קטגוריה:שמות ה א

לאחר שמשה שאל אל אלוהים: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (ביאור:שמות ג יג), ואלוהים נותן לו שלוש תשובות:

1. "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (ביאור:שמות ג יד) - במשמעות: תבחר איזה שם שאתה רוצה.
2. "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (ביאור:שמות ג יד) -
3. ואז אלוהים מוותר ומורה למשה: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (ביאור:שמות ג טו).

וכך נעשה השם המפורש לשמו הראשי של אלוהי ישראל.

כאן, לפני פרעה, משה ואהרון משתמשים בשם הזה ואומרים לפרעה: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ואחר כך הם חוזרים ואומרים: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים ... וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (ביאור:שמות ה ג).

"שַׁלַּח" - שורש 'שלח' - שחרר, הוציא, העביר ליעד, משַגֵר, מַטיל שליחות, אומר לאַחֵר לַעזוב את המקום, מפַטֵר, מסלֵק, מרחיק (מילון אבניאון).
הניקוד של המילה "שַׁלַּח" הוא בבניין פיעל (אקטיבי אינטנסיבי, חיזוק הפעולה), ולכן לפי הניקוד, המשמעות היא לשלוח בלי כוונה או רשות לשוב. אולם הניקוד נוסף, כפרוש מגביל, מאות שנים מאוחר יותר ואינו מחייב. זה שהוכנס הניקוד הטְבֶרְיָנִי במאה ה10 לספירה, לא מחייב אותנו שמשה ואהרון גילו לפרעה, בצורה מוחלטת וברורה, שהם לא מתכוננים לשוב והם יוצאים לחופשי מעבדותם. גם הטענה שהניקוד נועד להנציח את צורת הקריאה בתקופה ההיא, לא מחייב אותנו שזה הפרוש היחיד, הן הקוראים ידעו שמשה מבקש לצאת לחופשי ולא לשוב, והם התאימו את הקריאה להבנה שלהם. רק משה, אהרון ופרעה ידעו איך זה נאמר, ומה הבין פרעה ניתן ללמוד ממעשיו ודבריו, ולא מהניקוד.

השאלה היא האם המילה 'שלח' כוללת את הזכות או היכולת לשוב?
אנו מוצאים:

1. "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד" (ביאור:בראשית ג כג) - למרות שברור שזאת היתה שליחה החוצה ללא רשות לחזור, בכל זאת אלוהים שם שומר כדי למנוע זאת (ביאור:בראשית ג כד). כלומר אלוהים חשש שאדם ינסה לשוב.
2. "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב" (ביאור:בראשית ח ז) - כאן בפרוש העורב יצא ושב.
3. "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" (ביאור:בראשית כ ב) - ואין ספק שמלך גרר שלח שליחים והם שבו אליו עם שרה.
4. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (ביאור:בראשית ל כה) - כאן נראה שזה שליחה לכיוון אחד בלי לחזור, אולם הדבר לא מתחייב הן לבן דורש מיעקב להשבע: "אִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה" (ביאור:בראשית לא נב).
5. שחרור עבד, "תְּשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (דברים טו יב) - העבד משנה את מעמדו החוקי בזכות המילה "חׇפְשִׁי". הוא רשאי לשוב ולהמשיך לעבוד לאדונו כשכיר, ואפילו רשאי לבקש להשאר כעבד רצוע (דברים טו יז). משה ואהרון לא העלו את המילה 'לחופשי'.

ניתן להסיק שהמילה 'שלח' לא מונעת מהנשלח לשוב.

לכן לא היתה לפרעה סיבה לחשוד שמשה טוען שהם רוצים לצאת ולא לשוב, לצאת מעבדותם ולהיות חופשיים, להפסיק להיות מצרים הכפופים למרותו, וגם שהוא לא יהיה רשאי להשיב אותם.
מדברי פרעה ניתן להבין שהוא חשב שהם ישובו אחרי שהם יחגגו לאלוהיהם:

1. פרעה חשב שמשה מבקש חופשה קצרה לבני ישראל מעבדותם, כדבריו: "וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם" (שמות ה ה). פרעה לא שאל: 'אתם רוצים לצאת לחופשי?'
2. פרעה אמר: "וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם" (ביאור:שמות יב לא) - פרעה חושב שהם ישובו, וכך הם יקיימו את דבריהם להתחיל לשוב אחרי כשלושה ימים במדבר, הן אם הם מסתלקים ולא שבים, אז מה איכפת לו שהם יעשו כדבריהם.
3. ועוד פרעה חוזר ומדגיש: "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (ביאור:שמות יב לב) - פרעה חושב שהוא איש טוב, ומכבד את אלוהים, ולכן לאחר כל סיפורי המכות הוא חושב שבני ישראל חייבים לו כבוד וברכה.
4. "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם ... מֵעָבְדֵנוּ" (ביאור:שמות יד ה) - פרעה הבין ששיקרו לו, ושבני ישראל ברחו ולא מתכוננים לשוב. המילה "בָרַח" קשורה לפושע, המילה "נס" קשורה לחף מפשע. לדעתו של פרעה ועבדיו, אם בני ישראל לא מתכוננים לשוב, אז הם עבדים נמלטים ופושעים, שמגיע להם עונש ויש זכות להשיב אותם לעבדותם.

במצרים היו הרבה אלים. לכל אל היה מקדש, כוהנים ומאמינים.
המאמינים האמינו במספר אלים, כרצונם, ולאף אל לא היה עם מיוחד שלו, ושלו בלבד. כל המושג הזה של 'עם של אלוהים' לא היה קיים אצל המצרים, ופרעה לא לגמרי הבין את זה.
פרעה ראה בזה התקפה על שלטונו, הן כל המצרים הם עמו, והנה חלק מאנשי מצרים נאמנים למשהו אחר!

פרעה הבין, שלבני ישראל יש אל, שהם מכבדים אותו, והם רוצים לחגוג לו במדבר. יתכן שהוא חשב שזה אלוהי מדבר, ולכן חובה לכבד אותו במקומו.