משנה שבת יג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יג · משנה ג | >>
הקורע בחמתו ועל מתו, וכל המקלקלין, פטורין.
והמקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן.
הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ, וְעַל מֵתוֹ, וְכָל הַמְּקַלְקְלִין, פְּטוּרִין.
- וְהַמְּקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן, שִׁעוּרוֹ כִּמְתַקֵּן:
הקורע - בחמתו,
- או על מתו,
- וכל המקלקלין,
- פטורין.
- וכל המקלקל - על מנת לתקן,
- שעורו - כמתקן.
מקלקל על מנת לתקן - רוצה לומר כמי שהורס וכוונתו לבנות.
ואמרו הקורע בחמתו או על מתו פטור - כשאינו חייב לקרוע על אותו המת. ואמרו "בחמתו פטור" - סברא דחויה היא.
והלכה "הקורע בחמתו או על מת שחייב עליו קריעה, חייב", והטעם שיהיה הקורע בחמתו ועל מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחימומו מתפשר לאותו הקרע, והוא דומה למתקן:
הקורע על מתו וכו' - במת שאינו חייב לקרוע עליו הוא דהוי מקלקל ופטור, אבל על מת שחייב לקרוע עליו, מתקן הוא וחייב ו:
ובחמתו וכל המקלקלים פטורין - הא מתניתין אדחיא לה, והלכה שהקורע בחמתו חייב, שאף ע"פ שמקלקל הוא אצל הבגד, מתקן הוא אצל יצרו ודעתו מתישבת עליו בכך:
הקורע על מתו. פי' הר"ב אבל על מת שחייב לקרוע עליו מתקן הוא. גמ'. ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל ולקרוע שאינן מאותן האמורים בפ' אמור וכתב הרמב"ם שהקורע על מתו שחייב לקרוע חייב משום דדעתו מתישבת וחומו מתפשר וכו' וכן כתב גם כן בחבורו פרק עשירי ולכאורה קשה לומר כן דלדבריו דכשהוא קורע על המת. משכך חמתו בכך ודבר זה נראה שאסור שהרי משנה שלימה שנינו בסוף ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ופירשו בשמחה ובלב טוב ולכבוש כעסו ועוד דאם כן כשקורע על המת שאינו חייב להתאבל עליו משכך נמי חמתו בקריעתו אלא שכל זה יש לדחות דמאי דאמרן שדבר זה אסור לא קשיא ולא מידי דבגמ' העלו דמקרע בגדיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים ואפילו הכי לענין חיוב דשבת סבירא ליה להרמב"ם דחייב שהרי שיכך חמתו. ודמוקים בגמ' למתניתין בקורע למרמי אימתא אאינשי ביתא שזה מותר. תירץ המגיד בפרק ח' מה"ש משום דמשמע ליה דמתניתין דומיא דקריעת מת דשרי מיירי אבל לעולם לענין מלאכת שבת אפילו בדבר של איסור חייב כיון שמשכך חמתו. ודקשיא אם כן אפילו על שאר המתים נמי. יש לומר דכיון שלא חייבתו התורה להתאבל אין כאן שיכוך חימה ולא צער שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כל כך בשאר מתים כלל. ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע ועם כל זה שכתבתי לא נחה דעתי בכך לומר שעל ידי הקריעה דעתו מתישבת וכי ציוו חכמים כן הפך משנתינו שחייב לברך כו' ועוד קשה לי דלמה לא יתחייב במתו מטעם שעושה המצוה ומתקן חיוב המוטל עליו לקרוע ואע"פ שהמצוה מדרבנן היא כמ"ש המגיד בריש פרק ח' מהלכות אבל לא יהיה זה קל וגרוע ממה שנחשיב למשכך חמתו וכי לא הוי תיקון יותר כשמקיים מה שיש עליו חובה מדרבנן וגזרו מיתה לשאינו קורע כמ"ש שם מהתיקון שעושה במשכך חמתו. וא"ת התורה שאסרה הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום שחכמים ציוו לקרוע. לא מחכמה שאלת על זה דהתורה כשאסרה אסרה הקריעה דומיא דהוה במשכן כמפורש במשנת אבות מלאכות. אלא שאחרי שהחכמים ציוו לקרוע על המת שחייב להתאבל עלי' אמרו ז"ל שהעושה כן בשבת יתחייב על הקריעה שעושה מלאכה בשבת שהרי מלאכת תיקון הוא עכשיו ועוד שהרי בגמ' תירצו כן אדתני מתו חייב דאיירי במי שחייב לקרוע עליו ולא תירצו דקא עביד נחת רוח ליצרו אלא אדתני בחמתו חייב. ומיהו בתוספות דבור המתחיל הא רבי יהודה כו' פירשו בשם ר"י דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אלא כשמתקן גם דבר אחר מלבד המצוה. ולהכי הוי קריעה תיקון לפי שבקריעה מתקן את הבגד שיוכל ללובשו בכל שעה ואין בו חמום עד כאן. הרי שסוברים שעל ידי הקריעה נסתלק חימומו. [* והחכמת שלמה הגיה תיבת ואין שצ"ל ואית ולא נהירא לי לפי שכל לשונם זה הוא לשון הקודש ויכניסו בו תיבה אחת ארמית והיו יכולין לכתוב גם בלשון הקודש היינו לכתוב ויש] ו[* לכן] נראה עם היות שאין דעת חכמים במצותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם שמברך על הטובה. מכל מקום האמת כך הוא שעל ידי זה מסתלק חמומו:
(ו) (על הברטנורא) ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל ולקרוע שאינן מאותן האמורים בפ' אמור. וכתב הר"מ שהקורע על מתו שחייב להתאבל שחייב משום דדעתו מתיישבת בכך וחומו מתפשר כו' וקשה לומר כן דלדבריו כשהוא קורע על מת משכך חמתו בכך. ודבר זה נראה דאסור שהרי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ופירשו בשמחה ובלב טוב ולכבוש כעסו. ועוד דא"כ גם על מי שאינו חייב כו' משכך נמי חמתו בקריעתו. ועוד למה לא יתחייב במתו מטעם שעושה המצוה ומתקן חיוב המוטל עליו, ואע"פ שמדרבנן הוא כמו שכתב הה"מ. כו'. ומיהו בתוספ' בשם ר'י דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אלא כשמתקן גם דבר אחר מלבד המצוה והקריעה מתקן הבגד שיוכל ללבשו ואין בו חמום ע"כ. לכן נ"ל שאע"פ שאין דעת החכמים במצותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם כו' מ"מ האמת כך הוא ושעי"ז מסתלק חמתו ועתוי"ט:
הקורע בחמתו וכו': גמרא ורמינהי הקורע באבלו ובחמתו ועל מתו חייב ומשני הא במת דמתאבל עליה הא במת דאינו מתאבל עליה חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והאי מוקמינן ליה בגמרא בדעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה דמתקן הוא דאי בחמתו פשיטא דפטור כך פירשו תוס' ז"ל. עוד כתבו תוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם תקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול ע"כ:
כל המקלקלין פטורין: ובגמ' תני ר' אבהו קמיה דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומוקים לה ר' יוחנן חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ופרכינן והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר קשיין אהדדי ומשנינן מתני' ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבירה חייב. וכתבו תוס' ז"ל דבהכרח צ"ל דפלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה ביד בעלי התלמוד דהא לא אתפרש היכא:
יכין
הקורע בחמתו: בכעסו:
ועל מתו: בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא:
וכל המקלקלין פטורין: והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור:
והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן: כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת