תוספות יום טוב על מעשר שני ג

<< · תוספות יום טוב · על מעשר שני · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. קצת קשה דהוה זו ואין צריך לומר זו דהא אם מותר לומר העלם וכו' כ"ש שמותר להזמינו בלא העלם. וע"ק דהא כבר תנא ליה בריש פרק קמא. ונראה לי דה"ק אלא אומר לו העלם וכו'. דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו':

משנה ב

לא נקל בתרומה. מה שפירש הר"ב שלא כל הדברים המטמאים את הקדש מטמאים את התרומה. כדתנן [במשנה ב] ד וה דפ"ב ממס' טהרות:

משנה ג

והלה עושה צרכיו במעות. ואין כאן שום מתנה דאין אחד נותן לחברו כלום. אלא שקדושת המעות חל על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא. עיין בפסק הר"ב במ"ג פ"ד:

והלה. נראה לי שנגזר מן הללו והוא מהכפולים והלמ"ד דגושה:

משנה ד

מעות בירושלים ופירות במדינה וכו'. כתב הר"ב אשמועינן דאע"ג דפירות מעשר אין יכולים ליפדות בירושלים מעות מעשר מתחללים הן בירושלים. כלומר ואף על גב דהפירות שמתחללין הם חוץ לירושלים שלא שמענו ממתני' דלעיל אלא כשהפירות של חבירו הן בירושלים. וכ"כ שם הרמב"ם בהדיא וה"א דוקא כשהפירות בירושלים שרי משום דמידי דהוי כקונ' פירות בירושלי' שהמעות נתנין לקנות בהם כל מידי דמיכל אבל כשהפירות חוץ לירושלים אימא לא. קמ"ל:

משנה ה

[*רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' כתב הר"ב דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב"ם ועיין מ"ש במ"ז פרק שמיני דערובין]:

משנה ו

יחזור מעשר שני וכו'. פירש הר"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ד:

והדמאי. פירש הר"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר"ב בפ"ק דדמאי מ"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ"ב סי' ט' וסי' י"א פסק כהך ירושלמי:

נכנס ויוצא ונפדה. כתב הר"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ"ש דאצטריך. ולשון הר"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה:

משנה ז

מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. פירש הר"ב דבין נוף ובין עיקר וכו'. והיינו דתנן במס' מעשרות פ"ג ובירושלים הולך אחר הנוף וכו' אף אחר הנוף. עד כאן. ותימה דהתם לא פירש כן אלא דאזלינן בתרווייהו לחומרא. ע"כ. ושם פירש הר"ש כמ"ש הר"ב שם ורמי עלה מתניתין דהכא ושני לה אליבא גמרא דמכות דף יב דמתניתין דהתם רבי יהודה. ומתניתין דהכא רבנן. אי נמי דרב אשי דמשני התם וקאמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף קאי לשנויי דלא תקשה מתניתין דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. כדכתב הר"ב במתני' דהכא. והשתא תפיס הר"ב הכא אליבא דרב אשי. וזהו שכתב והיינו דתנן במסכת מעשרות וכו'. אבל לפירושו דלעיל לאו היינו הך אלא ההיא ר' יהודה והך דהכא רבנן. והרמב"ם מפרש נמי לתרתי מתני' כחדא וע"פ שינויא דרב אשי. אלא דמפרש דמתני' דהכא לענין אכילה דדוקא לפנים מן החומה אוכלין. ומתניתין דלעיל לענין פדייה וקאמר אפילו בנוף שחוץ לחומה אין פודין אותו הואיל ועיקרו בפנים הוי כנכנס לפנים. כך פירש דבריו בכסף משנה ספ"ב מהלכות מעשר שני:

[*בתי הבדים וכו'. מ"ש הר"ב בחומת המדינה. עיין בזה בפ"ק דשקלים משנה ג]:

בית שמאי אומרים הכל כלפנים. לשון הרמב"ם ומאמר בית שמאי הכל כלפנים לחומרא. וכן נתבאר בתוספתא ר"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו:

[*ובית הלל אומרים מכנגד החומה וכו'. מפשטא דמתני' משמע דלא איכפת להו לבית הלל בפתחיהן בין שהן לפנים או לחוץ. ובסתם משנה דלקמן לענין דמקדש מחלקין. וצריך לחלק בין ירושלים למקדש. ולומר דכשקדשו מתחלה ירושלים כך קדשו וכשקדשו המקדש כך קדשו. ושוב ראיתי בחבורו של הרמב"ם שכתב ספ"ב מהלכות מעשר שני וז"ל בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללו חוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר. ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללו לפנים ופתחיהן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר ע"כ. ואע"ג דהשתא נמי אין שוים מקדש וירושלים מ"מ איכא בתרווייהו נפקותא בענין פתיחתן להיכן הוא. וכתב הכ"מ דדברי הרמב"ם מהירושלמי והעתיקו להירושלמי וכתב שמתוך דברי הרמב"ם נראה שאין נוסחא של ירושלמי הזאת מכוונת ויש בה טעות סופר וק"ל עכ"ל. ולי נראה בלאו הא דהרמב"ם אין הנוסחא מכוונת וק"ל אם תעיין שם ואין להאריך כאן. אך לפי שהרמב"ם בפירושו לא כתב כלום מן הירושלמי אלא הניח המשנה כפשטה. ואחריו נמשך הר"ב. אפשר לי לומר שכשחיבר פירוש המשנה לא היתה לו אלא הנוסחא זו המשובשת ואח"כ בחבורו נזדמנה לו נוסחא הנכונה ואליבה הוא שכתב כן בחבורו]:

מכנגד החומה ולפנים וכו'. מ"ש הר"ב וקדשים קלים. מהירושלמי. ודלא פירשו כך גבי אילן. משום דבשר אין רגילין לאכול תחת אילן שהוא עומד באויר השמים אבל פירות ושאר דברים הנלקחים בכסף מעשר שאינו בשר רגילין לאכול באויר השמים תחת אילן:

משנה ח

הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול. כה"ג דתנן במשנה ו פרק ב דמדות דבנויות בעזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים. [*והכא שפירש הר"ב ופתוחות לחול להר הבית והוא לשון רש"י דפרק כיצד צולין דף פו. א"כ בעזרה שכתבו הר"ב כאן ורש"י שם הוא בעזרת נשים שהוא בין הר הבית ועזרת אנשים]:

משנה ט

באב הטומאה. פירש הר"ב שרץ ונבלה וכיוצא בהן. השנוין בריש מס' כלים:

משנה י

[*רבי יהודה אומר יקבר. עיין במשנה דלקמן]:

משנה יא

יקבר על ידי עורו. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק קמא:

משנה יב

[*המשאיל קנקנים למעשר שני. וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות מעשר שני מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר]:

[*זלף. פירש הר"ב הכניס וכו'. עיין מ"ש במ"ג פרק יט דשבת]:

[*זלף לתוכן סתם. פירש הר"ב שהכניס לתוכן יין של טבל וכו'. וכן פירש הר"ש. ואין טעם יפה לחלק בין רישא לסיפא אבל הרמב"ם פירש אף הסיפא בגוונא דרישא וז"ל ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקני' [אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים] הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלי' כדין מע"ש עכ"ל]:

[*משגפן קנה מעשר. הטעם תמצא בפירוש הר"ב במשנה דלקמן]:

משנה יג

במקום שדרכן למכור סתומות. פי' הר"ב דכה"ג בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפ"ק. מ"ג וכלומר שלא הקפיד על הקנקן כשקנאו ולפיכך אין צריך לאכול כנגד דמי הקנקן. והכי נמי בגבולים קנה מעשר לקנקנים כשקרא שם בסתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות דבירושלים לא יצא הקנקן לחולין אף כשמכרן סתומות כדתנן לעיל בפ"ק מ"ד וצריך שיאכל כנגד דמי הקנקן. לפי שהוציא מעות מעשר שני בקנקן עצמו שלא נעשה טפל ליין. הלכך אף בגבולין אע"פ שקרא שם לאחר שגפן וסתמן הואיל ודרך המקום למכור פתוחות. ואין הקנקן טפל ליין לא קנה קריאת שם מעשר לקנקן. וכפירוש הר"ב כן פירש הר"ש. וקשה דלפירושם לא יצא לחולין דתנן קאי אקונה במעות מעשר בירושלים דפ"ק ועיקר דינא דאנן קיימין ביה חסר מן הספר [*ועוד דבמה דברים אמורים לא קאי אדסמיך ליה]. והרמב"ם מפרש לכולה מתני' לענין המוכר ליין במעות מעשר שני דלבית שמאי כשפותח ומערה גילה דעתו שאינו מוכר הקנקן ויצא הקנקן לחולין ולבית הלל סגי בפתיחה לגלות דעתו שאינו מוכר הקנקן. ובמה דברים אמורים במקום שדרכן למכור סתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות מודים בית הלל דכשלא עירה מכר ג"כ הקנקן. ותימה ממתני' ג בפ"ק סתומות במקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. ופירש שם לענין שלא קנאו בדמי מעשר שני לקנקן והכא הוי הדין דדוקא כשפתחו אף לבית הלל. [*ועיין עוד לקמן]. ובחבורו ריש פ"ח מפרש לענין דתנן בפ"ק כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. וקאמרי ב"ש דלא מקרי פתוחות אלא עד שיפתח ויערה לגת. וב"ה קאמרי שאין צריך לערות וקאמר מתני' בד"א שצריך לב"ה מיהא לפתוח במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אפילו מכרן סתומות לא יצא הקנקן לחולין. והשיגו הראב"ד דמשמע דמפתח ומערה כדי שלא יצא לחולין. וכן כתב הרמב"ם שם בהדיא ולמה זה כי מה הנאה יש לו במה שלא יצא לחולין. וכתב הכ"מ וי"ל דלא משום שיהא לו הנאה בדבר אלא אם רצה שלא יצא הקנקן לחולין פותח וכו'. ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הר"ב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. עכ"ל:

[*אבל אם רצה וכו' יצא קנקן לחולין. לשון הר"ב ואפילו הקנקנים סתומות. מדברי הרמב"ם שבפירושו העתיק כן. וכבר כתבתי לעיל דמצריך לבית הלל שיפתח ואז יצא הקנקן לחולין. והקשיתי לשאול דהוא דלא כסתמא דפ"ק. והר"ב דלא פי' כן בדב"ה כדפי' הרמב"ם הוה ליה לכתוב ואפי' הקנקנים פתוחות. אבל הואיל ודבריו מל' הרמב"ם הן והתם ודאי הלשון סתומות לכך לא הגהתי. ודברי הר"ש דחוקים דמפרש דקאי אמשגפן קרא שם וקאמר דאם מוכר במדה דהיינו כאומן דכתב הר"ב בפ"ק דקפיד אכלי והלכך אף אם משגפן קרא שם יצא קנקן לחולין דהא קפיד אכלי אלא אם כן שרוצה להחמיר] [ע"ע]:

משנה מעשר שני, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב