נפש דוד (רד"ל)/ספר ויקרא
פרשת ויקרא
[עריכה]מאן דמזמן כו' האיך יזמן כו' אלא כו' כל קטרוגי כו': והיינו על ידי עכול אברים ופדרים שהיו נזונין מהם כדאיתא פרשת תרומה, וז"ש כאן אח"כ "אכלו רעים כו' כל אינון דלתתא", וכדלקמן ז' ב' (ח"ג ז, ב) "ואינון אכלי סעודתיי' כו'". ואע"פ שבסיום המאמר כאן מפרש "אכלו רעים" גם כן בקדושה לעילא -- מכל מקום תחלת המאמר כאן רומז לזה גם כן וכדר' יהודא לקמן ד' א' (ח"ג ד, א) "כל מארי דייבא ויללה" (דרש 'רעים' לשון ויריעו תרועה).
כתיב ויהי כו' גדול כו' ובת זוגו בדחילו כו' ומסטרא דאתתי' אקרי גדול: איפשר משום דקשיא שלא נזכר כאן כלל אשתו מי היא, רק מתחיל בבניו. והיה לכאורה מקום לומר שמפני שלא היתה יראת ד' וכמ"ש עליה "כדבר אחת הנבלות כו'", לכן לא הזכירה הכתוב. לזה אמר ר"ה סבא שהיא גם כן היתה בדחילו כו' כאיוב עצמו ונרמזה כאן בל' גדול מכל בני קדם, דמסטרא איקרי גדול (ואפשר כמ"ש דינה בת יעקב נשא, זהו גדולתו מסטרא דאתתיה שנתחבר למשפחת יעקב).
ר"י פתח כתיב פרי עץ הדר כו': לא ידעתי שייכות הפתיחה לכאן.
כפות תמרים ה"נ אחיד בהו: פי' בכובין וקוצים שיש בגזע הדקל הנקרא כופרא, עיין פרש"י סוכה (דף לב.) ד"ה דרכיה כו' ועיין מקדש מלך כאן.
באבהתא נטלא: עיין מקדש מלך הגהת הרח"ו דלפרש צרור החיים קאתי - ג' ווין, עי"ש. ונ"ל דלפרש צרור שהוא קשר ואגודה קאתי, שאין אגודה פחות משלשה.
פרשת שמיני
[עריכה]עשוהו ודאי: עשו ה"ו, שהן דו"נ, צלם ודמות. הן עשו האדם.
ולא ישכח פתחא עד כו' אנפין באנפין: ולא מאותו צד דאזל בר נש לארחא אחרא, לא מסתייעא ליה מלתא למיהדר למיעל בהאי, עד דיתוב אנפין כו' וכמ"ש פרק הקומץ גבי ה"א.
אסוותא דעלמא: אולי ר"ל כדברי הבראשית רבה דלכן לא התחיל בא' שהוא לשון ארוא אלא בב' שהוא ברכה.
דתמן שראן כו' לאשתתפא כו' כי שם צוה כו' עד העולם: שם צוה ה' בציון יתקבצו (ואולי צוה לשון צוותא, שתוף וחיבור) כל מיני חיים ההולכין מלמעלה עד העולם דא מלכות שמה בציון יקוו וישתתפו. והן המוחין. ועיין לעיל/לקמן (ח"ג יג, א) (ח"ג קיח, א).
ואשתכחו בה רחמין: וזהו בטוב ירושלים, והוא מיתוק ה' גבורות ביסוד דידה. וז"ש וראה כו' דכל עלמא מתברכא כו'.
ועל דא וראה בטוב כו': שלא יתראה הקשת מפני שלעולם יראה כד אשתכחי בה רחמין. ולא יהיה הענן על הארץ לכסותה ח"ו.
דחלי חטאה חסידין קדישין: חג"ת . תלת גווני קשת.
היקרים המסולאים בפז כד"א ותפארת כו' לא מתעטרי כו': וזהו מסולאים בפז - עטרת פז, והוא עטרא דמתעטרין אבהן כדמפרש והולך. ומיניי' מתייקרים ומתעטרים הבנים גם כן.
האי חמרא על דלא נטר כו': כמ"ש בזוהר ויחי רמ"ב (ח"א רמב, א). דלא חייש ליקרא דיליה אלא ליקרא דרביה.
ואעבר ליה באתר דלכלוכא שרי': והוא היה מרחיש באורייתא במקום ההוא בלא דעת.
אר"א ומה כ"כ מדקדק כו': ר"ח חשב שרפב"י אמר שעונש זה הוא עליו על שעבר על ידי החמור במה"ט במבואות המטונפות(?) והרהר בדברי תורה. וא"ל ר"א שאנוס גמור הוא, ופירש לו רפב"י ודאי קב"ה מדקדק בצדיקים, אבל עונש זה לא עלי הוא אלא והשתא כו' חמרא דלא נטר כו'.
בגין לאענשא לתרוויי': כמ"ש פרק קמא דמכות מרשעים יצא כו' הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו'.
לזמנא אחרא אתערבו: כצ"ל (ובמקץ תחת המ"ם), ור"ל להזמנה אחרת והיינו כדי שיתענשו תרווייהו כדאמר לעיל דלענין כזה הוא דאתערב ישראל בהדי שמאלא לנקום מהרשע ואח"כ יתענש הוא גם כן. והיינו גם כן לדכאה לון - שזה גם כן כענין ימינא, גבורה שבחסד.
בין לעלמא כולא: אולי דרש יחד לעולם כולו, ועיין בראשית רבה פרשה ל"ו.
הה"ד ימינך ה' תרעץ אויב: ר"ל מרישיה דקרא "ימינך ה' נאדרי בכח" דאסתלק ימינא (ר"ל נתעלה ונתגדל) וכדין תרעץ אויב דאתכפייא כו'.
שלימו דאמוני ישראל: ר"ל כמ"ש אנכי שלומי אמוני ישראל. אנכי היא המלכות, ועל שכתוב בה לשון שלומי שהשלימה לכן כאן דחב אהרן בה הקריב עגל למלואים לשלימו.
ר' יוסי פתח כשושנה כו': כשושנה הוא בתר דאתדבקת ואתנסיבת. ועיין לקוטי הגר"א ז"ל ריש פרשת בראשית בזה.
ואתרוג בין החוחים: אולי צ"ל "בין העצים", ור"ל כמ"ש "כתפוח בעצי היער כן דודי וגו'", וכפירוש תוספות תפוח זה אתרוג (שבת פח, א). ויתיישב יותר ענין הפתיחה דר' יוסי ממקרא זה לענין דמאן דאנסיב בעי לשבחא לקב"ה וכ"י. דכאן ב' פסוקים סמוכים זה לזה שמשבחין זה לזה - "כשושנה כו' כן רעיתי כו' כתפוח כו' כן דודי כו'".
וע"ד איל לעולה תמימים תרי: איל שכבר הועלה לעולה תמימים תרי.
דסליקו גוונא דרעותא מיניה: ר"ל כגוונא וכעין רצון ומחשבה ממנו עלה בלבבו וע"כ הקריבו עולה עגל על הרהור הלב.
בר אי אתער כו' ויכיל לדחייא כו': אולי ר"ל כמשה רבינו עליו השלום שאמר "ואם אין מחני כו'", ועיין בזוהר חדש שגם הוא נענש על זה אחר כך.
עליי' כתיב ברך כו' תרצה: ר"ל אע"פ שהן אוננים - מרצה, וכמו שדרשו בש"ס בנודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה שכל הקרבנות שהקריב תחלה מרצים מהאי קרא עי"ש.
מאתר דחמרא שרי דהא אורייתא וחמרא דאורייתא כו': נ"ל דצ"ל מאתר דחדוה שרי כו' וחדוה דאורייתא כו' וסופיה עציבו -- ור"ל כמ"ש בפרק ב' דשבת - "רבה מקמיה דפתח בשמעתא אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן הדר יתיר באימתא ופתח בשמעתא כו'", עי"ש. ועיין לקמן ריש פרשת אחרי מות (ח"ג נו, א).
שירותא וסיומא דכתיב כשמן הטוב כו': ראש וזקן הן שירותא וסיומא. שאף כשיורד על הזקן טוב הוא.
ובגין כך כתיב ועל פיהם כו' וכל נגע: בכהנים כתיב, אלא דכתיב שם (סוף פרשת שופטים) בני לוי - וכהנים איקרי לויים, ור"ל כאן על פיהם כד ארימו קלא יהי' כל ריב מתעורר אף על ידי כהן סטרא דלוי. ועל פיהם היינו כדדרשינן אומר טהור כו'.
ודא הוא דנייח כו': ר"ל ז"ש הולך לדודי כו'.
דבגין חדוותא דההוא חמר טב אתכליל שמאלא בימינא: כמ"ש ויבא לו יין וישת, וכמ"ש בזוהר שם ועיין בינוקא דבלק קפ"א א' ב' (ח"ג קפט, א).
אל"ה הוי כו' השתא אסיר לן למחמי אנפוי: כיון שהגדת לנו שהוא עם הארץ כזה שאין מברך על מזונו ואין מגדל בניו לתלמוד תורה - אסור להסתכל בפני אדם רשע. הא לאו הכי, אף על פי שא"ל תחלה דסליק לי' מאורייתא - היו חושבין למללא עלי'.
וע"ד מי האיש החפץ חיים כו': וזהו כדדרש להלן זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה - זאת החיה אשר חייכם תלויים בה אשר תאכלו מכל הבהמה כו'. אז תחזיקו בחיים כחפצכם.
ברך ה' ממש ברך ה' בכולא: נ"ל דר"ל כמ"ש וה' ברך את אברהם בכל, שהיא במדת המלכות, בתו של אברהם, וכמש"ל א' אשר תאכלו מכל - מכל ודאי.
ועל דא כתיב ונטמתם בלא א' דלא אשתכח אסוותא כו': וכן שם מ"ב א' "ועל דא כו' בלא א' כו'" (ועיין עוד פרשת אחרי מותר ע"ה ב'). נ"ל ב"ה ענינו. ע"פ ביאור ענין מלת טמ"א שהוא מ"ט א', כי מענין מ"ט שערים עדיין יש קצת אחיזה לטומאה (ואף בשרש מ"ט שערים באימא, ידוע דדינין מתערין מינה, וכ"ש במ"ט שערים שלמטה בנוקבא). ועיקר הטהרה בתהגלות אף שער הנ' ששם עיקר הטהרה. וז"ש לקמן פרשת אמור צ"ז ב' (ח"ג צז, ב) "אמאי ז' שבתות בגין למזכי לאתדכאה כו'". ושם סע"ב "דלא מני כו' לא איקרי טהור כו' ומאן דמטי טהור כו' דכיו עילאה דמטי עלי' בהאי יומא כו'". ושם צ"ח ב': "בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי כו'". והוא סוד הא' של מלת טמא (שהוא אלף - פל"א, שער הנון, נתיב לא ידע עיט. וענינו שלפי החכמה העליונה אין טמא וטהור, וכן בשער הנ' הנכלל בחכמה, אבל שארי מ"ט שבבינה דינין מתערין מינה) שבהתחברו עם מ"ט ונעשה נ' -- אז הוא סוד מים טהורים. וזהו סוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כי מי הוא אימא במילוי נ' שערים כידוע, והוא הנותן טהור מטמא על ידי האחד - האל"ף, שער הנו"ן. וז"ש כאן דכתיב בלא א' לומר דלא אשתכח אסוותא. וכן להלן אמרו דאסתאב בעלמא דאתי, שהוא סוד גילוי אימא בשערי' לטהר טמאים וכמש"ש אח"כ הא דתנינן זמין כו' במה כו' מים טהורים וטהרתם כו' (ואמר שם כיון דאתדכאן מתקדשן כמ"ש טהרה מביאה לידי קדושה שנאמר וטהרו וקדשו. והענין כאן מפני ששער הנ' הוא מייחד לעילא ולתתא, חכמה ובינה, קדושה וטהרה, וכמ"ש בהקדמת בראשית ד' ב' (ח"א ד, ב) חד תרעא ל"ל סטרא כו' ולא ידעי אי הוא לעילא כו'. ונ"ל שזהו סוד פלוגתא דר"י ורבנן בשנת נ' דיובל, וקיימא לן כר' יהודה דעולה לכאן ולכאן. וגם זהו סוד מהו שנאמר תספרו חמשים יום, ואעפ"כ אין סופרין את יום החמשים, וכמ"ש ברעיא מהימנא ח"ג צ"ז ב' (ח"ג צז, ב) "ואי תימא נ' מ"ט אינון חד טמירא איהו כו' אתגליא ואשתכח ביה כמלכא כו' ואשתכח תמן אוף הכי כו'").
וזהו סוד ששאל משה על פרה אדומה מי יתן טהור מטמא כדאיתא בפסיקתא ובמדרש רבה. מפני ששער הנ' לא נתגלה לו בחייו כמ"ש סוף פרק ב' דראש השנה. וזהו סוד שאמרו "כל יקר ראתה עינו - זה רבי עקיבא כו'" - שזכה שיתגלה לו השער (וזהו סוד שכתב האר"י ז"ל שרבי עקיבא זווג אבא ואמא בעת מיתתו כמ"ש "כך עלה במחשבה"), ויק"ר גימטריא ש"י, שהוא ש"י עלמין שבאימא הנקראת יש נגד אבא שנקרא 'אין'. וזהו סוד מ"ש פרק קמא דעבודה זרה (דף ה.) שאמר אדם הראשון כשהגיע לרבי עקיבא וחבריו "ולי מה יקרו רעיך" (ורעיך הוא כענין "רע אביך" - שאימא ואבא הן תרין רעין דלא מתפרשין. וזהו שהזכיר שם אל"ף למ"ד שהוא בענין ש"י עלמין - י' פעמים שם זה כמ"ש האר"י ז"ל (ופשוטו י"ל לפי מדרשו - שדרש רעך לשון תרועם בשבט, כלומר דיניך שדנת לרבי עקיבא וחבריו). ואמר "רעיך" שזהו ענין השמחה בתורתו ועצב במיתתו שהזכירו שם. וז"ש בהיכלות פקודי רנ"ה א' (ח"ב רנה, א) "סטרא חד חידו כו'". ועי"ל ועוד יש לפרש/לומר שהוא היסורין שסבל הגוף והו' עציבו, ובנפשו היה מרגיש חידו באהבה שמסר עצמו בקריאת שמע באהבה שהוא היכל אהבה וכדאיתא שם. ופירוש זה עיקר).
ולעתיד לבא יתגלה שער הנ' וז"ש בירושלמי דמגילה ובויקרא רבה ס"פ י"א עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר שיתו לבכם לחילה - לחולה כתיב. שחולה בגימטריא מ"ט, שעתיד הקב"ה להגלות להם בראש חולה שהוא שער הנ', וזהו סוד "פסגו ארמנותיה" -- ס"ג פ"ו - ב' שמות הבינה. וראש הפסגה הוא שער הנ' שהשיג משה במיתתו כמ"ש רבינו הגר"א ז"ל בפירוש זאת הברכה. (ועיין ברבינו בחיי סוף פרשת שמיני מ"ש על חסרון הא' ב"ונטמתם").
וענין כינוי מי על אימא וים על מלכות -- מורה שבאימא המ"ם פתוחה לפני היו"ד, ואח"כ הי' לומר שממנה עיקר הגלוי של י' ספירות שג' ראשונות כלילין בה. ובמלכות היא סוגרת במ"ם סתומה את הי' ספירות שלמעלה בסוד "כל הנחלים הולכים אל הים".
פרשת תזריע
[עריכה]על משכבי בעינא: בקשתי הוא על ענין משכבי שהוא הגלות, ואפשר צ"ל "בעידנא".
דכאיבנא בגלותא: שהגלות מכאיב לי מאד וע"ד בקשתי כו'.
קראתיו ולא ענני: כ' מק"מ הוא פסוק אחר ומביאו באגב. והעיקר דשם גם כן כתיב (שיר, ד) "בקשתיהו ולא מצאתיהו" והדר "קראתיו ולא ענני". וכיון שמפרש כאן בקשתיו ולא מצאתיו דרש מקרא ההוא גם כן.
דהכי תנינן כו' כמה צדיקים כו': ולכן אין גנאי שמבקשת המשכב, שלא לעצמה רק בשביל הצדיקים, וכד"א אלי תבא כי שכר שכרתיך כו' יש שכר.
כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים: עיין מקדש מלך. ובאמת במקרא זה ס"פ ויחי כתיב "אשר יקרא אתכם", ולא לשון מציאה.
מפנינים: בגימטריא פ"ר דינין קשיין.
זמינת טב לעלמא כו' להיכלא כו' ולבני היכלי': אפשר דרש מ"ש גמלתהו ולא כתיב גמלתו, דלמדרשי' כמו גמלתהם. ואפשר לעלמא הוא כלל, וחוזר ומפרש שהן להיכלא ולבני היכלי'. והן ה' (עילאה) ובני היכלי' ו' (בן י"ה וכל הו' קצוות) לכולן מעלה מ"ן טוב מן השלל.
מן יומא כו' ל"ל בפומא כו': עיין ויקרא רבה בזה.
דהא מההוא דאזמין ליה הוי: לגירסת הספר הלשון דחוק. אפשר פי' שהאיש הווה להיות מחלק ההוא דאזמין ליה. ויותר נכון דצ"ל "דהא ההוא דאזמין כו'". ור"ל כמו שמקבל' ההוא מלה דאשדי כו' כ"ש דכי אזמין ההוא טיבו עילאה מקבלין ליה והוי שלהן וכדמפרש והולך כד קריבו כו'.
אשר בתוך הגן כו' האשה: עיין פרקי רבי אליעזר פרק כ"א.
וע"ד כלא על חד תרין: דנכלל בה דדכורא גם כן. וז"ש כאן "על דמי טהרה", ולא כתיב "בדמי טהרה" כמ"ש בזכר, כי כאן בנקבה כולל גם יותר מדמי טהרה שלה.
לא מכפר ליה בתשובה: ר"ל כמ"ש כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה (משלי, ו). והיינו לא ינקה מעונשא כדמפרש והולך, ואית ליה לקבלא כו'.
כד"א גזלת העני כו': איפשר ר"ל כמו שדרשו שם לאו גזלה ממש, אלא גוזל ממנו השלום, שהיה ראוי להקדים לו. כן כאן גוזל לאו"א קוב"ה וכנסת ישראל השלום בית, דשוי פירודא בפגמי' לעילא ותתא כדלהלן. והנהנה מעולם הזה בלא ברכה גוזל שלום הברכה, שהוא כלי מחזיק ברכה.
לדידי' גבה: עיין מקדש מלך. ויש להוסיף עוד שזמנו היה בלילה. ויעקב נכנס יחידי לחלקו. ובאמת כד סלק נהורא אתגבר יעקב.
ונהרא פסיק בגוון: בינינו. כי נהר מפסיק לעולם לרשות אחרת.
חמא ליה יעקב דהא שליחא הוא א"ל שבוק כו': הלשון מגומגם. וקרוב שטעות סופר הוא, וצ"ל "חמא ליעקב דהא שלימא הוא א"ל כו'". ועל המלאך קאי כשראה שיעקב תמים ושלים ולא יכיל ליה (ועיין בזוהר וישלח שם). וכדמסיים כאן סוף העמוד בשעתא דסליק נהורא כו' לאשתכחא בשלימו כו'.
והיא מתערת רעותא לקמי' בקדמייתא: עיין מקדש מלך דהיינו על ידי התעוררת קשוטי מעשי צדיקים. והוא העלאת מ"ן. ואז שמאלו תחת לראשי - התעוררות הגבורה ע"י תחלה, ואח"כ - ימינו תחבקני - שימין גובר ונולד זכר, שמאלא אתכלל בימינא. וכד קב"ה אתער בלא כח התעוררות התחתונים משפיע השפעת חסדי' למטה, שאינו כי אם לצורך קיום העולמות, שאז הדינין גוברין ושמאל עיקר.
דקא רמיו בשש: ומלת "זפתני" בעצמה מתפרש עשאני כזפת שהוא שחור על ידי סילוק שש נהורין דשמשא.
כד"א נחר גרוני הה"ד על צארנו: שהגרון הוא בצואר. ובצערן של ישראל, שכינה כביכול מצטערת, ואומרת נחרו בי כענין נחירה בצואר ח"ו.
ולא יכילו לאפתחא פומא: וזה נחר גרוני, שקולי נחר מלאפתחא פומא להוציא דיבור.
דפטירא דקיטפא: דיאפאנוס בלשון יוני - טוב ויפה. ופירוש 'קטף' - יפה לעין.
אינון דאתחזון כו' ולאו ייסורין דאהבה נינהו: ר"ל כמ"ש בפרק קמא דברכות (דף ה:) כאן בצנעה כאן בפרהסיא. אבל לענין טומאה אין נפקא מינה ביניהן, דלא כמקדש מלך. (אם לא שנפרש בבית הסתרים שאינו יכול הכהן לראות, עיין ריש פרק ו' דנגעים).
אזיל בחשוכי עלמא: בעת שהלך אחר ההבל דעולם הזה שהוא חשך, וכמ"ש בהבל בא ובחשך ילך וגו' הרי שהבבל הוא חשך. וז"ש דהא כל כו' לא חמי כו'. כמו שבחשך אין ראייה גשמית, כן בהבלי עולם הזה אי אפשר לראייה שכלית שמחשיך אור שכלו.
לא בטמירו ולא באתגליא: שתחלה צריך להוכיח בסתר ואח"כ אם לא שמע אז באתגלייא וכמ"ש (בזוהר פרשת קדושים). ולכן נענש הוא בנגעים באתגליא. וכדמסיים בסוף העמוד "החשתי מטוב וכאבי נעכר - במכתשין כו'".
וע"ד אתקרי רוח ממללא: כן תרגום "נפש חיה".
אלקי בהאי ואתהני מיניה: משמע שמפרשו שהתפלל דוד שילקה בזה, ר"ל בצרעת, וע"י יתכפרו עונותיו ויסורו ממנה כשיפנה מצרעתו. וכמ"ש לקמי' (תהלים, כו) "עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי", ר"ל מרשת העונות שנלכד בהן. וז"ש "כי יחיד" (שמצורע בדד ישב) "ועני" (מדוכא בכאבי הנגעים) "אני", וכתיב להלן "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי". ומסיים "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו"?
ואסתים מלוי לגו היכלא קדישא: הוא באימא עילאה, שקהלת הוא בבינה כמ"ש.
איקרי ז' שמהן: עיין ריש שיר רבה.
והובא דכל מאן דחמי ליה אתחייב כו': וכן תרגומו ויתיתי, וכן פירש הר' אברהם בן עזרא - יובא על ידי אחרים, אבל לא הוזכר דין זה בשום מקום בדברי חז"ל וברמב"ם וש"מ ושארי מקומות(?).
דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי: ויש להוסיף עוד מפני שמדביק אחרים בקרבם אליו, וכמ"ש בויקרא רבא "לא תזהם ברייתא"[1].
וזמינין אינון לאחייא כו': כמו דאמרינן פרק חלק - עדת קרח עתידין לעלות.
מהאי קרא זבחי אלהים רוח נשברה: דהיינו חטאת דאינון לגבי סטרא דדינא משם אלהים.
לאפוקי שארא כו' וחדוה כו': י"ל ז"ש בתריה "הטיבה ברצונך את ציון", זהו שיהי' שעת רצון ורחמים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו כו' פרים - ר"ל שלמים.
דקארי בקלפויי דחברין: פי' קורא שיבואו לגורלו להשתתף עמו (ונכון לגרוס "לחברוי").
אפילו טורפי דקטפתא לא מעברין: פי' אפילו ההכאות שמכין (לשון טרף אבבא) בכף הקלע לא יעברון כו'. וכיוצא בזה פי' בגליון.
שטח כספתא: כצ"ל. עיין פירוש הגליון. והכוונה שטח רגליו להעבירם על המפתן.
סיפתו: פירש בגליון התאספו. ועיקר הפירוש התחברו - עיין ערוך ערך ספת.
אי דיורי' הכא: כשיתעכב שם וישהה.
כסילתא דמוקפי בבהרת עזה: נ"ל מלשון "קיימי עלן כי כסלא לאוגיא" (ברכות ו, א). וז"ש שבהרת עזה מוקפת בהלכות כסילתא.
ובעלמא דאתי לא: ס"ל שגם גחזי יש לו חלק לעולם הבא, וכדורשי רשומות פרק חלק.
ובגין כך כו' ובזרעך: לומר מה זרעו וודאי יש להם חלק לעולם הבא - שהן לא חטאו, אף הוא עצמו יש לו חלק לעולם הבא.
לקטפורא דאבוי: פירש בגליון - לבית. ואיפשר גרסינן "לקפטורא", ויהיה פירושו למקום נחלת וממשלת אביו.
דסטאי: פי' שסר מני דרך או פי' שסר וישב לו לנוח.
שורטא דקושטא בכתפך אמאי: פי' המפרש קנים של עצים. ושאלו למה לא הסיר המשאוי מעל כתפיו כשישב לנוח.
אוכמין דאינון בני עשר שנין כו': ולכן נדמו לך כעצים מפני גודלן. אך משמע שעצים ממש היה נושא להבעירן שם להקטיר לנחשים וכדלהלן "נפק קיטורא דאשא כו'".
מיומא דאתחרב בית מקדשא לא אשתכח: אע"ג דטהרת מצורע ונגעי בתים נוהג גם בזמן הזה וכמ"ש הרמב"ם -- ר"ל דהכוונה שאין נשלח נגע בבית מלמעלה לגרש הרוחא דמסאבא, וז"ש "דלא אתחזי ולא נחית מאן כו'".
ובג"כ לא יהב מידי למימר: נראה צ"ל לא דחל מידי למימר כו' , וכדלהלן "לא דחיל אברהם מינה כלום כו'".
בגין דיסרבון כלהו כו': איפשר ר"ל שיבקשו וימהרו כלם שיצאו ישראל לחפשי מארצם. או פי' מפני שעשו מורת רוח להם ונגד רצונם.
פרשת מצורע
[עריכה]לאסתמרא ארחיי': מלעבור על לא תעשה וכשמפרש ואזיל ע"ז דלא יסטי כו'.
ולדחלא מקמי כו': לקיים מצות עשה ועל זה מפרש ואזיל ולא יעבור על פתגמי כו'.
ולא יתנשי מינה: מלימוד תורה וכדמפרש ואזיל.
גדפא הוא כו': כמו ששנינו פרק שנו חכמים.
הה"ד זאת תהיה תורת המצורע: כדמפרש ואזיל ר' יהודא להלן נ"ג א' זאת ודאי לקבליה כו'. ר"ל המלכות שנקראת "חרב לה'" כדמפרש ואזיל להלן בארוכה.
בהיך אנפין יקום כו': כד"א ריש משלי "יען קראתי ותמאנו כו'".
וקיימא תמן עד זימנא כו': דוגמת המצורע ימי הסגרו וחלוטו.
עד כו' כקורבנא כו': דוגמת קרבן מצורע.
בר כו' דאפיק שום ביש כו': כמ"ש בירושלמי פרק החובל (פ"ח ה"ז) הביאו הגר"א א"ח סימן תר"ו ס"ק ו' שאין לו מחילה כו'.
שאר ב"נ עאכ"ו: דכיון דאסתלק מיניה שכינתא ודאי שריא עליה סטרא אחרא. ועיין לקמן [עמוד] ב' "כיון דב"נ אתי כו' אסתלקת כו' ושארי עליה כו'".
אשתכחו בשמא בדכיותא דא: כצ"ל.
מלאי לכיסן כו' כמה דאוקמוה: דהמטיל לכיס גדול מכולן.
מרישא עד סיומא דגופא: ולכן נקרא מלאי. וכד"א בדעת חדרים ימלאו. ועיין רמ"ז במקדש מלך.
ר"י פתח ויקרא כו': ע"ל בהשמטות ס"א[2] ש' ע"א.
ולא כתיב יושב שמים: דהוי משמע המיוחד תמיד ליושב שמים דהיינו ת"ת שנקא שמים. אבל "יושב בשמים" הוא מדת יצחק, שלפעמים יושב בשמים לשחוק על הרשעים לדונן.
תרין יומין כו': נראה שהן ת"ת ומלכות. וקוב"ה היא אימא דת"ת שארי עמיה - בן י"ה. ומלכות אתי לקמי' כד"א הכצעקתה הבאה אלי כו'.
וכד האי יומא אתי לאגחא קרבא: כמ"ש בזכריה שם (זכריה, יד) ויצא ה' ונלחם ביום ההוא כיום הלחמו ביום קרב. וזהו ב' יומין שאמר כאן.
אזדווג בההוא יומא אחרא: איפשר דרש מן "ביום קרב" - דאקרבו ואזדווגו יומין - ת"ת ומלכות.
הה"ד כי יום לה' כו': וכתיב שם ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. ויום לה' דרשא[3] זווגא דיום - מלכות, עם להשם - ת"ת, יום השני.
ואגח קרבא בכלהו: ר"ל בכל עשר כתרין דידהו. דשם חשיב עשרה דברים בפרשה "על כל כו' ועל כו'".
מלאה דם ודאי: ר"ל לשון הווה, שלעולם יש בה דם, אך בעת וזמן ידוע. וחייבי' מקדמין כו' בלא עת כו'.
דתינן קב"ה אקדים כו': שלהי גטין שהקדים ל"ונושנתם".
או כי תזוב כו' היינו ויספתי כו': שאף שהוא בעתה -- מכל מקום נתוספו בה דמים יתרים, דינין על דינין.
כמה סייפין כו': הן ס' גבורים כדמסיים מקרא "איש חרבו כו'". ס' פולסי דנורא. ע"ל סע"א וכתיב וחרבו שלופה בידו (ד"ה א' כ"א).
כתיב כו' ותגדל חסדך: נראה עיקר הראיה מסיפיה - "ואנכי לא אוכל וגו' פן תדבקני הרעה ומתי". ועל זה מפרש ואזיל "בכלא שריא כו' ובסחרנא דמתא".
דדא שלים: כולל חו"ג.
ודא לא שלים: בגבורה לבדה ובסיומה הי' מכוון כדמפרש ואזיל.
פרשת אחרי מות
[עריכה]ותרין יומין בשבתא בדילנא כו': נראה שהן ימי ב' וה', יומי דדינא, ויומי שתקנן עזרא לקרוא בתורה. ומעשה דא ביום ב' הוי. וזהו שדרשו שיר של יום ב'.
לקבל ע' סנהדרין: דרש מ"ש נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ללמד ששקולין נגד כולן, וכמו שדרשו בספרי על הארץ ואת יריחו כי"ב הרבה.
ואביהוא עאכ"ו: איפשר ו' דואבי הוא דרש - מוסיף על הראשון. או שמו דרש לשון אבי בחכמה הוא לכולן.
בעא משה כו' מלה דא א"ל אי בני עלמא יתובון קמך כו': לגירסה זו יתפרש מ"ש בסמוך "וכד בעאן בני עלמא לאתברכא כו' ע"י דכהנא" - היינו בשעתא דכולהו זכאין ועלמא בברכאין שאמר למעלה. ומפני שסיים "כד גרמין חייבין כו'" חוזר ואומר על זה "אי בני עלמא יתובון" - ר"ל בתשובה. וזהו ביום הכפורים. אבל אפשר דצ"ל "יחובון" בחי"ת, פי' חייבין, ואדסמיך ליה "וכד גרמי' חייבי עלמא" קאי. וביום הכפורים יש להם כפרה על ידי דכהנא בעבודת יוהכ"פ וכדא' "לכל פשעיהם", וכמאן דאמר שמכפר בין לשבין בין לשאינן שבין.
וע"ד כתיב ישמחו השמים ותגל הארץ: עיקר הראיה מסיפיה - "ויאמרו בגוים וגו'" - שהן אכלוסין כו'.
אי להא אתיתון תובו דהא יומא כו': פירוש "תובו" - שובו לביתכם לשלום.
לבתר אתהדרן ברחימותא: כמ"ש "את והב בסופה כו' שנעשין כאוהבים כו'".
כמה דהויתון כו' ה"נ מכאן ולהלאה כו': נראה כמ"ש בבראשית רבה מקץ כשהשנים יפות הבריות נעשין אחין זה לזה. ולכן עתה שבישרן במטר אמר להם זה שגם עתה יהיו כאחים ורעים.
אמר ר"ש לר"א בריה אלעזר קום כו': מפני שרבי פנחס בן יאיר חלק הגדולה לר"ש רצה ר' שמעון לחלוק לו כבוד שר"א שהוא נכדו של רבי פנחס בן יאיר ידרוש לכבודו שחשוב כבנו ובכל אדם מתקנא חוץ מבנו כו'.
ר"ש פתח הנה מטתו כו': כלפי ענין מטות כבודות שהתקין להן ר' פנחס בן יאיר טיקלי דערסא קפטורא דקלטא ולא רצו לישב עליו, פתח ר"ש לעטר ענין מטה בד"ת
הה"ד מה שהיה כבר נקרא שמו: נראה ר"ל שרומז על נשמות שכבר היום בעולם וחטאו וחזרו להתקלקל ונתקנו, וכנדב ואביהו שנתקנו בפנחס כדמפרש ואזיל.
וכל אינון כו' אפילו תמן מתרחקין כו': עיין בזהר חדש שיר השירים נ"ד ב' ואית לבושין (והיינו דיוקנא דכאן) דאתמשכן כו'.
פתח ר"ש ואמר יעלזו חסידים כו' בדרגא עילאה דחסידות: (כמ"ד חסידות גדול מכולן). וכלפי ר' פנחס בן יאיר שהוא בחסד, סבא חסידא קדישא, הוא שאמר ר' שמעון דרשה זו.
מכחלא עינא: בבראשית רבה ויחי על חכלילי עינים בני דרום שעיניהם כחולות (ואף שמ"כ שמתנות כהונה פירש שם לשבת בהירות כו') אבל כאן י"ל שפי' כפשט לשון חכלילי שפירש"י וש"מ אדומות, ואפשר גרסינן כאן "מחכלא עינים".
סולמא דקיימא בי"ג: כמדומה שצ"ל "עולימא דקיים", וכדאמר לעיל "חד עולים כו'" וכמ"ש נער הייתי כו', וכן מובא הגירסא בנוסח זוהר דפוס שקלאב ישן.
הוי אוי והי מהו: כצ"ל לענ"ד. וכמה דאת אמר "קינים והגה והי" (יחזקאל ב, י). ולפי זה י"ל בס"ד מאי דמסיים להלן ע"ה א' "תני סלק ו' כו' לבתר כד נח כו' כדין ו"ה אתנגיד חד לגב חד כו'", דזהו לסיים והי דהיינו ו"ה, חד לגבי חד, ובכל זה אין זיווג ביניהן שנסתלק היו"ד שהוא יסוד כדהכא מביניהן ובא לאחר ה' תתאה. וכדמפרש ואזיל וה' עלאה נגד מבועי לסטרא אחרא, ר"ל ע"י צינור השמאלי נגיד מבועי לסט"א שאחרי ה' תתאה. כנלע"ד. ואם שגיתי כו'.
וקרי עלי אל עזר אחרא א"ל כו': לעיל לא נזכר שאמר ר' אבא עליו מלת "אחרא", ע"כ כמדומני שטעות סופר הוא וצ"ל "וחדא א"ל" - ר"ל ר' אבא שמח בו וא"ל כו'.
אם שלמה אתקרי אי תזכה לכפרה: אז תתמלא עליך רחמים בכל ז' מדותיה ותהיה לך כאם לבן כאילו אתה שלמה. וז"ש להן "דהא אקדים לי שלום כו'", דשלמה לשון שלום והשקט שהיה בימיו. ועל שפגם ברית שלום א"ל כשיזכה לכפרה בתשובה ישים לו שלום.
פרשת קדושים
[עריכה]אומרה לו מבע"ל: עיין מקדש מלך הגהת הרח"ו דנראה דגרס בקרא דמייתי "ואמרה לו" בוא"ו. וקאמר "אומרה לו" בלא וא"ו מבעיא ליה. ודרשת הוא"ו לאתוספא אורייתא כו'. היה מיושב לפי זה דוא"ו לרבות גם ו' הוא ת"ת אורייתא דבכתב. אלא דבאמת הוא כתוב בקרא כאן בלא וא"ו (רק באשת כסילות כתיב בוא"ו) וע"כ פי' כפירוש הרמ"ז, עי"ש.
דהכי תנינן כל מאן כו' למהך עמיה באורחא: סוף פרק ד' דפסחים (דף מט:).
מאי טעמא משום דלא ידעו הכין: דרש ידעו על הזיווג כמ"ש וידע אדם כו'. ולא הבינו באותה שעה להיות בקדושה כי אם כסוס ופרד, ועל כן בניהם חצופין, עזי נפש ככלב (ויש לדרוש גם מ"ש "לא ידעו שבעה" (ישעיהו נו, יא) גם כן לענין זה, וכמ"ש אבר קטן כו' משביעו רעב כו' וכמ"ש "שלש הנה לא תשבענה כו' ועצר רחם" (משלי ל, טו), וכמ"ש בליקוטי שם בס"ד).
לגלאה עמיקתא מגו כו' ונהרא מגו כו': כמ"ש (דניאל, ב) "הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא [וּנְהוֹרָא] עִמֵּהּ שְׁרֵא".
בלקינטא דקיסטא: קרוב יותר לפרש שהיה עוסק בהרכבת כלאי אילן.
אתדכי ולבתר אתקדש: נטהר על ידי יראה תחלה (וכמ"ש חרב על הבדים כו' ושעוסקים בתורה ואין בהם יראת כו'), ואח"כ יתקדש וכמ"ש "וטהרו וקדשו".
ואימתי איקרי ב"נ אחד בשעתא כו' דו"נ: כמ"ש "והיו לבשר אחד", וגם כדמסיים להלן ע"ב דב"נ דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג כו'.
אימא דלית רשו בידהא כ"כ כאביו: פי' כפשוטו שאין רשות כ"כ בידה להטיל מוראה על הבן לייסרו, לכן הקדים מוראה לרבותא וכמ"ש בקידושין (דף לא.) גלוי וידוע כו' שאדם מתיירא מאביו יותר מאמו לפיכך הקדים כו'. ולזה נתכוונו כאן שאמרו "כמה דאוקמוה", וסיימו "אבל כו'" כנוסחת ס"א.
אמו ואביו תיראו דא גופא: אביו ואמו ממש שמהן בא גוף הולד כמ"ש אביו ה' דברים כו' ואמי ה' דברים כו'.
ואת שבתותי דא נפשא: כמש"ל שבת עלאה ותתאה דמזמני נפשא.
אלא מן יומא כו' בר בארעא דמצרים כו': ור"ל מארץ מצרים קודם שיצאו ממנה בעת השעבוד נתוודע שה' הוא האלהים להם כדמפרש ואזיל.
אשלים לנפשיה ויהב ליה חיין כו': אפשר דרש "לא תלין כו' עד בקר" - עד עולם הבא שנקרא 'בקר', אלא ישלם שכרו גם בעולם הזה להאריך ימיו.
דלאו חבריה עמיה: לאו דוקא אלא ר"ל שאינו שומש החרש ואינו מתבייש ואפילו הכי אסור דההוא מלה סלקא כו'.
ואתענג סוחרניה כו': נראה דצ"ל "ואתנטע סוחרניה כו'", והוא כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל מז, יב) "ועל הנחל יעלה על שפתו כו'". וז"ש להלן ע"ב "במאן דלא אשתכח כו' ונטע לה סחרני כו' ערבי נחל כו'" שאין עושין פירות אבל אלו עושין פירות כמש"ש "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה". וז"ש להלן "דנטעין אילנין דחיין לעילא דכולהו אסוותא" - ר"ל אפילו עלין שלהן לרפואה.
דהא דוד הכי איקרי: נ"ל דאיקרי 'אל' קאמר (ועל רישיה דקרא "לפני לא נוצר אל" קאי), ור"ל דוד מדת מלכות דלעילא נקרא כן כמ"ש "ואל זועם", וכמ"ש בזוהר על פסוק זה בכמה מקומות שהוא המלכות. ומפרש מ"ש ואחרי עד מרה אחרונה[4] מראה אחורים שהוא המלכות ולפני על יעקב - ת"ת, מראה פנים.
בשעתא דאיהו באשלמותא כו' בחפץ כפי' וציצי' הא כו': י"ל דרך רמז כפיה רמז לציצית שהוא כמו כנפיה - כנפי כסותך, ובחפץ ראשי תיבות - בא חבור פשתן צמר, ר"ל שחיבור זה מותר לבא בכפי' בציצית (גם י"ל בחפץ מידריש בעת רצון ואשלמותא והיינו בציצי' ובמקדש ומאן דפריש לון אסגי שלמא שעל ידי חיבורן מתרבי קטטותא סטרא דדינא ומשים שלום בבית בטל.
ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי כו': טעות סופר כאן סיום המקרא "ובאבנט בד יחגור" הכתוב בכהן גדול בעבודת יום הכפורים, וכאן לא כתיב אבנט כלל. וס"ל להזוהר כר"ל סוף פרק ב' דיומא (דף כג.) דתרומות הדשן בשני כלים ולא קיימא לן הכי (ר"מ ברלין ממאהלי?)[5]
וארעא לא עבדא כו' אחרא דעלה: ולזה רומז העץ שעליה שנושא הפרי, ועיין זוהר בראשית.
תא חזי נוקבא כו' ושפירו דכלא לוי אתרעי מכלא כו' ואתבסמת בהדי': (והוא כמ"ש הפעם ילוה אלי אישי, וכ"מ אח"כ בליקוטי בגר"א כ"י).
בתר דנפק (וזה חוזר לדבר על פרי העץ) עד ג' שנין כו' בשולא דיליה בתר ג' שנין אתפקד עלי' כו': כצ"ל לענ"ד.
ואי בריך עלה ברכה לבטלה היא: משמע מכאן דאוכל דבר איסור אין מברכין עליו. ואולי איפשר ערלה ואיסור הנאה שאני.
פני זקן דאיהו בעלמא: שהתלמיד חכם הוא בעולם הזה כאן פני ודיוקנא דזקן עתיקא סבא דסבין עילאה.
רמז לתושב"כ ותושבע"פ: כדדרש מפני שיבה על ספר תורה - תורה שבכתב. ופני זקן - תלמיד חכם שבלבו תורה שבעל פה. והיא נקר' פני זקן כי היא במלכות שנקראת "פני השם". ונקראת גם כן "פני זקן", דכל דיוקנין כלילין בה, עשר מראות.
פרשת אמור
[עריכה]ברעיא מהימנא. וכד תמן לא אתקריב: לבבי ידמה שטעות סופר הוא, וצ"ל "וכד חמץ לחם אתקריב", והוא ליתן טעם שע"כ שתי הלחם באות חמץ. (שהוא רומז לסט"א וכמש"ל ע"א בזוהר) שמפני שיצה"ר בטל על ידי העומר, דערקת סט"א כמו על ידי בדיקת מנחת שעורים דסוטה כמש"ל ע"א -- לכן מקריבין בשבועות גם לחם חמץ. ועל ידי זה אתבטיל גם לתתא. ועל ידי העומר רק ערקת, ועל ידי שתי הלחם דמתדבקין ישראל בקב"ה - אתבטיל מעילא ותתא.
פרשת בהר
[עריכה]עבדין פטורין מעול מלכותא כו': ר"ל מקריאת שמע שנקראת עול מלכות שמים, וכדתנן פרק ג' דברכות דעבדים פטורין מקריאת שמע. וכמש"ש בירושלמי הטעם מי שאין לו אדון אלא אחד כו' (פ"ג ה"ג), עי"ש. (ומן המצות דקאמר היינו מצות עשה שהזמן גרמא כנשים, מיהו מה שמסיים "ואי מהאי עול כו' מכל שאר פטורין" לא משמע כן, אלא דר"ל שאין קיומן כראוי ובלא עול מלכות שמים).
פתילה תכלא: ר"ל אשא תכלא - מלכות.
וקוב"ה אודי בברכתיה כו': עיין לעיל קנ"ח א' (ח"ג קנח, א).
ותבר צולמין דעכו"ם וכל מזוני דיליה: נראה דצ"ל "וכל זיני דיליה", וי"ל שזהו שמפרש ואזיל "ותבר כו' ובנינא בישא דבנה", ור"ל בנין המגדל - דור הפלגה (שחטאם גם כן יתייחס לאדם כמ"ש אשר בנו בני האדם - בנוי דאדם קדמאה), ואברהם תיקן זה ומאס בהן והוכיחם וקללם וכמ"ש בפרקי רבי אליעזר סוף פרק כ"ד ובזה שיבר כחם.
שינוי השם באברהם: לא יקרא שמך אברם כו'.
ושינוי מעשה ביעקב: שאמר לבניו הסירו את אלהי הנכר כו' והחליפו שמלותיכם כו'.
ושינוי מקום ביצחק: שכתוב בו שישב בגרר לשון גירות. וכתיב ביה בארץ מגורי אביו. וכתיב ויריבו כו' ויעתק משם כו' ויעל משם כו'.
וקלא אתער יאות הוא לי??ד כו': כמ"ש באברהם בכבשן האש שאמר הקב"ה לשון זה.
פרשת בחקתי
[עריכה]רי"א זכאה כו' א"ל מה עשיתי כו': עיין זה בפרשת בלק ר"ג ב' באורך (ח"ג רג, ב).
אמר כי לא נחש ביעקב כו': דיעקב בקולו בתפלה כמ"ש הקול קול יעקב, מבטל כח נחש במלה דפומא. וישראל עושה חיל - בעובדא מבטל כח קסם דתלי בעובדא. וז"ש מ"ט ה' אלהיו עמו אף עם יעקב שאין בו מע"ט כל כך, מכל מקום "ה' אלהיו" שהוא ז"א עמו כד"א "עמו אנכי בצרה כו'". "ותרועת מלך בו" בישראל בזכות תו"מ נגלה כבוד מלכותו בו ממש שהן נעשין מרכבה לשכינה, וז"ש "מה יעץ בלק" - עצה לעשות רע, "ומה ענה אותו בלעם" - ענייה בפה.
וכתיב התם בעד החלון נשקפה כו': עיין לקמן ריש פרשת בלק בארוכה.
לכוונא שעתא: הרגע שכועס הקב"ה כמ"ש פרק קמא דברכות.
דלא יפיק מיניי' מלה בפומה כו' הה"ד אמרו כו' ודומו סלה: מפני שאמר בתחלה "לאתרגזא מקמי כו' דלא ישתכח נפשיה בגוויי' וישתזיב כו'" -- סלקא דעתך אמינא שיזכירם בפיו בבקשה מלפני ה' שיצילם ממנו - לזה מפרש ואזיל מהאי קרא ד"אמרו בלבבכם" שיהרהר רק בלבו שיצילו הקב"ה מהם (וכגון מ"ש האר"י לכוון בראשי תיבות "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג וכו'"), אבל לא יזכירם בפיו. וז"ש "ודומו סלה" - שישתוק מהם בפיו.
כדין ושכבתם ואין מחריד: לא תצטרכו להחריד ולרגוז מיניי' על משכבכם כדלעיל.
אבל וחרב כו' סיעתא דילה והשבתי כו' דלא תשלוט כו': משום דלא תקשי לן הרי מן "והשבתי" דהיינו שיבטל חיה רעה לגמרי - שמעת מינה נמי וכל סיעתא דילה, דכיון שאיהי בטלה כל שכן סיעתא דילה, וכדנקט ר' יוסי באמת דא חיה כו' ומאי איהו כו' וכל סיעתא דילה. לכן מפרש ר' אבא דהשבתי היינו דלא תשלוט (ואה"נ דשמעינן מיניה וכל סיעתא מק"ו מינה) אלא דהדר כתיב "וחרב לא תעבור" - אפילו העברה בעלמא בלא שליטה (וכההיא דאמרינן בפסחים (דף קיג.) גזייתא כו'), והדר מפרש נמי ואפילו חרב דשאר עמין דהוא כפשטיה חרב ממש (ולא חרב דזינא בישא).
בגין דלא ארחיק מינך מערסך ומאנך: כצ"ל. ולא אצטרך להרחיק מינה מפני ערסך ומאנך שאינן לפי כבודי. וכ"ה המשל ולא תגעל נפשי אתכם לשכון בכם מפני שנתתי משכני בתוככם ויהיה לי מטה וכלים שלי אצלכם שאוכל לדור בכם.
דאע"ג דאנן באתר דא לא בעינא לאתפרשא כו': שהיו בכפר של עכו"ם שאינו מקום קדושה והוא גלות להם. לכן אמרו דאעפ"כ כיון ששכינה בכ"מ שגלו לא בעו לאתפרשא מאורייתא להתחבר על ידי כן בשכינה.