רמב"ם הלכות נדרים א
ספר המצוות לאו קנז: "המצוה לא להחל דברינו בנדרים"
ספר המצוות עשה צד: "המצוה לקיים את הנדרים"
דפוס
[עריכה]- הנדר נחלק לשני מחלקות.
- החלק הראשון הוא שיאסור האדם על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר: פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום, או לעולם אסורין עלי, או מין פלוני מפירות העולם, או פירות אלו אסורין עלי כל שלושים יום, בכל לשון שיאסור, הרי זה נאסר בהן, ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת השם ולא כינוי. ועל זה נאמר בתורה: "לאסור אסר על נפשו", שאסר על עצמו דברים המותרין. וכן אם אמר: "הרי הן עלי איסר", הרי זה אסור.
- וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר.
- והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: "הרי עלי להביא עולה", או: "הרי עלי להביא שלמים", או "מנחה"; "הרי בהמה זו עולה", או "שלמים". והאומר "הרי עלי" הוא הנקרא נדר, והאומר "הרי זו" הוא הנקרא נדבה. והנדבה והנדר ממין אחד הוא, אלא שהנדרים חייבין באחריותן, ונדבות אין חייבין באחריותן. ועל זה נאמר בתורה: "ונדריך אשר תדור ונדבותיך" וגו'.
- וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש.
- ודיני החלק הראשון ועניינו, הם שאני מבאר בהלכות אלו; אבל נדרי הקדש ומשפטיהם, כולן יתבארו במקומם בהלכות מעשה הקרבנות.
- מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו, בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו' נדבה אשר דיברת בפיך", ונאמר: "ככל היוצא מפיו יעשה".
- האוסר על עצמו מין ממיני מאכל, כגון שאמר: "תאנים אסורין עלי", או: "תאנים של מדינה פלונית אסורים עלי", או: "תאנים אלו אסורין עלי", וכיוצא באלו, אם אכל מהן כל שהוא – לוקה מן התורה, שנאמר: "לא יחל דברו". שאין לנדרים שיעור, שכל הנודר מדבר – הרי זה כמפרש "כל שהוא".
- אמר: "אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי", או "אסורה עלי אכילה מפירות אלו" – אינו לוקה עד שיאכל כזית.
- אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים, בין בנדר אחד בין בשני נדרים, הרי אלו מצטרפין לכזית, וכן כל כיוצא בזה.
- האומר: "פירות אלו עלי קרבן", או שאמר: "הרי הם כקרבן", או שאמר לחבירו: "כל מה שאוכל עמך עלי קרבן" או "כקרבן", הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן, ויעשה בהמה שהיתה חול – הקדש, ותאסר.
- אבל האומר: "פירות אלו עלי" – או: "מין פלוני עלי", או: "מה שאוכל עם פלוני עלי" – "כבשר חזיר", או "כעבודה זרה", או "כנבלות וטרפות" וכיוצא בהן, הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר.
- זה הכלל: כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים, אם אותם דברים האסורים יכול לעשותן בנדר, הרי אלו אסורים; ואם אינו יכול לעשותן בנדר ובנדבה, הרי אלו מותרין.
- החטאת והאשם, אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר – מביא חטאת, ואם נטמא – מביא אשם, כמו שיתבאר.
- ולפיכך, האומר "פירות אלו עלי כחטאת" או "כאשם", או שאמר: "הרי הן חטאת", או "הרי הן אשם", הרי אלו אסורין.
- ואין צריך לומר באומר: "הרי הן עולה" או "שלמים" או "מנחה" או "תודה" – שהן אסורין, שכל אלו באין בנדר ונדבה.
- אבל האומר: "פירות אלו עלי כחלת אהרן" או "כתרומתו" – הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה.
- האומר: "הרי הפירות האלו עלי כפגול", "כנותר", "כבשר טמא של קדשים", הרי אלו אסורין, שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום.
- האומר: "הרי הן עלי כמעשר בהמה", הרי אלו אסורין, הואיל וקדושתו בידי אדם. "הרי הן עלי כבכור", הרי אלו מותרין, שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר, שנאמר: "לא יקדיש איש אותו".
- אמר: "הרי הן עלי כחרמי שמים", הרי אלו אסורין, שחרמי שמים לבדק הבית.
- "הרי הן עלי כתרומת הלשכה", "כתמידים", "כדירים", "כעצים", "כאשים", "כמזבח" או כאחד ממשמשי המזבח, כגון שאמר: "הרי הן עלי כיעים" או "כמזרקות" או "כמזלגות" וכיוצא בהן, וכן האומר: "הרי הן עלי כהיכל", "כירושלים", הרי אלו אסורין, ואף על פי שלא הזכיר שם קרבן. שכל דברים אלו, עניינם כאומר "הרי הן עלי כקרבן".
- היה לפניו בשר קדש, ואפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים, שהוא מותר לזרים, ואמר: "הרי הן עלי כבשר זה", הרי אלו אסורין; שלא התפיס אלא בעיקרו, שהיה אסור.
- אבל אם היה בשר בכור, אם לפני זריקת דמים – הרי זה אסור, ואם לאחר זריקת דמים – הרי זה מותר. (ראה השגת הראב"ד, ובנושאי כלי רבינו).
- יש מקומות שאנשיהם עלגים, ומפסידין את הלשון ומכנין דבר אחד בדבר אחר, הולכין שם אחר הכנוי.
- כיצד? כל כנויי קרבן כקרבן. האומר: "הרי הן עלי קונם", "קונח", "קונז", הרי אלו כנויין לקרבן. "חרק", "חרך", "חרף", הרי אלו כנויין לחרם. וכן כל כיוצא בזה, הולכין אחר לשון כל העם באותו מקום ובאותו זמן.
- וכשם שאוסר עצמו בכנויין, כך אם הקדיש בכנויין הרי זה הקדש.
- וכנויי הכנויין מותרין, בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש.
- האומר לחבירו: "מה שאוכל עמך לא יהא חולין", או "לא יהא כשר", או "לא יהא דכי", או "לא יהא טהור", הרי זה כמי שאמר לו: "כל מה שאוכל עמך – יהיה קרבן", שהוא אסור.
- וכן אם אמר לו: "כל מה שאוכל עמך – טמא", או "נותר", או "פגול", הרי זה אסור.
- האומר לחבירו: "לא יהא חולין (לא) [ש]אוכל לך", הרי זה כמי שאמר לו: "מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן". וכן אם אמר: "הקרבן שאוכל לך", "קרבן שאוכל לך", "כקרבן שאוכל לך", הרי זה אסור.
- אבל האומר: "הקרבן לא אוכל לך", או "כקרבן לא אוכל לך", או "לקרבן לא אוכל לך", או "קרבן לא אוכל לך", או "לא קרבן לא אוכל לך", הרי אלו מותרים, שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא אוכל להם, והנשבע בקרבן אינו כלום; או שנדר שלא יאכל לו קרבן.
- "חולין שאוכל לך", "החולין שאוכל לך", "כחולין שאוכל לך", "חולין שלא אוכל לך", "החולין שלא אוכל לך", "כחולין שלא אוכל לך", הרי זה מותר.
- אבל האומר: ("לא טמא שאוכל לך", "לא נותר שאוכל לך", "לא פגול שאוכל לך") [צ"ל: "לטמא שלא אוכל לך", "לנותר שלא אוכל לך", "לפגול שלא אוכל לך"] – הרי זה אסור, שמשמעו – דבר שאוכל הוא שיהיה פגול או טמא, לפיכך לא אוכל לך.
- "כהיכל שאוכל לך", "היכל שאוכל לך", "לא היכל שאוכל לך", אסור. "היכל שלא אוכל לך", "כהיכל שלא אוכל לך", "לא היכל שלא אוכל לך", הרי זה מותר, שזה כמי שנשבע בהיכל שלא יאכל לך, וכן כל כיוצא בזה.
- האומר לחבירו: "מודר אני ממך", משמע דבר זה שלא ידבר עמו. "מופרש אני ממך", משמעו שלא ישא ויתן עמו. "מרוחק אני ממך", משמעו שלא ישב עמו בארבע אמות. וכן אם אמר לו "מנודה אני לך" או "משומת(נא) אני ממך".
- אבל אם אמר לו: "מודר אני ממך שלא אוכל לך", או "מופרש אני ממך שלא אוכל לך", או "מרוחק אני ממך שלא אוכל לך", הרי זה אסור לאכול לו. ואם אכל כזית מכל נכסיו, לוקה משום "לא יחל דברו".
- אמר לו: "מנודה אני לך שלא אוכל לך", אסור לאכול דבר משלו; ואם אכל, אינו לוקה.
- אמר לו: "נדינא ממך", הרי זה אסור ליהנות לו.
- האומר לחבירו: "הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך", שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה, ואכל, חייב בכולן.
- וכן האומר: "הרי עלי כנדבות כשרים", שמנדבותם נזיר וקרבן, הרי זה חייב.
- אמר: "הרי עלי כנדרי רשעים" או "כנדבות כשרים", "שאוכל לך" או "אם אוכל לך", הרי זה אסור, ואף על פי שלא פירש.
- אמר: "כנדרי כשרים", לא נתחייב בכלום, שאין הכשרים נודרים בדרך איסר וכעס.
- אמר: "כנדרי רשעים הריני", והיה נזיר עובר לפניו, חייב בנזירות. "כנדרי רשעים עלי", חייב בקרבן. "כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו", חייב בשבועה.
- הנודר בתורה, כגון שאמר: "פירות אלו עלי כזה", לא אמר כלום. ואינו צריך שאלה לחכם, אלא אם כן היה עם הארץ, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
- נדר במה שכתוב בה, הרי זה אסור, שהרי כתוב בה נדר ואיסר.
- נטלה בידו ונדר בה, הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה.
- האומר לחבירו: "נשכים ונשנה פרק", עליו להשכים ולקרות, שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.
- האומר לאשתו: "הרי את כאמי", "הרי את כאחותי", "הרי את כערלה" או "ככלאי הכרם", הרי זה כאומר על הפירות: "הרי אלו כבשר חזיר"; כשם שמותר לאוכלן, כמו שביארנו, כך הוא מותר באשתו.
- אבל אם אמר לה: "הריני מודר ממך הנאה", או: "הנאת תשמישך אסורה עלי", הרי זו אסורה עליו, כמו שיתבאר.
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.