוד יש תירוץ רב אשי שם בגמ' וכך פי' ר"ש ז"ל כולה רבנן היא ופי' הלך אחר הנוף כלומר הלך אחר החומה ואף אחר הנוף כלומר בין בנוף בין בעיקר אין משגיחין אלא בחומה כמו שכתב בכאן רבינו עובדיה ז"ל ומה שפי' שם במעשרות הוא כפי תירוץ רב כהנא שתירץ דההיא ר' יהודה היא עכ"ל ז"ל:]:
בש"א הכל כלפנים: דכשפתחן תוך ירושלם דמעשר שני הנכנס בו דרך פתחן נכנס קולטין אותו פתחן ובשפתחן לחוץ כיון דכל חללן לפנים אין דרך להניח מה שמכניסין לבית בפתח אלא להכניסו לחלל וקלטו חללן והואיל וחללן לפנים כלפנים הן ואוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני בלא פדייה וכ"ש שאין פודין שם. מכנגד החומה ולפנים כלפנים כשכל חללן לחוץ אע"ג דפתחן לפנים פשיטא דהן כלחוץ אלא כשחציין לפנים וחציין לחוץ ופתחן לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ להחמיר הוא דאין אוכלין שם אבל אין פודין שם להחמיר וכשפתחן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ הוא לכל דבר ומכנגד החומה ולפנים כלפנים להחמיר דאין פודין שם אבל אין אוכלין שם כיון דפתחן לחוץ הכי מפ' לה בירוש' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' בשם התוספתא דב"ש אומרים הכל כלפנים לחומרא ר"ל שלא יפדה בהן מעשר שני ולא יאכלנו. ועיין תו במ"ש שם ספ"ג דמעשרות:
בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול: מפ' בתוספתא כגון לשכת בית המוקד דתנן במסכת תמיד ובמסכת מדות דארבע לשכות היו בה ושתי לשכות היו בקדש ושתים בחול וראשי פספסין היו שם להבדיל בין קדש לחול והיתה פתוחה לעזרה ופתוחה נמי לחול. מכנגד הקדש ולקדש קדש משמע דאתוכן וגגותיהן קאי אבל בירושלמי לא קאמר הכי אלא דתוכן קדש דבתר דפתחן דקדש שדינן להו ובגגותיהן תנן מכנגד הקדש ולקדש קדש ומתני' נמי דייקא דתנן ברישא דמתני' דגג בתר מקום הבנין שדינן ליה ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותוכן קדש דקתני מתני' מפ' בירושלמי אליבא דר' עקיבא דהיינו דוקא לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי והוא הפך ממה שפירש כאן במשנה. וכתב ה"ר שמשון ז"ל בפ' איזהו מקומן מסיק בבנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלין לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה ע"כ:
בין בפנים בין בחוץ: בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב"ש וב"ה:
בש"א הכל יפדה ויאכל בפנים חוץ וכו': כצ"ל. ומתני' ר' יהודה היא אבל ר"מ מוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בגוונא אחרינא בתוספתא דספ"א דמעשר שני ור"ש בן אלעזר מוקי לפלוגתייהו בגוונא אחרינא ור' אליעזר ור' עקיבא אית להו סברות אחרות כהנהו סברות דאית ליה לכל חד מינייהו בפ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשי קדשים:
בפי' ר"ע ז"ל ובירוש' מוקי לה כגון שהכניסו ע"מ שלא יקלטוהו מחיצות וכו'. אמר המלקט כתב ה"ר שמשון ז"ל והדר פריך בירושלמי אטו מעשר שני טהור שהכניסו ע"מ שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשתו כלומר והאי נמי דבר תורה טהור ע"כ:
ר' יהודה אומר יקבר: מפ' בירוש' מ"ט דר' יהודה אמר קרא הכסף כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין קל וחומר והוא אותיב לון ק"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו ק"ו פריכא הוא ופי' הר"ן ז"ל בפ' בני העיר טעמא דר' יהודה דאמר יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה ע"כ והוא פי' רש"י ז"ל שם בפסחים. ותוס' שם פ' הזהב כתבו דבספרי מפיק טעמא דר' יהודה משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא"ת דבריש פירקי' אמרי' כסף ראשון ואפי' כסף שני וי"ל דה"מ כסף על כסף אבל לחלל שני פעמים פירות על כסף לא וא"ת למה לי קרא בספרי הא טעמא אחרינא אית ליה לר' יהודה במתני' וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא א"נ טרח וכתב לה קרא ע"כ. ושם בפסחים כתבו דלר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני לכך אינו נפדה טהור בריחוק מקום ולא טמא בקירוב מקום דתרווייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה בריחוק מקום וה"ה טמא בקירוב מקום ומתני' דפרכינן מינה בפ' איזהו מקומן דאשכחן דטפל חמור וכו' מדקתני הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה דשמעת מינה נטמא אין לא נטמא לא והיינו בריחוק מקום דכה"ג מעשר עצמו נפדה ובענין אחר לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור בריחוק מקום תירץ ר"י דהתם בפ' איזהו מקומן מיירי מדרבנן ע"כ. ועיין עוד שם בפ' איזהו מקומן בדבריהם ז"ל. ואע"ג דמדקאמר תאמרו בלקוח וכו'. משמע דחכמים מודו ליה לר' יהודה בזה כגון זו אשכחן בפ"ק דתמורה גבי והלא במוקדשין האומר רגלה וכו' כמו שכתבתי שם בתמורה סימן ג' ובר"פ בהמה המקשה ע"ש. ועיין במ"ש לעיל פ' שני סימן ז' גבי הכסף כסף:
הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה: כדתניא בתוספתא א"ל התחמיר בטפלה יותר מן העיקר וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבינו שמשון ז"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם ה"ז כאילו קנאם בירושלם דלא חזו לפדייה וטעם הדבר כיון דלקח צרכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הלכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מעשר שני ע"כ. ובתוספתא מסיים אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושתה על בעלת מום ואינה יוצאה לחולין להגזז וליעבד והקדש אינו חל על בעל מום קבוע כדתנן בפ' שני דבכורות דכל שקדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד אמרו לו ממקום שבאת מה להלן תמימים אין נפדין ובעלי מומין נפדין אף כאן טהורין לא יפדו טמאים יפדו:
בפי' ר"ע ז"ל דת"ק סבר אין פודין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' לא קאמר כן אלא הטעם הוא דבעי העמדה והערכה אבל כשנשחט לא בעי העמדה והערכה משום דהוי כפירות ור' יוסי סובר דגם שחוט בעי' העמדה והערכה ע"כ:
יקבר ע"י עורו: דעשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית: רש"א יפדה. אזיל לטעמיה דס"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתה נמי בירוש' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופלוגתא דר"ש ורבנן במשנת כל הקדשים שקדם מום קבוע דבפ' עשירי דחולין ובפ' שני דבכורות וכמו שכתבתי שם בחולין פ' עשירי:
בפי' ה"ר עובדיה ז"ל: דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל טעם זה שאמר איני יודע לישבו כי מה הטעם שאין לו ריחוק מקום הרי הוא לקוח בכסף מעשר ואינו מעשר ע"כ:
לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה: דאף על גב דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחין שנטמאו הואיל וחזי לאכילה. ר' יוסי אומר יקבר כיון דלקחו חי לשלמים ובעי העמדה והערכה אפי' שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפי' ר' יוסי מודה שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפי' מקראי בירוש' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה. הרי הוא לו כפירות ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
המשאיל קנקניו למע"ש: פי' ה"ר יהוסף ז"ל שלא קנה אותם בדמי מעשר אלא שנטלם מביתו ע"כ. עוד כתב זילף לתוכן סתם וכו' משגפן קנה מעשר פי' והקנקן קדוש כל זמן שלא שתו את היין אבל אחרי ששתו את היין בודאי יצא לחולין דלא גרע מאילו קנהו בדמי המעשר שיצא לחולין אחרי ששתו את היין ע"כ:
זילף לתוכן סתם: שהכניס לתוכן יין של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' ר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש זילף לתוכן סתם מעשר אלא שלא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה למעשר וברישא דלא פליג בין גפן ללא גפן מיירי שפירש בהדיא שהן לבד מושאלים למעשר שני וכן פירש ר"ש ג"כ. הרש"ש ז"ל. ועוד פירש ז"ל משגפן מקדשות בכל שהן כדתנן בפ"ג דערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן. עד שלא גפן פי' קרא שם והכי מיפרשא כולה מתני' בירושלמי. תורם מאחת על הכל בדין תורם מן המוקף מיירי ונ"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהם בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מאחת על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחלוק חביות לא חשיב חלוק וכבית הלל דבסמוך אבל אם בא לקרות שם אחר שסתם את פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל אחת ואחת עכ"ל ז"ל. ואמרי' עלה בתוספתא בד"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש ושל שמן בין גפן בין לא גפן לא קנה מעשר הקנקן:
בש"א מפתיח וכו': עיקר זו ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלם וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותם מכל מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב"ה שאם היה דרכן למכור אותן הקנקנים סתומות ומכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפי' היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין חולק הרמב"ם ז"ל. ובחבורו רפ"ח מפרשה כו' כמ"ש בתי"ט. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ועל כן נראה לי לפ' כמו שפירשתי למטה דיצא זה הקנקן שזילף לתוכו סתם לחולין ואע"ג דלעיל תנא לא קנה מעשר וא"כ ה"ל למימר גם כאן לא קנה מעשר מ"מ לשון יצא קנקן לחולין נמי אתי שפיר כלומר אע"פ שקרא שם לקנקן סתם מ"מ היין דוקא נתקדש אבל הקנקן יצא לחולין עכשיו ומותר להריק היין ממנו ולהשתמש בו ואין צריך לחלל את הקנקן אם בא לחלל את היין. ואפשר לומר נמי דאיידי דתנא בסיפא לשון יצא קנקן לחולין תנא נמי ברישא הכי אך אין פירושם שוה כי זה פירושו לא קנה מעשר וזה פירושו יצא לחולין אחרי ששתו את היין ואינו תימה כי במקום שנתן מעות של מעשר שני בעבור הקנקן אין שייך לומר שיצא לחולין תכף קודם שישתו את היין אבל המשאיל אין שייך לפרשו אלא יצא לחולין תכף כי מה שיצא לחולין אחרי שתיית היין אין צ"ל דפשוט הוא כיון שלא נתן מעות בעבורו עכ"ל ז"ל [הגהה בלשון ר"ע ז"ל הלכך בחולין נמי לא קנה מעשר הגיה החכם הר"ם ז"ל הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל יצא קנקן לחולין ואפי' הקנקנים סתומות כתב לשון הרא"ש ז"ל לא בעי למימר שימכור מעשר במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירוש' כדפרישית לעיל בפ"ק דאם היה המוכר אומן יוצר כלי חרס נעשה כלוקח יין בפני עצמו וקנקן בפני עצמו ואין הקנקן יוצא לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן לא קנה מעשר דכל היכא שבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי לא קנה מעשר והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שדינו כמוכר במדה והוא רוצה שיהא דינו כהדיוט ואז דינו שיצא קנקן לחולין בירושלם השתא נמי בגבולין קנה מעשר עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שכתב ר"ע ז"ל ה"ג ר' שמעון אומר וכו' צ"ע מה דחקו לגרוס כן ע"כ:]:
ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין: לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי כדפרישית בפ"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח קנקן בפני עצמו ויין בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפלה ליין והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו ה"ר שמשון ז"ל. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל מפתח ומערה לגת בירוש' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב"ש וב"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחלוק חביות לא שמיה חלוק דומיא דשקין בגרן ולכ"ע אין צריך לערות. בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' נ"ל לפרשו כן בד"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צורך להם לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הלכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחבית ללוקחה סתומה אא"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפי' שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד. לא [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב ספרים ל"ג מלת לא אלא ה"ג אבל מקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ואם רצה להחמיר וכו' ע"כ. עוד כתב הפי' יצא זה הקנקן שהשאיל אפי' משגפן לתולין כיון שהדרך הוא שנמכרין הקנקנים פתוחות והרי הקנקן נקנה בפני עצמו ואינו טפל ליין א"כ גם כאן גבי שאלה לא הוי הקנקן טפל ליין אך לספרים דגרסי לא יצא הוי פירושו מגומגם ע"כ:] יֵצֵא קנקן לחולין כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ"ק דתנן לא יֵצֵא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר בירוש' דהיינו לא קנה מעשר. ה"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכן הוא בספר ישן ולא גרסי' אבל אם רצה וכו' ונתקשה בו רבינו שמשון ז"ל מאי למכור במדה דהא אין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין ופירש הוא פירוש דחוק מאד ואין דבריו נראין ועוד קשה דקתני בהדה ר"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בירוש' ובתוספתא הלכך רישא נמי צריך לפרשה כן לכך הנכון דברי הראב"ד ז"ל שפירש בהשגותיו כך דבירושלים קיימא וה"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מעשר שני מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה מכירה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דדרשא דביין דדרשינן בירוש' לעיל בפ"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמעשר שני הוא וכששתה היין יצא קנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו ולקושיית מכירה שהקשה רבינו שמשון ז"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס וא"ת היכי תני מתני' תרי לשני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין אהדדי מעיקרא תני לא יֵצֵא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא בעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו כדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבינו שמשון ז"ל שפירש דמלא יצא נולד יצא אתי שפיר והשתא אתי ר"ש שפיר לאשמועי' דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מעשר שני דהמוכר לחברו חבית של יין של חולין בירושלם בדמי מעשר שני וא"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מעשר שני שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בה יין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתנא קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בירושלמי דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ"ק דקנה מעשר עכ"ל ז"ל. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין וכו' ועבר הקולמוס על מלת לא. כמו שכתבתי כבר. ומצאתי שכתב עוד אבל אם רצה להחמיר וכו' נ"ל לישב משנה זו ולומר חסורי מחסרא וה"ק בד"א בזמן שלא פירש אבל אם רצה להחמיר וכו' וקאי אמתני' דפ"ק דתנן כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות לא יצא קנקן לחולין ופירושו שכיון שהוא פתוח הוי כאילו קנה הקנקן בפני עצמו במעות של מעשר ועל כן צריך לאכול כנגד הקנקן ועלה קאי האי אבל לומר שאם המוכר אמר ללוקח איני רוצה להטעותך אלא הריני מוכר לך את היין לפי מדתו והקנקן הרי הוא לך בחנם שאיני מבקש ממך אלא דמי היין לפי מדתו יצא הקנקן לחולין אחרי ששתה היין ואין צריך לאכול כנגדו. ובא ר"ש והוסיף לומר על מה שאמרנו לעיל בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' שר"ל שהמשאיל קנקניו למעשר אע"פ שקרא לו שם אחרי שגפן מכל מקום יצא הקנקן לחולין ובא ר"ש לומר שאף האומר חבית זו אני מוכר וכו' יצא קנקן אע"פ שהוא סתום ולא אמרי' שכבר הקדישו היין ויהיה אסור להוציא ממנו עכ"ל ז"ל: