קטגוריה:משלי יז א

הפסוק מציע להסתפק במועט כדי שלא להגיע למריבות. באיזה תחום בדיוק מומלץ להסתפק במועט?

1. מקובל לפרש שהכוונה לסעודה רגילה של חול (מצודות), או רכוש באופן כללי (ר' יונה). לפי זה, הפסוק דומה ל(משלי טו יז): "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבׁוּס וְשִׂנְאָה בוֹ"*: עדיף להסתפק במועט ולא לריב, מלהיכנס למריבות על-מנת להשיג יותר.

2. אולם, המושגים פת חרבה וזבח רומזים שהכוונה דווקא לסעודה של קודש (ראו "הקבלות"). גם רש"י קישר את הפסוק לבית המקדש: "טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו, והיה בשלוה מעבירותיהן של ישראל... שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו" (רש"י).

3. בין שני הפירושים נמצא המדרש, שלפיו הכוונה לסעודה בארץ ישראל - ארץ הקודש: "טוב פת חרבה ושלוה בה - אמר רבי יוחנן: זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם""פת""ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא; מבית מלא זבחי ריב - זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזילות" (רבי יוחנן, מדרש משלי).

בפסוקנו מופיעים כמה מושגים מעולם הקרבנות:

פת = אחד מסוגי המנחות, (ויקרא ו יד): "מִנְחַת פִּתִּים";

חרבה = יבשה, בלי שמן; המושג נזכר גם הוא בקשר למנחות, (ויקרא ז י): "מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה";

זבחים = קרבנות שלמים מבשר בהמה, (ויקרא ג א): "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב...".

לפי זה, פירוש הפסוק הוא: עדיף להביא קרבן פשוט, מנחת פתים יבשה וחרבה בלי שמן, ולהביא אותו בשלוה - מאשר למלא את בית המקדש בזבחים, ותוך כדי הקרבתם - לריב זה עם זה.

הקשר בין ריבוי זבחים ותפילות לבין עבירות שבין אדם לחברו נרמז גם בדברי הנביא ישעיהו, (ישעיהו א יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה'... גַּם כִּי תַּרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ..."*, ומצד שני, (משלי כא ג): "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לה' מִזָּבַח"*.

מה הקשר בין קרבנות לבין מריבות? כמה אפשרויות:

1. כשהאדם משקיע הרבה בקרבנות, ולא נשאר לו מספיק לעצמו, הוא עלול להיות מתוח ועצבני יותר, וכך להגיע למריבות עם חבריו. הפסוק מלמד את האדם לחשוב כמה הוא מסוגל להשקיע בכל דבר, לא להחמיר על עצמו מעבר למה שהוא חייב כאשר זה מעבר לכוחותיו (ע"פ יעל).

2. כשהאדם משקיע הרבה בקרבנות, הוא מתמלא בגאווה על כך שהוא עובד את ה' בהידור, וכתוצאה מכך מזלזל בחבריו שלא מקריבים קרבנות כמוהו (או לא מקריבים בכלל), ונקלע למריבות איתם: "טוב פת חרבה ושלוה בה, רומז למנחתו של עני... רוחו שפלה ואין פגמו כל-כך גדול... אבל העשיר, שרוחו גבוהה, פגמו עצום וגורם קטרוגים גדולים, ולפעמים זבחיו לא עלו לו להשבית את כולם... כל שכן, שאפילו בעת הקרבת זבחיו, גאוה אינה פוסקת ממנו" (רמ"ד ואלי).

3. לפעמים עצם ההקרבה נועדה כביכול "לגייס" את ה' למריבה, כפי שדרשו חז"ל על בלעם: "ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות - ולמה שבעה מזבחות? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו: אדם, והבל, ונח, אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה. שהיה אומר: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם? לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת? השיבו רוח הקדש: טוב פת חריבה, טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה, מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל" (במדבר רבה כ יח).

אפשר לקשר פסוק זה לתחליף המודרני של קרבנות - התפילות הציבוריות. לפעמים, מרוב רצון להתפלל תפילה יפה ומהודרת יותר, מתעוררות מריבות - על רקע של הבדלי נוסח, שמרנות לעומת חידוש, ולפעמים גם על רקע אידיאולוגי (כמו בשאלה אם להגיד הלל / תחנון ביום העצמאות). הפסוק מלמדנו, שטוב להתפלל תפילה קצרה ו"יבשה" ולשמור על השלוה והשלום בין המתפללים - מלהתפלל תפילה ארוכה ומפוארת יותר, שתמלא את בית הכנסת במריבות.