מלאכת שלמה על שבת יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על שבת · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ר' אליעזר:    ביו"ד. ונלע"ד משום דבפ' הבונה תנן כתב אות אחת סמוך לכתב דסתמא דלא כר' אליעזר מש"ה סמך פ' האורג לדיני כתיבה ועוד מטעם שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל דכמו שהכותב בסוף ספר אחד מכ"ד ספרים אפי' אות אחת חייב כיון שהוא סוף הספר ה"נ האורג חוט אחד בסוף היריעה חייב כיון שעל ידו נשלמה אריגת הבגד. וכתבו רש"י והר"ן ז"ל ר' אליעזר אתי לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות. ובגמי גרסי' כי אתא רב יצחק תני שתים והא אנן תנן שלש לא קשיא הא באלימי הא בקטיני. ובגמ' כריתות דף י"ט אמר רב יוסף ר' יוסי אליבא דר' אליעזר הכי מתני ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ושנים על האריג חייב ופי' שם רש"י ז"ל ושנים על האריג כל השיעור הוא זה ובתחלה היינו טעמא דבעי שלשה משום דסתרו דשנים אינם מתקיימין ע"כ וכתבתי שם בסי' ב':

וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף:    אור"י דה"ג ול"ג בין באמצע בין בסוף דא"כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפי' באחד כדאמרי' בגמ' בס"פ הבונה אבל אי ל"ג באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר. תוס' ז"ל:

משנה ב[עריכה]

בניריים:    בנקודת פתח ברי"ש ובחירק ביו"ד מצאתיו נקוד במשנת החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל גם במ"ם.

בקירוס בנפה וכו':    לשון הרמב"ם ז"ל בה"ש פ"ט העושה שתי בתי נירין חייב העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים ה"ז תולדת עושה נירין ומשנעשה. שני בתים באחד מכל אלו חיית ע"כ:

התופר שתי תפירות וכו':    ובגמ' פריך הא תנינא באבות מלאכות התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות ומסיק אלא משום דקבעי למיתני והקורע בחמתו או על מתו מש"ה קתני ובעי בגמרא הקורע על מנת לתפור היכי משכחת לה ומשני דעבידא הבגד כי כסתא פי' רש"י ז"ל הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט הבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתישבת:

משנה ג[עריכה]

הקורע בחמתו וכו':    גמרא ורמינהי הקורע באבלו ובחמתו ועל מתו חייב ומשני הא במת דמתאבל עליה הא במת דאינו מתאבל עליה חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והאי מוקמינן ליה בגמרא בדעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה דמתקן הוא דאי בחמתו פשיטא דפטור כך פירשו תוס' ז"ל. עוד כתבו תוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם תקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול ע"כ:

כל המקלקלין פטורין:    ובגמ' תני ר' אבהו קמיה דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומוקים לה ר' יוחנן חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ופרכינן והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר קשיין אהדדי ומשנינן מתני' ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבירה חייב. וכתבו תוס' ז"ל דבהכרח צ"ל דפלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה ביד בעלי התלמוד דהא לא אתפרש היכא:

משנה ד[עריכה]

שיעור המלבן וכו':    ותימא שלא הזכיר תנא דמתני' שיעור הגוזז בכלל אלו שגם הוא שועורו כמלא רוחב הסיט כפול וכדאיתא בתוספתא ופסקה שם הרמב"ם ז"ל. ואפשר להיות דמשום דמלבן וכל הני שייכי בין בצמר בין בפשתן בין בׁשָּׁנִי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם לכן לא הזכיר גוזז עמהם דגוזז לא שייך אלא בצמר כנלע"ד:

והמנפס:    בערוך יש ששונים המנפץ בצד"י:

מלא הסיט:    הרמב"ם ז"ל פי' שהוא שתות הזרת וכתבתיו בשמו בפ"ג דמסכת ערלה וגבי מלא הסיט דמתני' פי' רוחב שתי אצבעות כמו שכתב בשמו בשלטי הגבורים אשר העתקתיו שם בערלה פ"ג סי' ב' ופה כתב בסוף דבריו כפי הדפוס אשר לפני וז"ל והמובן לי מפי' אלו המלות שפירשו אלו הקדמונים כי מלא הסיט הוא שתות הזרת ומלא רוחב הסיט [הגה"ה נלע"ד חסר פה מלת כפול שכן הוא בראש פירושו דו"ק:] הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע ע"כ. אבל שם ביד כתב מלא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ד' טפחים ועוד כתוב שם דשאינו כפול שיעורו כדי למתוח מן בהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו שהוא קרוב לשני שלישי הזרת עד כאן כפי לשון הספרים המדויקים. משמע דמלא הסיט שאינו כפול היינו שני טפחים:

והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט:    בדין הוא דליתני ברישא האי בבא דהאורג הואיל וביה התחיל לדבר בזה הפרק ואח"כ בבא דשיעור המלבן והמנפס וכו' שהיא למעלה הרבה גבי אבות מלאכות והגוזז את הצמר והמלבנו והמנפסו וכו' אלא דהתחיל באריגה מן הטעם שכתבנו בריש פירקין ושנה אחרי כן העושה שני בתי נירין שהיא שנויה בצדה באבות מלאכות ועוד שהיא מין אריגה ואח"כ שנה התופר שתי תפירות שגם הם שנויים סמוכין לאורג באבות מלאכות ואגבייהו שנה הקורע בחמתו כדכתבינן והמקלקל ע"מ לתקן וכיון ששנה דרך כלל דהמקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן שנה ג"כ דיש דרך כלל ושיעור אחד במלבן וחביריו אבל אורג שיעורו מיוחד ופחות ממלבן וחבריו שאינו כפול ומיסך לא נזכר שיעורו במשנה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם רוחב שתי אצבעות כמו האורג כך נלע"ד. אחר זמן רב מצאתי שכתב ר"ש לוריא ז"ל לעיל פרק שמיני דף ע"ט וז"ל בתוס' בדבור המתחיל אלמא כיון דלטויה קאי הוה ליה למינקט וכו'. נ"ב אם אין כאן ט"ס צ"ל שהתוס' סוברין ששיעור אריגה כשיעור טויה וכתב נמי שם סיט כפול ואפי' גורסי' כמלא הסיט לחוד ואפי' הכי אפשר מפרשין דהה"נ גבי אריגה כפול וסמיך ארישא והא דחלקיה לתרי בבי משום דשיעור אריגה דוקא בשני חוטין משא"כ בטויה וקל להבין עכ"ל ז"ל. וכתב עוד שם בשם רש"י ז"ל האורג שני חוטין של ערב כשיעור רוחב הבגד. כמלא הסיט. על פני כולו ע"כ. והנה זה מפורש גם ברעז"ל כבר:

משנה ה[עריכה]

ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו':    וקשה לע"ד דמאי שייכות לדיני צידה בהדי הני בבי דאורג או קורע ומלבן ומנפס וכו' ודוחק לומר דבתר דסיים הני באבי דשייכי אהדדי מטעמיה דכתבינן כל דבר במקומו תנא השתא דיני צידה משום דבעי למיתני בה פלוגתא דר' יהודה ור"ש דדמיא לפלוגתייהו דבפ' המצניע כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ואפשר דמשום דתנא הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות תנא השתא דיני צידה שבאבות מלאכות ג"כ היא שנויה סמוך לה אלא שהוצרך לשנות קודם שיעור המלבן וכו' מן הטעם שכתבנו ומ"מ ק"ק אמאי לא התחיל ר' יהודה בצידת צבי שהוא שנוי במשנה באבות מלאכות אע"פ שגם צידת הצפור הוא אב מלאכה. ואוקימנא בגמ' בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שאינו מקבל מרות ונשמט מזוית לזוית הלכך בין לר' יהודה בין לרבנן למגדל אין לבית לא אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא:

וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה ולחצר ולביברין:    כצ"ל וכן הוא ברא"ש ז"ל וכן משמע מן הירושלמי שנעתיק בסמוך בס"ד וכן הגיה רש"ל ג"כ אבל ברב אלפס ז"ל כתוב וצבי לבית לגנה לחצר ולביברין: ירוש' תנן אין צדין דגים וכו' א"ר חיננא מתני' דלא כר' יהודה דתנינן ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הא לגנה ולביברין פטור. מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן תנינן אין צדין דגים מן הביברין וכו' [הגה"ה נראה שחסר לשון וכן צריך להיות והכא אמרי וצבי לבית חייב הא:]. הא לגנה ולביברין פטור מחלפא שיטתון דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין הא לגנה ולחצר לא הא בחצר מקורה הא בחצר שאינו מקורה והא תנינן גנה אית לך מימר גנה מקורה אלא כאן בגדולה כאן בקטנה ועיין בגמ' בבלית ותבין יותר:

זה הכלל כל המחוסר צידה וכו':    כצ"ל:

משנה ו[עריכה]

לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים:    סתמא כר' יהודה וכן נמי סתם לן תנא גבי המוציא ככר לרה"ר לעיל בפ' המצניע ואע"ג דהא אשמועי' תנא פלוגתא דר' יהודה ור"ש בהא. נלע"ד דמצינו למימר דצריכא דאי אשמועי' בככר לחוד ה"א בההיא מחייב ת"ק דהיינו ר' יהודה משום דקעביד הוצאה מלאכה גמורה בידים אבל בצבי דלאו מלאכה גמורה קעביד דממילא בנעילת דלת מתציד אימא לא ואי אשמועי' בהא ה"א בהא פטר ר"ש משום דממילא אבל בההיא אימא מודה לי' לר' יהודה צריכא:

ולא מִלָאהוּ.:    כך נקד ה"ר יהוסף ז"ל הלמ"ד בקמץ והאל"ף נחה וכן השתי מלות אחרות:

והשני פטור:    פטור ומותר קאמר מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו:

משנה ז[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.