ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו' עד זאת החיה אשר תאכלו. הנכון בעיני הוא שבהיות משה ואהרן מתעסקים בברכת העם בהודאת השם על ירידת האש על המזבח לקחו בני אהרן איש מחתתו ועשו מה שעשו. והנראה בעיני בחטאת בני אהרן אשר בעבורו נתחייבו מיתה הוא דעת אחד כולל חמשה עונות שחטאו ושפשעו בזה שעליהם נענשו. האחד הוא שעבודת הקטורת כפי מה שנזכר (דף כ"ו) במסכת יומא עם היות שלא היתה מיוחדת אל כהן גדול כי גם שאר הכהנים היו עושים אותו כהן גדול היה מקטיר בכל עת שירצה ושאר הכהנים היו מקטירים על פי הגורל ולא היה כהן אחד מקטיר שתי פעמים בימיו. הנה עכ"ז ביום השמיני המקודש ההוא לא צוה משה רבינו בעבודת המקדש בכלל אלא לאהרן שתהיה יום עבודת חנוך המזבח נעשית על ידי הכהן גדול כעבודת יום הכפורים ולכך אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם אלו העולות והחטאות והשלמים שהיה כל כהן רשאי לעשותם מפני כבוד היום וחנוכת המזבח צוה שיעשה אהרן הכל לא אחד מבניו וכל שכן הקטורת שהיתה עבודה יותר רוחנית שהיה ראוי שתהיה על ידו ביום ההוא. ולכן בהיות נדב ואביהוא ביום ההוא מקטירין מבלי מצות משה ולא מצות אביהם נחשב להם לעון גדול ונתחייבו בעבור זה כליה ואולי שחשבו שניהם שהיו כהנים גדולים בעבור שנמשחו בשמן המשחה כמו אהרן וטעו כי בחיי אביהם לא היו אלא כהנים הדיוטים. ולזה כיון הכתוב באמרו ויקחו נדב ואביהו בני אהרן רוצה לומר שלהיותם בניו ועושים מה שהיה מוטל על אביהם לעשותו ביום ההוא חטאו. וזהו החטא הראשון. והחטא השני שהיו שניהם נדב ואביהוא מקטירין יחד והוא עון פלילי כי הקטורת עבודתו באחד בלבד לא בשנים יחד ולזה כיון באמרו בפסוק הזה איש מחתתו כי זה היה העון השני. והחטא השלישי הוא שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות כי היתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשנה כמו שנאמר בואתה תצוה אצל מזבח הקטורת וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וגומר. כי מי אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וכבר יורה היות זה חטא גדול אליהם מה שנא' אחר זה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגומר ולא ימות. כי עם היות שלא באה האזהרה על הדברים האלה דברים הם שהיו מוזהרים מפאת עצמם. וכבר נזכר בכתוב גם העון הג' הזה באמרו ויקריבו לפני ה' רוצה לומר לפני לפנים. ומפני זה אחז"ל ששם מתו ושגררום אחיהם מבחוץ. והחטא הד' הוא שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים וגו' והם לא עשו כן אבל הביאו האש מחוץ למקדש ועל זה נאמר בפסוק הזה אש זרה כי עם היות שבאמרו שבמזבח העולה היו נותנים אש מן ההדיוט. הנה אמרו זה לענין הקרבנות. אבל לא אמרו כן בקטורת. והחטא הה' הוא שהנה ביום השמיני שמש משה רבינו במקום כהן גדול והוא היה המקטיר לבד וכן נאמר בפרשת פקודי וישם את מזבח הזהב וגומר ויקטר עליו קטורת סמים. וארז"ל שכל שמונת ימים הקטיר משה. וכן כתב רש"י שעבודת יום השמיני למשה היתה ואהרן לא הורשה לעשות אלא הדברים שמשה צוה אותם לעשותם שנאמ' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ולא צוהו שיקטיר ונדב ואביהוא חטאו במה שעשו מה שלא צוה בו אביהם כל שכן המה ואל זה כיון הכתוב באמרו אשר לא צוה אותם רוצה לומר שההקטרה לא צוה אהרן ובניו בה באותו יום כי למשה נתיחדה. ואולי שלזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם שהורו הוראה בפני רבם שהוא משה או אהרן כי להם היתה ההקטרה ביום ההוא לא לנדב ואביהוא. הנה רשמתי בדעת הזה שחטאו נדב ואביהוא בזה וכלם נכללים בזה הפסוק שמספר מיתתם. והנה הרב רבי משה בר נחמן לא העיר על אחת מאלה אבל העיר על עון אחר זולתם. ואמר שהם חטאו במה שנתנו הקטורת על המחתה ועל המחתה שמו האש אשר לא כדת וזהו אמרו וישימו עליה קטורת ששמו הקטורת על המחתה והוא אמרו גם כן ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם שהקריבו האש לפני לפנים ולא הקטורת והוא גם כן חטא ששי וכלם נזכרו בפסוק אחד כי באמרו ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא רמז אל החטא האחד שמשה צוה עבודת היום ההוא כלה לאביהם ולא היה להם רשות להקטיר ובאמרו איש מחתתו רמז אל העון השני שהיו שנים מקטירים בבת אחת כמו עדת קרח. ובאמרו ויתנו בהם אש וישימו עליו קטורת רמז אל החטא השלישי שזכר הרב רבי משה בר נחמן שנתנו האש במחתו' אחרי שכבר שמו על המחתה קטורת. ובאמרו ויקריבו לפני ה' רמז אל העון הד' שנכנסו לפני לפנים. ובאמרו אש זרה רמז אל החטא הה' שלא לקחו האש מעל המזבח אבל הביאו אותו מבחוץ. ואמרו אשר לא צוה אותם רומז אל החטא הו' שלא צוה השם אותם ולא לאביהם שיקטירו ביום ההוא כי היא היתה עבודה מיוחדת למשה ביום השמיני ומפני זה ותצא אש מלפני ה' ר"ל מהאש היורד מן השמים על המזבח יצא משם אש ותאכל אותם וימותו לפני ה' כי שם בקדש הקדשים מתו. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין נ"ב) שהאש לא שרף גופם ולא את בגדיהם אבל נכנס האש בפנימיותם מדרך האף והפה ונשרף רוחם ואין ספק שהיה אהרן משתומם ומתבהל ומפני זה ספר שמשה אמר אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד רוצה לומר אחי אל תתמה על החפץ כי בידוע הוא שהיותר עובדים לאל הם יותר מסתכנים בעבודתו. הלא תראה שהיותר קרובים במלחמה המה ימותו בה כן היותר קרובי' בעבודת המקדש הם יותר מוכנים לשגגות ושגגת למוד עולה זדון. היתהלך איש אל אדוניו בבלי דעת והוא לא שונא לו. ולכן אמרו ישראל כל הקרב הקרב אל מקדש ה' ימות. וכן דרשו ז"ל על וסביביו נשערה מאד שהקב"ה הוא מדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה. ובהיות שנדב ואביהוא התקרבו יותר מדאי לעשות מה שלא צוה אותם. ובהכנסם לקדש הקדשים הם הסתכנו בעצמם. וזהו אשר דבר ה' בקרובי אקדש רוצה לומר באותם שהם יותר מתקרבים לעבודתי אקדש. ועל פני כל העם אכבד כי ראוי היה זה להיות בפני כל העם כדי שייראו מגשת אל המקדש וינהגו בו מורא וכבוד. והנה הוקשה על המפרשים אמרו הוא אשר דבר ה' היכן דברו וכל דבריהם אינם נכונים בזה. ונראה לי שאמר זה על מה שנאמר לו בהר סיני וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' כי זו היא היתה האזהרה לענין נדב ואביהוא והדומים להם. ואפשר שגם הזהיר על זה באמרו בימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו כי בו הזהירם שאם יצאו משם ללכת לקחת אש זרה מבחוץ ימותו. וכן היה ענין נדב ואביהוא וכמו שפרשתי בסוף פרשת צו. ואמרו וידום אהרן כתב הרב רבי משה בר נחמן שהיה אהרן בוכה וצועק במר רוחו וכאשר דבר משה שתק ולא בכה עוד ואינו נכון שירים קולו ויצעק לפני האלהים ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אבל פירוש וידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק. והותרה בזה השאלה הח'. והנה משה רבינו דבר ראשונה על לב אהרן הדברים הנזכרים ואח"כ פנה אל קבורת המתים וצוה אל מישאל ואל אלצפן שישאו אותם אל מחוץ למחנה לקברם כי עם היות שהם מתו לפני לפנים מקום שאסור לבא שמה שום אדם לא היתה איסור הביאה אלא בהיותה ריקנית אבל בהיותה להוציא משם טומאה או לבדק הבית רשאי להכנס שם. וצוה משה שיוציאו משם אל מחוץ למחנה להגיד שבמקום שהיו נשרפים חטאות הצבור והכהן גדול שם יקברו אותם. והנה צוה למישאל ואלצפן שיכנסו להיכל לשאת את המתים לפי שאהרן ובניו היו בכלל על נפשות מת לא יבא ומשה כהן הכהנים היה ביום ההוא ולזה צוה לאלו שהיו בני דוד אהרן ובאהבה היו עם המתים כמו אחים שיוציאום מחוץ למחנה כחטאת הכפורים. אחר זה צוה אל האבלים אהרן ובניו שלא יפרעו ראשיהם רוצה לומר שלא יגדלו שער כאבלים שהם אסורים בתספורת או שלא יגלחו את ראשם מלשון ופרע את ראש האשה כמנהג האבלים על מתיהם וכן לא יקרעו בגדיהם כדי שלא ימותו בעונם כאחיהם וגם על כל העדה יקצוף השם. ואם תאמרו שני שרי צבאות ישראל נדב ואביהוא הכמות נבל ימותו ואין איש שם על לב אל יבכו למתים כאלה ואל ינודו להם על זה אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' רוצה לומר אל נדב ואביהוא. אבל אתם מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו בהיותכם מערבבים שמחתו של מקום וחנוכת המזבח כי שמן משחת ה' עליכם וראוי לנהוג בו כבוד וקדושה. והנה צוה אחר זה יין ושכר אל תשת לפי שהיה לב אהרן ובניו כלב אשה מצרה על שרפת בניו ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד כראוי ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכח צרתם כמו שאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו הנה מפני זה בא הדבור האלה לאהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך ובאו לו בזה שתי סבות מונעות אליהם שתייתו. האחת באמרו בבואכם אל אהל מועד ואין בי"ת בבואכם מורה על הזמן אבל היא מקום בעבור כמו ויעבוד ישראל באשה. והוא נחש ינחש בו. התשחי' בחמשה ורבים כן. יאמר אין ראוי שתשתו יין ושכר בעבור שאתם צריכים לבא אל אהל מועד רוצה לומר להדליק את הנרות ולערוך את השלחן ולקטרו לעשות שאר העבודות אשר בהיכל שבהיותכם שכורים תחטאו בעבודתכם שמה ותמותו והדבר הזה יהיה חקת עולם לכם ולדורותיכ' ר"ל שבזמן הביאה אל אהל מועד או לגשת אל המזבח אל תשתו יין ושכר. והסבה השנית שבעבורה אין ראוי שתשתו יין ושכר מפני שאתה מורה התורה לעם ועל פיך יעשו הבדל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וגם בשאר הדינים אתה עתיד להורות את בני ישראל את כל החקים וכמו שאמר (מלאכי ג' ד') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואיך יהיה אדם שכור מור' הלכה על פי אמתתה ולשתי הסבות האלו מהביא' למקדש ומהוראת התורה והחקים צוהו במקום הזה יין ושכר אל תשת משום יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (רש"י ויקרא י"ט) שלא נאסר לאהרן ולבניו היין והשכר אלא יין כדי שכרות והוא היין החי מבלי מים. הנה התבאר מזה למה בא הדבור הזה בזה המקום. והיותר נכון אצלי הוא שהזהיר שלא ישתו יין ושכר לא בזמן בואם אל אהל מועד לעבוד שם ולא בזמן שיורו הוראה לעם להבדיל בין הטמא ובין הטהור כי בזמן ההוא אסור לכהן העובד והמור' לשתות יין והותרה בזה שתי השאלות האחרונות שהם הט' והי'. ואחרי שהזהיר את אהרן ואת בניו בענין המתים הזהירם בענין עבודת היום שלא תבטל אע"פ שהיו אוננין והקדשים אסורים לאונן. לכך אמר שיקחו את המנחה ויאכלוהו אצל המזבח ונתן הסבה למה תהיה אכילתה שמה לפי שקדש קדשים היא ולכך ראוי שתאכלו אותה במקום קדוש. ואל תאמרו שמפני היגון לא תוכלו לאכול כי חקך וחק בניך היא מאשי ה' ומי העבד שלא יאכל מה שיתן לו אדוניו מעל שלחן אדוניו כי חרפה היא לאדוניו. והמנחה היא הסולת הנותרת מאשי ה' אחר הקמיצה וההקטר' וכן חזה התנופה ושוק התרומ' של שלמי צבור עם היות שלא תאכלו אותה במקום קדוש אצל המזבח כמנחה לפי שאינה צריכה תוך הקלעים עכ"ז תאכלו אותה חוץ מן העזרה במקום טהור שהוא תוך מחנה ישראל שאין זב ומצורע נכנס שמה והשלמים ההם תוכל לאכול מהם אתה ובניך ובנותיך. ואחרי שנתן דין אכילתם במנחה ובשלמים שאל משה בעד שעיר החטאת של צבור ודרש בעדו להאכילו גם כן לכהנים והגידו לו שהנה שורף מחוץ למחנה כדין הפרים הנשרפים. ואמר והנה שורף. להגיד ששורף על ידי אחרים כי הם לא הורשו אותו יום לצאת מפתח אהל מועד. ומשה חלק כבוד לאהרן ולא הוכיחו אבל קצף על אלעזר ועל איתמר ואמר הנותרים הלא פחדתם מלעשות דבר מבלי צווי התרצו למות כאחיכם וזהו הנותרים. והוכיחם ואמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקד' ואחז"ל (שם י' ט"ז) ששלשה שעירי חטאות נקרבו באותו יום. שעיר של צבור. ושעיר נחשון. ושעיר ראש חדש. ומכלם לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל כי מהם אמרו שמפני טומאה שנגעה בו נשרף. ומהם אמרו שמפני אנינות נשרף לפי שהוא קדשי דורות אבל בקדשי שעה סמכו על מה שאמר משה במנחה ואכלוה מצות. והיותר נכון לפרש הוא שאלעזר ואיתמר בהיותם בצערם לא הרגישו בדבר כראוי ולהיות שעיר החטאת של צבור שלחו אותו לבית השריפה כפר חטאת של צבור וכאיל של עולתם כי טעו בחשבם שהיה הדין בכל חטאות הצבור שוה. והנה משה דרוש דרש שתי דרישות מפני מה נשרף השעיר ההוא ומפני מה אכלו שאר השעירים רוצה לומר של נחשון ושל ראש חדש וזהו מדוע לא אכלתם את החטאת רוצה לומר מאותו שעיר במקום הקדש שהוא בחצר שהוא העזרה כשאר קדשי הקדשים כי הנה אותה נתן לכם השם לאכלה לשאת את עון העדה. שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים כי הנה לא הובא את דמה רוצה לומר של זאת החטאת מהשעיר אל הקודש פנימה לשתאמרו שאמר הכתוב וכל חטאת אשר יובא את דמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף וכיון שלא הובא מדם חטאת השעיר הזה אל הקדש פנימה היה ראוי כי אכול תאכלו אותו חטאת במקום הקדש ולמה אם כן לא עשיתם כן. והנה אהרן השיב על דברי משה בעד בניו ואמר הן היום הקריבו רוצה לומר אל תתמה אדוני אם בני טעו בדבר הזה כי הן היום הקריבו ישראל את חטאתם ואת עולתם ובני הם מפני זה מתחילי' בעבודת הקרבנות ולכך אינו מן התימה אם היו שוגגין בדין החטאת הזה. ויש עוד בהתנצלותם סבה שנית והיא שמקרה רע שקרה לנו היום הזה במות אחיהם ומי הוא זה ואי זה הוא שיקרה לו מקרה כזה ולא יתר לבו ממקומו ולא יחטא במעשיו והוא אמרו ותקראנה אותי כאלה ואיך אם כן אוכל חטאת היום כי אין אדם נתפש על צערו לשתשכח ממנו הלכה כל שכן למתחילין בעבודה והיותר נכון בעיני שאהרן נתן כאן שתי סבות לשלא היה ראוי לאכול את שעיר החטאת ביום ההוא. הא' הוא אמרו הן היום הקריבו רוצה לומר ישראל את חטאתם ואת עולתם כלומר והיה דעתם להקריבם לגבוה ולכך לא זכר השלמים כי בידוע היה שיאכלו מהם הכהנים ואף הבעלים אבל חטאתם ועולתם הן היום הוא היום הראשון שהתחילו ישראל להקריבם ועם היות דין החטאת שיהיה חלקו נאכל לכהן הנה להיות זה היום הראשון בחנוכת המזבח לא היה ראוי שיבואו מיד הכהנים לאכול מהחטאת אבל שיהיה כלה כליל לגבוה כמו העולה להוראת השעה ההיא. והסבה השנית היא אמרו ותקראנה אותי כאלה רוצה לומר ממיתת שני בניו הגדולים ובהתחבר שתי הסבות האלה האוכל בשר אבירים ואכלתי חטאת היום הראשון הזה בחנוכת המזבח הייטב בעיני ה' באמת לא ייטב בעיניו כי יותר טוב הוא מפני כבוד היום והמקרה שקרה שהחטאת והעולה שניהם יהיו כליל ושאר הימים נעשה ונשמע כאשר צוית. וישמע משה הטענה הזאת וייטב בעיניו שלהוראת שעה היה כן ראוי לעשות:
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט (שמיני תקנד) מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי"א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי"א על שלא היה להם בנים, וי"א על שלא נשאו נשים, וי"א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי"א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי"א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו
(שמות כב, ט) וכל הדעות הללו אע"פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ"מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ש"מ שלא היה בהם חטא אחר כ"א זה.
ע"כ חל עלי חובת ביאור להמליץ בעד כל הדעות הללו, ולומר שכולם מצאו להם סמך מן פסוק זה לפי שקשה להם הלא כבר נאמר (ויקרא א, ז) ונתנו בני אהרן הכהנים אש וגו', שמצוה להביא מן ההדיוט ואיך יאמר אשר לא צוה אותם. ואין לומר כדברי מהרי"א שהיה להם ליקח אש הקטורת ממזבח העולה שהרי ציווי זה היה אחרי מות בני אהרן ושם נאמר (ויקרא טז, יב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' וגו'. ע"כ ראוי לפרש אש זרה זו על צד הזרות והרמז על שאר דברים שנרמזו באש זרה.
כי דעת האומר שתויי יין נכנסו, סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש כמ"ש (ישעיה ה, יא) מאחרי בנשף יין ידליקם, והוא דליקה ממש מן השריפה אשר שרף בקרבם היין ואע"פ שפר' יין ושכר אל תשת. עדיין לא נאמרה להם מ"מ על דרך הקריבהו נא לפחתך. היה להם לידע מסברא כי אין לבא בשער המלך והוא שכור. וראיה גדולה לדעה זו מ"ש (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה וארז"ל (ויק"ר כ, י) שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום זה, וקשה מה יום מיומים ועוד שהרי גם יום זה נקרא שמחת לבו שכן דרשו רז"ל (תענית כו, ב) ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה חנוכת ביהמ"ק, והיה לו להמתין עוד אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באולתם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר בערה בקרבם מצד היין ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת ע"כ לא רצה ה' להמתין להם עוד, כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו (יומא פו, ב) וע"כ נאמר לאהרן אחרי מות ב' בניו ציווי בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' (ויקרא טז, ג) ביום צום כפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו לא מתוך לב גס כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב, ה).
ולמ"ד שלא נשאו נשים, היה אש התאוה בוער בהם כי כל מי שאינו נשוי מלא הרהורי עבירה מן אש זרה וברותחין קלקלו ברותחין נדונו (סנהדרין קח, ב) וכן מצינו בגמרא נורא בי עמרם כו' (קידושין פא, א) על חמדת נשים הבוער בקרבו כאש בנעורת.
ולמ"ד שהיו חסרים מעיל, ידוע שהמעיל מכפר על לה"ר (ערכין טז, א) ואלו ספרו לה"ר על משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו וכו' רצו בזה שאינן ראויין להיות מנהיגים כ"א מצד זקנתם לא מצד מעלתם וכל מספר לה"ר מקריב אש זרה גחלים בערו ממנו כמ"ש (משלי כו, יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, והיינו זיקי דנור כי יצא כברק חצו וע"כ דינו באש כמ"ש (תהלים ק"כ, ג'-ד') מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ולכן נדונו גם המה באש ואילו היו לבושי מעיל היה מכפר עליהם על לה"ר ויכלול דמיון האש מדת גסות הרוח כי כל גס רוח רוצה לעלות למעלה כטבע האש העולה למעלה וע"כ דינו באש, כמבואר למעלה בפר' צו על ארז"ל הוא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש (ויק"ר ז, ו) ובני אהרן הגיסו לבם בהקרבה זו והיינו אש זרה ודבר זה יכלול הרבה דעות, הן דעת האומר שהיו שתויי יין דהיינו מתוך לב גס, הן דעת האומר שלא נשאו נשים בעבור רוב גסות רוחם בחשבם כי אין על עפר משלם, הן דעת האומר שלא נטלו עצה זה מזה בעבור רוב גסות רוחם, הן דעת האומר שהורו הלכה בפני משה רבן כי לרוב גסות לא נטלו רשות ממשה, הן לדעת האומר ואני ואתה ננהיג שררה כו'.
ומ"ד שלא היה להם בנים, נראה שסובר גם הוא כדעת המדרש האומר שנפקד עליהם עון העגל, ולפי שבע"ז כך הוא המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים (שמות לד, ז) ולכבוד אהרן היה הקב"ה מאריך אפו וגבה דיליה מן בני בנים, אך לפי שלא היה להם בנים נפקד העון עליהם. ואולי שבשעת שימת אש זרה היו מהרהרין באש העגל כי השליך שם אהרן הזהב ויצא העגל הזה וחשבו שע"י האש זרה נעשה הנס ההוא כך הרהרו בשימת אש זה שיעשה להם נס על ידו, וה' ידע מחשבות לבם כי אש זרה המה מקריבים לפניו ע"כ דנם באש כדרך שנאמר בעגל וישרוף אותו באש (שמות לב, כ).
ודעת האומר שלא היו רחוצי ידים ורגלים, סובר שהיינו אש זרה לפי שלא קדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור היו חולין במקום קודש וע"כ נקרא האש אש זרה כי הזרות הפך הקדושה כמ"ש
(ויקרא כב, י) וכל זר לא יאכל קודש, לכך נאמר איש מחתתו. כאילו היתה מחתה שלו שאין בה צד קדושה וכל זה מצד שלא קדשו ידיהם ורגליהם, ועל שחטאו במים ע"כ נדונו באש השולט במקום שאין מים מצויין לכבותו.
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'. ירצה להודיע מקום טעותם שהיא לב' סיבות, האחד להיותם כהנים שאליהם תאות העבודה וזהו שהתחיל לומר בני אהרן, ב' היותם גדולים במעשה ושקולים הם כמשה ואהרן כאוז"ל
(תו"כ הכא אחרי נג) וכאומרם בספר הזהר
(אחרי נו) הקדוש שהיו במדרגה גדולה מצד מעשיהם, וזה אומרו נדב ואביהוא, ובחינ' זו אינה באלעזר ואיתמר שהגם שהם בני אהרן אין להם מדרגה מצד עצמם כנדב ואביהוא, וכן תמצא שדרשו ז"ל
(תו"כ להלן פסוק טז) במה שכתוב ויקצוף משה על אלעזר וגו' הנותרים וגו' יעויין שם דבריהם ובכח זה נכנסו, ודקדקו ליכנס שניהם יחד להגדיל זכותם, ולא רצו לקחת מאש המזבח, אמרו אולי אין ראוי לקחת ממנה אלא לקטורת החיוב, לזה הביאו מבחוץ:
וישימו עליה. ולא אמר עליהן כאומרו ויתנו בהן וגו', וישימו עליהן, חוזר אל האש שהזכיר בסמוך, להיות שהקפדה היא על אש זרה לזה כינה בה המעשה:
זרה אשר לא צוה. פירוש ומה היא זרותה, שלא צוה ה' אותה. ואולי שאם היו לוקחים אש מעל המזבח לא היה ה' מקפיד על הדבר כל כך. או אפשר שהיה מקפיד מאופן אחר. עוד ירצה על זה הדרך אש זרה אשר לא צוה אותם לעשות כן וזה היא זרותה:
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
[כא] באותה שעה קפצה פרענות על נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם -- אמר לו נדב לאביהו "עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל". אמר הקב"ה "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל".
[כב] דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?" -- מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש". אמר להם הקב"ה "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה -- אני אשרף אתכם באש טהורה!".
[לב] "ויקחו בני אהרן" -- אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" -- אין 'קיחה' אלא שמחה.
"נדב ואביהו" -- מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "...נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "..איש מחתתו" -- איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
"ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם".
- ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" -- הכניסוהו בלא עצה.
- רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן.
- רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
- [לג] ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו. אמר לה לאימה-שלום אשתו "אינו מוציא שבתו". ומת. לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו, אמרו לו "רבי נביא אתה?" . אמר להם "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני מרבותי שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
