גור אריה על רש"י דברים ט

<< · גור אריה על רש"י · דברים · ט · >>

פסוק ט

[א] אתה עצום וכו'. דאם לא כן, "ממך" למה לי. וקשיא, כיון שישראל עצומים גם כן, כל כך הוא חידוש אם ישראל חלשים והם עצומים מהם, כאשר החידוש שישראל עצומים והאומות עוד עצומים מהם. ויש לומר, שישראל לא בכח ובגבורת מלחמה נצחו האומות, אלא עם גבורת השם יתברך, והשתא הוא חדוש גדול שאמר 'אתה עצום והם עצומים ממך', ואפילו הכי נצחתם אותם לא בכח ולא בחיל:

פסוק יח

[ג] שהיה עולה בי"ח נמצאו כלים בכ"ט באב. ולמעלה בפרשת כי תשא (שמות ל"ג, י"א) כתב דבי"ח דן החוטאים, ובי"ט עלה, ובראש חודש אלול אמר לו "עלה אלי ההרה" (להלן י, א). ופירש הרא"ם, דההיא ד'בי"ט עלה' הוא לפי סוגיא של גמרא דתענית (דף כט.) דתמוז דההיא שתא עברוה, והשתא החשבון מכוון. ושגגה הוא, דהא הך סוגיא דתענית איירי בשנה ב' שנשלחו המרגלים, והעגל דאיירי כאן הוא בשנה ראשונה לצאתם ממצרים. ועיין בפרשת כי תשא (שמות פל"ג אות ו), ושם מבואר:

[ד] ואמר לו סלחתי כדבריך. אף על גב שלא מצאנו במעשה עגל "סלחתי כדבריך", רק במרגלים (במדבר י"ד, כ'), מכל מקום מוכח מן הכתוב שאמר לו "סלחתי כדבריך", שהרי תמצא שבמ' יום אחרונים כתיב (פסוק כו) "ואתפלל אל ה' ואומר וגו'", ובמ' יום האמצעים לא כתיב התפילה, אלא לכך כתב התפילה במ' יום אחרונים, לפי שהקדוש ברוך הוא אמר "סלחתי כדבריך" במ' יום אחרונים, לכך כתב התפילה מהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא עליו "סלחתי כדבריך", ולפיכך הוי כאילו כתיב "סלחתי כדבריך":

פסוק כ

[ה] זה כלוי בנים. ואם תאמר, דהכא משמע דמיתת בני אהרן מפני חטא של אהרן, והרי כתיב (ויקרא י', א') דמתו מפני שהקריבו אש זרה. ועוד, דבפרשת משפטים (רש"י שמות כד, י) משמע דהיה מיתתם על ידי שראו את השכינה. ונראה דכלוי בנים דהכא - היינו שימותו בלא זרע (במדבר ג', ד'), והשתא אי לאו חטא אהרן היו מולידים קודם, ואחר כך היו מתים. ולפיכך גרם חטא אהרן שיהיו מתים בלא בנים, והשתא יהיה כלוי בנים לאהרן. ואי לאו חטא אש זרה, כשהגיע זמנם היו מתים כדרך כל העולם - בלא בנים, דהשתא נמי נקרא כלוי בנים לאהרן, ומפני חטא אש זרה מתו באש ההוא. דאף על גב שנתחייבו מיתה בשביל שהציצו בשכינה, כיון שלא רצה השם להמיתם, שלא לערב שמחת תורה (רש"י שמות כד, י), ועברה שעת הזעם, אי לאו שהקריבו אש זרה - לא מתו, שכבר עברה שעת הזעם. ואי לאו שהציצו בשכינה, לא מתו מפני אש זרה, אחר שהשם יתברך אמר קודם זה (שמות כ"ט, מ"ג) "ונקדש בכבודי", אל תקרי "בכבודי" אלא 'במכובדי' (רש"י ויקרא י, ג), ואיך יהיה זה, וכי יגרום שיחטאו כדי שיהיה מתקדש הבית - שיראה כמה גדול קדושת הבית שמיד שהקריבו אש זרה מתו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, אלו כבר חייבין מיתה, ומה שעשו שהציצו בשכינה - יהיה גורם שיקריבו אש זרה, ויהיו נשרפים, ויהיה הבית מתקדש. כי אותו החטא יגרום כדי שיקבלו עונשם, שכיון שראוי שיהיה הבית מתקדש על ידי צדיקים, יהיה אותה עבירה גורמת חטא זה. ואי לאו שיתקדש הבית לא היה גורם החטא שהציצו בשכינה עבירה זאת, והשתא הכל נכון. ועיין בפרשת שמיני:

ואם תאמר, והיאך נענשו נדב ואביהוא בשביל חטא אהרן, וכתיב (להלן כד, טז) "לא יומתו אבות על בנים". ויש לומר, דלא נאמר "לא יומתו" אלא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין דף כז:), וכאן אף על גב דנדב ואביהו צדיקים היו, וכן אלעזר ואיתמר - שהיו ראוים לעונש אי לאו תפלת משה, מכל מקום היו משתתפין גם כן בחטא ישראל, שהרי כל ישראל עשו את העגל. ואף על גב שהם לא חטאו בעגל, העולם נדון אחר רובו (קידושין דף מ:) כאילו חטאו הם גם כן. ולפיכך שייך שפיר שהיה "פוקד עון אבות על בנים" (שמות כ', ה'), כיון דיש בהם גם כן מחטא העגל:

ועוד, דודאי נדב ואביהו לא נחשבים יותר צדיקים מאהרן, ודוקא כשהבן יותר צדיק מן האב אז אמרינן "לא יומתו אבות על בנים", אבל בענין זה בודאי נחשבים נדב ואביהו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, דלא עדיפי מן אהרן, אף על גב דלא עשו הם את העגל, ומכל מקום לענין זה לא אמרינן שהם יותר צדיקים, שאם בקשו לעשות העגל מנדב ואביהו - מכל שכן שהיו עושים. לכך לענין חטא העגל נחשבים 'אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם'. בודאי אם היה האב רשע והבנים צדיקים - "לא יומתו אבות על בנים", אבל אם האב צדיק ואפילו הכי חטא - אין ספק דלא עדיף הבן, שאינו כל כך צדיק כמו האב. ועיין בפרשת שמיני:

פסוק כא

[ו] טחון לשון הוה. פירוש, שהיה הולך וטוחן טחינה אחר טחינה, עד אשר דק: