נדרים לח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(דברים ו, א) זאת דהמצוה (ירמיהו נא, ג) ידרוך דהדורך (יחזקאל מח, טז) חמש דפאת נגב אם (רות ג, ט) דכי גואל הלין כתבן ולא קריין אמר רב אחא בר אדא במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין (שמות יט, ט) ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן אמר רבי חמא בר' חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר (שמות לד, א) פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים פסולתן שלך יהא אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר (שמות לד, כז) כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך וגו' מתיב רב חסדא (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם ואותי צוה ואני לכם (דברים ד, ה) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי אותי צוה ואני לכם (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת השירה לחודה למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אלא פילפולא בעלמא אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה גבור דכתיב (שמות מ, יט) ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב (שמות כו, טז) עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט, יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה משה דכתיב (במדבר טז, טו) לא חמור אחד מהם נשאתי אי בלא אגרא לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא אלא דאפי' באגרא דילמא משום דעני הוה אלא מן פסל לך פסולתן יהא שלך שמואל דכתיב (שמואל א יב, ג) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי אי בחנם לאפוקי מאן דשקל בחנם אלא דאפילו בשכר דלמא דעני הוה אלא מהכא (שמואל א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואמר רבא כל מקום שהלך ביתו עמו אמר רבא גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה דאילו במשה רבינו כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי דאפי' בשכר ואילו גבי שמואל אפי' ברצון לא שכרו דכתיב (שמואל א יב, ד) ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו' עמוס דכתיב (עמוס ז, יד) ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים כדמתרגם רב יוסף ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא וגו' יונה דכתיב (יונה א, ג) ויתן שכרה וירד בה וא"ר יוחנן שנתן שכרה של ספינה כולה אמר ר' רומנוס שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמ' (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו:
מתני' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהור' ר' אליעזר אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהור' אמרו לו מה בין טמאה לטהורה אמר להו שהטהור' נפשה לשמי' וגופה שלו וטמאה
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]זאת המצוה - כתיב בירמיה:
ידרוך דהדורך - כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין:
דכי גואל אתה - ברות:
חמש דפאת נגב - וטעמייהו לא מפרש ליה:
ללמד אתכם - אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל:
כתבו לכם - אלמא שניתנה נמי להן לישראל:
למען תחיה לי לעד - שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה:
פלפולא בעלמא - להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל:
פירסו - מכלל דגבור הוא וגוף גדול:
ואימא דאריך היה וקטין - שלא היה גופני ולא היה בעל כח:
ועוביין שלש - ואפי' הכי שיברן:
ותחסרהו מעט - וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב"ה יתירה עליו:
אי בלא אגרא - מאי רבותיה:
לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא - כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן כ"ע נמי לא גוזלין נינהו:
דלמא - האי דלא שקיל אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך:
אלא מהכא - שמעינן דעשיר היה מפסל לך:
ביתו עמו - כלי תשמישו וזה היה מרוב עושר:
לא חמור אחד מהם נשאתי - בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון בעלים היה שוכר ואילו גבי שמואל וכו' לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון: מתני' וזן את אשתו ואת בניו של מודר:
אע"פ - שהמודר חייב במזונותן כיון דלאו לפטומי עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן לאו הנאה מרובה עביד ליה:
ולא יזון את בהמתו בו' - הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה:
נפשה לשמים וגופה שלו - לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה:
ר"ן
[עריכה]זאת דהמצוה. בסדר ואתחנן כך מצאתי כתוב ולא נמצא בספרים שלנו:
ידרוך דהדורך. בסוף ירמיה ידרוך הדורך את קשתו ידרוך שני כתיב ולא קרי:
חמש דפאת נגב. בסוף יחזקאל (והנה) [ואלה] מדותיה וגו' חמש חמש מאות וארבעת אלפים חמש שני כתיב ולא קרי:
אם דכי גואל. ברות ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי האי אם כתיב ולא קרי ובמסרה חשיב כל הני וטפי עלייהו אחריני מיהו לא חשיב. את דהמצוה אלא את דהנפש דכתיב בירמיהו. גבי צדקיה חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת:
מתיב רב חסדא ואותי צוה ה' בעת ההיא. אלמא דהשם צוהו ללמד את ישראל ומפרקינן ואני לכם וקרא ה"ק ואותי צוה ה' בעת ההיא ואני נתתי את לבי ללמד חוקים ומשפטים:
למען תהיה לי השירה הזאת לעד. ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא:
פלפולא בעלמא. נתן לו למשה והוא נהג בו טובת עין לישראל:
וכתיב עשר אמות ארך הקרש. אלמא משה גבוה עשר אמות היה וכיון שהיה גדול כל כך מסתמא גבור היה:
אריך וקטין ארוך בקומה וקטין בכח:
חוץ מאחת. ידיעת הש"י על אמיתתו כדכתיב ותחסרהו מעט מאלהים:
לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא. וכי משתבח היה שלא נטל בלא שכר:
אלא אפילו באגרא. שלא היה נהנה משל אחרים:
אפילו ברצון. דזימנין מתרצו משום כסופא ולא ניחא להו:
מתני' וזן את אשתו ואת בניו. אפי' כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם ואע"ג דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא:
ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. דמהנהו הוא ממש מפני שמעלה בדמים:
ר' אליעזר אומר זן את הטמאה. כדמפרש ואזיל שכיון שאין בה למודר הנאת אכילה אינו נהנה במזונותיו של מדיר:
וגופה שלו. לאכילה הלכך
תוספות
[עריכה]זאת דהמצוה. פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש:
ידרוך הדורך. בירמיה:
צדקתך כהררי אל. ולא קרי כהררי אל צדקתך וי"א הוי"ו מוצדקתך. שאמר אנחנו וצדקתך:
[אותי צוה]. הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני לכם:
למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא:
אלא פלפולא בעלמא. שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו':
[וכתיב עשר אמות אורך הקרש]. אלמא ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה:
עביין ג'. והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול:
אי בלא אגרא. מי הוא דשקיל בלא אגרא ומאי רבותא אלא אפילו באגרא לא שקיל דעשיר היה:
דלמא משום דעני היה. ולא היה רוצה לשכור מהם:
ביתו עמו. כלי תשמישו עמו ואינו נהנה משל אחרים:
דאילו במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחייהו מכלל דברצון שכרה ושמא לא היו רוצים ובושים לסרב מלהשכיר ואילו בשמואל כתיב רצותי משמע לא בקשתי לשכור ממנו ואפילו בריצוי:
וזן את אשתו ובניו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא וכי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע [מבעלה] דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע"פ שלא פי' לשם הלואה מ"מ לשם מתנה לא יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חבירו שלה ברשות דנוטל מה שהשביח וחנן מחלק בין השביח להיכא דלא הוה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו א"כ אם נותן מתנה לאשה דין הוא שאין יכול לתבוע לבעל כלום והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל:
לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. משום דלפטומא עבידא והוי הנאה גמורה שנהנה זו מגופה וזו מפירה:
אמר להם כו'. שהטמאה נפשה וגופה לשמים שאינה יכולה ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה נפשה לשמים כלומר אע"פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחיטה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ד (עריכה)
לג א מיי' פ"ז מהל' יסודי התורה הל' א:
לד ב מיי' פ"ו מהל' נדרים הל' ד, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רכא סעיף ב:
ראשונים נוספים
ידרוך דהדורך. שתי פעמים וחד לא קרי:
חמש דפאת נגב. ביחזקאל:
אם דיגאל. ברות:
לתלתא פסוקי. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו':
פסל לך שלך יהא. ושל סנפרינון היו:
טוב עין הוא יבורך. זה משה דכתיב ביה כי טוב הוא כי נתן מלחמו לדל אין לחם אלא תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ואין דל אלא ישראל שנאמר וידל ישראל עד מאד:
למען תהיה לי השירה הזאת לעד. ואם לא ניתן להם תורה אלא זו השירה על מה תעיד:
פלפולא בעלמא. הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות:
אין הקב"ה משרה שכינתו. בקביעות:
דאריך וקטין. אריך בקומה וקטין בכח תימה אמאי לא יליף מקרשים דכתיב וישם את המשכן [צ"ל קרשיו שמות מ]:
חמשים שערי בינה ונתנן לו למשה חוץ מאחד. דכתיב מזוקק שבעתים:
משום דעניו הוה. ומנהג חסידות היה שלא להטריח עליהם:
ולא רצותנו. משמע אפילו מרצונו:
ויתן שכרה. משמע של כל הספינה:
מתני' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן. חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתניא בכתובות בפ' נערה (דף מט.) מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וכל שכן לבנות ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא היא (שם מט:) שיהא אדם זן את בניו קטנים ולאו מתניתין היא ורבינו תם מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון:
את בהמתו בין טמאה כו'. דניחא ליה בפטומן וקא מהני ליה:
הא דתנן זן את אשתו ואת בניו: לחנן אתיא שפיר כפשטא דמבריח ארי מנכסיו הוא, אבל לרבנן דחנן איכא לאוקמא במזונות יתרים כך כתוב בתוספות [כאן ב"מ וזן את אשתו]. ואינו מחוור בעיני, דאי במזונות יתרים שאין הבעל חייב בהן, מאי קאמר בגמרא גבי משיא לו בתו, גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו', ואי בשאינו חייב באותן מזונת מאי גדולה, ועוד דבהדיא תנן אף על פי שחייב במזונותיהן. ונראה לי דלא שייך הכא פלוגתא דחנן ורבנן, דהתם הוא בפורע לה בפירוש מחמת מזונות הבעל דומיא דפורע חובו של חברו, דלדידיה משוינן לה בכתובות, ולעיל בריש פרקין, אבל הכא לשון במתנה מפורשת שהוא נתן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל, והלכך לכולי עלמא אינו אלא כגורם הנאה, דכשהוא זנן ואינן צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך.
מתני': לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה: פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי, רבי אליעזר אומר זן הוא את הטמאה, וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים, מסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת, אף על פי שאילו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי (מציל') [מצילה _ לפי השי"מ] ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה, דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה, ועוד שהרי זה משיב אבדה.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי פי' אמצוה הי' מחרפו כי אתה מתנבא בעבור לאכול לחם כמו שהיו עושין נביאי השקר וזהו שכתוב לך בית לחם יהודא ושם הנבא ושם תאכל לחם ובירץ לא תנבא כי עיר ממלכה היא ולא תוכל לרמות כאן לפי' ענה לו כי אינו נביא המתנבא בעבור לחם ואל בן נביא כי אני עשיר במקנה ובקרקע אלא הבורא צווני לבא ולהתנבות ולא בעבור לחם אני מתנבא:
פיסקא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהיא חייב במזונתיהן. פי' אע"פ שזה משתכר וזה נהנה ממנו כו' שהוא עושה שלא לדעתו ואינו נותן לו אלא לגופים אחרים מותר האי שאין לך נהנה יותר מפורע חובו לתנ ן דשרינן לי' אבל בהמתו שהיא ממונו אסור דכגופי' דמיא וחכ"א אפי' רבנן מודו דעד כאן ל"פ רבנן עי' דתנן אלא כשהלך לו למדינת הים וזה פירנס אשתו שעל דעת שישלם לו עשה אבל כשבעלה בעיר והוא רוצה לכבד את אשתו ואת בנ יו לא ע"ד שישלם לו עשה ואם רוצה לתבעו בדין אינו יכול הלכך לא קא יהיב לי מידי ושרי אבל כשהלך למדינת הים כיון שיכול לתבעו ואינו תבעו נמצא שהוא נותן לו מתנה ואסור:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ד (עריכה)
לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי אתך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'. הרא"ם ז"ל.
ובמערבא פסקי משום דקרו חמשה חומשי תורה לתלת שנין וצריך לקצר להם הפרשיות. פירוש.
פסל לך הוה ליה למיכתב עשה לך. הרא"ם ז"ל.
בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו. מאד קשה הדבר לפרש אותו כפשטו כי ודאי לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל התורה וכל הפסוקים שכתובים על מתן תורה מפורשים באר היטב כי כונת ה' לא היתה אלא כדי ליתן תורה לישראל. אלא כך נראה לפרש כי דעת רבי יוסי בר חנינא היא בתחלת דבריו כמו שפירש בסוף לפלפולא בעלמא כלומר להבין הדברים הסודיים וטעמי התורה המכוסים והעמוקים עמוק עמוק עמוק מי ימצאם לא נתנו להבין ולרדת בסוף עומקם אלא למשה שהיתה מעלתו גדולה ממעלת כל בריה והפשיט צורתו מן החומר והשיג השגה גדולה שאין למעלה הימנה ולזרעו אחריו אף על פי שלא הגיעו למעלתו בזכותו נתן להם כמו מתנה הניתן לאדם. אבל פשטי המצות והאזהרות הצריכות להמון נתנו להבין להמון שאם לא יבינו איך יעשו והתורה לכלם נתנה.
ורב חסדא הבין כי דעת רבי יוסי בר' חנינא היה כי אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו ומטעם זה (או) אומר זרעו הבאים אחריו כגון הכהנים והלויים שהיו כלם זרע אחד ושבט אחד ולפי שהיה גדול השבט נקראו כלם זרעו. על כן הקשה לו לרבי יוסי בר' חנינא מן הכתוב שאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם משמע דבשעת נתינת התורה צוה לו השם ללמדם החוקים והמשפטים באר היטב לעשות אותם כדי שלא יצטרך כל אחד בשעת מעשה לשאול ממנו איך יעשה. ותירץ דה' צוה לו ללמוד הדבר בעצמו ומשה למדם מעצמו בלא צווי השם. ועוד הקשה מראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי משמע מפשט הכתוב שה' צוה לו ללמדם בסיני. ותירץ כתירוץ הראשון. ועוד הקשה מועתה כתבו להם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל משמע שלא היו צריכים עוד לזרעו כי הוא ילמדם הכל באר היטיב. ותירץ השירה לחודה. ועוד הקשה מסוף הפסוק אלא לפלפולא בעלמא. עתה גילה לו כי עיקר דבריו דר' יוסי בר חנינא לא היה על למוד המצות והחקים והמשפטים כי בלי ספק מאת השם נצטוה משה ללמדם בסיני ולאחר סיני עד שידעו כלם המצות המעשיות והחוקים והמשפטים והאזהרות שצריכין ליזהר מהן עד שיהיה כשלחן ערוך לפניהם. ודעת רבי יוסי בר חנינא לא היתה אלא בסודות התורה וטעמיה והבנת דבר מתוך דבר שנקרא פלפול כי אף על פי שהשם לא צוה לו לגלות להם דברים אלו כי אינן נתנין לגלות אלא לשרידים אשר ה' קורא וכתיב כבשים ללבושיך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת ידיך אפילו הכי משה לא רצה ליטול עטרה זו לעצמו וגילה להם בטובת עין לראויין לגלות הדברים ההם שהם פינות התורה וסודותיה. הרי"ץ ז"ל.
מתיב רב חסדא על רבי יוסי דאמר למשה לבד ניתנה ומה שנתנה לישראל לא במצות המקום נתנה והכתיב ואותי צוה. ומשני ואני לכם מדעתי וללמד אתכם לאו אציוה קאי. ועתה כתבו לכם שהקדוש ברוך הוא צוה לכתוב וללמדה. ומשני השירה לחודה פרשת האזינו. הרא"ם ז"ל.
למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אם לא יקיימו את התורה שתהא פורענות באה להם אלמא ניתנה תורה לישראל דכל התורה קרי שירה. אלא פלפולא בעלמא הוא דנתנה למשה שנתן בו דעת לדקדק ולפלפל בסברא לעמוד בעומק ההלכה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל. פירוש.
אלא מאי דקאמר רבי יוסי שניתנה למשה הפלפולא בעלמא להבין בה בחריפות ובהבנה והיינו כתוב לך ופסל לך כאדם המדקדק בהלכה שלו ופוסל אותה מכל צד כדי לישבה.
אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור וכו'. משה רבינו פרסו ולא מצינו סולמות במשכן ומסתמא לפי אריכותו כחו ואימא אריך בקומה וקטן בכח. וקצת קשה אמאי לא יליף מכבידן של קרשים שהקים דכתיב ויקם את המשכן. ושמא בהקמת הקדש מצד אחד אין צריך כח כל כך לאדם ארוך אבל לישא על כפיו כמו הלוחות שהיה נושא צריך כח גדול. הרא"ם ז"ל.
אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו שיהיה שלם מכל דבר ולא יצטרך לאחר זולתו. הלוחות ארכן ששה וכו' שהוו מרובעות ממש וזו היתה גבורתו ששיבר דבר מרובע בידיו. ולפי פשט הכתוב משמע כי (כהשליך) כשהשליך אותם ארצה נשברו מדקאמר ואשליכם יחד ואשברם. ואולי הבינו כי פירוש ואשברם וכבר שברתים בידי קודם שהשלכתים כי יש במקרא דוגמתו לאלפים. וגם נראה שגרסתן היתה ועביין ששה וכן בקצת ספרים. (וגם) אמנם מפשט המקרא משמע שלא היה עוביין כרחבן דאם כן למה לא נכתבו מארבעה העברים וכתוב משני עבריהם לבד. הרי"ץ ז"ל.
והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין ששה. ואשכחנא במילי דאגדתא שבעים וקנים היו אוחזים בלוחות ושמטם משה בעל כרחו ושברם. דילמא משום הכי גרסינן (דעניו) דעני הוה דילמא הא לא אגיר חמריה משום דעני הוה דלא הוה ליה מידי למיגר. תלמודא משתעי בלישנא מעליא. פירוש. ודילמא משום דעני היה ולא היה רוצה להטריח אדם או ירא היה מרוב חסידות שמא ישכירו לו בפחות ולא משום (שעשיר) שעני היה כי שם ביתו מיותר למדרש כל צרכי ביתו עמו אלמא עשיר היה. ואלו גבי שמואל כתיב ולא רצותי דאפילו ברצון כלומר אפילו היו מפייסין ומרצין אותי ליקח מהם אפילו בשכר לא רצותי ולא נרציתי להם לעשות כן אבל גבי משה לא מצינו שאם היו מרצין לו ליקח בשכר שלא היה לוקח אמנם בלא רצוי אנו מוצאין כדאמרינן. הרא"ם ז"ל.
אפילו ברצון לא שכרה מהם שהם היו מבקשים ממנו שישכירנה מהם ולא רצה מדכתיב ולא רצותנו כלומר לא נתרצית לנו (לסבור) לשכור. ואלו במשה לא כתיב ענין שיורה שלא לקח מהם ברצונם כי ממאמר משה משמע שבא לומר שבעל כרחן לא לקח דבר מהם ואפילו בשכירות ואיפשר שברצונם לקחו כי הם בקשו ממנו. וקצת נראה דרבא חולק עם רבי יוחנן שפשט למעלה דמשה רבינו עשיר היה. כי בוקר אנכי ובולס שקמין ומתרגם רב יוסף ארי מרי גתין ובוקר נקרא על שם המלאכה ששומר בקר כדאשכחן קדר נפח חמר גמל. ויש אומרים כי להכי אמרינן בכל מקום כדמתרגם רב יוסף לפי שהיה סגי נהור וקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה על כן היה מתרגם. והעיקר לפי שהיה בקי במיני תרגומין כן פירשו בתוספות. הרי"ץ ז"ל.
שנתן שכר כל הספינה. מדלא קאמר ויתן שכרו אלא ויתן שכרה קא דריש שנאמר ויתן אל משה ואלו היה משכחה מכאן ולהבא לאו מתנה היא. הרא"ם ז"ל.
מתניתין וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שחייב במזונותם. שגם זה אינו מהנה שיתן לו משלו כלום אלא שמגין עליו שאינו נותן להם מזונות וגם הוא יכול לפטור עצמו מליתן להם מזונות כי יכול לומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וכן אם לא רצה לזון את בניו אין מי שיכפנו לזון. הרי"ץ ז"ל.
וז"ל הרא"ם ז"ל: ומדלא קאמר בגמרא הא מני חנן היא מכלל דאתיא אפילו אליבא דרבנן והיכי דמי כגון שהבעל כאן ולא הלך למדינת הים דכיון דבפניו זנה ולא שאל ממנו לזונה מסתמא מחל לו והנאה לא הויא שהיתה בטוב טורחת במזנותיה. והר' יצחק מפרש וזן אשתו ובניו מזונות יתרים שדי היה להם במה שהבעל היה נותן לאשה ובנים ובזה אפילו לאותה האשה אינו חייב כלום (וגם אינו חייב כלום) וגם אינו מהנה לו כלל. והיינו טעמא דרבי אליעזר דסיפא שמחלק בין טמאה לטהורה דאי במזונות הצריכין אמאי שרי טמאה הא אי אפשר לה בלא מזונות אלא ודאי במזונות יתרים מיירי והטהורה לפטמא עבידא וצריכה היטב למזונות יתרים אבל הטמאה למנהרותא לעבודה עבידא ואין לפטמה. עד כאן.
לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים. ומסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת אף על פי שאלו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי מצילה ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה ועוד שהרי זה משיב אבדה. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה